שילה פינץ נולדה באנגליה, אך חיתה רוב חייה בארצות הברית. היא למדה בלשנות וספרות של ימי הביניים ומתפרנסת כיום מכתיבת מדע-בדיוני ומהוראת כתיבה יצירתית. סיפורה Reading the Bones זכה בפרס נבולה לשנת 1998. בשנים האחרונות היא פרסמה את מרב סיפוריה ב"מגזין לפנטסיה ומדע בדיוני" וכך גם סיפורה הנוכחי – סיפור פוסטאפוקליפטי קודר המתרחש אחרי שואה ביולוגית.
החביתיות הכחולות שצמחו בן לילה על קיר המטבח, הפיקו די אור כדי לפטור את דוני מהצורך במנורה. היתה זו שעת דמדומים, אך דוני ראה די טוב בשביל למרוט את נוצות התרנגולת. דוני השאיר את החביתיות במקומן. הן יצרו כתמים מעניינים על הטפט המתקלף. ובניגוד לשאר הפטריות, לא היתה בהן סכנה.
הוא נשען קדימה בחדר האפלולי. ידו השמאלית, המורטת בעצבנות בזקנו הסבוך, הותירה טיפת דם על השיער הנוקשה, אך דוני התעלם מכך. הוא התרכז באשה זהובת השיער שהופיעה על מסך הטלסקרין.
"… וכך הלכה הפרגית המכוערת אחרי החלילן מסייברלנד, ועזבה את עיירת החורבות. והיא חיה לה באושר ועושר בהר הסיפורים!"
אשת הסיפורים חדלה לרגע וחיוכה המתוק גרם לדוני פיק ברכיים. הנזלת שלו התחילה שוב והוא משך באפו. כמעט ויכול היה להריח את הבושם של האשה היפהפיה. היא היתה יפה מספיק כדי להופיע באחד מסיפוריה. קראו לה אֶלָה.
אלה, אלה – השם הדהד במוחו, שם יפה לאשה יפה.
"ועכשיו, ילדים וילדות, מהו מוסר ההשכל של הסיפור?" שאלה אלה.
דוני קימט את מצחו. הוא אהב את הסיפורים אבל זה היה החלק הקשה. אשת הסיפורים המתינה, אך דוני לא מצא תשובה. הוא מעולם לא הצליח בכך. משהו השחיר בתוכו בכל פעם שזה קרה. משהו בתוכו החל להתרגז על אשת הסיפורים.
אבל היום, אלה החליקה בידיה הקטנות והלבנות את שמלת הסטין הורודה המעוטרת פנינים לבנות וחייכה מבעד למסך היישר לעיניו של דוני. לבו הלם בכוח בין צלעותיו. הוא הרגיש מוזר, כאילו מים השתכשכו בתוכו. הוא רעב למשהו – הוא לא ידע למה בדיוק, אבל זה לא היה אוכל. את זה הוא ידע.
"למדנו שלפעמים עלינו לעזוב את הקן שלנו לפני שנוכל לעוף כמו נשר". היא אמרה "נכון, ילדים?"
דוני הנהן, נשימתו תקועה בגרונו.
הוא מעולם לא ראה נשר, אך הוא ידע שפרגיות אינן עפות. זה הזכיר לו שהוא עדיין באמצע משהו. הוא מרט כמה נוצות נוספות והן נסחפו מעל למסך ברוח הפרצים שנשבה מתחת לדלת המטבח. טיפת דם-תרנגולת זלגה בין אצבעותיו. ריחה היה מוזר, כמו ברזל ונסורת ודברים נרקבים.
"ועוד משהו", אמרה אלה, שפתיה הפכו צרות, כמו בכל פעם בה היא עמדה לומר לו דבר חשוב. "הסיפור מלמד אותנו שכאשר המצב באמת גרוע, בדיוק אז צץ הסיכוי למצוא את הטירה הקסומה. וכולנו יודעים איפה הטירה, נכון, ילדים?"
דוני ענה הפעם בתרועת-נצחון, "בהר הסיפורים!"
כל האנשים בסיפורים שאלה סיפרה הלכו לגור בסוף הסיפור בטירה שבהר הסיפורים – הפרגית המכוערת, סייבורגית אדומה, שלושת הרובו-דובים. לפעמים דוני הצטער שהוא לא יכול להצטרף.
הוא נזכר שוב בתרנגולת שבידו, ומרט נוצה נוספת. היא נשרה באיטיות לרצפה.
"מחר אלה תספר לכם סיפור חדש. ועד אז הישארו בריאים".
האשה היפהפיה נופפה לשלום ודוני נופף חזרה. דמותה דהתה בהדרגה עד שכל שנותר היה השלג.
הבעיה הכי גדולה עם הסיפורים היתה שהוא חש כה בודד לאחר שהיא נעלמה. הוא תמיד חשב על כך אחרי שהיא עזבה. הוא גר לבדו בכפר. היה נחמד אם היה לו מדי פעם עם מי לדבר. מישהו שיעזור לו לרדוף אחרי תרנגולות, או לעזור לאכול אותן כשדוני בישל.
אבל רוב הזמן לא היה לו אכפת להיות לבד, והוא טיפל יפה מאוד בירקות שגדלו בגינה שמאחורי דלת המטבח, או בתרנגולות הפרא שתפס כששוטטו ברחבי הכפר. דוני תמיד מצא מה לעשות בכפר.
אבל בדרך כלל הוא לא התרחק. רבים מבתיה של עיירת החורבות הישנה רבצו מתחת לעשבי הביצה והשרכים שחנקו אותם במהירות. העשבים היו רעים בפני עצמם, אך הפטריות היו גרועות מהם. דוני הציץ פעם לתוך בית וראה משהו שוכב על הרצפה ופטריות מכסות את כולו, וכמה מהן, צבען אדום עכור כדם, יוצאות מפיו. הריח היה כה נורא עד שקיבתו של דוני געשה. דוני העדיף להיות בחוץ. הוא אהב את העצים הגבוהים והדקים שגדלו ביחד בערבוביה בבוץ. כשרצה, הוא טיפס על גזעיהם החלקלקים, ישב בלב העלים הלבנים והרחבים וחשב על כל מיני דברים.
לפעמים הוא נזכר קצת בימים בהם היו אנשים בכפר, המון אנשים. הכפר היה גדול והיו בו יותר בתים מכפי שדוני יכול לספור. הוא השתרע מההרים עד קרוב לים האפל. פעם, היו מסיבות בכפר שלו. דוני זכר אורות צבעוניים ומוסיקה. הוא זכר שנגס בבשר צלוי שכווה את לשונו – מישהו שם בידיו ספל של משהו רותח ומתובל. ידיו היו קטנות יותר באותה תקופה. הוא זכר ידיים גדולות חופנות את ידיו, תומכות.
לעיתים דוני תהה אם הוא חלה, מכיון שהוא זכר כל כך מעט מהימים שלפני שהוא נשאר לבדו.
ביתו של דוני ניצב בדד, צמוד לדרך עם שלט גדול על עמודים מעוקמים שהחלידו כמעט לגמרי. כאשר דוני הביט על השלט מלמטה למעלה, השלט אמר לו כמה קילומטרים נותרו עד לוס אנג'לס. דוני ידע שאין כזה מקום. יש רק ים אפור כמו זה שאנשים לקחו אותו לראות ממש לפני שגם הם נעלמו כמו כל השאר.
