תקציר הפרקים הקודמים: וולטרס/יצחק: "אבא לקח אותי אתו. ברגע שיצאתי מהאוהל ראיתי מחזה שלא אשכח לעולם. כל ההורים והעבדים התאספו בחוץ בחצי עיגול. ומעליהם היה אדם, יותר יפה ממה שאיזשהו אדם יכול להיות, גבוה יותר מהמבוגר הכי גבוה, והיו לו שתי כנפיים עצומות, לבנות, יפות יותר מכנפיים של ציפור, והוא נפנף בהן, והוא עף! עף! זה היה כאילו הוא עומד באוויר, מעל הראשים של כולם. אבא נפל על ברכיו. 'ידעתי', הוא לחש. 'ידעתי שהוא יבוא!'
'מי זה, אבא', לחשתי.
'זה?' הוא אמר ברוך ונימה של גאווה בקולו. 'זה? זהו אלוהים'. "
– 1 –
וולטרס המשיך,
"אלוהים ירד לאיטו, עד שרגליו נגעו לאיטן בקרקע. הוא הביט בי, והוא הביט באברם. הוא דיבר. היה לו קול יפהפה, מוזיקלי. הוא אמר, 'אברם, באתי. כפי שהבטחתי'.
" 'ידעתי שתכבד את הבטחתך', אבא מלמל, 'ידעתי'.
"אלוהים נעץ בי מבט. השפלתי את ראשי.
" 'זהו בנך?' הוא אמר.
" 'כן'. אמר אבא.
"אלוהים צעד כמה צעדים עצומים לעברי. הברך שלו היתה גבוהה יותר מראשי. הוא כרע לפני, ואז רכן קדימה כך שעינינו ניצבו בגובה דומה. הוא נגע בסנטרי ובעדינות שאין כמותה והרים אותו כך שיוכל להביט הישר בעיניי. הסתכלתי בעיניו, בעיניו היפות, הכחולות, המקודשות, והוא הביט בעיניי, ואני יכולתי לחוש שהוא מביט עמוק יותר אל תוכי מאשר אדם מסוגל להביט, עמוק לתוך עברי, עמוק אל תוך עתידי. הוא הביט בי, לא בעיניי. ואז הוא הסיר את ידו, הרים את ראשו, והתרומם. הוא התחיל לטפוח בכנפיו בעדינות והתרומם באויר עד שעמד מעל ראשי כולם.
" 'ראיתי כי טוב! ' אלוהים הכריז.
"נשימתם של האנשים נעתקה. אבא נשף את האויר מריאותיו, כאילו חש באחריות גדולה שהוסרה ממנו.
" 'אתם אכן האנשים אשר חיפשתי', אמר אלוהים. 'מיום זה ואילך, אתם תהיו נבחרי. אברם, קום ועמוד'.
"אבא נעמד.
" 'אמרתי לך בעבר להביט אל השמים ולספור את הכוכבים. הבטחתי לך שבעתיד יהיו ילדיך כמספר הכוכבים בשמים. ועכשיו אבטיח הבטחה דומה לכל הגברים הנוכחים. עִמדו'.
"כל הגברים נעמדו.
"אלוהים אמר: 'הביטו בעפר הארץ אשר תחת רגליכם. ארבה את זרעכם כעפר הארץ. אם יוכל איש למנות את עפר הארץ, גם את זרעכם ימנה. זרעכם יירש את האדמה. ואתן להם כסף וזהב ותענוגות שלא נודעו מעולם. ומלכים יצאו מכם. והעולם יידע שאני בחרתי בכם להיות אנשי. אני נותן לכם את דברתי. כך יהיה!
" 'אבל למתת שלי יש מחיר. עליכם להוכיח שאתם ראויים לגמול זה. עליכם לזכות בו. כל שאני דורש בתמורה הוא אמונה. אמונה לא מעורערת בי. עוד תעברו זמנים קשים. לעתים אתם עלולים לחשוב שנטשתי אתכם. אבל עליכם להמשיך ולהאמין. עליכם להאמין שאין זה לא כך. האמינו בי ואשיב לכם כגמולכם.
" 'זכרו את הפגישה הזו. זכרו את הברית שכַּרתּי עמכם. לסמל ברית זו בין אלוהים ועמו, עלינו לחתום אותה בדם. אני אבצע את הברית בעצמי'.
"הוא ירד שוב לארץ.
" 'כל הגברים והילדים הזכרים במחנה חוץ מאברם ויצחק', הוא ציוה, 'עמדו לפני בשורה והסירו את בגדיכם'.
"כולם עשו כפי שנאמר להם. אלוהים עמד לפני כולם. בידו של אלוהים היתה סכין ברזל. הוא אמר, 'אני כורת עמכם אותה ברית שכרתּי עם אברם. זה יכאב. אבל אם תעמדו בכאב, תוכיחו כי ראויים אתם'.
"הגבר הראשון היה לוט, משרת. אלוהים התכופף לפניו וחתך פיסת בשר מהפין של לוט. לוט התכופף בכאב ונפל, אוחז את הפין שלו בידיו, ודם מטפטף מבין אצבעותיו. ועם זאת, הוא לא בכה.
