תקציר הפרקים הקודמים – ראיין ומיה חוזרים בזמן באמצעות וולטרס וקונווי המהופנטים. כשהם מגיעים למאה השביעית, קונוויי מתגלה כנוצרי ספרדי בשם פאקו. הם מופתעים לגלות שפאקו איבד יומיים מהחיים שלו, אחרי שהופנט באמצעות אותם חזיונות שראיין המציא מאות שנים אחרי-כן. מה עושים התרחישים של ראיין במאה השביעית? כיצד הם הגיעו גם לראשו של וולטרס? כשראיין מנסה לברר, פאקו תוקף אותו, מתוך אמונה שראיין יודע יותר מדי ומהווה סכנה.
ראיין מחליט לחזור אחורה בזמן "עד הסוף. עד ההתחלה". לראות איך הכל התחיל, ומהן באמת נשמות. אבל הדבר גדול עליו. הוא מחליט לפנות לעזרה…
– 35 –
"אתה עשית… מה?!" פרופסור אַטַנַסיוֹ, המנחה המנומש בן הארבעים של ראיין, צעק על ראיין, קולו משדר זעזוע טהור.
"הכל מפורט כאן ובכל קלטות הווידאו שהעתקתי בשבילך. בשיא הקיצור, אתה תראה שהסתבר שלשניים מהנבדקים בניסוי שלי יש זיכרונות אמיתיים מהחיים הקודמים שלהם. אלה זיכרונות שלא אני שתלתי בהם, וידאתי כל מה שיכולתי, כולל הפרטים השוליים ביותר".
"חיים קודמים? אתה לא רציני".
"גם אני לא התייחסתי לזה ברצינות בהתחלה, פרופסור אטנסיו. תקרא את העבודה שלי. תצפה בקלטות. אתה תשתכנע".
"זאת מתיחה, נכון?"
"בשום פנים ואופן לא. המידע, הניסוי, האישוש, הכל כאן. אתה אכן תשתכנע. כבר חזרתי אחורה בזמן כמעט 1,500 שנה".
"חזרת בזמן?"
"אני מתכוון עם הנשמות, אדוני. ירדתי אלף וחמש מאות שנים במורד הזיכרונות באילן המשפחה של משפחות שלמות".
"והכל מדויק? איך אתה יכול להגיד את זה?"
"אני בודק כל עובדה שאני יכול. כל אחת ואחת מהעובדות שניתן לאמת מדויקת. לא תשעים וחמישה אחוזים, לא תשעים ותשעה אחוזים. מאה אחוזים! הנבדקים לעולם לא מתבלבלים, לעולם לא סותרים את עצמם, ולעולם לא שוכחים. אם הם ימשיכו ככה, אני אוכל לחזור עוד אלף וחמש מאות שנים, ואולי… מי יודע? אני רוצה לראות את ההתחלה".
"'ההתחלה'? ההתחלה של מה?"
"אני לא יודע, פרופסור אטנסיו. זאת שאלה טובה. אני שואל אותה כאן. קרא את זה".
אטנסיו הביט בעבודה. הוא התיישב ופתח את הדף הראשון.
"אני אקרא. תודה".
ראיין יצא מהמשרד.
– 36 –
"זו היתה שנה גרועה במיוחד", אמר וולטרס, עכשיו יעקב. "זה התחיל בעכברושים ששרצו בכל הכפר. הם נכנסו לכל בית, שלטו בכל פינה. הם נשכו אנשים על ימין ועל שמאל. וחצי מהכפר חלה בדבר. ההורים שלי, שניים מהילדים שלי, כמעט כולם. הם מתו מהדֶבֶר. חצי מהכפר מת, ולא יכולנו לטפל בחולים כמו שצריך, כי מי שטיפלו בהם תמיד חלו במחלה בעצמם. הורי, אמי, ושניים מילדיי מתו מוות מביש. לבדם, בבקתות של האנשים החולים, רעבים, מוקפים בחולים ובלי אף אחד שיטפל בהם.
"ששה חודשים אחר כך, חשבנו שהמחלה גבתה את הקורבנות האחרונים שלה, שהיא נעלמה מהכפר עם רוב העכברושים. אחרי שאחי מת, הטחנה נותרה שלי בלבד, והימים היו קשים. לא היתה כמעט עבודה. הייתי צריך לפרנס את אשתי ואת שלושת הילדים שנותרו בחיים ואנחנו עמדנו לגווע ברעב. שנה רעה מאוד.
"ואז התחילו לי כאבי ראש. הגוף שלי התחיל לרעוד. הקאתי בלי סוף. הכרתי את הסימנים. ידעתי מה הם אומרים. דֶבֶר. גם אני חליתי. גם אני אמות. ובקרוב. ואז למשפחה שלי לא תהיה שום דרך להתקיים. שמעון, הבכור שלי, היה בן שש עשרה, בקושי גבר. העול של פרנסת המשפחה ייפול עליו. הוא אמר שהוא מוכן. אני ידעתי את האמת.
"ברגע שהבחנתי בסימנים הראשונים, התרחקתי מהמשפחה שלי והלכתי לישון בבקתות-החולים. ביליתי ימים שלמים בתפילות לאלוהים שיציל אותי ואת המשפחה שלי, וביליתי את הלילות בבכי, מאשים את אלוהים שהוא בוחן אותי כמו את איוב. ועדיין קיוויתי שזה באמת רק מבחן, שנעמוד בו, שהאל ירפא אותנו ויפתור את הבעיות שלנו".
"באיזו שנה זה היה בדיוק?" ראיין התערב.
"גָתִשְפֹּט".
ראיין חקר את העבר מזה זמן רב עכשיו, וקונווי וולטרס לקחו אותו כמעט אלפיים שנים אל העבר. יעקב חי בין 20 לפנה"ס ל- 50 לספירה. זה היה הרבה לפני שמישהו חישב את מניין שנים לפי לוח השנים הנוצרי. אבל למרבה המזל גם קונווי וגם וולטרס היו צאצאים של משפחות שהיו יהודיות באותו זמן. לוח השנה שלהם היה לוח השנה היהודי. כשראיין נאלץ להחליף שיטת מנִיה, הוא נועץ במומחה, ומאותו זמן היתה לידו טבלה של 22 האותיות העבריות, הדרך שבה בוטאו, ואיזה מספרים הן ייצגו.
"תאיית את זה, בבקשה".
"גימ"ל, תי"ו, שי"ן, פ"ה, טי"ת".
ראיין הציץ למטה במהירות, והשווה את זה לרשימה. המספר של יעקב היה 3,789, כלומר 3,789 שנים מאז בריאת העולם על פי היהדות. חישוב קצר הפך את זה לשנת 28 או 29 לספירה.
"תשפֹּט," וולטרס המשיך, "השנה בה נִשָפט".
זה היה מוזר. לפי החשבון יעקב חי לפחות עוד עשרים שנה. אבל היה לו דֶבֶר. בימים ההם, חולי דבר לא החזיקו מעמד יותר מחצי שנה.
"תמשיך".
"שלושה ימים אחרי שהלכתי להתבודד, שמעון נכנס לבקתה. 'אבא', הוא לחש. 'אבא?'