הפטריות השתלטו על רוב החדרים בביתו של דוני, וחלקן היו רעילות למגע. אם אינך מכיר אותן, כמו במקרה של החביתיות הכחולות שבמטבח, עדיף לך לא לגעת באף אחת מהן. דוני נעקץ כמה וכמה פעמים לפני שזה נכנס לו לראש. כעת הוא פשוט לא נכנס יותר לחדרים ההם. זה לא הטריד אותו במיוחד. עדיין נותר לו מספיק מקום במטבח לישון ולאכול. הוא חי בבית הזה עוד מהימים בהם הוא לא היה גבוה מספיק בשביל להגיע לשולחן בלי לעמוד על כסא. הוא יודע להסתדר טוב במאוד בעצמו.
אבל פעם גרו בבית הזה עוד אנשים. פעם, לפני שהפסיק להיכנס לחדרים האחרים בגלל הפטריות העוקצות, דוני מצא זוג מגפיים מתחת למיטה. מגפי עור פשוטים וחזקים. ריחם היה נעים, והם התאימו להליכה בבוץ, אבל הם היו קטנים מדי לגבר. ועל שולחן קטן ליד המיטה הוא מצא קובית הולו ובה תמונה זעירה של אשה בשמלה צהובה. כשהוא הניע את הקוביה, האשה נופפה אליו וצחקה. היא לא היתה יפה כמו אשת הסיפורים. אבל משהו בתמונה העציב והכעיס אותו כל כך שהוא הלך ולקח את הפטיש ששמר מתחת לכיור המטבח, וניתץ את הקוביה עד שהאשה לא היתה שם יותר.
כשהתרנגולת היתה נקיה, דוני חתך אותה לחתיכות ושם אותה בסיר הבישול. התרנגולת היתה קטנה, כך שהוא לא נזקק לסיר הגדול. הוא הוסיף בצל מגינת המטבח וקצת מלח מהשק הגדול שמצא פעם מתחת למדפים המתמוטטים של הסופר. הוא סרק את הסופר פעמים רבות וחשב שהוא הכיר כל מה שהיה בו. אבל אז הוא הזיז חלק מהעץ הרקוב, והמלח פשוט שכב שם, מוסתר מתחתיו. היה לו מזל גדול שמצא את שק המלח!
לא נשארו לו הרבה תפוחי אדמה כך שהוא הוסיף רק אחד. כל ירקות השורש שהוא שתל השנה נרקבו בבוץ. הוא הביא מים לסיר ושם אותו על התנור. נראה שלמקום העגול שממנו בא החום לוקח יותר ויותר זמן להתחמם. דוני הסיק מכך שכדאי שיטפס על הגג שוב כדי לנקות את הצמחיה המטפסת שחונקת את המשטח האפור החלק שינק חום מהשמש. אבל הלילה, גשם הכה בחלון, וחוץ מזה, בחוץ כבר החשיך. הוא פשוט יצטרך לחכות בסבלנות עם הארוחה.
לא כל-כך הפריע לו לחכות, מכיון שהיה חמים ונעים במטבח ומיני הפטריות היותר גרועים נשארו בחוץ. נותר לו כך די זמן לחשוב על מוסר ההשכל של אשת הסיפורים. פעם זה היה על סינדרלה וסנדלי הזכוכית, ופעם אחרת היא סיפרה על זהבה ושלושת הרובו-דובים, או על היפהפיה הנרדמת וטירת השינה הקפואה. אבל דוני ידע שיש חוט מקשר אחד לכל הסיפורים, משהו שאלה רצתה שהוא יבין אלמלא היה כל כך טיפש.
דוני התעמק בכך בעת שערך את השולחן. משהו בסיפור של היום פשוט לא הניח לו. הוא ישב ליד השולחן באורן הדלוח של החביתיות הכחולות, מחכה שהתרנגולת תתבשל, חושב על הפרגית המכוערת. עלתה בו תחושה מוזרה שהסיפור שאשת הסיפורים סיפרה היום קשור אליו בדרך זו או אחרת.
הפרגית הלכה אחרי החלילן מסייברלנד ונטשה את האנשים שלא התייחסו אליה יפה – לא, לא ככה. האנשים עזבו את הפרגיות לבדן ואז – לא, גם לא ככה. החלילן מסייברלנד בא לעזור לפרגיות מפני ש – לא… זה גם לא זה.
משהו בוודאי קרה בכפר של דוני. משהו רע. משהו ממש ממש רע. אבל הוא לא ידע מה. מחשבות כאלה גרמו לדוני להרגיש בדידות. אפו החל לדלוף, ועיניו דמעו, ובבטנו עלתה תחושה מוזרה.
ואז התרנגולת היתה מוכנה, כך שהיה עליו להפסיק לחשוב וללכת לאכול. ואחר כך הגיע הזמן להתכרבל בשק השינה שעל השולחן, הרחק מהפטריות הרעילות שעלולות להסתנן מתחת לדלת במשך הלילה כשהמטבח יתקרר. דוני הלך לישון.
שלושה דברים השתנו למחרת.
הראשון היה שכאשר דוני התעורר, קרני שמש דקות מילאו את רצפת המטבח ואת הטפטים הדהויים בפסים דקים. הדבר השני היה שדוני עדיין הרגיש רע בגלל כל האנשים שנעלמו מהכפר.
הדבר השונה השלישי היה שאשת הסיפורים לא הגיעה לטלסקרין של דוני לספר לו סיפור כמו שהבטיחה.
הוא המתין והמתין, מכווץ בכסאו לפני הטלסקרין הרבה אחרי שהחשיך שוב, אבל היא לא באה. כל שראה הוא השלג המרצד על המסך.
דוני לא הצליח להירדם. הוא בהה מבעד לחלון אל הלילה. הירח הגדול טרם עלה, כך שדוני יכול לראות את מחרוזת הירחים הקטנים שרקדו בשמי הלילה בינות לענני הגשם. "ירחים מלאכותיים", אמר לו פעם מישהו. מי? הוא לא זכר. אבל זו בכל מקרה היתה אמירה טפשית, כאילו דוני שוטה כל כך גדול שיאמין לכל שטות. הירחים הזכירו לו את מחרוזת חרוזי הבדולח הנוצצים שענדה אשת הסיפורים. הוא אף פעם לא העלה בדעתו שגם היא תיעלם יום אחד, כמו כל האחרים.
כשהיא לא חזרה למחרת, או ביום שלאחריו, דוני ידע שהוא חייב לעשות משהו. הוא עמד בפתח, מתעטש במזג האוויר האפור. המחשבות על אשת הסיפורים העלו את התחושה המגרדת והעכורה בבטנו. הוא פשוט לא האמין שאשה כל כך נחמדה תיעלם בלי לומר לו שלום. הוא קימט את מצחו, מנסה להיזכר מה בדיוק היא אמרה.
כן, היא הבטיחה סיפור נוסף. דוני זכר זאת בוודאות. מה יכול למנוע ממנה לקיים את הבטחתה?
סינדרלה היתה צריכה לברוח מהנסיך…
אבל זה לא היה אותו מצב. אז אולי זה כמו מה שהיה כשהחלילן מסייברלנד לקח את הפרגיות הביתה –
או –
החידה קשה מדי! דוני חשב על משהו אחר. מה הוא יכול לעשות?
לפתע הוא שמע בראשו את קולה: כשהמצב באמת גרוע, בדיוק אז יש לנו סיכוי. הכל נראה פתאום כה ברור שהוא הסתובב בהתרגשות מצפה לראות את אלה מחייכת אליו מהטלסקרין. אך כל שראה היה שוב את השלג.
