יש נקודות זמן ברצף הארועים ההיסטורי, שכל צוער בגיבושון לסיירת הזמן יודע, שפורמי הזמן ימשכו אליהן שוב ושוב, כפרפרי לילה לאור הנר.
וכל צוער חולם, לאחר יום ניווט משמים, באחד הזמנים והמקומות שכלום לא קורה ולא יכול לקרות בהם, נאמר כמו שוויץ של המאה התשע עשרה, או פלשתינה של המאה העשרים ואחת, שיצא לו, דווקא לו ולא למישהו אחר, לתפוס פורם זמן על חם ולבצע הטלאה, באחת מאותן נקודות חשובות.
פרופ' שלום, המורה שלנו לכאוטיקה, היה נוהג לסיים כל הרצאה שלו במשפטים הקבועים:
" שערה אחת על הפנים שלי, שמכשיר הגילוח דילג עליה ברצף זמן אחד, ובשני היא כוסחה, זה אינו הבדל שכדאי לגייס בשבילו את הבולש(י)ת..
אבל קרני חיטין, 4 ביולי שנת 1187, בשביל להיות שם, בני זונות, שווה למכור את אמא שלכם לירון פלג.."
שום צוער לא ידע מי הוא אותו ירון פלג שרוכש אמהות, ולמה הוא זקוק להן, אבל איש לא העז לנשום כשפרופ' שלום הרצה על כאוטיקה.
ובסוף זה יצא לי.
משמרת שבת דפוקה, ולפתע, אתם יודעים, הכל קורה בבת אחת: הסירנה במיבצעים, האורות האדומים מהבהבים, ו.. לדרך.
למעשה, בניגוד למשפטיו הקבועים של פרופ' שלום, זה היה דווקא יומיים קודם. ולא בקרני חיטין, אלא כשלושים קילומטר מערבה משם, בציפורי.
יום חמישי, 2 ביולי 1187, ציפורי שבגליל.
מחנה עצום חונה על המעיינות הגדולים שבמקום.
מחנה צבאי בסגנון ימי הביניים הטובים. ערב רב ציבעוני ומסריח.
חבורות אבירים בשריונים ומגינים אחידים, כל אחת דגל המחוז שלה מתנוסס על תורן במרכז קבוצת אוהליה, מלווים בנושאי כלים הדואגים לצרכיהם.
רגלים יחפנים, שכל חימושם חנית או חרב חלודה, ותקוותם להתחמש טוב יותר בתחילת הקרב.
זונות המשקרות עיניהן הקרועות בפוך ומשוחות בכחל, שפתיהן צבועות ירוק והן מנידות ירך בפריצות מול כל העובר על פניהן.
סוחרי עבדים שעגלותיהם עמוסות שלשלאות ואזיקים, ושלטים כתובים בלטינית וגם בלשון מדוברת, מוכנים להנפה בשולי שדה הקרב, לאחר סיום הלחימה:
"פטרוס-קונה-הכל! אין לכם מה לחפש במקום אחר!"
או: "יעקובוס ושות' משלמים במזומן! מחיר מחירון!"
נו, כמקובל. יש השופכים דמים ויש הגורפים דמים, כדרך אדם במלחמה מאז ומעולם. כך היה וכך יהיה תמיד. העיקר שכולם נהנים.
לכאן, לציפורי, נאספו מרבית כוחות הצלבנים שבממלכת ירושלים, המדינה הנוצרית שהוקמה בעקבות שני מסעי הצלב הראשונים. בראש צבא הצלבנים עומד המלך גי דה-ליזיניאן, שהוכתר אך שנה קודם לכן.
כשלושים וחמישה קילומטרים מזרחה מכאן, בטבריה שעל שפת הכינרת, חונים כוחותיו של צלאח א-דין, מצביא צבאות האיסלאם.
כן, צלאח א-דין הנורא, המקורי, הנדיב, האכזר. לא זה שחארות כמו סדאם חוסיין וחיקויו העלוב ערפאת פשפש המיטה חשבו להידמות אליו.