" 'לך מפה', אמרתי לו. 'לך. אתה תִדבק'.
" 'לא, אבא', הוא אמר. 'באתי לקחת אותך מפה'.
" 'לך', אמרתי. 'לך'.
"הוא התקרב אלי, כרע ליד המיטה ולקח את ידי בידו.
" 'אבא', הוא אמר. 'אני לא אתן לך למות'.
" 'זה לא תלוי בך', אמרתי. 'זה תלוי בקדוש-ברוך-הוא בעצמו'.
" 'זה נכון', שמעון אמר. 'אני אקח אותך אל הקדוש-ברוך-הוא עצמו'. הבטתי בו, חושש שבני משתגע והולך, אבל הוא המשיך, 'סובבות בעיר שמועות, אבא. שמעת חלק מהן, אבל עכשיו אלה יותר מסתם שמועות. עכשיו יש עדים!'
" 'עדים?'
" 'יש אדם ביהודה, אבא. איש רב קסם. משיח. הוא מבצע נִסים על פי הזמנה. הוא אומר שהוא בנו של האלוהים. הוא מרפא את החולים. הוא יוצר אוכל לרעבים, מביא מים לצמאים. ויש שאמרו שהוא אפילו מקים את המתים לתחייה'.
" 'שמועות', אמרתי. 'אמונות טפלות, שהביאו אנשים מטורפים. אלוהים לא מהלך בינינו כפי שהתהלך בימי קדם'.
" 'אני אומר שכן', אמר לי שמעון.
" 'חושיך נתבלעו עליך, שמעון'.
" 'אני אומר שניתנה לי תקווה'."
"איך קראו לו", שאל ראיין. "ישו?" התקופה פחות או יותר התאימה.
"לא. שמו היה ישוע".
ראיין עיווה את פניו. כל השמות במקרא ובברית החדשה תורגמו לאנגלית משפות המקור, ולכן הוא תמיד היה צריך לחכות עד סוף הפגישות לבדוק מה היה היחס בין השמות המקוריים שניתנו לו בפגישה לשמות שהוא הכיר. ובכל זאת, לא יכול להיות שהיו שני משיחים או בנים של אלוהים ששוטטו ביהודה באותו זמן, נכון? לא שהוא אי-פעם האמין שהיה אפילו אחד. אבל להחזיר את המתים לחיים? כל-כך קרוב לשנת אפס? יצירת מים ומזון? אולי זה לא היה ישו, אולי זה היה האדם שמאחורי האגדה?
וולטרס המשיך, "שמעון התעקש, ולא יכולתי להזיז אותו מדעתו. הוא שאל סוס ועגלה קטנה. הוא הניח אותי בעגלה. הוא לא פחד לגעת בי, לנשום את האוויר שאני נשפתי, לדבר אתי ולעמוד לצדי. אי אפשר היה לערער את אמונתו ב'משיח' הזה. ואם המשיח הזה יוכל לרפא אותי, הוא היה בטוח שהוא ירפא גם אותו אם יחלה בעצמו. שמעון הבטיח לאשתי שהוא יחזור אתי ואני אהיה יותר בריא משהייתי אי פעם".
עיניו של ראיין נצצו. "אז יצאתם למסע?"
"כעבור יומיים יצאנו לדרכנו מפרס ליהודה".
ראיין הניח את כף ידו על פיו כדי להירגע. הוא כבר ידע שיעקב חי עוד עשרים שנה. משהו בטח קרה. משהו גדול בטח קרה.
"אלוהים אדירים", הוא לחש. "נסעתם לראות את ישו".
– 37 –
"נסענו במשך שלושה שבועות", וולטרס, או יעקב, המשיך. "מצבי הלך והחמיר. חליתי מאוד. לא יכולתי לסבול את אור השמש, אז נסענו רק בלילה. יהודה היתה עדיין במרחק של יותר מחודש. הייתי בטוח שאני, לפחות, לא אגיע בחיים לראות את איש האלוהים הזה שהבן שלי דיבר עליו כל הזמן.
"שמעון ראה את הסימנים על הגוף שלי, וניסה לנסוע מהר יותר. אבל הסוס היה רק סוס אחד והוא לא היה יכול לדהור כה מהר במשך כל כך הרבה שעות ביממה. וככל שהוא דהר מהר יותר, הנסיעה הפכה קופצנית יותר. כל קפיצה גרמה לי לעוד חבורה שחורה שלא התרפאה. לא יכולתי להחזיק מעמד, ובשבוע השלישי נאלצנו לנוח כל כמה דקות. האוויר היה חם נורא. המקומיים קראו לזה 'חמסין'. בקושי יכולתי לנשום.
"פעם, בערב יום שני, הירח המלא זרח מעל ההרים. נסענו במשך שעה, מנסים לנצל את קרירות הלילה, אבל אחרי שעה הייתי חייב לנוח. עצרנו בצללים לצד הדרך. שמעון הביט בי, ייאוש בעיניו. הוא ראה כמה חמור מצבי, וידעתי שהפעם הוא היה משוכנע כמוני שלא אגיע ליהודה.
" 'מה אתה רוצה שאעשה, אבא', הוא שאל. 'להמשיך או לחזור? הנמשיך לנסות, או שמא תרצה לראות את המשפחה עוד פעם אחת אחרונה?'
" 'בני', אמרתי. 'המסע הביתה יארך שלושה שבועות. לא אחזיק מעמד זמן כה רב. אם הגענו עד הנה, בוא לפחות נתקדם כמה שאנחנו יכולים אל מטרתנו. מי יודע? אולי המשיח שלך נוסע לעברנו'.
" 'הוא לא המשיח שלי, אבא', שמעון אמר לי. 'לא, אנחנו לא נגיע אפילו קרוב ליהודה. המסע רק יקשה עליך יותר. נישאר כאן. אני אטפל בך. וכשזה ייגמר, אשוב הביתה'.
"וכך היה. נשארנו באותו מקום, ישנים בצל במשך היום, שותים מהמים שלקחנו מהעיר האחרונה, אוכלים את שארית המזון שלנו".
ראיין הזעיף פנים. הוא רצה לראות את ישו.
"יומיים אחרי-כן בא אדם מהצפון. הוא לבש בגד בד ארוך ושופע שדמה יותר למעיל מאשר לגלימה. לא יכולתי להבין כיצד הוא הצליח לסבול את החום. הוא התקרב ויכולתי לראות שהוא גבוה מאוד, גבוה כמעט כפליים מבני. האיש ביקש לשבת לצדנו ולחלוק את הצל שלנו. מובן מאליו שהסכמנו. רק ביקשנו, למען בטחונו שלו, שישמור על מרחק ממני.
" 'מדוע זה, ידידי', הוא שאל.
" 'אני חולה בדבר', אמרתי לו. 'המגיפה. אינך רוצה להידבק'.
"הוא חייך ואמר, 'אשמור אם כך על מרחק'. הוא התיישב במרחק כמה אמות ממני, ובהה לפנים. כמה דקות אחר כך הוא שאל, 'לאן אתם הולכים?'
"שמעון נידב את התשובה. 'הלכנו ליהודה. רצינו לראות את ישוע'.
" 'ישוע?' אמר הזר. 'שמעתי עליו'.
