כידוע הפכו הטכנולוגיה והאמצעים הדרושים לביצוע מסעות בזמן, זמינים לכל מי שיש לו גישה למאיץ חלקיקים פשוט, שכמוהו יש במחלקה לפיזיקה בכל אוניברסיטה בינונית. הסינון הבטחוני הראשוני ואמצעי הפיקוח ההדוקים, אינם מצליחים למנוע את התפתותם של אנשים לבצע מסע פרטיזני בזמן, ובאותה הזדמנות גם לשנות משהו במהלכו.
תיקון קטן, אתם יודעים. לא משהו דראסטי. רק ככה, התערבות קלה באיזו נקודה שבה ניתן לשנות.
אנו, במשטרת הזמן, מאתרים בנקל את המקרים האלה, באמצעות הקמטים הקלים שהם יוצרים ברצף האחיד של הזמן; אלה מעין צלקות זעירות, שהן פרי פרימת הזמן והטלאת הזמן שתיקנה אותה מיד. איתור המקום והזמן בהם בוצעו הפרימה וההטלאה מאפשרים לנו להתייצב במקום ובזמן המדוייקים, לראות את הפרימה מתבצעת ולתקנה מיד באותה הטלאה עצמה, שתותיר בעקבותיה את הקמט, שבאמצעותו זיהינו את הקוארדינאטות הארבע-מימדיות שלה.
אני יודע, אני יודע שהדבר נשמע מבלבל מעט, שכן שפתנו אינה ערוכה לבטא את בו-זמניותו של הזמן עצמו. אך דומני שכוונתי ברורה.
יחסי לפורמי הזמן הוא תמיד עדין ומתחשב, אם כי אין שיעור לנזק שעלולים הם לגרום. יודע אני מה רב הפיתוי להתערב במהלך הזמן. מבשרי חזיתי זאת לא פעם, אף כי רק פעם אחת קרוב הייתי לבצע ממש את הפשע הזה בעצמי. על כך אספר בפעם אחרת, אם אמצא לנכון.
ועתה לסיפור פרימת זמן שיגרתי.
4 בנובמבר 2006, שעה 07.30. מדור הזיהוי מגלה קמט ב- 4 לנובמבר 1986, שעה 07.28, בדירת משפחת ארביב, רחוב סביונים 7, הרצליה.
מיהרתי ליטול על עצמי את המשימה, אף כי ענין כאוב היה כאן. דוד ארביב הי'ד, היה כבן 19 שנה עת נהרג ביום 4 לנובמבר 1986, בשעה 14.24, בעת שהג'יפ בו נסע, ליוה מיכלית מים צבאית, בכביש הראשי בין עליי לבחמדון, בהרי השוף שבלבנון.
משפחתו לא התאוששה לעולם מן האסון. רק עינת, אחותו הקטנה, שהיתה בת 6 שנים כאשר נפל אחיה, התגברה לכאורה. היא זו שעתידה היתה היום, כעבור 20 שנה בדיוק, ב- 6 לנובמבר 2006, לצאת למסע בזמן, בנסיון לשנות את הדברים. עינת ארביב היא דוקטורנטית לפיזיקה גרעינית באוניברסיטת תל-אביב, רווקה נאה ומטופחת, שדוק של עצב תמידי נח תמיד על פניה.
רואה ואינו נראה התייצבתי בדירת ארביב, דקות אחדות לפני השעה היעודה. לפני כן סרקתי את האיזור סביב, וכרגיל אספתי לי מידע מועיל.
במיטבח ישבו דוד והוריו, מסיימים את ארוחת הבוקר, לפני צאתם להביא את דוד לתחנת ההסעה ביד אליהו, משם יוצאות ההסעות ללבנון. כבר מאוחר, והם אוכלים במהירות, כדי שלא יאחרו.
עינת הקטנה ישנה עדיין בחדרה.
הימרתי על כך שעינת הבוגרת תנסה לפרום את מהלך הזמן באמצעות עצמה, במחשבה שכך תצמצם את ההשלכות הכלליות של הפרימה. לא שדבר כזה יתכן. אפקט הפרפר, אתם יודעים. אבל כך סבורים רוב הפורמים.
אכן צדקתי. ב- 07.25 נכנסה עינת הבוגרת לחדר ילדותה. היא העיפה מבט מהיר בגופה הילדותי, שנם מתחת לשמיכת הפילונים החביבה עליה, וליטפה קלות את שערה הזהוב. המהירות והנחישות בהן פעלה, הפתיעו גם אותי: היא הכניסה את ידה הימנית של הילדה בין מעקה המיטה למיזרון, ואחר השליכה אותה בתנופה מעבר למעקה הנמוך. הילדה נחתה על הריצפה, בעוד זרועה נותרת לכודה מאחור. השבר היה בלתי-נמנע. עינת הקטנה צרחה מכאב, והוריה הגיעו בבהלה לחדר.
פרימת זמן בוצעה.
פרימת זמן בוצעה.
פרימת זמן בוצעה.
עינת הבוגרת עברה מיד למצב בלתי-נראה, אך אני ראיתי את החיוך שעל שפתיה, עת שיפשפה קלות את צלקת הניתוח החדשה-ישנה, שצצה זה עתה על זרועה הימנית השזופה.
ההורים החלו לטפל בפעוטה המיבבת בכאבים, בעוד דוד מנסה לטלפן למד'א. הטלפון מצלצל ארוכות, אך אין עונה. המשפחה ממהרת למכונית החונה למטה. הם לוקחים את עינת לבית החולים, שם יאותר שבר מרוסק בעצם ה- Humerus , וסדק קל ב- Scapula , עצם השיכמה. היא תנותח מיד.