ואז דוני חשב על דבר מועיל. היא כבר אמרה לו מה לעשות. האם הנסיכים בסיפורים לא הלכו תמיד לחפש את הנסיכות עד שמצאו אותן? כמובן, לא היתה לו סינדרלה אמיתית לחפש. הוא לא טיפש עד כדי כך! אבל אשת הסיפורים היתה יפה מספיק להיות נסיכה בעצמה. הוא חייב ללכת לחפש את אשת הסיפורים.
כל החשיבה הזו גרמה לו לסדרה ארוכה של התעטשויות ולזרימה מוגברת מאפו. עבר זמן עד שעלה על דעתו הדבר הבא. הנסיך חיפש את סינדרלה האמיתית עם סנדל זעיר. לדוני לא היה סנדל זעיר, אפילו סנדל גדול לא היה לו. אבל כן היו לו זוג מגפיים קטנים.
הוא שלף את המגפיים מארון המטבח. הם היו מאובקים ונראו ישנים, הסוליות שחוקות בחלק מהמקומות. דוני התבייש. איך הוא יכול לתת מגפיים כאלו לאשת הסיפורים? היא תצחק עליו.
הדבר האפל שבתוכו לא אהב שצוחקים ממנו.
היא לא תצחק. היא תבין. ואם היא כן תצחק, טוב אז הוא – טוב…
דוני החליט לחשוב על זה אחר-כך.
הוא הניח את המגפיים בתיק גב מאותו ארון. הוא הוסיף בגדים להחלפה, סכין, חתיכת חבל, ושק השינה שגולגל לצרור קטן. הוא ארז את שאריות התרנגולת המבושלת, פרוסה עבה של לחם דרך, הלפתות ותפוחי האדמה האחרונים, והכניס הכל לתרמיל הגב. מים לא יהיו בעיה. יש המון מים בכל מקום. "יותר מדי!" אמר פעם מישהו. הוא לא זכר מי זה היה אבל הוא לא שיקר. הוא נעל את מגפיו והתעטף במעיל פארקה עבה מפרווה סינתטית.
הגיע הזמן לצאת לדרך. לאיזה כיוון הכי כדאי ללכת? דוני סקר את הכביש לשני הכיוונים. מישהו לקח אותו פעם לים, והם שטו בספינה לתפוס דגים. הסירות היו חייבות להיות שטוחות, אמר לו מישהו – אותו אחד? – כדי שיוכלו לשוט מעל הבתים הטבועים.
אבל הים לא היה המקום בו גרה אשת הסיפורים.
משהו רפרף בירכתי מוחו כעש לכוד. אשת הסיפורים גרה במקום שהיה מושלג תמיד. הוא ראה זאת פעמים רבות בטלסקרין שלו. עכשיו הוא תפס. גם היא חיה בהר הסיפורים!
דוני רקד באושר במטבח כשהוא מסחרר את התרמיל הכבד. אחרי כן הוא יצא לעבר ההרים.
גשם מעורב בשלג ירד על הדרך המבוקעת שבה טיפס דוני במעלה ההרים. הוא הרים את צווארון המעיל שלו אבל המים המשיכו לזלוג במורד צווארו. הוא הלך מעלות השחר וכבר התעייף. המגפיים הצמיחו יבלות בעקביו. הדרך הפכה ג'ונגל של עשב-טחב, גפן חונקת, ושיחי צחנונים רחבי עלים. הוא התרחק ככל שרק יכול מהצחנונים שריח פרחיהם גרם לו בחילה. כתמים ירוקים כחולים תחת חורשה חדשה של עצי ביצה ובצדי הסלעים הנפולים, גילו את מקומות אחיזתן של פטריות. הוא עקף בזהירות גם אותם.
הרעב עלה בו שוב, אבל הוא כבר גמר את בשר התרנגולת הקר כשעצר למנוחה בצהריים. את ירקות השורש יש לבשל בטרם הוא יוכל לנעוץ בהם שיניים. ואין סיכוי להדליק אש בגשם כזה. אלמלא נחפז כל-כך לצאת ולמצוא את אשת הסיפורים הוא היה חושב על כך מראש ומבשל אותם בבית.
הוא התאכזב לגלות שמעבר לרכס שעליו טיפס זה עתה קיננה שרשרת הרים נוספת. ואחרי זו אולי תהיה שרשרת נוספת ועוד אחת –
ועל אף אחת מהן לא היה שלג. ואור היום נעלם במהירות מהשמים המעוננים.
סלע גדול ואפור משך את עיניו. הוא נראה נקי למדי ורק טחב צמח עליו, לא פטריות. הוא צנח עליו והניח לתרמיל הכבד ליפול על הדשא. עיניו נעצמו לרגע.
מאז שעזב את הבית בבוקר, הוא עבר ליד כמה חוות מבודדות שהשתרעו לאורך הדרך. כולן היו נטושות, מטעי התפוחים וכרי המרעה שלהן חנוקים על-ידי פטריות וגפני-בר. בכמה מהן שלחו בו קומץ פרות כחושות ורעות-מראה מבטים אומללים מבעד לגשם, אבל רוב החיות נדדו מזמן למקומות אחרים. הוא עצר כמה פעמים וצעק לעבר בתי החווה למקרה שמישהו נשאר בהם. אבל תמיד הקול היחיד שנשמע היה קולו המהדהד אליו חזרה. באחת מהפעמים, חיה קטנה שפרוותה מכוסה כתמי פטריה התנודדה מבעד לדלת האסם החסומה בעשבים שוטים. היא עצרה לרגלי דוני ונשאה אליו את עיניה. פיה התעקל בצורה מוזרה כאילו היא צוחקת עליו. הוא לקח סלע והכה את החיה עד שלא צחקה עליו יותר. אחר כך הוא הצטער. אבל היצור היה חולה בכל מקרה, כך שזה לא היה כל כך נורא.
סוף השנה מתקרב בודאי, הוא שיער. הימים התקצרו יותר ויותר. זה אומר שהגשם יֵרד במשך שבועות מבלי לחדול, ייצור נחלים רחבים ברחובות הכפר, וימלא את האגמים שבשדות החוואים. שמי החורף יוצפו אור אפור במשך כל שעות היום. הוא לא יראה את הצל של עצמו עד מתישהו בקיץ הבא.
דוני התעטש. הוא היה עייף ורטוב ובודד. כאב עמום התעורר בחזהו, ודמעות עלו בעיניו. אולי הוא האדם האחרון שנותר – לא רק בכפר אלא בכל העולם כולו. כולם הלכו לאן שהוא – אפילו אשת הסיפורים.
לא נותר ממש טעם להמשיך הלאה.
ולא היה טעם לחזור בחזרה.
אז מוטב כבר להמשיך הלאה.
דוני הרגיש יותר טוב לאחר שהחליט מה שהחליט. הוא הידק את המעיל סביב צווארו וכיתף את התרמיל. כאשר נעמד, מפרקיו חרקו וכל שריריו הביעו את מחאתם. הוא נעץ מבט ברכס שלפניו בעודו מתקדם. אור ירח שבור רפרף הלוך ושוב לאורך הדרך המבוקעת, כמו מנורה מקולקלת.
"אל תזוז!"
הקול היכה בו כמעט באותה עוצמה כמו האבן שפגעה בו כשלא ציית מהר מספיק. הוא שפשף את לחיו ואצבעותיו הפכו דביקות.
"אמרתי לא תזוז! או ש'ני עולה עליך שוב!"
דוני לא ראה דבר באפילה. "האם – זאת אומרת –"
"שתוק ת'פה ש'ך!"