" 'אתם רשאים לעזור לו', אמר אלוהים, ואשתו של לוט רצה אליו מיד. אלוהים המשיך אל האיש הבא. ואז הבא בתור, ואז זה שאחריו. הוא חתך באופן מדויק וללא פגם בכל פעם ופעם. כל הגברים נפלו לאדמה. כולם דיממו. חלקם צעקו בכאב. אבל כולם היו אמיצים. משנגמרה הברית, אלוהים הנהן באישור. הוא הכריז, 'מעתה והלאה, ילדיכם יהיו בניו הנבחרים של האל. כל עוד הם יקיימו את הבטחתכם אלי, אני אקיים את הבטחותיי להם. אני הווה. אני הייתי. אני אהיה. אני אלוהים. אני האל היחיד. לא יהיו לכם אלוהים אחרים על פני'. הוא פנה להביט באבא. "לסמל עוד את הברית שכרתנו, אתה, אברם, ואת, שרי', הוא הצביע על אמא, 'ההורים של הראשון מבני עמי, תישאו את שמי בשמכם. אברם, מהיום ייקרא שמך אברהם. ואת, שרי, מהיום יקרא שמך שרה'.
"ואז אלוהים עלה לאוויר. הוא אמר, קולו מהדהד בכל כיוון: 'זכרו, אני הווה. אני הייתי. אני אהיה. מראשית הזמן ועד לקץ העולם. אין אלוהים אחרים מלבדי. אני האחד.
" 'כאשר תהיו רבים כפי שהבטחתי, אני אשוב ואשלים את העיסקה'.
"ואז הוא טפח בכנפיו ביתר עוצמה ובחן. הוא התרומם במהירות באוויר, ועף, עד שהפך לנקודה קטנה בשמים. ואז הוא נעלם מאחורי ההרים. מעולם לא ראיתי שוב את אלוהים. אבל לעולם לא אשכח את הפגישה שלנו".
וולטרס הפסיק לדבר.
ראיין לא יכול היה לזוז. הוא נעץ מבט בוולטרס ואף מילה לא יצאה מפיו. וולטרס, בהיותו מהופנט, לא הוסיף דבר מאחר שאיש לא דחק בו להמשיך. הוא פשוט בהה בנקודה על הקיר.
במשך חמש עשרה דקות היתה רק דממה.
– 2 –
מיה נעצה מבט בתקרה, ולא אמרה דבר.
"את חושבת שזה היה אלוהים?" ראיין שאל לבסוף.
"אני לא מאמינה באלוהים", היא ענתה במהירות. היא כיווצה את שפתיה במחשבה, ואז אמרה, "חוץ מזה, יותר הגיוני שזה היה מלאך".
"את חושבת שזה היה מלאך?"
"אני לא מאמינה במלאכים".
"את חושבת שוולטרס משקר?"
"לא. כבר הוכחנו את זה באלף אחוזים. השניים האלה לא משקרים. עכשיו תן לי לחשוב", היא בהתה בתקרה במשך חמש דקות, ואז הרימה את ידה, וקפאה באוויר. "חכה דקה, אני כן מתחילה להבין את זה. מה ראינו?"
"אני לא מבין מה את שואלת".
"אני מתכוונת, אם נלך בעקבות ההגיון של האנשים של אברם, למה היינו עדים?"
"לברית, בינם לבין אלוהים".
"לא! למבחן!"
"איזה מבחן?"
"לפני שאלוהים כרת את הברית הזו, הוא עשה עיסקה נוספת עם אברם ואמר שהוא יחזור. המלאך אמר שיצחק היה הראשון מאנשיו. זה אומר שהברית נחתמה לפני שיצחק נולד, או אולי אפילו לפני שהוא נהרה. המלאך גם אמר שהוא כבר מל את אברם. הוא כרת ברית עם אברם, ואז לאברם נולד בן".
"אני לא בטוח שאני מבין. לאן זה מוביל אותנו?"
"הדבר הראשון שהמלאך עשה הפעם היה להביט ביצחק. הוא הביט בו בתשומת לב במשך כמה שניות, ואז אמר, 'ראיתי כי טוב'. זוכר?"
"כן. אז מה?"
"אני חושבת שחלקו של אברם בעיסקה, או לפחות עיקר חלקו, היה ההולדה של יצחק".
"מה כל כך מיוחד ביצחק?"
"אתה באמת צריך לשאול? ראיין… היתה לו נשמה".
"הוא… חכי… אני… אָה".
"ואולי הוא היה הראשון. זה מסביר למה יצחק טוען שלא היה אף אחד לפניו. הוא היה הגלגול הראשון של חיים קודמים! אולי כל עניין הנשמות היה חלק ממה שהובטח בברית".
"אז… אז את אומרת שזה כן היה אלוהים?"
"עוד לא גמרתי. תראה את ההבדלים בין יצחק לשאר הילדים. יצחק היה הראשון בכל המחנה. ואז בא ישמעאל, ואז באו השאר. ישמעאל נולד שש שנים אחרי יצחק. כשאלוהים כרת את הברית שראינו, יצחק היה בן חמש וכמה חודשים". היא הביטה בו ברצינות רבה. "תוסיף תשעה חודשים. מה אתה מקבל?"
"שש שנים".
"בדיוק! ישמעאל נוצר על ידי אברהם אחרי הברית השניה וכך גם כל שאר הילדים. גם הנשמה של ישמעאל התחילה בישמעאל, ואני מנחשת ששאר הנשמות התחילו עם שאר הילדים".
"זה חתיכת ניחוש".