צלאח א-דין, שמש האיסלאם, מגן האמונה, יורש הנביא. זה שמאתיים שנה אחרי מותו, עדיין היו אמהות בהונגריה מאיימות על ילדיהם :
"הו נם פוג אנני, סלאדין מג פוג אנני תגד"
שתרגומו: "אם לא תאכל, חרא קטן שצריך לומר תודה שיש לו בכלל מה לאכול, אפילו שאבא שלו שותה את כל הכסף שאמא מרויחה בקושי במציצה בדוהניי אוצה פינת קיש פאלו אוצה, על יד המוכר ערמונים היהודי, ותגידו שאנושקה שלחה אותכם ותקבלו הנחה, אז צלאח א-דין יבוא ויאכל אותך האממממממממ".
הונגרית היא שפה תמציתית.
בכל אופן, הסתלבטנו די, קוראי היקרים, ועלינו לשוב לענייננו.
אז בסוף חודש יוני חצה צלאח א-דין את הירדן ופלש לממלכה הצלבנית, ועמו כ- 12,000 פרשים וכמספר הזה של רגלים.
קרב מכריע עומד להתחולל, וכיון ששני הצדדים ריכזו לקראתו את כל הכוחות שעמדו לרשותם, ברור שהמפסיד בקרב הזה לא יוכל להתאושש מן המפלה.
הצדדים חייבים גם לקיים את ההתמודדות בהקדם האפשרי.
שני הצבאות מורכבים מיחידות שונות ומשונות, בעלות יריבויות פנימיות קשות, ומידת הענין שלהם במטרה המשותפת נעה מהתלהבות דתית ועד להיגררות אדישה בעקבות הרוב.
רק ענין של זמן עד שהלוחמים יתפזרו למקומות מהם נקבצו ובאו.
על אף הקושי לשלוט ביחידותיהם, ותחושת הדחיפות להגיע להתמודדות, בטרם יתפורר המחנה שנאסף בעמל רב תחת דיגלם, מצביאי שני הצדדים נרתעים מהתקדמות לקראת מחנה האוייב.
הסיבה פשוטה : מ י ם.
מים. לא וודקה, כזו שאני לוגם עכשיו כדי לתפוש השראה בשעת הכתיבה, גם לא יין כמו ששתיתי אמש בחתונה שאני לא יודע מה היה לי לחפש בה, כשפינטזתי על הכלה החרדית הפותחת רגליים רועדות לקראת חתנה הכמוש.
מ י ם.
שרב כבד בארץ. החום לוהט, והלוחמים, כמו סוסיהם, תרים אחר כל פיסת צל.
ושני הצבאות חונים על מאגרי מים גדולים, המספקים את צורכי המחנה העצום.
אבל, זה שיתקדם לקראת יריבו, ינטוש אחריו את מקורות המים שלו, וינוע בשטח צחיח בתנאים קשים, הוא יגיע להתמודדות כעבור יומיים, צמא ועייף.
ומולו יעמדו כוחות רעננים, שלרשותם אספקת מים שוטפת, גם במהלך הקרב עצמו.
נו, והצלבנים, כמובן, חשופים יותר לפגעי החום. מרביתם הגיעו לא מכבר מיערות אירופה הקרירים, ועודם תחת הלם ההיסתגלות למיזרח הלוהט והצחיח.
גם שריונם כבד ומסורבל יותר. לעזוב את מעיינות ציפורי וגניה המצלים.
מה, השתגענו?
נכון, הצבאות המוסלמיים הינם בני האזור, ורגילים בחום.
אך דווקא משום כך נרתעים גם הם מעזיבת ים כינרת הצונן ובוסתני טבריה ומגדל בהם הם חונים.
מה, השתגענו?
והערב יורד על שתי המחנות המהססים. להמשיך ככה אי אפשר. אבל לזוז אף צד לא רוצה.
באוהלו של גי דה-ליזיניאן מתקיימת התייעצות.
ריימון מטריפולי, אשר האזור כולו שייך לתחום שלטונו, הוא ראשון הדוברים.
לכאורה הוא הראשון שצריך לתמוך ביציאה מזרחה לקראת האוייב. אשתו, אשתו היקרה, אש חלציו, חמדת אשכיו המתפוצצים, נצורה במצודת העיר טבריה.
העיר עצמה נפלה כבר בידי המוסלמים, אך שרידי הלוחמים הנוצרים נאחזים עדיין במצודה החזקה. נפילת המבצר הזה היא ענין של שעות או לכל היותר של ימים אחדים.
אף על פי כן הוא שוטח בנחת, בקור רוח, את טענותיו כנגד מסע התקדמות אל קוי האוייב.