צל קילף את עצמו מהאפילה הסובבת וצלע לעברו. הוא נעץ בו מבט, יותר מתוך סקרנות מאשר פחד. הוא כמעט שכח איך נראים אנשים אמיתיים. מולו עמד משהו קטן וכפוף, עטוי פונצ'ו גדול מדי וממורט מדי,שהשתרך אחריו על הקרקע. הוא ראה אגרוף מכוסה בגבשושיות מתעוות סביב ענף מסיבי. ואז הכוכבים בקעו דרך מעטה העננים, ודוני ראה פנים שקועות והרוסות, עיניים מצועפות, ועור מלא קשקשים ופריחות, כאילו משהו לועס את דרכו מפנים החוצה. הצחנה שעלתה מהבשר הנרקב גרמה לו להשתנק והוא כשל אחורה. היצור קילל והכה לעברו בענף.
"מי אתה?" לחש דוני, מכסה את אפו. "מה –"
"אני שואל כאן! השטח שלי!" היצור התפרץ. "אתה מי? אתה עושה פה מה?"
"אני דוני, אני מחפש את אשת הסיפורים".
"ת'שבע!"
"הגברת היפה שמספרת סיפורים בטלסקרין".
היצור קרקר כמו אחת התרנגולות שאחריהן רדף דוני. השערות הקטנות שעל עורפו של דוני סמרו מהקול.
"לא 'דע ת'גיברת, אבל לא אני. לא!" היצור גיחך בשנית.
הדבר האפל התעורר בדוני. אצבעותיו התעוותו כאילו נעץ אותן בפטריה עוקצת. אסור ליצור לצחוק ממנו.
"טוב, אז –" הוא החל בזהירות, ידו עדיין מכסה את אפו ופיו.
"אמרתי לך לשתוק ת'פה ש'ך!"
קולו של היצור השתנה. הוא גרגר והשתנק כמו מתוך כאב. אצבעותיו של דוני נפתחו באיטיות.
אור הכוכבים נמוג לאיטו כמו אש מדורה בגשם. כעת הוא חש אצבעות כחושות מושכות במעילו. הצמחיה הדלילה על פניו של היצור זהרה באור כחלחל בחשכה. צחנת הרקבון חלחלה דרך האצבעות ומילאה את אפו. ידו של היצור החליקה סביבו לכיוון התרמיל.
"זה מה? אוכל?"
"קצת", הוא הודה. "וגם משהו בשביל אשת הסיפורים".
היצור רחרח ומשך בתיק, שנפל לארץ. הוא התכופף ופשפש בתכולתו, ממלמל לעצמו תוך כדי כך.
"זה טוב! זה טוב!"
דוני יכול רק לראות שהוא דוחף דברים לצד אחד, הבגדים וכנראה החבל והסכין, וירקות השורש. אזי הוא החזיק את המגפיים הקטנות מול אפו ורחרח את העור הישן.
"שלך?"
"אל תיקח אותם", הוא התחנן "הם בשביל – בשבילה".
היצור דחף את פניו קרוב אליו. דוני השתנק. הזוהר המוזר מהגידולים על פני היצור הבהיל אותו.
"לא ממש חכם אתה, מה?" קבע היצור.
דוני השפיל מבטו לארץ, ורק בקושי הצליח לראות את רגליו."לא".
"אבל אתה חי. מדהים, לא?"
הוא לא ידע כיצד לענות.
"אין הרבה עוברים בדרך הזאת עכשיו. לפחות לא בסביבה הזאתי", אמר היצור. "וגם לא רוצים לישאר הרבה. ח'בת להיות לזה משמעות, לא?"
היצור רחרח את מגפי העור ונאנח אנחה עמוקה. "היה זוג כזה פעם. אדומות היו, עם ציציות זהב. לבשתי 'תם למסיבות בסירות עם קרקעית זכוכית. הם הפליגו שם במפרץ, איפה שכל הבניינים, עם החרוטים ההם היפים. הרבה זמן מאז שמישהו השיט אותם!"
"אתה יודע איפה היא?"
"מי?"
"הגברת שמספרת סיפורים על המסך".
"לא 'דע מה אתה מקשקש! אבל אם הגיברת קשורה לטֶלי, היא שם למעלה – על הר וילסון. משדרי רשת. אם היא עדיין בחיים!"
דוני הסתכל בכיוון אליו הצביעה אצבעו של היצור. שני ירחים זעירים חדרו מעבר לשכבת העננים והאירו את ההרים הרחוקים באורם הקלוש.
"זה כל כך רחוק…" הוא פתח.
הגשם חזר.
"תבחר אתה", אמר היצור. יד שלדית ליטפה את המגפיים. "אבל פעם הייתי אשה, לפני כל מה שקרה".
"אז –"
"זוכרת נעליים קטנות עם רצועות קטנטנות וגם קישוטים", אמר היצור. קולו נשמע שונה עכשיו, ונראה כאילו עמידתו זקופה יותר. "ושמלות משי מחליקות על עור חשוף. השיער מתולתל ומבושם. לא חשבתי על זה שנים! רוקדים ת'לילה עד הבוקר במרפסת של ניפ-הילטון מעל מפרץ סאן בֶרְדוּ".
"רוקדים?" הוא חקר, זוכר במעומעם מה המלה אומרת אבל לא בדיוק.
"אהה. נשים וגברים רוקדים ביחד. מנורות ורודות וזהובות צפות על פני המים כמו כוכבים, משחקות מחבואים בין הבניינים השקועים –"
"רוקדים!" אמר דוני.
היצור שהיה אשה הפסיק כדי למשוך באפו. הוא דחף את המגפיים בחזרה לדוני. "קח'תם לגיברת ש'ך".
דוני אחז בחוזקה במגפיים. לבו הלם. היה עליו לנשום חמש נשימות עמוקות כדי לעצור את הלמותו, והדבר גרם לו סחרחורת. הוא התעטש, מחריף בכך את הסחרחורת. כשהסחרחורת תמה, היצור נעלם.
הוא גישש בבוץ כדי למצוא בו את התרמיל הריק. הוא הניח בתוכו את המגפיים, הניף את התרמיל על כתפיו, והתחיל לצעוד בכיוון שאליו הצביע היצור.
הוא רעד והלך, הלך ורעד, לפעמים במורד, לרוב בעליה, מטפס על סלעים, נאבק בסבך שיחי האטד ובחורשות של עצי ביצה חנוקים בגפנים. מסביבו ייללו ונבחו זאבי הערבות וגשם קפוא נפל בחשכה.
דוני נרדם ממש לפני הזריחה, מקופל בחוסר נוחות על ראשו השטוח של סלע, וראשו מונח על התרמיל. ללא שק השינה, הקור היה בלתי נסבל. כשהתעורר, גופו היה נוקשה כולו. כאב חד עבר לאורך גבו כשהתכופף לנער את הנבגים הצהובים שפלשו בשנתו למכנסיו.
הבוקר הציג הבטחה ליום בהיר באורח לא אופייני לעונה, אך היה קר מאוד. קרעי העננים כבר התפזרו. הרחק לפנים, פסגות ההרים המושלגות שהתנשאו מעבר לרכס, החזירו את אורה החיוור הראשון של השמש.
על אף לא אחד מהם שכנה טירה. למרות היום היפה, הייאוש גאה בו.
היצור מאתמול לא השאיר לו לכרסום אפילו את הקרום היבש של הלחם. וכעת השביל שלפניו נעלם והאדמה היתה מבותרת וקפואה, מכוסה בטלאי שלג. הוא התקדם לאט. אפו דלף והוא ניגב אותו בגב ידו. הוא התעטש, ושוב, התפרצות אדירה של עיטושים. כשהצליח לנשום שוב הוא הסתכל על ידו וראה שהיא מכוסה באבק צהוב דק. הוא ניגב אותה במעיל.
דוני רצה לשבת ולבכות, אבל הוא היה חייב להמשיך הלאה.