"עכשיו אני אגיד לך למה אני חושבת שיצחק היה הראשון מאז ומעולם. אלוהים או המלאך או מה-שלא-היה עשה מה שהוא עשה לאברם. אז אברם הוליד ילד. המלאך חזר, לא מיד ולא כעבור שנה, אלא כשהילד היה בן חמש! הוא חיכה עד שהנשמה של יצחק, המוח שלו, התפתחו והתגבשו. ואז הוא בא, בחן אותו כמה שניות, ו'ראה כי טוב'. הניסוי, האם אפשר להחדיר נשמה לבן אנוש, הצליח! מרגע שהוא היה בטוח בזה, הוא עבר לשלב הבא. ואז הוא עשה מה שהוא עשה, ולכל הילדים שנולדו אחר כך היו נשמות! מה שהן לא יהיו. ובכל זאת, מה שאנחנו היינו עדים לו לא היתה ברית, אלא מבחן אותו יצחק עבר. אולי הוא עבר אותו למען כל המין האנושי. הממ…" היא שקלה משהו בדממה. "אבל אם לענות לשאלתך… אם זה היה אלוהים, הוא לא היה צריך לבחון את הפנים שלו, נכון? הוא יכול פשוט לדעת".
"אז… שוב, זה לא אלוהים או סוכן של אלוהים?"
"לא".
"אז מה באמת היה המלאך? מהן הנשמות שלנו?"
"יש גבול למה שאני יכולה… אוי, אלוהים, אתה יודע מה? זה נשמע לי ממש מוכר".
"מוכר?! זה?! יש לך דז'ה-וו? היית שם פעם?"
"אולי הייתי. אבל לא לזה התכוונתי. תקשיב… אנחנו לא יכולים לראות נשמות".
"כמובן שאנחנו לא יכולים לראות נשמות. מה–"
"לא, תקשיב! אנחנו לא יכולים לראות נשמות! אבל המלאך הביט בעיניו של יצחק רק לשתיים או שלוש שניות לפני שהוא קבע שהניסוי הצליח. אם אי אפשר לראות נשמות, מה הוא ראה?"
"את אומרת שיש כאן דברים שאינם גלויים לעין?"
"זה מובן מאליו. אבל הנקודה היא, שלא אכפת לי אם העיניים שלו היו שונות משלנו. אי אפשר לראות נשמה. אבל אם אתה זוכר, המלאך עשה שני דברים. הוא הסתכל, אבל הוא גם נגע בפנים של יצחק".
"לא יכול ל…"
"זה נשמע מוכר, נכון?"
"אתחיל בזה".
– 3 –
"בוא נחזור לרגע או שניים לפני שאלוהים נגע בך. אתה זוכר אותו".
"כן".
"הפעם, אני רוצה שתסתכל על הדברים בצורה שונה. כל פעם שמשהו ינוע, הזמן יקפא, ואתה תוכל לתאר לי בדיוק מה אתה רואה. הזמן לא יתקדם עד שאני אגיד. כשהוא יתקדם, הוא יתקדם רק שבריר של רגע. ואז הוא יקפא שוב. אתה מבין?"
"כן".
"בסדר. אנחנו עכשיו ברגע לפני שאלוהים נגע בך. מה אתה רואה?"
"אני מסתכל למטה. אלוהים לפני. אני רואה את כפות הרגליים שלו. היד שלו מושטת".
"לך קדימה עוד רגע אחד בזמן. מה אתה רואה?"
"הוא נוגע בסנטר שלי".
"משהו אחר השתנה?"
"לא. הכל כמו שהיה".
"לך קדימה עוד רגע".
"הוא מרים את הראש שלי. הוא מביט לי בעיניים. העיניים שלו יפהפיות. כולם מביטים בנו".
"לך קדימה עוד רגע".
"אני במדבר. השמש ישר מעלי. אני יודע, בלי להסתכל, שמאחורי יש עץ שגבוה ממני פי שלושה. במרחק, מאחורי העץ, ניצבת עיירה. הבית שלי. אני לא אני. העיניים של אלוהים עדיין מביטות בי".
אלוהים אדירים! מה התרחיש הזה עושה כאן?!
"מה זאת אומרת, אתה לא אתה?"
"אני לא יודע. אני לא אני. אני לא יצחק".
"יש לך שם?"
"לא".
"אתה יכול להגיד לי משהו על האתה האחר?"
"אלוהים לא רוצה שאני אומר. הוא מביט בי, הוא מביט בך. הוא רוצה שזה יישאר סוד. אני לא יכול לספר לך. אלוהים מביט בנו".
צמרמורת אחזה את ראיין. הוא צריך להתרחק מהנושא הזה מהר!
"בסדר, בסדר. בוא נעבור רגע אחד קדימה בזמן".
"אני בבית קברות. יש שלושה קברים בלי שמות עליהם. יש כאן שלושה אנשים. שני גברים ואישה. אחד מהם מחזיק כדור זכוכית. אני גוסס. שלושתם מחייכים".
"לאט יותר. תזכור: רגע אחד בכל פעם".
"הכל קורה ברגע אחד. אחד מהם בא לעברי ואומר: 'אני מחכה'. האישה אומרת: 'הגיע הזמן'. הגבר אומר לה, 'הקץ שלו הוא ההתחלה שלנו'. האישה אומרת לי, 'אני מחכה לאתה האמיתי שייוולד'".
"עוד משהו קורה ברגע הזה?"
"אלוהים מביט בי".
"לך קדימה עוד רגע בזמן".
"אני בספינה גדולה. שעת לילה. יש רק חשכה ואפשר לראות רק כוכבים. הכוכבים נמצאים בכל מקום. אני לבדי. רחוק מהבית. אני רוצה לחזור הביתה. אלוהים מביט בי".
"יש עוד משהו?"
"לא".
"לך קדימה עוד רגע".
"אני שוב במחנה. אני יצחק. כולם עדיין מביטים. אלוהים מביט בעיניים שלי".
"לך קדימה עוד רגע".
"אלוהים מרחיק את היד שלו ומתרומם באוויר".