"שמעון קפץ על החדשות האלה כמוצא שלל רב, 'זו אמת, אם כן, מה שמספרים עליו?'
" 'תלוי מה מספרים'.
" 'אנשים אומרים שהוא יכול לרפא חוליים רבים, שהוא יכול לעשות כל נס שהוא'.
" 'ככל הידוע לי, אנשים סיפרו לך את האמת. אבל אם סיפרו שתוכל לפגוש בו, הם טעו'.
" 'מדוע?' שאלתי.
" 'הוא נהרג לפני כמה שבועות, נצלב על-ידי הרומאים. הייתי שם, ראיתי הכל'.
" 'אם כך ישוע מת?'
" 'כן. ישוע מת'.
– 38 –
"שמעון התחיל לבכות", המשיך וולטרס. "הזר רכן קרוב יותר. יכולתי לראות את עיניו. הן היו בצבע כחול שכמותו לא ראיתי קודם. יופיין היה מכשף.
" 'מהו הדבר', הוא שאל את בני. 'מדוע אתה בוכה?'
" 'ישוע לא היה בנו של אלוהים', הוא בכה. 'הוא היה תקוותי היחידה, לרפא את אבי, להציל את משפחתי. האמנתי באמונות טפלות. בחרתי להאמין בישוע והרחקתי את אבי מהבית שלו. לא הייתי צריך לקחת אותך, אבא. לא הייתי צריך להתערב. איך יכול מישהו להיות בנו של אלוהים? ועכשיו, עכשיו אנחנו רחוקים מדי מהבית. לעולם לא תראה שוב את הילדים שלך ואת אמא. מעולם לא היתה תקווה, נכון? בגללי, בילית את ימיך האחרונים במדבר, במרדף אחרי חזיון תעתועים. אני מצטער, אבא. אני לא מצפה שתסלח לי. ישוע לא היה בנו של אלוהים'.
" 'הוא היה גם היה', אמר הזר.
" 'איך זה יתכן?' שמעון זעם. 'הוא מת! אלוהים לא יכול למות!'
" 'אכן', הזר הנהן בראשו, 'הוא מת. ועתה הוא עומד לפניכם'. "
ראיין כמעט נחנק. מה?!
וולטרס המשיך,
"הבטתי בו בחוסר אמון. איך יכול אדם להיות כה אכזר או כה טיפש ולומר דבר כזה? אבל הזר נעמד ופרש את זרועותיו. זרמי אש פרצו מהן לשני הכיוונים. אחת מהלהבות הגיעה כה קרוב אלי שיכולתי להרגיש את חומהּ על לחיי. האחרת התקרבה באותה מידה לשמעון.
" 'אני הוא בן האלוהים', הוא אמר, קולו רם ושלֵו. האש שיצאה מידו גוועה, וקיר של להבה הופיע מאחוריו, מתרומם ארבעים אמות לאוויר. הוא נותר שם. 'אני עומד לפניכם', הוא אמר והחווה לאחד הצדדים, מצביע על סלע. הסלע התפוצץ, ושלח רסיסי אבן לכל עבר. אבן קטנה אחת פגעה בלחיי ופצעה אותה.
" 'מתתי', הזר המשיך, 'וחזרתי לחיים'.
"הוא החווה אל עץ, והעץ התפוצץ כאילו בערה בתוכו אש.
"כרעתי ברך בפני אותו אדם. יכולתי לראות ששמעון, לימיני, נפל על ברכיו וקבר את ראשו בחול. שנינו בכינו, הדמעות זורמות מעינינו.
" 'הו, אלוהים שבשמים', קראתי. 'הו, אלוהים, לעולם לא אפקפק בך עוד. אני חלש. אל תכעס עלי על שפקפקתי בך'.
"במחווה נוספת של ידו, קיר הלהבות שמאחוריו נעלם והוא פסע מספר צעדים לעברי, ונגע בכתפי.
" 'אינני כועס', הוא אמר. 'לעולם איני כועס'.
"בכיתי. בכיתי בהקלה ובשמחה וביראה.
" 'אנא, עזור לי', התחננתי. 'בבקשה, משפחתי לא תוכל לפרנס את עצמה אם–' אבל הוא עצר בעדי.
" 'בני', הוא אמר, 'יש תכלית לפגישה שלנו. הוכחתי לך שאני בנו של אלוהים. עכשיו אני ארפא אותך ממחלתך. ואני ארפא את בנך, שכבר חלה בה גם הוא. אני אחזיר אותך אל ביתך. אבל אל לך להישאר שם זמן רב. אתה ומשפחתך וחבריך צריכים לנסוע צפונה. אתם תנדדו לאירופה. כולכם תקדישו את חייכם להפצת הסיפור הזה ולהעברת המסר לגויים: אלוהים הווה. אלוהים היה. אלוהים יהיה לעד. אני האל האחד והיחיד. ספרו להם שלעולם לא אמות. ספרו להם שהם כולם ילדיו של אלוהים, ושאלוהים אוהב את כל ילדיו תחת השמש. אמור להם להאמין בי. וכשכולם יאמינו, אני אגמול להם. עכשיו', הוא פסע לעברי, 'אני ארפא אותך'.
"הוא נגע בזרועי, וחשתי עקיצה קלה.
" 'נרפאת', הוא אמר. סחרחורת וחולשה כללית עלו בי. אלוהים הפנה את גבו אלי ופסע לעבר שמעון. לא ראיתי מה הוא עשה, אבל שמעון סיפר אחר כך שהוא נגע גם בידו שלו.
"אלוהים פנה לאחור והביט בי.
" 'עכשיו', הוא חייך, 'אתה תישן'.
"נרדמתי כמעט מיד. כשהתעוררתי, שמעון היה לצדי, גם הוא בשלבי התעוררות. שוב נמצאנו בכפר. כולם עמדו סביבנו, ואמרו שמלאך מכונף ירד מהשמים, נושא אותנו תחת זרועותיו. מאוחר יותר, גיליתי שזה היה עדיין אותו יום שני. נמנמנו לא יותר משעתיים או שלוש, ובאותו זמן המלאך החזיר אותנו מסע של שבועיים במהירות המרבית.
"בארבעת הימים הבאים עוד נותרתי חלש ונראיתי חולה כתמיד. אך כעבור ימים ספורים החום שלי ירד. שבתי לבריאותי. שנה אחרי-כן, חמש משפחות כולל זו שלי עברו צפונה לקיים את מצוות האל. חייתי עוד עשרים שנה".
ראיין בהה בוולטרס, פיו פעור לרווחה. אמת או שקר? האם זה קרה באמת? האם זה בכלל אפשרי?
– 39 –
מיה הופיעה בדלת חדר השינה שלהם ופתחה את פיה כדי לדבר.
"לא", ראיין הניף אצבע מאיימת בכיוונה. "לא, לא, לא, לא!" הוא נתן לה את הקלטת של הפגישה שעתיים קודם לכן, והניח לה לצפות בה בעוד הוא מחכה בחדר השני. "אין אלוהים ואין בן של אלוהים! ואל תגידי לי משהו אחר! זאת אומרת, יש דברים שהם בסדר. קיבלתי את הרעיון של נשמות ושל חיים קודמים כי היו לי ראיות שלא ניתן להפריך אותן".