הפעם, כשהוא הסתכל על הפסגות, הוא ראה בחטף משהו מנצנץ באור השמש הדלוח. מה שזה לא היה, הוא התנשא לבדו במרומי הרכס.
זו חייבת להיות טירתה של אשת הסיפורים.
דוני מעד על הקרקע הקפואה, מתעלם מהגפן החונקת שסטרה על פניו. סלעי ענק, גבוהים מבניינים, חסמו את דרכו בעודו מפלס את דרכו במעלה ההר, מאלצים אותו לעקוף אותם. כשהוא מתנשם ומתנשף ממאמץ ומהתרגשות הוא הגיע למרגלות הרכס שעליו הוא ראה את הנצנוץ. ואז הוא עצר.
הטירות היחידות שהוא הכיר היו אלו שהראתה לו אשת הסיפורים בטלסקרין, אלו שבהן גרו הנסיך של סינדרלה, והיפה והחיה, ושלגיה. והטירה של אשת הסיפורים עצמה.
המבנה לא דמה להן כלל.
בניין לבן אדיר-ממדים עם גג מקומר ממתכת רבץ לצד שלושה מגדלים כבירים, כה דקים עד שבתחילה הוא חשב אותם לגזעי עצים חסרי עלים. בניין זה, בניגוד לכל מה שדוני ראה עד היום, היה נטול חלונות. אבל בתים אחרים, קטנים יותר סבבו אותו וחלונותיהם הבריקו כעיניי ציפורים באור השמש. הגגות ברוב הבניינים האחרים האלה קרסו. במדרון שמעל לבנין הלבן דוני ראה פסיפס של משטחי זכוכית אפורה כמו אלה שהיו על גג ביתו, אלא שכאן היו הרבה יותר. ליד הבניין, כורעת על הקרקע על רגליים עכבישיות, עמדה קערת מתכת שנראתה בתחילה כאילו היא מלאה דייסה זהובה, כמו מחכה לרובו-דובים הענקיים. דוני מצמץ והבין רק אז שאת הקערה ממלא אור השמש בלבד. הבניינים התקבצו להם על הקרקע הסלעית ונראו כמו קבוצה של תרנגולות מלוכלכות שדוגרות על ביצים מעוותות.
הוא מעולם לא חשב שהטירה הקסומה על הר הסיפורים תיראה כך. אך משום מה, כשחשב על כך, זה באמת נראה כמו סיפור. כזה שאשת הסיפורים לא סיפרה לו מעולם, אך אולי תספר בפעם הבאה.
שלט דהוי עמד ליד השער. דוני קרא את המילים, אך משמעותן חמקה ממנו. SoCalNet, תח' הר ווילסון.
הדלת לבנין עטוי הכיפה היתה פתוחה למחצה. דוני ניגש בזהירות. דבר לא זז סביב הבנין, ואוזניו לא קלטו שום רחש. אבל אפו – נקי לשם שינוי – עקצץ מהריח החם, העשיר, הפיקנטי והנהדר שהוא שכח מזמן.
בשר על האש.
קיבתו של דוני הזכירה לו פתאום בכאב חד כמה הוא רעב. רגליו גררו אותו ברעדה קדימה. כולו מבועת, ראשו תפס פיקוד ועצר אותו, עדיין רועד, מחוץ לדלת.
"אל תעמוד שם כמו מוח פטריה! תציג את עצמך, או שאני יורה!"
דוני זינק. הקול היה גבוה, וחרק כמו צירים של דלת לא משומנת. הוא זחל שני צעדים קדימה.
"מפחד?" הקול חקר. "לא היית צריך לרחרח מסביב אם אתה מפחד, חבריקו".
"אני לא מפחד!" הוא אמר בזעף. הוא באמת לא פחד. "ואני לא מרחרח! אני מחפש את אשת הסיפורים. היא כאן?"
"אולי", אמר הקול החורקני. "ואולי לא".
"תנו לי לראות אותה או ש – או ש–"
"או ש – מה?"
אבל שום דבר לא עלה בדעתו כרגע פרט לניחוח הנהדר של הבשר הצלוי.
"נו?"
המילים בקעו מגרונו ללא שליטה. "אני רעב!"
הקול נשבר בצחוק.
"הגעתי מרחוק", אמר דוני לאיטו. "לא יפה לצחוק".
הצחוק פסק. "נכון. היכנס פנימה. אבל חסר לך –"
הוא נכנס בחופזה מבעד לדלתה של אשת הסיפורים, נמשך פנימה על-ידי הריח העשיר. עיניו לא ראו דבר בחשכה החמימה שנפלה עליו לפתע, אבל אפו הנחהאותו. ידיו המתוחות לפנים נסגרו במהרה סביב נתח של בשר חם ודביק עטוף לחם. הוא בלע אותו בנגיסה אחת והושיט את ידיו לעוד חתיכה, אותה הוא לעס באיטיות.
"לא שיקרת. אתה באמת רעב".
עיניו של דוני הסתגלו לאפלולית. יצור מפלצתי ישב בפינה. חציו אדם, חציו טפרים וקרסי-מתכת. מעל הצורה הנוראית התנשאו פנים מעוותות על שריון מתכת שנראה כאילו הוא מה שמחזיק את החזה במקומו. עיני היצור היו קטנות וקרובות אחת לשנייה, כאילו מישהו מחץ את הפנים. צבע העיניים היה כחול עמוק ולא טבעי.
"הזהרתי אותך, חבריקו!" אמר הדבר המתכתי בגסות. "אם אתה לא אוהב מה שאתה רואה, אתה מוזמן ללכת מכאן".
שיניו נקשו. זה היה גרוע יותר מהיצור ביער או ממה שהוא ראה לפני זמן כה רב בבית בכפר. אותם הוא היה מסוגל להבין, אם רק חשב על זה מספיק. אלה היו הפטריות. הדבר המתכתי הזה לא היה קשור בשום דרך לפטריות והיה מפחיד יותר. רגליו רצו לברוח החוצה. אבל חלק אחר בתוכו התעקש ולא נתן לו לברוח.
"אני באתי בשביל – בשביל –"
"אתה מחפש את אשת הסיפורים? אם כך, הגעת למקום הנכון".
דוני קימט את מצחו. "מה עשית לה?"
"מה עשיתי – אתה לא מבין הרבה מהחיים ש'ך, אה?"
"הגברת היפה אמרה ללכת לחפש!"
הדבר המתכתי נעץ בו מבט מהורהר. "מאיפה אמרת שאתה מגיע?"
אבל דוני לא היה עד כדי כך טיפש. "אני שאלתי קודם! כאן הבית של אשת הסיפורים?"
"זה המקור שלה, כן".
"כאן היא גרה?"
"לא. היא לא גרה בשום מקום!"
"איך זה יכול להיות?" הוא התפרץ.
"היא לא חיה כמוני וכמוך".
"אבל אני רואה אותה כל יום על המסך!"
"אתה לא מבין הרבה בהדמיות מחשב, מה? לא, לא חשבתי כך".
מכונות המו חרש, והכסא עליו ישב היצור המתכתי החל להתגלגל.
"תביט הנה". זרוע שטופר מתכת בסופה הצביעה על הקיר. "רואה את המחשבים האלה, חבריקו? זה תחנת שידור. זה היה פעם תחנת ממסר של הרשת. אבל שום דבר לא עובר יותר ברשת, כך שאין מה למסור. לא שזה משנה – ממילא אין למטה מי שיקלוט".
"יש אותי", מחה דוני.