– 4 –
"זוכרת את הגבול הדק ההוא שדיברנו עליו", ראיין אמר. "אני חוצה אותו. אני רציני. אני חוצה אותו".
"אפילו אל תתלוצץ על זה. אתה לא רואה את הדברים שאני רואה".
"מצטער. אבל זה באמת משגע אותי. מאיפה לעזאזל הגיעו המראות האלה? למיטב ידיעתי יצחק מעולם לא הופנט; הוא בן חמש. ולמה שאלוהים או מה שלא יהיה הדבר הזה ירצה להפנט ילד קטן? ומתי הוא עשה את זה? ולמה הוא אף פעם לא השתמש בזה אחר כך?"
"אתה יכול לעשות אתו את מה שעשית עם פאקו".
"חשבתי על זה, אבל אני לא חושב שיש טעם בזה".
"מסוכן מדי?" היא חשבה על הפעם האחרונה, כשקונווי תקף אותו.
"לא, זה לא העניין. הסיבה שעשיתי את זה עם פאקו היתה שבין הזמן שהוא התחיל לראות את המראות והזמן שהוא הפסיק לראות אותם, הוא איבד כמה ימים. יצחק כלל לא איבד זמן. אלוהים – זאת אומרת, 'המלאך' רק עבר על המראות. לא היה פער בזמנים".
"אז מה יש לנו?"
"מה אין לנו? יש לנו נשמות שעוברות מהורים לילדים. יש לנו נשמות שעוברות לפני ההתעברות ואחרי המוות. יש לנו סדרה של חזיונות שמופיעים היום, במאה השביעית לספירה, ובמאה השש-עשרה לפני הספירה. כשנתקלתי בהם במקרה, האב אוגוסטין פיזר ישיבה סודית שנערכה בהם. מה שמביא אותנו לעובדה שיש לנו איזה מלאך שמתעופף בסביבה, טוען שהוא אלוהים, מגיע לעיסקה עם נוודים, ששמותיהם דומים מדי לכמה שמות בתנ"ך. אני לא יודע מה אלוהים קיבל בעיסקה, אבל אנחנו קיבלנו נשמות, מה שזה לא יהיה. אה, ובואי לא נשכח את ישו. יש לנו את הבן של אלוהים עושה נסים ומרפא אנשים עם מזרק וחיסון קצת אחרי שהוא מת בשנת 29 לספירה. אני לא מבין למה אני חושב שזה כל כך מוזר. בחייך, תני לי חידה קשה לפיצוח".
"חכה רגע, זהו זה!"
"מה?"
"ישו. שכחתי. אבל זה ממש זהה, לא?"
"לא, הברית עם אלוהים הרבה יותר מוזרה מהעניין עם ישו".
"אני מסכימה. אבל חייב להיות קשר, נכון? זאת אומרת, אנחנו לא חושבים שהיו שני אלים שהסתובבו באזור, נכון?"
"אנחנו לא חושבים שהיה אחד".
"אבל חייב להיות קשר! בדיוק כמו שיש איזשהו קשר בין האב אוגוסטין לחזיונות שאלוהים עורר. כשבחנּו מקרוב את מה שעשה 'ישו', המעשים שלו חדלו להיות נִסים. המזרק היה מוזר, אבל הוא לא נס משמים. אולי זה מה שיש לנו כאן. אולי 'אלוהים' הוא לא כל כך אלוהי כשמסתכלים עליו מקרוב".
"שוה לנסות".
– 5 –
"תסתכל בכנפיים בתשומת לב", ראיין וולטרס עברו על הפגישה עם אלוהים 'תמונה אחרי תמונה'. "אתה יכול לראות ממה הן עשויות?"
"נוצות".
"אתה בטוח שאלה נוצות?"
"עכשיו, כשאני מסתכל על הכל בפירוט ומסוגל להתמקד, אני רואה שכמעט כל נוצה בכנף מגיבה באופן שונה לרוח. וכל חלק בכל נוצה גם כן מגיב בצורה קצת שונה. רק נוצות אמיתיות יכולות להגיב ככה".
"אה-הא. אמ– אתה יכול לראות חבלים מעל אלוהים?"
"לא".
"חוטים?"
"לא".
"משהו סביב המותניים שלו, שמחזיק אותו כמו חגורה?"
"לא".
"סביב הבטן שלו?"
"לא".
"תסתכל היטב. אתה בטוח?"
"בטוח".
"משהו מעליו?"
"רק השמים".
"יש עצים בסביבה?"
"לא".
"משהו מעליו?"
"לא".
אין חגורה, אין חבלים, נוצות אמיתיות. נפלא.
– 6 –
ראיין וולטרס עברו על הפגישה במשך ארבע שעות כמעט, כשהם הגיעו למעשה המילה.
"חכה, יש משהו שלא ראיתי קודם. זה כל כך קטן, שכמעט אי אפשר לראות אותו".
"מה בדיוק אתה רואה?"
"לוט עומד ערום לפני אלוהים. אלוהים מחזיק את הסכין ביד. זה סכין מתכת. אבל מאחוריו יש קצה קטן ומחודד של משהו מבריק. זה לא חלק מהסכין".
"קצה מחודד של מה? כמו מה זה נראה?"
"זה לא נראה כמו משהו שאי פעם ראיתי".
"תעבור לרגע הבא בזמן. אתה רואה חלק יותר גדול של זה עכשיו?"
"לא, עכשיו זה לגמרי מאחורי הסכין".
"בסדר, עבור קדימה, רגע אחד בכל פעם. תעצור כשתראה את זה שוב".
"אני רואה את זה שוב".
"ספר לי מה קורה".