"למעשה, לקח לך קצת זמן לקבל את הרעיון גם אחרי שהיו ראיות".
"בסדר, אז לקח לי קצת יותר זמן. אבל היו לי ראיות! אבל אלוהים? לא! לא, לא, לא, לא! האיש הוזה! היה לו חיזיון, הוא היה מסומם או משהו! בחייך, האיש היה חולה! הוא קדח מחום!"
"נכון, הוא היה חולה. בדֶבֶר, שבאותו זמן היתה מחלה חשוכת מרפא. מחלה שממנה הוא החלים".
ראיין עיווה את פניו. הוא אימת את התסמינים שהיו ליעקב, עם שני רופאים. לא היה ספק שמדובר בדֶבֶר. ולא היה ספק שבשנת 29 לספירה אנשים מתו מדֶבֶר תוך חצי שנה לכל היותר.
"בכל זאת", ראיין התעקש, "העובדה שהוא החלים לא אומרת שבנו של אלוהים ריפא אותו!" היא עמדה לדבר שוב כשהוא התערב, "בסדר, אני מודה שהעניין עם חומות האש לא ממש הגיוני. זאת אומרת, לא היו אז גפרורים, לא מצתים, לא גז, לא חשמל, והם היו צריכים להבעיר אש בדרך הקשה. ככה שאש היתה סיפור רציני בשבילם. לא שמישהו שלהבות יוצאות לו מהידיים לא יהיה סיפור גדול גם היום. אבל זה לא אומר שיש אלוהים!"
הם הביטו זה בזה בדממה. הוא הוריד את ראשו.
"בסדר", הוא ויתר. "תגידי את זה. את הולכת להגיד לי שיש אלוהים, נכון? ואת הולכת להוכיח לי את זה".
"לא".
עיניו של ראיין התרחבו בהפתעה. "באמת? למה לא?"
"לא יודעת. אני לא מפסיקה לחשוב על טבעם של נִסים".
"מה איתם?"
"נסים יכולים להיות אחד משלושה דברים. אחת, הזיות. שתיים, מעשה ידי האל. אתה יודע, אלוהים מכופף את חוקי הטבע, ובבקשה: הנה נס".
"ידעתי! אני לא מאמין באלוהים!"
"תירגע. גם אני לא משתוקקת להודות בקיומו של אלוהים. עדיין יש אפשרות שלישית. האפשרות השלישית היא קסם".
"קסם?!"
"אשליה. קסם טוב, קסם מרשים, נראה כמו נס, לא?"
"אבל הוא החלים. זו לא היתה אשליה".
"בכל זאת, לפני שנגיד שזה היה אלוהים בכבודו ובעצמו, אנחנו צריכים לשלול את האפשרות של אשליה, נכון?"
"אבל איך אנחנו יכולים? מה זה יכול היה להיות?"
"אני לא יודעת. אבל יש דרך להביס קוסמים. זוכר איך נהגתי לצפות בקוסמים בטלוויזיה? הקלטתי אותם, ואז הקרנתי את הסרט בהילוך אִטי שוב ושוב. רוב הקסמים נראים בלתי אפשריים במבט ראשון ושני. אבל אם תריץ את הקסם תמונה אחרי תמונה, תראה שהוא בעצם די פשוט".
"את רוצה להגיד לי שמישהו עבד עליו? למה שמישהו יעשה דבר כזה? ואיך?"
"מה שאני אומרת זה שאתה צריך לבדוק את כל האפשרויות. תריץ את הסיפור בהילוך אִטי. כבר עשית דברים כאלה בעבר. חפש פרטים. אולי אתה תראה משהו שהוא לא ראה בפעם הראשונה".
– 40 –
"תסתכל בתשומת לב בידיים הפרושות שלו", ראיין הקפיא את המראה שבעיני רוחו של וולטרס. הם עברו על האירוע 'תמונה אחרי תמונה'. "אתה רואה משהו לא רגיל?"
"לא".
"בסדר גמור. עבור שבריר של רגע קדימה. מה אתה רואה?"
"יש ניצוץ שכמעט נוגע בכל יד".
"ניצוץ?"
"להבה קטנטנה. ניצוץ".
"מאיפה הוא הופיע?"
"הוא הופיע משום מקום".
"תחזור שוב חזרה, לחלקיק השניה שלפני זה. אתה רואה ניצוץ איפה שהוא?"
"לא".
"אתה רואה משהו שיכול לגרום אותו?"
"לא".
"בסדר, תעבור רגע אחד קדימה. אתה יכול לראות ניצוץ לפני כל יד?"
"כן".
"יש עוד משהו חוץ מזה שקשור לאש?"
"לא".
"תעבור קדימה עוד רגע. מה אתה רואה?"
"אש השתלחה מהידיים שלו. היא הגיעה כמעט מיד אלי ואל שמעון. זה ממש קיר אש שנוצר בן רגע".
"אתה רואה מאיפה יוצאת האש?"
"היא יוצאת מהידיים שלו".
"הוא מחזיק משהו?"
"לא".
"האם הוא נוגע במשהו?"
"לא".
"עבור קדימה עוד רגע אחד בזמן. מה אתה רואה?"
"קיר האש שלם עכשיו".
"האם הוא נגע במשהו?"
"לא".
"האם הוא הזיז משהו?"
"לא".
"האם הוא מחזיק משהו?"
"לא".
ראיין נאנח. "בסדר. עבור עכשיו לשבריר הרגע לפני שהקיר נעלם. בסדר?"
"כן".
"כמה זמן לקח לקיר האש להיעלם?"
"הוא נעלם בבת-אחת. לקח לו פחות זמן להיעלם מאשר להופיע".
"מה האיש עשה כשהוא נעלם?"
"הוא קפץ את ידיו לאגרופים. והקיר נעלם".
"הוא נגע במשהו?"
"לא".
"הוא עשה משהו חוץ מלקפוץ את האגרופים שלו?"
"לא. הגוף שלו היה דומם".
פניו של ראיין קדרו. כמה מועיל.
– 41 –
"מהרגע שבו בנו של אלוהים התחיל ללכת לכיוונך ועד שהוא נגע בך… יש משהו בזמן הזה שלא ראית קודם? איזשהו פרט שהחמצת?"
"חכה, כן, יש משהו".
"מה?"
"יש משהו בין האצבע והאמה שלו. זה דק וקטן, כמעט בלתי נראה, ורובו מוסתר על ידי הגלימה שלו".
"אתה יודע מה זה?"
"לא".
"מה הצבע של זה?"
"אין לו צבע. זה מבריק".
זכוכית? מתכת?
"בסדר גמור. תעבור על האירוע רגע אחר רגע וספר לי על כל דבר שקורה עם זה".
"זה ביד שלו כל הזמן. לפעמים מאחורי האצבעות, לפעמים לא. כשהוא נוגע בי, הוא מניח את הדבר הזה על העור שלי".
"מה קורה אחר כך?"
"הוא דוחף את זה קצת לתוך העור שלי. זה מה שגורם לתחושת העקצוץ".