דוד יאחר, כמובן, להסעה. האוטובוס יצא בלעדיו. הוא יצלצל ליחידה.
'בסדר, דודי. אבל תדע שאכלת אותה. תשאר עכשיו עוד שבוע בבית. נתחשבן אתך כשיצטרכו צוות כוננות בזמן הרגילה. ואתה מפסיד את ההופעה של ירדנה ארזי, מחר בחטיבה..'
דוד לא יהרג בן 19 שנה.
הוא יעלה כעבור שבוע ללבנון, ישמע חוויות מההופעה בעליי אותה החמיץ, ויצטער כמו כולם על נפילתו של יקי, בעת ליווי מיכלית מים בין עליי לבחמדון.
בגיל 21 הוא ישתחרר משירותו, ויסע כמו כולם לטיול במיזרח.
כעבור שנה ישוב, ויביא לעינת בת התשע המון מתנות.
הוא ירשם ללימודי רפואה בירושלים, ויתמחה בגניקולוגיה.
שנה לאחר שיוסמך כמומחה, יטפל באשה בשבוע ה- 32 להריונה. הוא יהיה עייף, לאחר ליל עילוסים עם חברתו החדשה מירב. חרף עייפותו, הוא יאבחן נכון את הדלקת סביב הרחם, אך במקום Parametritis ירשום בטעות Parotitis.
הפציינטית תקבל כדורים לטיפול בדלקת בלוטת הרוק. אלה לא יזיקו לה, אך הדלקת סביב הרחם לא תטופל.
כעבור שבועיים היא תפיל את העובר.
התינוק שלא יוולד, לא יוכל, כמובן, להיות הגבר, שבגיל עשרים ושבע שנים, יגלה את החומר הכימי השולט על תיכנות הרגשות אצל כל היונקים הגדולים, ובכך יאפשר לאנושות חיי אושר והנאה באופן בלתי-תלוי במצוקות האובייקטיביות.
מדוד ומשפחתו נמנע מותו בטרם זמן.
מהאנושות נמנע האושר המוחלט.
יש לי דקות אחדות לבצע הטלאת זמן. אני לוחש לעינת 'הביתה, יקירתי'. היא נבעתת, אך אני מסביר לה שהמישחק נגמר. שם כבר יחכו לה.
לאחר שהיא עוזבת, אני ממהר למטה. עוד בטרם יגיעו דוד והוריו עם עינת הקטנה בידיהם, אני ניגש לצומת הקרובה, שם זיהיתי מראש אמבולנס שעתיד לעבור שם כעבור חצי דקה.
הוא אכן מגיע, ואני עוצר אותו וממהר עמו לרחוב הסביונים 7. משפחת ארביב כבר ברכב, אך למראה האמבולנס הם מחליטים, כמובן, להעביר את עינת אליו.
לאה נוסעת עם עינת לבית החולים, ושאול לוקח את דוד ליד-אליהו.
ברגע האחרון יגיע דוד לאוטובוס, ויצטרף אל החבר'ה.
הטלאת זמן הושלמה בהצלחה.
כעבור שלוש שעות, ב- 12.27, ימריא דוד ב'הרקולס' משדה התעופה בחיפה למינחת בדאמור. שם ימתין לו ג'יפ של הגדוד, שליוה לשדה התעופה המאולתר את משאית ה'ספארי' עם החיילים היוצאים לחופשה, ויטול אותו עמו בדרך חזרה למוצב.
ליד עליי הם יתבקשו לצרף לשיירה את המיכלית שתביא מים למוצבים בגיזרת בחמדון.
בשעה 14.23, בעיקול הדרך, תעקוף אותם מרצדס מקומית, נהוגה ע'י אשה.
דוד ינופף לעברה, להזהירה כי הדבר מנוגד לכללים הידועים היטב לכל המקומיים.
היא תתעלם מניפנופיו, ותחייך אליו בשלווה.
הוא יניח אצבעו על הדק המאג הדרוך שלפניו, יהסס, אך לא יירה באשה, למרות פקודות הקבע המחייבות לעשות כן.
במקום זאת הוא יחייך אליה בחזרה, ויאפשר לה, בניגוד חמור עוד יותר לפקודות, להשתלב בשיירה בין הג'יפ שלו ובין המיכלית.
כעבור דקה יתרומם לפתע מכסה תא המיטען של המרצדס, ושני מחבלים היושבים בתא יסחטו צרורות ארוכים מהקלשניקובים שבידיהם לתוך הג'יפ שמאחוריהם.
בשעה 14.24 יפגע דוד בשמונה קליעים בחזהו, ויהרג במקום. שני המחבלים ינטשו את הרכב וימלטו בשלום עם הנהגת, שחיוכה יהפוך לצחוק מטורף.
בלילה יגיעו השליחים לבית משפחת ארביב, ויהרסו את חייה.
כואב קצת, מה?
נכון, כואב. אבל, וזה העיקר, חברים, ההיסטוריה שבה למהלכה הרגיל.
שלוש עשרה שנים מאוחר יותר, בתום הריון רגיל, שבמהלכו טופלה בהצלחה דלקת שגרתית קלה סביב לרחמה של היולדת, יבוא לעולם מי שיהיה לימים ד'ר שאול בן-ארי, מגלה החומצות הביו-אפקציונאליות. אושר ושלווה יבואו לאנושות, אף כי לשאול ארביב, אבא של דוד הי'ד, שהתאבד עשר שנים קודם לכן, לא יועיל הדבר עוד.
מה אתם אומרים, מה?
ויש מה לומר?