"כן חבריקו. יש אותך. ואולי עוד כמה שאיכשהו הצליחו להישאר בחיים כשאנחנו דפקנו הכל. אליכם דיברתי".
"אבל את לא אשת הסיפורים", התעקש דוני. "אלה יפה. כמו – כמו –"
"ואתה לא הנסיך על הסוס הלבן!" הזדעף היצור המתכתי. "בסדר. נכון. היא יפה כמו סינדרלה. אחרי הכל, אני עשיתי אותה. לא?"
"זה שקר", אמר דוני.
"איך קוראים לך?"
"דוני. אבל –"
הכסא פנה בנוקשות מהמחשבים. "מאיפה אתה?"
"מהכפר".
"לכפר היה פעם שם!"
הוא נסה להיזכר ולבסוף עלה לו שם. "כפר פסדינה".
"אף אחד לא גר בפסדינה מזה שנים!" התריס הקול הנוקשה. "הגובה נמוך מדי. לא בריא".
"אני גר – גרתי", אמר דוני. "עד שאשת הסיפורים אמרה ללכת לחפש".
"ובן כמה אתה, חבריקו?"
"עשר ועשר ועשר. ואז עוד קצת".
היצור המתכתי שחרר נשימה ארוכה בקול לחישה. "ובכן דוני, ייקח קצת זמן להעביר לך את המסר. בינתיים, מוטב שתישאר כאן".
"אני לא יכול להישאר כאן אם אני לא מכיר אותך", ציין דוני.
יצור המתכת קימט את מצחו. "קרא לי סייברלה".
דוני נשאר בלילה אצל סייברלה כי היה מאוחר מדי לחזור הביתה. וכאן למעלה בהרים הוא לא התעטש כל כך הרבה.
"יכול להיות שהתעטשויות שלך הן רמז". אמרה סייברלה למחרת. "אתה סָטוּי. ואולי בגלל זה אתה שונה כל כך מכל השאר".
פרץ זכרונות עלה פתאום בדוני. ילדים דוקרים אותו במקלות – מתגרים בו: קישטה, קישטה! דוני הסתום! הדבר האפל בתוכו התחדד והתרכז שוב ורצה להכות מישהו. ואז הוא נזכר שאין יותר ילדים.
הם עמדו מחוץ לבית עטוי הכיפה, וסייברלה הדריכה אותו בתיקונים הנדרשים ללוחות הזכוכית האפורה. הוא גירד מהם שכבת קרח דקה, וראה שאפילו כאן, בגובה הזה, נבטו נבגי פטריות שנישאו ברוח והעכירו את הזכוכית. שלג קל נאסף על כתפיו כשהוא עבד, אבל לא הצטבר על הקרקע.
"לא היינו צריכים להמשיך כל כך הרבה זמן ללדת ילדים", אמרה סייברלה. "הסימנים בלטו בשטח – השינויים. לא רצינו להודות שטעינו. שלא לקחנו בחשבון את האפשרות שמחלות יקננו בכל המכונות המולקולריות הנפלאות שיצרנו כדי שיעשו במקומנו את העבודה. עמידות לנצח, הבטיחו המעבדות. חה!"
"איזה מין מכונות?" הוא שאל.
היא התעלמה ממנו "המחלה לא הרגה את המשכפלים. רק הפכה אותם לממאירים. במקום לשרת אותנו הם התחילו לתקוף אותנו. התחלנו תגובת שרשרת ממאירה. אבל היינו מאוהבים בננוטכנולוגיה ולא יכולנו לסגת בקלות. חשבנו שמתישהו נתגבר על הבעיה, שנתיים, עשר שנים – לכל היותר חמישים".
"ואז מה?" הוא שאל כשסייברלה עצרה.
"ואז מזג האוויר פנה נגדנו. הים עלה והציף את ערי החוף – כל מה שהיה פעם אגן לוס אנג'לס. וגם רעידות אדמה. חשבנו שלמדנו איך למנוע את הרעידה הגדולה. ובכן, הצלחנו – והחלפנו אותה בהמון רעידות קטנות יותר". סייברלה סובבה את כסא הגלגלים שלה כך שתוכל לצפות על המדרונות מכוסי הערפל לעבר הכפר פסדינה. "הבעיה היא שמרגע שהן התחילו, אי אפשר היה לעצור אותן. רעידות אדמה קטנות ובלתי פוסקות גורמות נזק רב יותר מאחת גדולה. הכל התמוטט מהר מאוד".
דוני שקל את זה בעת שיישר מסגרת מתכת מעוקמת באצבעותיו החזקות. "כבר אין הרבה רעידות אדמה".
"נכון, חבריקו. ייתכן שדברים מתחילים להירגע שוב. מאוחר מדי בשבילנו, כמובן!"
"ומה קרה אז?"
"אפילו אז – כשמשכפלים עוברים מוטציות ומשתגעים, מזג אוויר היישר מהאפוקליפסה – לא עצרנו לרגע! היינו כמו הרומאים הקדמונים, רוקדים וחוגגים בין ההריסות בעוד הציוויליזציה מסביבנו גוועת".
"גברים ונשים רוקדים ביחד?" שאל דוני.
"בטח, חבריקו".
"בנים ובנות?"
"כן, אז מה?"
כשלא ענה, סייברלה המשיכה. "חזרנו להסתמך על הטכנולוגיות הישנות, היתוך ואנרגיית שמש. העמדנו פנים שאנחנו שולטים במצב עד הרגע שהכל התמוטט".
דוני לא ידע על מה סייברלה מדברת. הוא החליט להחזיר את השיחה להתעטשויות שלו. "לא רציתי להיות שונה".
"אבל זה מה שאתה", היא אמרה, עליצות עולה בה לפתע. "מערכת החיסון של אנשים אחרים קרסה. הפטריות אכלו אותם מבפנים החוצה. אתה קיבלת קדחת השחת. כמובן, חבריקו, זו רק ההשערה שלי, אנ'לא רופאה".
דוני שמע את גלגלי הכסא שלה מגרדים מאחוריו את הבטון החלקלק מקרח, אבל הוא מיקד את מבטו אל המשטחים. הוא עדיין לא התרגל להסתכל עליה ישירות. "ומה אתך?"
"הרוב אלקטרוני, אין מספיק חלקים אורגניים כדי שהמחלה תכה שורש!" היא אמרה, חספוס בקולה. "גמרת כבר?"
הוא הנהן. "אבל מה עשית לפני שהגעתי לכאן?"
"אנשים נהגו לעלות לכאן, ולעזור כמה פעמים בשבוע. עזרו להתקין את הציוד הסולרי כאשר הננו-כוח התקלקל. אחרי זה תפסו אותם הפטריות".
"אה".
"צהרים. זמן לאכול!" היא סובבה את הכסא והתגלגלה פנימה.
דוני בא בעקבותיה לאיטו. עכשיו, כשהוא לא פחד יותר, הוא ראה שפרט למחשבים, הבית של סייברלה לא היה שונה במיוחד משלו. היו לה שולחן וארבעה כסאות, ודרגשי שינה בחדר קטן הצמוד לאולם הראשי. אבל לא היו שטיחים על הרצפה או וילונות על החלונות, ואך על פי שהיה חם יותר בפנים מאשר על ההר בחוץ, עדיין היה שם קר. הוא המשיך ללבוש את המעיל. כששטף את ידיו מהנבגים בכיור שבפינה, סייברלה ערכה ספלי תה שחור וצלחת טורטיות. היא הכינה את האוכל על כירה מוסקת בבולי עץ כדי לחסוך את הכח מקולטי השמש לשידוריה. אתמול היא הכינה נזיד משיירי הבשר הצלוי. היא נקבה בשמה של ציפור שהיא לכדה במלכודת שהניחה בין שלושת עמודי השידור, אבל הוא מעולם לא שמע עליה. ובארוחת הבוקר הוגשה דייסה טעימה. עבר הרבה מאוד זמן מאז שדוני אכל כל כך טוב. הוא כמעט היה יכול לזכור מישהו –
שר, הוא נזכר לפתע. האשה בקוביה שרה לו כשבישלה אוכל.