רעיון מוזר עלה במוחו של ראיין, אבל הוא היה צריך למצוא דרך לשאול את זה. "אה… אני הולך לשאול אותך משהו שהוא קצת לא רגיל לגביך. אתה תצטרך לשאול קצת ידע מהזהות הנוכחית שלך. אתה מבין את משמעות המילה 'מזרק'?"
"כן".
"תביט עכשיו בחפץ שבין האצבעות של בן האלוהים. האם המילה מזרק תתאים לו?"
"כן. זה נראה כמו מחט של מזרק. זה באמת מזרק".
או, מושלם!
– 42 –
מיה הריצה את הקלטת של הפגישה שוב ושוב במשך שעתיים, מחפשת פיסת מידע שהיא אולי החמיצה. היא לא עצרה אפילו פעם אחת, עיניה דבוקות למסך, מחפשות וחוקרות. ראיין ישב קצת הצידה ממנה, בוחן את פניה. הוא לא היה צריך לראות את הפגישה. כל מילה ממנה נחרטה בזיכרונו.
לבסוף, מיה עצרה את הווידאו ונשענה לאחור. היא הביטה בראיין ואמרה, "זה כנראה היה חיסון".
"לפני אלפיים שנה", הוא מלמל.
"כן. ככה יעקב הבריא".
"באמצעות מזרק".
"כן".
"לפני אלפיים שנה!"
"כן".
"חיסונים, מזרקים. שני הדברים האלה הומצאו לא מזמן, יחסית. עד לפני זמן לא רב, אף אחד לא ידע מהם חיידקים, איך הם מתפשטים, איך הם פועלים בתוך הגוף, איך חיסון יכול לרפא אותם".
"צודק במאה אחוז. ובכל זאת, הנה זה. לפני אלפיים שנה".
"את הולכת להתחיל לדבר על מסע בזמן עכשיו?"
"אל תהיה טיפש".
"חכי שניה. איך זה שמסע בזמן זה מטופש יותר מאשר חיים קודמים?"
"קודם כל, אתה כבר הוכחת ש'חיים קודמים' הם אמיתיים. לגבי נוסעים בזמן… לפי מה ששמעתי מפיזיקאים שמדברים על כך שזה אפשרי, הם אומרים שאפשר יהיה לחזור בזמן רק עד לזמן שבו יצרת את האמצעי למסע בזמן. יותר סביר ליצור חיסון לפני אלפיים שנה מאשר ליצור מכונת זמן. חוץ מזה, אם היו נוסעים בזמן, לא היו רק אחד או שניים, היו המון. אם לא היינו יודעים עליהם, מה שאני לא חושבת שהוא אפשרי, היו לפחות סיפורים, אגדות. כמו שיש אגדות על נשמות שעוברות ועל חיים קודמים. אין שום אגדות על נוסעים בזמן!"
"את נשמעת כל כך בטוחה".
"אני אאמין באלוהים הרבה לפני שאני אאמין במכונת זמן".
"אז מה נשאר לנו? זאת אומרת, לחיזרים תהיה הטכנולוגיה, נכון? וזה יסביר את הנִסים. אני מתכוון, יצירת אש ופיצוצים אפשריים עם הטכנולוגיה המתאימה, לא?"
"כן, אבל זה טיפשי מדי לומר שאלה היו חיזרים".
"למה?"
"כדי לבוא הנה מהעולם שלהם, הם יצטרכו לעבור מרחקים עצומים רק בשביל להגיע. וכמובן, לא יכולה להיות להם שום דרך לדעת מראש שיהיו פה חיים. אז החיזרים האלה יעברו עשרות, ויותר סביר אפילו מאות, שנות אור, רק בשביל הסיכוי שהם ימצאו פה חיים. וכשהם יגיעו, כל מה שהם יעשו יהיה לבצע כמה נסים ולהגיד לאנשים לנדוד צפונה ולהפיץ את הבשורה בקרב הגויים?! מצטערת, לא נראה לי".
"אז נשאר לך אלוהים כהסבר היחיד".
"ממש לא. זה לא קשור לאלוהים. זה, לפחות, ברור לגמרי".
"באמת? מתי זה התברר?"
"לא הקשבת ליעקב? זה היה מזרק".
"אז מה? אלוהים יכול ליצור מזרק אם הוא רוצה, לא?"
"בטח. אבל הוא אלוהים. אם הוא רוצה לרפא, הוא היה יכול לרפא. אלוהים לא צריך טכנולוגיה. הוא יכול לעשות 'הוקוס פוקוס'. אלוהים זה לא".
"אז מה נשאר לנו?"
היא נדה בראשה, "נגמרו לי הרעיונות".
"אני בכל זאת צריך להמשיך לחקור. ללכת עוד אחורה. אולי אני אגלה עוד משהו". מיה הנהנה בהסכמה. "הבעיה היא", ראיין אמר, פניו עוטים ארשת מוטרדת, "שככל שאני חוקר את העבר, כך אני מבין פחות את ההווה. ככל שאני חוזר אחורה בזמן, אני יודע פחות ופחות דברים על העולם בו אני חי. המציאות בורחת ממני. משהו קרה שם, עם ישו או מי שזה לא יהיה שאמר שהוא ישו. משהו קרה עם האב אוגוסטין ופאקו, משהו שהעוצמה שלו מחזיקה עד היום. זה מפחיד אותי".
– 43 –
"אכן ראיתי פעם נס", ביל קונווי, שעכשיו היה אשתו של כהן יהודי בירושלים בשנת 610 לפנה"ס, ענה למה שהפכה להיות אחת השאלות הסטנדרטיות של ראיין.
"ספרי לי על זה".
"זה התחיל בחלום. חזון שהיה לי. חלמתי שאני בבית, התכוננתי ללכת להביא מים מהבאר כשלפתע משב רוח חזק נשב פנימה מכל העברים, והפך את כל מה שבבית על פיו. היתה לי הרגשה שדבר גדול עומד לקרות, שזה אות משמיים. וידעתי שבקרוב בני יוחאי יחזור אלי.
"ניגשתי לפתוח את הדלת, ומצאתי מלאך עומד בחוץ. היו לו כנפיים לבנות עצומות והילה מעל הראש.
" 'מרים', הוא אמר לי. 'מרים, בנך שב הביתה'.
" 'בני?' אמרתי. 'אבל המפקדים שלו אמרו שהוא נהרג במלחמה בפלשתים!'
" 'כן', הוא אמר. אבל אלוהים בחר להשיב אותו. מסירותך לאלוהים ואמונתך שבנך אינו מת לא היו לשוא. אלוהים יגמול לך'.
" 'או, תודה לך, תודה!' קראתי, וכל גופי התמלא בחמימות.
" 'אבל', המלאך אמר. 'יש מחיר שעלייך לשלם'.
" 'מחיר?' אמרתי.
" 'האל החזיר את בנך מן המתים. אך יש לאזן את המאזניים. בתמורה, הוא ייקח את בעלך'.
" 'אלישע?!' קראתי.
" 'כן, אלישע'.
"המלאך זז הצידה, ומאחוריו היה יוחאי, בריא יותר, חזק יותר, ויפה יותר מכפי שאי פעם ראיתי אותו. והוא היה חי. חי!