"אלוהים מחזיק את הפין של לוט ביד שמאל שלו. הסכין ביד ימין שלו, בדיוק כשהוא מתחיל לחתוך את הבשר. קצת מאחורי הסכין אני יכול לראות את החפץ הזה".
"עבור רגע אחד קדימה. מה אתה רואה?"
"אלוהים מחדיר את זה לפין?"
מה?!
"עבור קדימה עוד רגע".
"הקצה קצת יותר עמוק".
"עוד אחד".
"זה כמו קודם".
"עוד אחד".
"אלוהים מרחיק את החפץ".
"עוד רגע אחד".
"אלוהים מרחיק את הסכין. לוט מדמם. החפץ חבוי מאחורי הסכין".
"תשאל ידע מהזהות הנוכחית שלך. האם אתה מזהה את המילה 'זריקה'?"
"כן".
"זה מה שאתה רואה כאן?"
"כן, זה דומה מאוד לזריקה".
מיה צדקה. זה כן כמו האירוע עם ישו. אלוהים, ככל הנראה, ממש אוהב זריקות.
– 7 –
"כל הטקס היה כיסוי", מיה אמרה. "הברית נכרתה רק כדי שהוא יוכל לבצע את ברית המילה. המילה היתה כיסוי לזריקה. בחיי. זה מדהים!"
"מה את חושבת היה בזריקה? עוד חיסון?"
"לא. נשמות".
"נשמות? את חושבת שאלוהים הזריק לנו נשמות?"
"לא היו לנו נשמות. פתאום, משהו מוזרק לאברי הרבייה של קבוצה מסוימת של גברים, ו… איזה פלא!, לדור הבא יש נשמות. וזה, אחרי ניסוי מוצלח באברם ובבן שלו". היא חשבה על זה רגע, ואמרה, "מה אתה יכול לספר לי על החיים של יצחק וישמעאל? ההורים של יצחק וישמעאל דיברו על הפגישה עם אלוהים? הם עשו משהו? הם ראו את אלוהים שוב?"
"הם לא ראו את אלוהים, והדיבור בנושא עבר מהר מאוד מעובדות לבדיון. ככל שהזמן עבר, הנושא הפך להיות יותר שורת הפרזות מאשר עובדות. כשהדור הבא של ילדים נולד, ההורים מלו את הבנים, כפי שעשה גם הדור הבא והדור שאחריו כן הלאה. הם עשו זאת כדי לסמל את הברית בינם לבין אלוהים ומפני שהם חשבו שאלוהים רוצה בכך. אלוהים מעולם לא אמר משהו כזה".
"כמובן שלא. הנשמות כבר עברו מדור אחד לזה שאחריו. הם לא ידעו שהמילה היתה הסוואה לזריקה. הם פשוט חיקו את מה שקרה".
"ככל שהדורות חלפו, אברהם ואנשיו בנו סיפורים שלמים סביב הבטחות אלוהים וסביב הקורבן שהקריבו. ככל שהשנים חלפו, כך הם הלכו ונדמו לסיפורים בתנ"ך. זאת אומרת, תסתכלי רק על השמות. בתנ"ך נאמר שלוט היה אחיו של אברהם, לא העבד שלו. עשיו אמור להיות אחיו של יעקב, ויוסף אמור להיות הבן שלו. דינה אמורה להיות הבת של יעקב ואחותו של יוסף. כל הסיפורים השתנו, הם הפכו פחות אמינים. כך ש–".
"אז אין לנו עוד רמזים שיעזרו לנו?"
"לא. עברתי בקפדנות על הכל. אין עוד רמזים, אין עוד מידע, אין עוד פגישות עם אלוהים. זה מבוי סתום. אין עוד מה לראות עם האנשים שיש לנו. ואני לא יכול לחזור אחורה בזמן לדורות קודמים. אני תקוע".
"מה שנכון נכון".
– 8 –
כיון שלא היו מוכנים להודות בתבוסה, הם הזמינו פיצה וישבו ליד שולחן המטבח, נחושים בדעתם להעלות רעיונות כל הלילה אם יהיה בכך צורך, עד שהפתרון יופיע.
"אני לא מבינה מה היה כל הסיפור", מיה אמרה, כשהיא לקחה ביס מהמשולש הראשון שלה.
"מה היה איזה סיפור?"
"העיסקה. מה היתה העיסקה? אלוהים, או המלאך או מה שלא יהיה, התעקש שהם יאמינו בו".
"זו אותה עיסקה שנעשתה גם בתנ"ך. 'לכו בדרכי, האמינו בי, ובתמורה אני אעניק לכם את העולם'. ככה דתות עובדות. מה משונה בזה?"
"הם ראו אותו! הם ראו את הכנפיים שלו, הם ראו אותו עף. היית צריך עוד שיגידו לך אחר כך להאמין? אני לא חושבת".
"אז מה כן?"
"אז אולי הזריקה לא היתה הכל. הוא לא היה צריך להגיד 'האמינו בי', נכון? אז אני תוהה אם אין עוד משהו שמעורב בעניין. אני תוהה מה עוד אברם קיבל בעיסקה. אני תוהה אם אברם לא עשה עיסקה מוצלחת מאוד לעצמו, וגרועה מאוד בשבילנו".
ראיין כיווץ את שפתיו. לא היו לו תשובות.
"אתה יודע", מיה המשיכה, מהורהרת, "אני כמעט מתפתה לשאול אם אברם מכר את הנשמות של כולנו. אבל עד שהוא עשה את העיסקה, לא היו לנו נשמות".
– 9 –
"בוא נדבר על נשמות".
"בסדר".