זה היה לפני הרבה, הרבה זמן.
אבל מתי? ומי?
עכשיו התיישב לו גוש בגרון והפריע לו לבלוע.
סייברלה הציצה בו כשלעס את הטורטייה. לא נראה שהיא היתה רעבה במיוחד.
"אוכל טוב", הוא מלמל, פיו מלא.
"שהופך יותר ויותר נדיר. צריך מישהו שיכול לטפס על ההרים – לתפוס ציפורים – למצוא גרגרים – לאסוף עץ לכירה שלי. כאלה דברים".
דוני לא אמר דבר.
סיברלה אספה את הכלים מהשולחן עם בשקשוק כועס. "כמעט הגיע הזמן לשים את שעת הסיפור – אם נאגר מספיק כוח!"
"ניקיתי את המשטחים די טוב".
"כמובן. אבל אנחנו כבר לא מקבלים מספיק שמש".
היא התגלגלה בזריזות לעמדת המחשבים, ונראה כאילו שכחה ממנו לחלוטין. היא הרימה משהו עגול וקטן מקופסת זכוכית והצמידה אותו למצחה. אחרי כן, אצבעותיה ריחפו מעל המתגים והמקלדות. תמונות הסתחררו ונעלמו מעל ראשה כמו רוחות. היא לא השמיעה קול כשעבדה, אבל לרגע היא רכנה הצידה, נגעה בכפתור, והבית התמלא מוזיקה. הוא זיהה את הנעימה המודיעה על ביקור נוסף של אשת הסיפורים. היא ניתקה את המוסיקה במהרה.
דוני חש כאב אדיר של אבדן, חור בלבו במקום בו שכנה בעבר אלה היפה. הוא הבין שגברת המתכת לפניו היא זו שהביאה לו את כל הסיפורים. אבל הוא לא הבין איך היא יכולה להיות אשת הסיפורים בכבודה ובעצמה. דמעות זלגו במורד לחייו כשצפה, אבל הוא לא אמר מילה.
כעבור זמן מה היא הסתובבה והפנתה אליו את מבטה.
"עשיתי את המקסימום. אבל לא היה הרבה כוח. אני שומרת אותו לשעת הסיפור. הבלגן זהה בכל העולם. שמעתי על זה מספיק, לפני שהרשת קרסה!"
"אז למה זה טוב?" הוא שאל, בולע את הדמעות.
היא התבוננה בו כמה שניות בתמיהה לפני שענתה. "אולי יש בחוץ הרבה בחורים כמוך. אני מוכנה להתערב שיש דור שלם שיוכל לנסות להתחיל מהתחלה במקום בו אנחנו נכשלנו. כמובן, הם לא ממש יהיו כמונו!"
היא גלגלה את הכסא לעברו אבל לא נגעה בו. אתמול בלילה, כשהביאה לו את הצלחת לשולחן, אחד מטפריה שפשף את מרפקו בטעות והוא קפץ. היא לא אמרה דבר אבל מאז היא נזהרה מאוד לא לגעת בו.
"תראה, חבריקו", היא אמרה בקולה הצורם. "לא יכולנו לצפות את מה שקרה. והכל היה בסדר – באמת בסדר! – במשך שנים רבות. עיצבנו מחדש את כדור הארץ. אבל יש גבול למה שהעולם יכול לסבול. יש דברים שאיתם אסור היה לנו להתעסק. אי אפשר לדעת כמה זמן יעבור עד שהאקלים יתייצב מחדש".
"חבל שלא מתּי עם – עם –"
היו לו הבזקי זכרון מהאשה שאת דמותה הוא מצא בקוביה. עכשיו הוא נזכר, הוא קרא לה אמא.
אבל משהו לא התאים. אמא לא מתה. הוא הבין כעת שהאנשים מכפר פסדינה שהוא חשב שעזבו, מתו. אבל אמו של דוני עזבה.
הוא לא ידע מה זה אומר.
"לא נכון. אנחנו לא כאלה אנשים, אתה ואני. אנחנו לא מוותרים כל כך בקלות. אפילו כשעשינו טעות נוראית".
כל בוקר בשבוע שלאחר מכן, דוני סרק את מורדות ההרים, אוסף גרגרים שעונתם התאחרה ושורשים, ומתקין מלכודות לציפורים. הוא היה מאוד מוצלח בלכידת ציפורים. אבל הוא הזדקק נואשות לחתיכות תיל ארוכות בשביל מלכודות חדשות. הישנות היו חלודות ונשברו בקלות, ואפשרו לציפורים להימלט.
כשסיים את עבודתו, הוא ישב על סלע ובהה בעמק הגשום שמתחתיו. הוא לא ראה מכאן את השרידים של הכפר פסדינה. היער הסתיר אותם. אבל הוא ראה את הקו האפור והארוך של הים מעבר לו. שבוע עבר והשמש לא יצאה מבין העננים אפילו פעם אחת.
הוא המשיך לחשוב שהגיע הזמן שיחזור הביתה. אבל הוא היה חכם מספיק כדי להבין ששום דבר לא נשאר למטה חוץ מבוץ, פטריות ותרנגולות בר.
לא שהיה לו מה לחפש כאן בהרים. שום טירות, שום אוצרות שמחכים למוצאם, שום כנפיים, שום טבעות קסם או נסיכות יפהפיות, שום סופים שמחים. הסיפורים של אשת הסיפורים לא היו אמיתיים. והסיפורים שסייברלה סיפרה לו כעת על הדברים הנפלאים שהיו פעם – גם הם היו לא אמיתיים. הוא ידע שאין קסם בכפר פסדינה ומעולם לא היה. הכל שקר מטופש.
דוני הרגיש לפתע קור, למרות שבדרך כלל לא הפריעה לו הרוח הקרה בהרים. זה היה הדבר האפל שבפנים שהתרגז שגרם לו להרגיש קור. הדבר בפנים כעס מאוד על סייברלה אתמול בלילה.
הוא מעד וכשל במורד ההר הקפוא. גרגרים סגולים נשפכים לו מהקערה בלי שישים אליהם לב. הוא התפרץ לביתה של סייברלה.
"את שיקרת!" הוא צעק לתוך החשיכה שבפנים. "תמיד אמרת שהם חיו באושר ועושר. תמיד אמרת ככה! אבל זה שקר".
לא היתה תשובה.
"למה שיקרת לי?"
הוא הציץ אל האפלה, אבל לא ראה אותה. אולי היא היתה בחוץ, בודקת את המשטחים.
הוא ידע שלא.
ואז הוא ראה את הכסא ההפוך ליד קיר המחשבים, ואת ערבוביית המתכת והבשר שנשפכה ממנו.
הוא חפז על פני הרצפה וקרס לידה. "מה קרה?"
היא שכבה שקטה, עיניה סגורות.
זכרון הרעיד את לבו, והוא הצטער. "אסור לך למות". הוא אמר "לא התכוונתי, אני זקוק לך".
שתיקה ארוכה ונוראה.
ואז עפעפיה רטטו. "צ'יך יותר מנפילה קטנה בשביל לחסל אותי, חבריקו!"
הוא צחקק בהקלה.