"התעוררתי מהחלום מכוסה זיעה, ולבי, לבי הלם מהר בחזי. תחושת החמימות עדיין פעמה בי. והיה לי ברור, ברור לחלוטין, שלמרות מה שהמפקד שלו אמר, יוחאי ניצל בדרך כלשהי מהקרב, ושהיום אלוהים, יתברך שמו, יחזיר אותו.
"השעה היתה קרובה לחצות היום ואני עמדתי ללכת לדבר עם השכנה שלי כאשר נשמעה דפיקה בדלת. ואז היה משב רוח קל בחלון והעלים של הצמח שאני מגדלת שם נעו מעט. זכרתי את הרוח מהחלום שלי וידעתי שזה יהיה זה. לבי דהר שוב כאשר פתחתי את הדלת.
"אלישע עמד שם, פניו מעופרים בעפר ומדממים משריטות. בדיוק כמו בחלום, רק שהוא לא מת, הוא רק נשרט.
" 'אלישע', קראתי. 'מה קרה לך?'
" 'זה שום דבר', הוא אמר. 'נפלתי. לא שמתי לך לאן אני הולך. כי הייתי נרגש'.
" 'נרגש?'
" 'כן. תראי מי בא למקדש', הוא החווה בידו, ויוחאי יצא פתאום מאחוריו ועמד בדלת הבית.
" 'שלום, אמא', הוא אמר.
"ואני צרחתי וצעקתי וחיבקתי אותו ונישקתי אותו וצעקתי והכנסתי אותו פנימה והאכלתי אותו ונישקתי אותו. בני היה בחיים! הבן היחיד שלי בכל זאת היה בחיים! זה היה נס! הנס הטוב יותר האפשרי, שנעשה על ידי האל הטוב בכבודות ובעצמו".
"ספרי לי", ראיין התערב. "היו לך עוד חלומות שבהם בנך חוזר אליך?"
"כן. הרבה פעמים. אבל זה היה חזק במיוחד".
ראיין נשך את שפתו. נס בתחת שלי.
– 44 –
"קראתי את זה". פרופסור אטנסיו הניח את העבודה של ראיין על השולחן, והביט בראיין בכובד ראש. "קראתי, וראיתי את קלטות הווידאו. יותר מפעם אחת, יש לציין".
"ו…?"
"וחשבתי על זה. וחשבתי על זה. וחשבתי על זה. במשך שבועות".
"ו…?"
"ואין לי מושג מה לומר".
"למה אתה מתכוון?"
"אני מתכוון שאין לי שום דרך לשפוט את מה שעשית. או שמדובר בזיוף מחפיר, או… או שזו אחת התגליות הגדולות ביותר של המאה, אולי של האלף. הבעיה היא, שאני לא יכול לומר מה מהם. ראיין", הוא גחן קדימה, וקולו הפך לנהמה מאיימת, "אם זה תעלול או איזשהו סוג של הונאה –"
"זה לא!"
פרופסור אטנסיו חייך. "אם זו היתה הונאה, היית מכחיש את זה, לא?"
"…כן. אבל זו לא הונאה!"
"אני מצטער. הלוואי שהייתי יכול להאמין לך. אבל זה נוגד כל כך הרבה מהתפיסות האינסטינקטיביות שלנו ומההבנה המושרשת שלנו את העולם, שאני לא יכול להסתכן".
"מה אתה אומר? אתה מוותר על ההזדמנות לחקור משהו כה גדול רק בגלל –"
"חכה רגע. לא אמרתי כלום על חיסול המחקר. אני מוכן לתת לך להמשיך לעבוד על זה. למעשה, אתה יכול להפסיק את הניסוי המקורי שלך ולחקור את זה באופן מלא אם אתה רוצה. אבל… זה לא כל כך פשוט. יש לי כמה תנאים. אם זה לא מצליח, אם מסתבר שזו מתיחה, אם מתברר שהיה משהו לקוי בדרך שבה ניהלת את המחקר, אם מופיעה סיבה הגיונית, סבירה, יומיומית לתופעה; בקיצור, אם אתה נופל על הפנים, אתה נופל על הפנים שלך, ורק על הפנים שלך. אני לא לוקח שום אחריות למחקר כזה שמשתבש. אני אטען שניסיתי – ונכשלתי – להניא אותך. זה על הראש שלך!"
"אני מבין. אין לי בעיה".
"לא גמרתי. אם בכל זאת הניסוי שלך מצליח ומתברר שזה אמיתי, השם שלי מופיע על המאמר".
"מה?!"
"שמעת אותי. אם זה נכון, נהיה מועמדים לפרס נובל יחד".
"זה – זה לא הוגן!"
"בסדר. אם התנאים שלי לא מוצאים חן בעיניך, אתה מוזמן לזרוק את הניסוי שלך לפח. אני אדאג שיסלקו אותך מהאוניברסיטה ואכניס אותך לרשימה השחורה בכל שאר העולם התרבותי. אפילו אם תמשיך בניסוי שלך, הכתם על השם שלך יהיה כל-כך גדול שלא תצליח לשכנע אף אחד באותנטיות של התוצאות שלך. אף אחד לא יאמין לך".
ראיין ישב לפני פרופסור אטנסיו, רותח בחימה דמומה. פניו שינו הבעה שלוש פעמים בשניה, מביעים את כל קשת הרגשות שבין השפלה וזעם. דקה אחר כך, הוא גייס מספיק שליטה עצמית לומר בקול כנוע.
"בסדר. אני אלך על זה".
פרופסור אטנסיו חייך אליו חיוך מעודד. "ידעתי שתסכים".
– 45 –
"איך קוראים לך?" ראיין שאל את קונווי.
"שמי הוא ישמעאל".
"בן כמה היית כשמתת, ישמעאל?"
"שלושים וחמש".
ראיין חישב במהירות: זה אומר שישמעאל נולד בשנת 1515 או 1516 לפנה"ס. הניסוי נמשך זה שנה וחצי וראיין חזר עם וולטרס וקונווי יותר משלושת אלפים וחמש מאות שנים אל העבר. היה קשה יותר לחשב את השנה מכיוון שהיהדות עוד לא הופיעה, ולכן אף אחד לא מדד זמן לפי הלוח העברי. ובכל זאת, ראיין עדיין עקב אחרי הזמן באותה דרך שבה זה נעשה בלוח העברי – על פי מופע הירח. זה היה אמין כמו לוח 'רגיל' שהסתמך על השמש. וכך, מלבד המידע הרגיל על חייו של ישמעאל, תהיה המטלה הנוספת של ציון כל הופעת ירח מלא כדי לספור את השנים בדיוק. אבל קודם כל, הוא צריך להתחיל מהבסיס.
"תאמר לי, ישמעאל, מי היו בני המשפחה שלך?"
"לאבי קראו אברהם, ולאמי הגר. לאברהם היו ארבע נשים, אז היה לי אח אחד, שלושה אחים למחצה, ואחות למחצה אחת, שלא מתו בילדותם. הבכור היה יצחק, הוא נולד שש שנים לפני, והאחרים היו יותר צעירים משנינו: יעקב, הוא היה הבן של שרה, כמו יצחק; ויוסף הוא היה הבן של לאה, ועשיו שהיה האח המלא שלי, ודינה, שגם היא היתה הבת של לאה".