"מכל מה שעשית עד עכשיו, יש לך מושג מהי בעצם הנשמה?"
"זה הדבר שעובר מגלגול חיים אחד לבא אחריו".
"כן, אבל מה זה? מהי ה'נשמה'? כל מה שאנחנו יודעים זה שהן מתרבות ושהן שומרות זכרונות של כל החיים שבהם הן עברו. אבל לא יכול להיות שזה הכל, נכון? נשמה היא לא רק מחסן זכרונות, נכון? לא יכול להיות. זה רק תוצר לוואי של הקיום שלה".
"תוצר לוואי?"
"עקבות שנשארו בבוץ אחרי שעברת הם תוצר לוואי של הקיום שלך. הם מראים שהיית שם, אבל הם לא אתה. הם מראים שהיית שם, ורוב האנשים לא יכולים לחיות בלי להטביע עקבות. אבל העקבות שלך, בכלל לא קרובים לתאר אותך. עד עכשיו, כל מה שעשינו היה לבחון עקבות. אנחנו יודעים שנשמות קיימות כי הן אוצרות זכרונות שלא היתה לנו דרך אחרת לזכור אותם. אבל מה הן עושות? למה הן שם?"
"הנשמה אמורה להיות התמצית שלנו, לא?"
"טוב, אנחנו יכולים לפסול את הרעיון של תמצית שאמורה ללכת לגן עדן או לגיהנום כשאנחנו מתים, כי הנשמה עוברת לדורות הבאים. אז מה נשאר? קארמה? כאילו, אתה אותו אדם שחוה דברים שונים בגלגולים שונים?"
"על סמך שלושת אלפים וחמש מאות השנים שבחנתי, אני יכול לומר לך שאלה שטויות. האישיות של האנשים לעולם אינה זהה. הם חוזרים על טעויות. על מעשים רעים בגלגול אחד לא משלמים בהכרח בגלגול הבא".
"אז מה זה? מה היא 'נשמה'?"
"משהו שאפשר להזריק".
"אז אני אחזור על השאלה שלי: מהי בדיוק ה'נשמה'?"
– 10 –
"אברם, באופן תיאורטי", מיה אמרה, "הוא אביהן של שלוש הדתות. בסדר כרונולוגי: יהדות, נצרות ואסלאם. אנחנו ראינו אותו מתחיל את היהדות. ראינו גם את ישו, או מישהו שטען שהוא ישו, מופיע בפני אנשים, ומתחיל את הנצרות, כפי שכתוב שהוא עשה בברית החדשה. חבל שלא ראינו איך האסלאם התחיל".
"מה את אומרת?"
"אני אומרת שיש קשר. מדובר בשלוש הדתות המערביות הגדולות. מה מבדיל את שלוש הדתות האלה משאר הדתות שהתקיימו באותו זמן?"
"אני לא יודע".
"אלה הן הדתות המונותיאיסטיות! ככל הידוע לי, היהדות היתה הדת הראשונה שבה היה אל אחד שעשה את הכל לבדו. לפני זה אנשים האמינו באל הברק, באל השמש, ומי יודע מה עוד. תראה את המיתולוגיות היוונית והרומית, תראה את כל עובדי האלילים בתנ"ך. תראה את הדתות המזרחיות; בכולן היו אלים. האינדיאנים, לפני שהאירופאים הגיעו, האמינו באלים! האפריקנים והאבוריג'ינים באוסטרליה האמינו באלים. כולם האמינו באלים רבים. לכל אל היתה גומחה משלו, אחריות משלו. לפעמים אל אחד אהד את בני האדם, ולכן תחום האחריות שלו או שלה שגשג. לפעמים האלים כעסו או לחמו בינם לבין עצמם, ואז אנחנו, בני האנוש, סבלנו. אבל הדבר האחד שהמלאך שפגש את אברם הדגיש היה שהוא האל היחיד. לא יהיו לך אלוהים אחרים על פני: אני הייתי, אני הווה, אני אהיה. האל היחיד. ישו, או מי שהוא היה, אמר אותו דבר".
"אז מה?"
"אז אולי זה לא צירוף מקרים. אולי מישהו הפעיל את אנשיו של אברם. הדבר הזה שאמר שהוא ישו לא ניסה אפילו להסוות את העובדה שהוא מתָפעל אנשים. אולי האסלאם התחיל במניפולציה דומה. למה מנתבים אותנו דווקא בכיוון הזה?"
"אולי בגלל שזו האמת? אם אלוהים קיים, הוא היה דואג לוודא שנדע שהוא היחיד, נכון? בייחוד אם כולם חושבים אחרת".
"יכול להיות. אבל יכול להיות שמתפעלים אותנו לצורך הטעיה".
"כלומר?"
"כלומר, אולי אומרים לנו משהו שאמור להסתיר מעינינו את האמת".
"איזו אמת? שיש אלים רבים? חשבתי שאת לא מאמינה באלוהים".
"אני לא יודעת. אבל יש לי תחושה חזקה בעניין הזה. אני לא חושבת שהאמת דורשת מניפולציות. אני חושבת ששיקרו לנו. סגרנו עיסקה על בסיס השקרים האלה. מה שאומר שעשינו עיסקה גרועה מאוד. ומתישהו בעתיד, מישהו יצטרך לשלם בעבור העיסקה הזאת".
"אולי אנחנו כבר משלמים".
"אולי אנחנו עומדים לשלם".