"אנחנו יושבים בתוך ארצנו. ציפורי ומחסניה יספקו צרכינו ככל שידרש. הכפרים סביב סרים למרותנו. מאחורינו, במערב, עכו שלנו החזקה ונמלה. יכולים אנו להמתין כאן גם חודש. ציבאות צלאח א-דין יושבים על הריסות טבריה. מים יש להם בשפע, אך המזון שהוציאו מהמחסנים הבוערים וההרוסים יכלה במהרה. צבאותיו צמאים לשלל חדש. הוא לא יוכל לעצור בעדם, אלא אם יסתכן בנטישה כללית של דגלו. תוך ימים אחדים הוא יאלץ לנוע אלינו. הוא יקבע את המועד למערכה, אך אנחנו נקבע את המיקום המדוייק. כוחותינו הרעננים יכוהו שוק על ירך..".
ז'יראר מרידפור, ראש מסדר הטמפלארים, מתנגד :
"יפה דיבר ריימון היקר, אך לא נכוחים דבריו. הגדודים אשר עימנו הותירו את הממלכה כולה פרוצה. בכל יום מגיעות ידיעות על פשיטות של נוודים ושודדים למיניהם על בתינו שרוקנו ממגן. צבאו של צלאח א-דין הותיר מאחוריו את בתיו ונחלאותיו שלווים ובטוחים. אנחנו איננו מסכנים אותם. הם יכולים לשבת על ים כינרת שנה תמימה. גרוע מכך: גם אם צודק ריימון וכוחותיהם יתפוררו, גם זה לא יניע את צלאח א-דין לצאת לקראתנו. הוא יניח להם לשוב לבתיהם, ויאסוף אותם שוב כעבור שנה. הזדמנות פז נפלה לידינו, ואל לנו להחמיצה. נצא לקראתו ונכה את האיסלאם כולו מכה אחת ניצחת..".
יפה הם מדברים, מה?
גנרלים שנהיו פוליטיקאים, יודעים לדבר.
ויש הסבורים, מאלה המכירים אותם עוד מהימים שהיו, למשל, מח"טים, שגם אז הם היטיבו לדבר מאשר לירות, וגם השתדלו להיות במקום שבו מדברים ולא במקום שבו יורים.
אבל לא ננקוב בשמות, כמובן. מי שיודע יודע, מי שמנחש מנחש, ומי שלא זה ולא זה, ישאר בלי זה ובלי זה.
כן כן חברים. כך היה מעולם וכך יהיה לעולם.
ההתייעצות נמשכת עד אחר חצות, ואז מכריע המלך:
"על מקומנו נעמוד, וכאן נקדם את פני האוייב".
האסיפה מתפזרת.
לאחר חצות שב ז'יראר מרידפור לאהלו של המלך, האוכל ארוחת לילה. לא משהו מיוחד. שוק אייל צלויה בדבש, תפוחים מסוכרים. יין קפריסין, מוצן בשלג שהובא מפסגת החרמון, עטוף בקש.
ז'יראר דוחה בתנועה מנומסת את הצעת המלך לקחת ביס מהשוק, ושופך מהר את דבריו:
"שמעני מלכי, ואומר לך את אשר לא חפצתי לומר בפני ריימון. להשפילך התכוון. עיר נוצרית נפלה בידי המוסלמים, וצבא נוצרי עצום, שטרם נקבץ כמותו מעולם, חונה מהלך יום מחומותיה ההרוסות, ואינו יוצא להציל את אחרוני מגיניה? חרפת נצח תמיט על דיגלך. וזו כוונת ריימון. לכתרך לוטש הוא עיניו.."
יפה דיבר גם הוא, מה?
גי דה-ליזיניאן מהרהר בדברים, והם נראים לו.
צודק מי שמשכנע אחרון.
"תן פקודות לגדודים. מחר עם עם שחר ננוע מזרחה, ונקרע להם את הצורה".
זהו. עכשיו אני נכנס לסיפור. עדיין פאסיבי, אבל כבר כאן.
אני מקשיב לדברים, רואה ואינו נראה.
ז'יראר עוזב.
פרימת הזמן חייבת להתבצע עתה. עוד שלוש שעות נותרו עד עלות השחר.
ואכן, הנה מגיע הפושע.
ואללה, הפתעה : זו פושעת.
נו, מה חשבתם. הרי אני מספר את הסיפור הזה, לא?