"איך מתת, ישמעאל?"
וכך זה נמשך.
– 46 –
"איך קוראים לך?" ראיין שאל את וולטרס.
"יצחק".
"בן כמה היית כשמתת, יצחק?"
"בן ארבעים ותשע. אדם זקן".
ארבעים ותשע. ראיין חישב במהירות על פיסת נייר. זה אומר שיצחק נולד בשנת 1521 או 1522 לפנה"ס.
"תגיד לי, יצחק, מי היו בני המשפחה שלך?"
"לאבי קראו אברהם, לאמי –"
"רגע, רגע! 'אברהם'?"
"כן".
זה מתחיל להיות מעניין, ובכל זאת זה יכול להיות צירוף מקרים.
"איך קראו לאמא שלך?"
"שרה. היא היתה האישה הראשונה של אבא שלי".
"הכרת מישהי בשם הגר?"
"ודאי, היא היתה האישה השלישית של אבא שלי".
"הכרת אי פעם מישהו בשם ישמעאל?"
"הוא אחי למחצה. הוא היה צעיר ממני בשש שנים. הוא היה הבן הבכור של הגר".
"אח למחצה? זאת אומרת…?"
"הגר היתה אמא שלו, ושרה היתה אמא שלי. אבל אברהם היה האבא של שנינו".
"תן לי רשימה של האחים והאחיות שלך".
"היו ישמעאל, ואז יעקב, ואז יוסף, ואז עשיו, ואז דינה".
או, זה נפלא, ראיין חשב. והוא חייך חיוך גדול.
– 47 –
מיה פתחה את הדלת, נכנסה, והדליקה את האורות. להפתעתה, היא מצאה את ראיין יושב על הספה, נועץ בה מבט.
"למה אתה יושב בחושך?"
"סתם", הוא חייך במסתוריות.
היא צמצמה את עיניה. "אתה מסתיר משהו", היא הכריזה.
"בהחלט", הוא הודה.
היא חיכתה שהוא יאמר עוד משהו, אבל הוא שמר על שתיקה.
"טוב", היא התיישבה לידו, "גם אני".
"באמת?"
"אהא. חדשות, בעצם. חדשות טובות".
"חדשות טובות?"
"כן".
"לך?"
"כן".
"בחיי, היום הזה פשוט מלא חדשות טובות".
"למה אתה מתכוון?"
"גם לי יש חדשות טובות".
"מה?"
"בואי נשמור את זה לאחר כך, בסדר?" והחיוך שלו התרחב. נראה למיה שראיין פשוט מתפוצץ, כמו ילד בן חמש שמת לספר את הסוד שלו. "מה ההפתעה שלך", הוא שאל.
"קיבלתי קידום".
"מה?! זה עצום! באמת?"
היא הנהנה בראשה. "מעוד שבועיים, אני אחראית לאגף שלם".
"זה נפלא!"
"אתה יודע, זה אומר יותר אחריות, יותר שעות. אבל זה אומר גם שאני אוכל ממש לשנות דברים. אני אוכל לעשות דברים בדרך שאני יודעת שבה הם צריכים להיעשות".
"נפלא!" הוא נשק לה. "נפלא! אני יודע שאת תהיי גדולה!"
הם הביטו זה בעיני זה וחייכו.
"אנחנו יוצאים לחגוג", היא אמרה לבסוף.
"קראת את המחשבות שלי". הוא נשק לה שוב, וקם. "אני רק אקח את הארנק".
"אז מה החדשות שלך?"
הוא הסתובב, והחיוך חזר.
"מוכנה?"
"בטח".
"את… צדקת!"
היא חיכתה לעוד משהו, שוב. ושוב, לא היה דבר נוסף.
"זה לא סיפור גדול. זה קורה כל יום".
"תני לי לנסח את זה מחדש. זוכרת את הניסוי הקטן שאני עורך? הוא קשור לנשמות וזמן ואלוהים וכאלה דברים?"
"אני זוכרת במעורפל משהו כזה".
"האם את זוכרת במעורפל גם שאמרת שמתישהו וולטרס וקונווי היו אותו אדם?"
"כן".
"טוב, את… צדקת!"
"הם אמרו שהם היו אותו אדם?"
"כן! טוב, לא, לא בדיוק. אני דור אחד קודם. הם שניהם ילדים של אותו אב! מה שאומר שאת צדקת. לפני שלושת אלפים וחמש מאות שנה, אבל את צדקת! בחיים לא הייתי מנחש מה שאת ניחשת! בחיים לא!"
"אני עדיין לא צודקת. יכול להיות שאחד מהם היה אחת האמהות, לא בהכרח האב. או ששניהם היו יכולים להיות האמהות".
"הם יהיו האב. תסמכי עלי. ואז יסתבר שהאב או אחד מאבותיו שלו גרו במדבר והוא כנראה ימות בבית קברות ממכת חום עם שלושה אנשים מוזרים שישמחו לראות אותו מסתלק. והכל ייראה נורא דומה לתסריט שהמצאתי לפני שנה וחצי! אלוהים! מי היה מנחש שהתסריט המטופש שהמצאתי יוביל לזה! זה כזה צירוף מקרים! ובלעדייך, לעולם לא הייתי יודע מה נמצא מאחורי זה. לעולם לא הייתי מתחיל במחקר החלוצי הזה. לא מגיע לך קידום, מגיעה לך מדליה!"
"חכה רגע. אני לא חושבת שצדקתי".
"מה?!"
"בין אם הם היו פעם אותו אדם או לא, אני לא חושבת שהם הזדהו עם התסריט שלך כי הם חיו אותו".
"מה?! אבל את אמרת בעצמך, הדרך היחידה ששניהם יוכלו לזכור אותו בכזה פירוט היא שהוא היה אמיתי, שהם שניהם חיו אותו".
"אני יודעת. זה עדיין ההסבר ההגיוני היחיד שאני יכולה לחשוב עליו. אבל משהו לא בסדר, משהו לא מתאים".
"מה לא מתאים? הכל פעל בדיוק כמו שאמרת שיפעל".
"ראיין, מה לגבי האב אוגוסטין? מה הקשר שלו למראות שלך? משהו שם… לא בסדר".
"עכשיו, כשאני סוף סוף מסכים עם מה שאמרת במקור, את משנה את דעתך? לא, לא, את לא יכולה לעשות לי את זה. אני אוכיח לך שהם היו אותו אדם, ואני גם אמצא את התסריט בבית הקברות. את יודעת מה, אין לי סבלנות לעשות את זה בדרך שבה אני עושה את זה בדרך כלל. אני אדלג על החיים שלהם, ואלך ישר לחיים הקודמים שלהם, רק לבדוק אם אני צודק".
"אני לא יודעת. יש לי תחושה שלפחות לאחד מהם היתה הנשמה של אמא שלו".
"מיה", הכל היה בסדר בתיאוריה שלך. האב אוגוסטין הוא דבר אחד, והחיים הקודמים הם דבר אחר. אני אפילו מוכן להתערב על זה".
"התערבנו".
– 48 –
"ישמעאל, אני רוצה להחזיר אותך לתקופה לפני שהיית בחיים, כמה שנים לפני שנולדת. עכשיו תפקח את העיניים. מה אתה רואה?"