– 11 –
"אם אנחנו מדברים על שלוש-הדתות-המערביות-הגדולות", אמר ראיין והניח את שרידי המשולש האחרון של הפיצה השניה. "חשבתי על משהו. כשאברם עשה את העיסקה היו כמה מאות אלפי בני אדם, אולי מיליונים, אני לא יודע, בכל העולם. הנשמות הושתלו בסך הכל בשמונה אנשים, שבעה בפגישה שאנחנו ראינו ואברם. ככל שעברו השנים, הם הולידו ילדים, והילדים שלהם הולידו ילדים, וכך הלאה. הנשמות התרבו, מכפילות את עצמן למעשה בכל דור. מקובל במסורות היהודית והמוסלמית שיצחק הוא אבי העם היהודי וישמעאל הוא אבי העם הערבי. אבל מבחינה סטטיסטית–"
"אלוהים!" מיה שמטה את המשולש שלה, ופיה נפער.
"מה?!"
"ישו! אולי זה מה שהוא רצה!"
"אני לא מבין".
"נניח שאתה צודק. היהודים והערבים, בזמנו זה כיסה את רוב האנשים במזרח התיכון, חלקים מאסיה, אולי צפון אפריקה. אבל מה עם האירופאים, שמאוחר יותר הפכו לנוצרים? אולי ישו לא הפיץ את 'הבשורה', אולי הוא רצה להפיץ נשמות?"
"למה את מתכוונת?"
"הוא אמר ליעקב לקחת את המשפחה שלו וגם משפחות אחרות ולהגר לאירופה, להפיץ את דבר האל, נכון? אם הם יגורו באירופה, במוקדם או במאוחר הנשמות יעברו גם ל'גויים', לא? הנחה סבירה. עובדות החיים, נכון? באלפיים השנים שעברו מאז, הנשמות כבר נמצאות בכולם".
"בחיי. זה ערמומי". ראיין חשב על זה. "טוב, לא בדיוק", הוא אמר. "לא בכולם. זה מה שהתכוונתי להגיד בהתחלה. מבחינה סטטיסטית, צריכים להיות די הרבה אנשים בעולם שאין בהם נשמה".
מיה צחקה צחוק קצר, מריר. "צודק", היא אמרה. "אנשים חסרי נשמה".
שניהם שקלו את זה דקות ארוכות. לבסוף מיה הוסיפה, "אני מתחילה לקנא בהם".
– 12 –
השעה היתה שלוש וחצי בבוקר, ושניהם בילו את השעה אחרונה בלי לומר דבר, בוהים בבועות הצפות ועולות אל פני השטח בכוסות הריקות למחצה.
"מעניין מהם החזיונות האלה", מיה אמרה בשקט, חצי לעצמה.
"איזה חזיונות?"
"שיצחק ראה שהמלאך נגע בו, אלה שפאקו ראה כשהאב אוגוסטין נגע בלחי שלו".
"אלה שאני המצאתי".
"כן", היא חייכה. "מעניין מה הם".
"ברור שהם מפתח. כבר אמרנו את זה".
"אממ… כן ולא", היא התרוממה לתנוחת ישיבה רגילה, מתרגלת לרעיון לאט. "זאת אומרת, כשאתה מהפנט מישהו, אתה משתמש במפתח להכניס אותו למצב היפנוטי ולהוציא אותו ממנו. אבל המראות האלה לא מכניסים אנשים למצב היפנוטי. האנשים האלה מעולם לא הופנטו. והמלאך הזה, כשהוא בדק, הוא לא עורר שום דבר. הוא לא פתח בשום מפתח. אני חושבת שהוא רק בדק אם הם שם. אולי הוא רק בדק אם המראות האלה הוטבעו ב'נשמה' שהושתלה".
"למה?"
"אולי כדי שבפעם הבאה, כאשר מישהו כמו האב אוגוסטין ייגש למישהו כמו פאקו, מישהו שיש בו 'נשמה' אבל מעולם לא הופנט, ורק יגע בו, הוא יוכל לגרום מיד לשינוי הזה".
"אז זה לא מפתח, זה שינוי?"
"זה יכול להיות שינוי. אבל אני חושבת שזה יותר כמו דלת. או אולי זה מפתח לדלת. אני מערבבת את המטפורות. הנקודה היא, שזה לא מפתח למצב היפנוטי, אלא מפתח לדלת. מפתח שפותח דלת שתמיד היתה שם".
"לאן הדלת מובילה?"
"לנשמה?"
"כבר דיברנו על זה. אנחנו לא יודעים בדיוק מה היא הנשמה. אז השאלה נותרת בעינה: המפתח פותח דלת לאן?"
הוא לא ממש ציפה לתשובה. הם הביטו זה בזה כשאותה מחשבה חלפה בראשיהם: המפתח פותח דלת למשהו שנמצא שם תמיד, כל החיים שלנו, מתחבא, חושב, זוכר, משהו שיודע יותר מאתנו. יש משהו בתוכנו. משהו שאין לנו עליו שום מושג. משהו בן יותר משלושת אלפים וחמש מאות שנים. משהו הממתין להשתחרר, ממתין לצאת.
– 13 –
בחמש וחצי בבוקר, ראשו של ראיין נח על השולחן, כשהוא מנמנם ומתעורר לסירוגין. מיה נשענה לאחור, רגליה על השולחן, בוהה בתקרה שמעל, מתרכזת. לפתע ראיין התעורר באחת, הרים את ראשו והתחיל לצחוק.
"מה?"
"אני אידיוט. אני סתום לגמרי".
"אשתו של הסתום היתה רוצה לדעת מה קורה בראש של הסתום".
"הרגע הבנתי שאני לא תקוע".
"באמת?"
"מאז החוויה שפאקו עבר עם האב אוגוסטין, בדקתי אם כל אחד מגלגולי החיים שעברתי עליהם חווה חוויה דומה".