"איזו שטות", היא אמרה באיטיות, מבטה מופנה לערמת כבלי-מחשב בין מרחב העבודה ושולחן האוכל. "כשאתה בכסא גלגלים, אתה לומד להיזהר איפה אתה מניח דברים". אני לא מבינה איך הכבלים הסתבכו כל-כך".
הוא הנהן ברצינות. "תיזהרי להבא, סייברלה".
היא נעצה בו מבט. ואז שאלה, "תרים אותי?"
דוני הבין שיהיה עליו לגעת בטפרים המתכתיים. אבל הוא לא היסס יותר מרגע קל. הוא שאף שאיפה עמוקה ושלח את ידיו. היא הייתה הרבה יותר קטנה משציפה. היא כמעט לא שקלה דבר בזרועותיו החזקות.
כאשר חזרה לשבת בכסאה, דוני מילא את הקומקום ונפח רוח בגחלים שבכירה כדי להכין תה.
היא צפתה זמן מה בעבודתו. "מישהו יצטרך לאלתר גנרטור משרפת עצים. אחרת אני אהיה חייבת לוותר על השידורים. קולטי השמש לא עוזרים במיוחד כשיש כל כך מעט שמש".
דוני הושיט לה ספל מהביל. הפעם הוא בקושי הבחין כאשר אחד מהטפרים נגע באצבעותיו כשלקחה את הספל מידיו. "לא נשאר הרבה תה בקופסה. מה תעשי כשייגמר?"
"אלמד איך להרתיח עלים ושורשים. הכל שמור במחשב".
הוא התבונן בה, מבחין בפעם הראשונה בדרך המחוכמת בה הטפרים אחזו בספל, כמו ידיים אמיתיות.
היו לה בוודאי ידיים אמיתיות פעם, הוא הבין.
"מה קרה? איך קיבלת – את אלה?"
היא השפילה את מבטה אל יד המתכת החובקת את הכוס, כאילו גם היא רואה אותה כעת לראשונה.
"תאונה", היא אמרה בצרידות. "לא נותרו לנו יותר בתי חולים. זו היתה פשרה. יש יתרונות, כמובן. סייבורגים חיים יותר".
הוא התבייש לגלות לה ששוב הוא לא הבין על מה היא מדברת. "הם לא היו צריכים להשאיר אותך לבד כאן למעלה".
"היי, חבריקו!" טופר אחד הושט ונגע בשיערו, והוא לא נרתע, למרות שהדבר האפל התעורר שוב בתוכו. "מישהו חייב להשגיח על הרשת".
"ונהנית מזה?" הוא שאל.
"כן, חבריקו. לא תאמין כמה. כל האנרגיה השוצפת הזו, זרם המידע האדיר שהעלה את התרבות שלנו גבוה יותר מעפיפון. מישהו היה חייב להשגיח על המידע היורד למטה כממטרים של חוכמה בהולה. מישהו היה צריך להשפריץ את המספרים הבוהקים בחזרה למעלה. זה היה משכר, ממכר. כמו להיכנס לאש ולצאת ממנה בחיים. רצית לעשות זאת שוב ושוב. זה היה כמו להיות עכביש קסום במרכז רשת פועמת ובלתי נראית".
היא עצרה לפתע, מודעת למבטו הנעוץ בה. לבסוף אמרה, כמו מתוך התנצלות, "ניסיתי לרדת פעם. לא הצלחתי. חליתי – הוירוסים הראשונים לא היו קטלניים כמו אלה שבאו אחריהם. אבל זה הזיק לעובר. אז ברחתי. לא חשבתי שזה משנה. לא חשבתי שהילד ישרוד זמן רב".
דוני קפא מקור. הוא נעץ מבט בפניה של סייברלה. "אבל שרדתי, לא?"
גופה הזדעזע, והוא הושיט יד כדי לעצור אותה מליפול שנית מהכסא. "אני לא יודעת – לא יכולה להיות בטוחה – היו אחרים".
"בכפר פסדינה?"
"פסדינה היתה פעם עיר גדולה".
"כבר לא". אמר דוני.
הם ישבו בשקט, מהרהרים.
"אחר כך", היא אמרה לבסוף "התביישתי. אבל אז כבר הייתי בכסא הזה, ולא יכולתי לחזור. כל מה שיכולתי לעשות היה לשלוח את אלה לדבר לילדים כמוך".
"יכולת פשוט לומר לי לבוא לכאן. הייתי שומע". אמר דוני.
"לעזאזל, חבריקו!" היא אמרה בכעס. "אם בכלל הולך להיות סיכוי השרדות כלשהו לילדים, הם חייבים לקבל את המודלים הנכונים. מיתוסים וסיפורי אגדות הנחו בעבר את דרכו של המין האנושי. אנשים כבר עברו ימים קשים. הדפוסים הישנים מראים לנו את הדרך. המין האנושי אולי ייראה ויתנהג באופן שונה מאוד אחרי הבלגן. אבל אני מאמינה שהוא ימשיך להתקיים!"
הוא לא ידע מה לענות.
וסייברלה אמרה, "רוצה שאספר לך אחד מסיפוריה של אלה?"
"את יכולה? כלומר בלי המסך".
היא חייכה חיוך עקום. "מה עוד נשאר לנו כדי להעביר את הזמן?"
אבל דוני לא הקשיב. הוא רץ למדף שעליו אפסן את תיק הגב שלו. כשחזר, הוא כרע שוב לפני הכסא של סייברלה.
"לא היו לי סנדלי זכוכית בשבילך, סייברלה", הוא הסביר. "מצאתי רק את אלה. הם יתאימו?"
הוא הושיט את המגפיים. סייברלה נטלה אותם ממנו בעדינות. שניהם הסתכלו בריקנות שמתחת למתניה, במקום שבו היו צריכות להימצא רגליה.
דוני אמר באומללות "אני מניח שלא –"
"זה בסדר גמור חבריקו", היא אמרה וצחקה. "אולי אנחנו ראויים זה לזה. שנינו די מכוערים! מה דעתך?"
הוא סגר את פיו בכוח אל מול צחוקה.
"חוץ מזה יש בארון זוג רגליים תותבות שאני לא משתמשת בהם אף-פעם. אולי אוציא אותם בהזדמנות". היא פרעה את שיערו בטופר מתכת אחד. "אולי אתה ואני יחד, חבריקו – נצליח לפצות על חלק מהזמן האבוד".
אבל הדבר האפל בתוכו לא ישכח בכזאת קלות את הבדידות הארוכה.
הוא קם והלך לעמוד בפתח, משקיף לכיוונו של הכפר פסדינה מעבר לערפל הלח של עננים נמוכים. זה מקום שטוב להישאר בו. הוא שמע קולות מאחוריו, מכיוונה של סייברלה . הוא הפנה אליה את מבטו. היא הכינה ארוחת ערב. היא הניד בראשו. סייברלה לא היתה בדיוק חולה, אבל דוני הבין שהיא לא לגמרי בסדר. הוא חשב על התותבות שהיא הזכירה. הוא ראה אותן. חתיכות מתכת חזקות. הן יהיו מצוינות למלכודות.
או למחיצת משהו.
הוא טרם החליט לְמה.
כאשר הסתכל שוב אל העמק, הוא ראה דמות קטנה ורזה מטפסת באיטיות לעבר ביתה של סייברלה.
הוא לא הופתע. אין סיבה שלא תהיה יותר מפרגית מכוערת אחת – אולי המוני פרגיות. סייברלה אמרה כך בעצמה.
ולפתע הוא מצמץ. רעיון חדש הפציע במוחו כשמש ארגמנית. הדמות הנאבקת היתה מטונפת, מלוכלכת כל כולה – אבל היא היתה נערה.