זקיף צלבני ממשמר ראשו של המלך נכנס לאוהל ומניף חניתו בהצדעה.
"דבר" מצוה המלך.
"אשה אחת מבקשת לראות פניך. לדבריה היא אשת ריימון, ומטבריה הגיעה זה עתה".
"הכניסנה".
אוי, כמה שאני מעריץ את יופיה. היא התלבשה בסגנון התקופה: שמלה ארוכה וקלילה, חולצת משי ארוכת שרוולים, ומעליה מעיל דק. חזה גבוה, ופניה נקיים מאיפור. שערה יורד בגלים כבדים עד מותניה. יפהפיה אמיתית.
היא כורעת לרגלי המלך, אך זה מסמן לה להתרומם ולשבת על דרגש למרגלותיו.
"מה בפיך, דברי".
האשה מתחילה לדבר, ואני איני נדהם כלל ממסכת השקרים הארוגים יחדיו באמנות.
פרימת זמן היתה מאז ומתמיד ענין שמצריך הכנה מדוקדקת. אתגר כביר הוא: לאתר נקודת זמן שבה ניתן, בהתערבות קלילה, לגרום לשינוי מהלך ההיסטוריה כולה. המניעים שונים ומשונים הם: לפעמים תאוות בצע, לפעמים אידיאולוגיה, לפעמים תאוות כוח או אפילו שעשוע בלבד.
אט אט מתחילה התמונה להתבהר במוחו היגע של המלך הצלבני, בעזרתה האדיבה של הפושעת המיתחזה.
מצודת טבריה דוקא מחזיקה מעמד היטב.
צלאח א-דין אינו חושב כלל לכבשה. רק פתיון חי היא בידיו, להניע את הצלבנים לחוש לעזרתה. אם יראה שאין הדבר עולה בידיו, לא תהא למצודה חשיבות ממילא, והוא יניע כוחותיו כולם מערבה, לעבר ציפורי. כך או כך, אין גורלה של המצודה צריך להוות שיקול אצל המלך..
"וריימון, מה עם ריימון?" תוהה המלך.
"לריימון לא איכפת ממני כלל, מלכי. נישואינו מעולם לא התממשו. בוחלת אני בו, ונישאתי לו בהסכם מדיני".
עתה מבין המלך את אצילות נפשו של ריימון שהיה מוכן להפקיר את אשתו לכובש המוסלמי, למען שלום הממלכה, כביכול. אך עדיין אינו מבין את מניעיו של ז'יראר מרידפור.
המיתחזה מסבירה לו, דבר דבור על אופניו :
"במפלתך רוצה ז'יראר. מות תמות אתה וכל אנשיך אם תצא מציפורי אל טבריה. לא לריק בא בסתר לאהלך והשמיע עצותיו באין איש עמכם. כולם יזכרו כי החלטת להשאר במקומך, ויחשבו כי שינית דעתך ללא כל סיבה".
המלך מהרהר בדברים, וניכר כי מתקשה הוא להגיע לכלל החלטה..
האשה נגשת אליו. בתעוזה של רגע מסירה היא את מעילה, פותחת את הקרסים הקטנים המהדקים את חולצתה, ורוכנת אל המלך.
שדיה הנהדרים פורצים מולו כסוסי-מלחמה לבנים.
הדם גועש בעורקיו. זה ימים רבים לא היה עם אשה.
היא מרופפת חגורתה, ושימלתה נושרת לרגליה.
יפי תארה מדהים. ירכיה בהירות, ושער ערוותה נוצץ כזהב לאור הנרות המאירים את האוהל. היא נוטלת בידיה את ראשו היגע של המלך, ומהדקת אותו לפיטמותיה.
בוא, בוא מלכי, בוא למה ששייך לך, קח את מה שרק למלך יאה, או את מה שנוטלו, למלך ידמה לרגע.
הוא נאנח. מה לו מלחמות והרג, ניצחון ושלל. את כל אלה היה ממיר בשעה של עונג בזרועותיה של יפהפיה זו.
והיא לוחשת באוזניו, בקול נמוך וצרוד, דומה קצת לקולה של מרלן דיטריך מ"לילי מרלן" (סתם, לא יכולתי להתאפק, חברים):
"בידך הכוח להתיר נישואי עם ריימון. בטלים הם, באשר לא מומשו מעולם. בתולה אני, ונקל יהיה להוכיח את הדבר. במחנך יושב הפטריארך של ירושליים. הוא יתיר נישואי מחר עם בוקר, ועם ערב ישיא אותי לך, אם אך תחפוץ, מלכי.."