"אני יודעת. ואף אחת מהם לא חווה דבר כזה".
"אבל! מעולם לא טרחתי ללכת קדימה בזמן. פאקו היה בתחילת המאה השביעית. לא בדקתי אלף וארבע מאות שנים!"
"קודם כל, אני מסכימה שאתה סתום".
"תודה", הוא השתחווה.
"שנית, מה אם תמצא תקרית כזו? אתה הולך לבדוק מה קרה? בפעם שעברה גמרת , בבית חולים".
"נראה אם וכאשר אני אגיע לזה. אבל אני מקווה שאני לא אצטרך לחזור על מה שעשיתי אז. אולי התקרית עצמה תספק לנו מספיק רמזים".
"לך על זה".
– 14 –
ראיין ישב לפני קונווי המהופנט, כוסס ציפורניים בציפייה. הוא עבר על אלף ושלוש מאות שנים של חייו הקודמים של וולטרס ולא מצא דבר. הוא עבר גם על אלף ושלוש מאות השנים של חייו הקודמים של קונווי, ולא מצא כלום. ועכשיו הוא חזר להתחלה. ראיין שוב מצא את עצמו מדבר עם קונווי בתור אביו של קונווי. לקונווי מוכרחה להיות חוויה שתתקשר לחזיונות. חייבת להיות לו חוויה כזו!
"תגיד לי, ג'יימס. האם במהלך החיים שלך חווית חוויה שבה יום או שניים מהחיים שלך נעלמו מהזכרון שלך ללא הסבר?"
"לא. אף פעם".
"כמה שעות, אולי?"
"לא".
"כמה דקות?"
"לא".
"אתה בטוח? תבדוק שוב. בתשומת לב. בכל החיים שלך".
דממה ארוכה. ואז,
"לא. זה מעולם לא קרה".
– 15 –
"היום שוב מזמינים פיצה", ראיין הודיע בשניה שבה מיה נכנסה.
"שום דבר?"
"שום דבר. בדקתי את כל החיים הקודמים שלהם. לאף אחד מהם לא היתה חוויה כזו".
"בדקת את החיים האלה?"
"סליחה?"
"בדקת את החיים הקודמים שלהם. האם בדקת גם את החיים הנוכחיים שלהם?"
ראיין פשוט נעמד.
"אני סתום מארץ הסתומים!"
"את זה כבר הוכחנו. אתה לא מקבל פיצה היום".
– 16 –
"כן, היתה פעם אחת", ג'ורג' וולטרס אמר. "יומיים פשוט נעלמו. מעולם לא הצלחתי להבין מה קרה בזמן הזה, או למה לא יכולתי להיזכר מה קרה. החברה שלי כמעט עזבה אותי בגלל זה".
"מתי זה היה?"
"לפני עשר שנים".
"ספר לי מה הוביל לאותו הרגע".
"זה היה בסביבות שמונה ביום שישי בערב. בדיוק ירדתי למכולת לקנות קצת מצרכים. כשיצאתי, מישהו זר נכנס לחנות. הוא הביט בי, חייך, והחווה לי להתקרב. לא ידעתי מה לעשות. זאת היתה הדרך היחידה החוצה. אז צעדתי בזהירות לכיוונו. הוא הרים את היד שלו. לא יכולתי להתרחק מספיק מהר, והוא נגע לי בלחי. והדבר הבא שידעתי היה שהשעה היא חצות, והייתי מחוץ לבית שלי. המצרכים נעלמו. אחר כך התברר לי שזה היה יום ראשון בלילה. נעדרתי יומיים".
"מישהו ראה אותך מגיע הביתה?"
"לא. זה היה אמצע הלילה".
"נזכרת אי פעם במשהו שקרה באותם ימים בהם נעדרת?"
"לא. מרגע שהחברה שלי שכחה מזה, לא חשבתי על זה יותר. זה לא נראה חשוב".
ראיין השתלט על ההתרגשות שלו. אם זה היה כמו בפעם הקודמת, הוא לא ילמד מזה דבר. אבל זה קרה לפני עשר שנים. כל המשתתפים כנראה היו עדיין בחיים. אם הוא יוכל להשיג ולו רמז, אפילו תיאור של האנשים המעורבים, הוא יוכל לחקור את זה.
"האיש הזה שבא ללחוץ לך את היד. ראית אותו פעם?"
"לא".
"אולי פגשת אותו פעם ושכחת?"
"לא. מעולם לא".
"הוא לא שכן שלך?"
"לא".
"לא ראית אותו כשהסתובבת ברחוב?"
וולטרס חשב על זה במשך זמן רב, ואז: "לא".
"ספר לי איך הוא נראה".
"צעיר, בטח בדיוק גמר תיכון. לבן, שיער שחור מתולתל".
ראיין הזעיף פנים. אהה, זה ממש צמצם את הרשימה. ובכל זאת, אולי הוא יוכל לגרום לוולטרס לצייר את הפנים של האיש הזה כל עוד הוא מהופנט.
לפתע, עלתה בו מחשבה. היתה עוד שאלה שהוא לא שאל.
"האם פגשת אותו אי פעם אחר כך? תחשוב על זה בתשומת לב".
הוא חשב, ואז "כן, למעשה פגשתי אותו".
ראיין החסיר פעימה. נפלאות ההיפנוזה.
"מי זה היה?" הקול שלו כמעט נשבר.
"זה היית אתה".
"מה?!"
"ראיין ג'פרסון. הזר ההוא הוא אתה".
טוב, מתחרט על התגובה לפרק הקודם, כאן מוסבר בשביל מה השינויים הללו.