"שום דבר".
" 'שום דבר?!'"
"שום דבר".
"אתה מתכוון שהיית עיוור?"
"לא היה שום דבר לפני שנולדתי".
"ישמעאל, תקשיב לי היטב. לפני החיים האלה, היית מישהו אחר. מי היית?"
"לא הייתי אף אחד לפני שהייתי ישמעאל".
"לפני שהיית אֶדוֹם, היית לבן; לפני שהיית לבן, היית ישמעאל. זה נכון?"
"כן".
"אז מי היית לפני שהיית ישמעאל?"
"אף אחד. נולדתי ישמעאל".
לאחר זמן רב, ראיין נרגע ונשען לאחור בכסא. לא טוב.
– 49 –
"יצחק, אני רוצה להחזיר אותך לתקופה לפני שהיית בחיים, כמה שנים לפני שנולדת. עכשיו תפקח את העיניים".
"אני לא יכול".
או-או.
"למה לא?"
"לא היה שום דבר לפני יצחק".
"תחשוב היטב. תתרכז! חייב היה להיות משהו! אולי אתה לא זוכר?"
"לא".
"אולי הזיכרון שלך מעורפל, אולי –"
"לא. לא היה שום דבר קודם".
"נולדת יצחק?"
"בדיוק".
– 50 –
"זה לא יכול להיגמר ככה, מיה. אני רוצה לדעת את העבר! אני רוצה לדעת איך זה התחיל! אני רוצה לחקור את העבר המרוחק! הם לא יכולים למשוך אותי באף במשך 3,500 שנה ולגמור את זה פתאום, ככה סתם: מצטערים, לא משחקים יותר. זה לא הוגן! נשארו לי רק שאלות, בלי אף תשובה אחת!"
"אתה לא מסתכל על זה נכון. אתה מדבר על זה כאילו זה סוף. זה לא היה סוף".
"מה?"
"אני מתכוונת שאנחנו הלכנו אחורה בזמן. יצחק וישמעאל או מי שלא יהיו הנשמות שלהם, הם הולכים קדימה".
"אז?"
"אז בשבילם זאת ההתחלה, לא הסוף".
"וזה עוזר לי?"
"לא ממש. אני רק מציינת שיש ההבדל".
"חכי, זאת גם לא ההתחלה. זה לא התחיל שם. הם פשוט הפסיקו לזכור. אולי לסיפור הזה של נשמה יש גבול זיכרון של 3,500 שנה".
"לא נראה לי. אם זאת היתה בעיית זיכרון, הוא היה צריך להתערפל. הוא היה צריך להתמוסס לאט לאט. היו צריכים להיות מקומות שבהם היית מקבל הפרעות, או שהזיכרון היה, איך אומרים, כמו גבינה שוויצרית. אבל זה לא קרה. הוא היה חד כל הדרך. אני חושבת שזאת כן היתה ההתחלה. השאלה היא, למה זה התחיל שם? איך זה התחיל?"
"אם הם היו הדור הראשון של מה שזה לא יהיה, אז מה שלא קרה, קרה לפני שהם נולדו".
"צודק".
"אז הם לא יידעו, נכון? הם לא היו שם!"
"אולי סיפרו להם. עוד לא חקרת את החיים שלהם. אולי הם ראו משהו. או אולי הם שמעו איזה שיחה. או אולי… חכה שניה!" היא זינקה והתחילה לחטט בין מאות קלטות הווידאו. "איפה זה? איפה זה?"
"מה את מחפשת?"
היא ויתרה.
"אין לי מושג איך לאתר את זה על הקלטת גם אם אני אמצא אותה. אולי אתה זוכר. אני חושבת שאחד האחים אמר שהוא מבוגר יותר בכמה שנים מהאחר".
"כן. יצחק מבוגר בשש שנים מישמעאל".
"זאת אומרת שיצחק היה בסביבה כשישמעאל נהרה! הוא היה שם קודם!"
עיניו של ראיין נדלקו.
"נכון!" ואז האור דעך, "אבל כשישמעאל נהרה הוא היה רק בן חמש. את חושבת שהוא יזכור משהו חשוב?"
"שווה לנסות, לא?"
"בהחלט!"
– 51 –
הזיכרונות הראשונים של וולטרס/יצחק היו מראות מעורפלים, תחושות, קטעי שיחה שהיו לו עם אביו או אמו. כשהוא היה בן ארבע, המראות התחדדו, אך היו מרוחקים זה מזה. כשהוא היה בן חמש, הזיכרונות היו בהירים יותר, סמוכים יותר זה לזה. ואחד מהם היה כלהלן:
"זה היה יום אחרי סערה גדולה. עוד היו הרבה עננים בשמים, ואני פחדתי מהרעם בלילה. לא משנה מה אמרו, לא הסכמתי לצאת מהאוהל, והייתי צריך שמישהו יהיה אתי. עדיין פחדתי. אבא התנדב להישאר אתי ולשחק.
"אחרי שרדפנו אחד אחרי השני באוהל הרבה זמן, שכחתי לגמרי את הלילה והרעם. ואז הגר נכנסה לאוהל פתאום, מתנשמת מהר. היא נראתה מבוהלת, והיא צעקה 'אברם! אברם!' "
'אברם?' ראיין חשב. לא קראו לו אברהם? הוא בטח לא שמע היטב.
"אבא קם מיד. כמעט התחלתי לבכות כששמעתי את האימה בקול שלה. 'מה קרה?' אבא שאל.
" 'הוא חזר', היא אמרה, דמעות זולגות על לחייה והידיים שלה רועדות. הוא חזר!'
"הבטתי באבא והוא נראה פתאום נרגש. התחלתי לפחד מאוד. 'זה איש רע?'
"אבא לקח את היד שלי ואמר, 'יצחק יקירי, זה מישהו טוב מאוד'.
"הגר אמרה, 'הוא רוצה ששניכם תבואו אליו'.
"אבא הלך קדימה ולקח אותי אתו, גורר אותי ביד, למרות שחששתי. ברגע שיצאתי מהאוהל, ראיתי מחזה שאני לא אשכח לעולם. כל ההורים והעבדים התאספו בחוץ בחצי עיגול. ומעליהם היה אדם, יותר יפה ממה שאיזשהו אדם יכול להיות, גבוה יותר מהמבוגר הכי גבוה, והיו לו שתי כנפיים עצומות, לבנות, יפות יותר מכנפיים של ציפור, והוא נפנף בהן, והוא עף! עף! זה היה כאילו הוא עומד באוויר, מעל הראשים של כולם. אבא נפל על ברכיו. 'ידעתי', אבא לחש. 'ידעתי שהוא יבוא!'"
"מי?" ראיין תבע. "מי זה היה?"
"זה מה שאני שאלתי. 'מי זה, אבא', לחשתי.
" 'זה?' הוא אמר ברוך ונימה של גאווה בקולו, 'זה? זהו אלוהים'".
— סוף החלק הראשון —
השקעה יפה במחקר, כולל "אברם", אבל גם נעשה בלבול גדול בכל המשפחולוגיה שם, וגם הפרשי הגילאים בין יצחק וישמעאל לא נכונים. עדיין יפה מאוד.