נו באמת. אם אך יחפוץ. מה זה חפץ הוא, חפץ חפץ חפץ חפץ.
והמלך אומר לה "טוב יקירתי. אבטל את פקודת היציאה. אנחנו נשארים כאן".
פרימת זמן בוצעה!
פרימת זמן בוצעה!
פרימת זמן בוצעה!
קרב חיטין, בו הובסו צבאות הצלבנים ובעקבותיו התמוטטה ממלכתם, לא התקיים מעולם.
צבאות צלאח א-דין המתינו יום אחד, ובראותם כי הצלבנים אינם יוצאים לקראתם, נעו מערבה.
תשושים וצמאים הגיעו אל גבעות ציפורי, שם המתינו להם האבירים הטמפלרים וההוספיטלרים. הלוחמים המוסלמים היו טרף קל לבליסטראות, לחיצים ולמטחי אבני-הקלע, שנורו אליהם מראשי הגבעות.
המעטים שהגיעו לטווח מגע, נשחטו בידי הצלבנים, שכן לא עצרו כוח אף להימלט אחור.
סוחרי העבדים מרטו זקנים ביאוש נוכח השחתת הסחורה, אך ריח הדם הכבד שנישא באויר, שלח את טירוף המוות בזרועות הלוחמים הנוצרים.
"ישו שה האלוהים, בעבורך!" יללו כתנים בעת ששיספו גרונות פצועים מוסלמים, דקרו ושפכו מעיים.
קרב ציפורי נכנס להיסטוריה האנושית כמפלתו הניצחת של האיסלם.
מאתיים שנה לאחר מכן היו אמהות מוסלמיות במדבריות חצרמוות ועומן מרדימות ילדיהם:
"מהר לישון, שלא יבואו המלך גי דה-ליזיניאן ויאכל אותך"
נו, וממלכת ירושלים הנוצרית התרחבה, ושלטונה נותר איתן על המזרח התיכון כולו.
הממלכה הנוצרית שיגשגה, ובמאה העשרים כבר היתה ארץ ישראל מיושבת בצפיפות באיכרים נוצרים דוברי אנגלית, צרפתית, גרמנית ואיטלקית.
המעיין בדברי הימים ימצא אולי דמות מוזרה, אחד בשם הרצל-משהו, שהציע ליהודים לנסות ולשכנע את תושבי הארץ הנוצריים לשוב לארצותיהם, מהם באו אבותיהם כשמונה מאות שנה קודם לכן, ולאפשר ליהודים לשוב לארצם החדשה-ישנה. גם ספר בשם זה כתב..
מובן שצחקו למטורף, ומאומה לא יכול היה לצאת מכך.
מה הם, פלחים טמבלים, טרוטי עיניים ומוכי גרענת, שיתנו ליאהוד להתיישב בתוכם, ומחר לקחת את ארצם הטובה?
ידעתי שזה הזמן לפעול. דקות אחדות עומדות לרשותי כדי לבטל את פרימת הזמן, ולהשיב את זרם ההיסטוריה למסלולו המקורי.
יצאתי ממקומי, והתגשמתי לנגד עיני הזוג המאוהב.
ה פ ת ע ה ! ! !
לצערי נאלצתי לירות באשה. היתה זו לי פעם ראשונה, אך לא ראיתי דרך אחרת.
את המלך הכיתי מכה הגונה על ראשו. יין רב שתה הלילה, ועת יתעורר וראשו כואב, לא יזכור הרבה.
כן, הוא יבקש לוודא אם אמנם היתה אשה באהלו אמש, וזקיפיו יאשרו כי היתה גם היתה, ובתור אשת ריימון הציגה עצמה. אך עת יתאר אותה באזני ריימון מטריפולי, יצחק זה לתיאור, ויביא מהר עשרים עדים שיאשרו את דבריו.
אמנם צדקה אותה יפהפיה, תהא מי שתהא, שכן הוא כלל לא מימש את נישואיו, אך זאת משום שאשתו כעורה וכפופה, ורק מטעמים מדיניים נישא לה..
מי היתה איפוא אותה אורחת? דבר זה לא יוודע לעולם.
במהומה המיתלווה לצרירת המשאות ותחילת המסע, לא תהיה כל חשיבות לשאלה זו.
הטלאת זמן בוצעה בהצלחה, אף כי צר היה לי קצת על הנערה.
אור ליום שישי, 3 ביולי 1187, יתחילו הגדודים הצלבניים לנוע מזרחה.
הכל יקרה בדיוק ככתוב בספרי ההיסטוריה.
הם יעברו בואדי רומנה, למרגלות הר טורען.
לאורך כל הדרך יטרידום פרשים קלים מצבאות צלאח א-דין, שימטירו עליהם חיצים מסוסיהם קלי התנועה. האבירים הנוצרים יתנהלו בכבדות על סוסיהם עוטי השריון, כשהם עצמם מתבשלים בתוך שריונם הלוהט.
עד רדת הערב יעשו כ- 18 קילומטרים בלבד, כמחצית הדרך לטבריה. המים שנטלו עמם יאזלו כבר לחלוטין.
בין הכפרים לוביא ומסכאנה יעצור הצבא העייף, הצמא, למנוחת לילה.
האבירים הנוצריים ישארו בשיריוניהם, שכן כל הלילה ישגעו אותם פרשים מוסלמים, שיביימו התקפות על חניון הלילה של אויביהם.
לאחר ליל חסר מרגוע, אור ליום שבת, 4 ביולי 1187, יצאו הצלבנים, ממוטטים מעייפות, לדרכם האחרונה.
הם ינועו עוד 3 קילומטרים בלבד, ויגיעו עד למרגלות שתי הגבעות הידועות כקרני חיטין.
שם יתקלו בצבא המוסלמי הרענן, שיצא ממגדל שעל שפת הכינרת, מהלך 5 קילומטרים בלבד משם, לאחר שנח היטב בלילה, ועכשיו הוא לאחר מסע קל וקצר.
החום יהיה כבד. חמסין אמיתי. המוסלמים אף יציתו אש בשדות, והרוח תישא את העשן הלוהט לעבר הצלבנים.
האפשרות למצוא מקלט על המדרונות התלולים של גבעות קרני חיטין תתגלה כקלף שיחרוץ את גורל המערכה.
הרגלים הנוצריים יטפסו לראש הפיסגה הצפונית, וישאירו את הפרשים הכבדים למטה, טרף לחיצי המוסלמים.
הניתוק בין שני הכוחות יקל על המוסלמים את המלאכה.
תחילה יחוסלו האבירים הרכובים, ולאחר מכן יכבשו המוסלמים את הפיסגה, ויטילו ממצוקיה את הרגלים למטה, שם יטבחו הפצועים.
בדיוק כמו שתארנו קודם, רק הפוך. במקום לקרוא בשם ישו, יצווחו השוחטים "דין מוחמד ביל-סייף".
אבל השחיטה אותה שחיטה, ואני הרי סולד מתאורים כאלה, אז לא אחזור עליהם.
עם מפלת הצלבנים בקרני חיטין תחשף הממלכה כולה לכיבוש מהיר וקל של צלאח א-דין. כעבור חמישה ימים תיפול עכו. משם ישטפו צבאות המוסלמים לאורך החוף, וילכדו את ארסוף ויפו. טור אחר ילכוד את נצרת. חודשיים בלבד לאחר קרב חיטין, יצורו כבר המוסלמים על ירושליים הבירה, וכעבור חודש היא תכנע לו.
ביום האחרון של שנת 1187 ישיגו הנוצרים ניצחון אחד אחרון, בקרב ימי שיערך ליד צור.
לאחר מכן יתנוסס דגל האיסלאם על הארץ כולה, למעט צור.
העולם הנוצרי עוד יתאושש, ומסע צלב שלישי יביא אל הארץ כוח אדיר, שיקים את ממלכת ירושלים השניה, שתתקיים עוד מאה שנה.
אך ההתמודדות כבר הוכרעה בקרני חיטין, כפי שמוכרעת היתה בציפורי, אלמלא תיקנתי את פרימת הזמן.
עבודה טובה יש לי, מה, חברים.
מה אתם אומרים, מה?
ומה עם פרימת הזמן שנגרמת על ידי רצח הפורמת?
נהניתי!
כתוב בצורה מדהימה.
לאן נעלמת מ- 2000 ?
מצפה לעוד.
יואב אבניאון