גרג איגן הוא סופר המדע הבדיוני הבולט ביותר בגל האוסטרלי החדש, ומסופרי המד"ב הקשה הבולטים ביותר כיום בכלל. לעברית תורגמו עד כה ספריו 'מצוקה' (עם עובד) ו-'ההסגר' (כתר), ופרקים מספרו 'טרנסיה' מופצים כיום במועדון הקוראים של הוצאת אופוס. הוא זכה בפרס הוגו לשנת 1999 על הנובלה Oceanic ובשלל פרסים נוספים. סיפוריו וספריו משלבים עיסוק בשאלות מדעיות, עם כתיבה איכותית וטיפול בהשלכות החברתיות השונות של נושאי סיפוריו. בסיפור הנוכחי הוא לוקח אותנו לכת עולמית שסוגדת לאם הקדמונית של האנושות, ולפיסיקאי שנקלע ללב עיסוקיה.
"אתה לא רוצה לגלות את מקומך בתוך משפחת האנושות?" היא שאלה תוך שהיא נועצת בי מבט בעיניה הירוקות, מחייכת אבל רצינית. "אינך רוצה לדעת היכן בדיוק אתה ממוקם בעץ הגדול?"
התשובה הכנה הייתה צריכה להיות: למה זה צריך לשנות לאדם שפוי? אבל הכרנו רק חמישה או ששה שבועות. לא הייתי בטוח מספיק במערכת היחסים שלנו באותו שלב כדי להרשות לעצמי להיות כל כך בוטה.
"מאוחר עכשיו", עניתי בזהירות. "ואת יודעת שאני עובד מחר". עדיין הייתי עסוק בפילוס דרכי במעלה שלבי הפוסט דוקטורט בפיסיקה, ומימנתי את עצמי במתן שיעורים פרטיים לסטודנטים לתואר ראשון ובכל העבודות המתישות והבזויות שפרופסורים בעלי קביעות מטילים על עבדיהם. לנה היתה מהנדסת תקשורת, ובגילי – 25 – היא עבדה בעבודות אמיתיות ומכניסות כבר כמעט ארבע שנים.
"תמיד יש לך עבודה. בחייך, פול! זה יקח רק רבע שעה".
ויכוח היה לוקח פי שניים. כך שאמרתי לעצמי שזה לא יכול לגרום שום נזק, והלכתי אחריה צפונה ברחובות העיר הנוצצים.
היה זה ערב חורף נעים. הגשם הפסיק, האויר היה שקט. לילדי חוה היה בניין מבריק ומפואר בלב סידני, באיזור היקר ביותר, הדגמה שחצנית של עושרה של התנועה. עולם אחד, משפחה אחת הכריז שלט הניאון מעל הכניסה. לשכות כאלה היו בלמעלה ממאה ערים (אף על פי ש"חוה" שינתה את שמה במקומות שונים – החל מסקאטי בהודו וכלה באל'אלה בסמואה – כדי "להתאימה לתרבות המקומית"), ושמעתי שהילדים עובדים על מכונות הרצפת גנים אוטומטיות שניתן יהיה להציב בכל פינה, ולהרחיב את גיוס החברים חדשים אף יותר.
במבואה הוצב פסל הולוגרפי של חוה המיטוכונדרית עצמה על כן משיש, כשמבטה לטוש בגאוה מעל ראשינו. האמן יצר את סבתא-רבא מהדור העשרת-אלפים שלנו כאשה עוצרת נשימה ביופיה. שיפוט סובייקטיבי, אין ספק, אבל רזונה הסימטרי, בריאותה הקורנת, יציבתה ההחלטית, לא השאירו הרבה מקום לדקויות פרשניות. הפרשנות האסתטית נדחפה לגרון בלי שום מקום לטעות: לוחמת, מלכה, אלה. ועלי להודות שהרגשתי תחושת גאוה מוזרה למראיה – כאילו הופעתה המלכותית ועיניה החודרות האצילו מרוחה עלי ועל כל צאצאיה – כאילו "אופיו" של גזעינו – הפוטנציאל שלנו לגדולה, תלוי איכשהו בכך שלפחות אחד מאבותינו התאים לככב בסרט של לני ריפנשטאל.
חוה הזו היתה שחורה כמובן, מכיון שגדלה מדרום לסהרה לפני כמאתים אלף שנים, אבל כמעט כל דבר אחר אודותיה היה בגדר ניחוש. שמעתי פליאונטולוגים מתמרמרים על מודרניות יתרה בתיאורה העכשווי, שאינה תואמת כלל אף אחת מעדויות המאובנים הספורות. אך עדיין, אם הילדים היה בוחרים כסמל האנושי האוניברסלי כמה גולגלות שחומות ומבוקעות מנהר האומו באתיופיה, התנועה היתה שוקעת כמו אבן באגם. ואולי היה זה סתם מרושע מצידי לחשוב על יופייה של חוה שלהם כסמל לפשיזם. הילדים הצליחו כבר לשכנע יותר משני מיליון אנשים להכיר בפה מלא בהורה משותף שגישר מעל ההבדלים המלאכותיים בהופעתם. האתוס חובק הכל שלהם ערער כל נסיון לקשר בין אובססיית אילן היוחסין שלהם לבין פעילות לא כשרה כלשהי.
אמרתי ללנה: "שמעת שהמורמונים עשו לה טקס הטבלה שלאחר המוות בשנה שעברה?"
היא התעלמה מההצהרה בקלילות: "למי אכפת? חוה הזו שייכת לכולם באותה מידה. לכל תרבות, דת ופילוסופיה. כל אחד יכול לתבוע בעלות עליה. זה לא פוגע בה כלל". היא הסתכלה בפסל בהערצה, כמעט בסגידה.
חשבתי לעצמי: היא ישבה במרתון סרטי האחים מרקס במשך ארבע שעות בשבוע שעבר – בלי להתלונן למרות שהשתעממה עד מוות. אז אני יכול להתאמץ קצת בשבילה עכשיו, לא? זה נראה כמו ענין פשוט של תן וקח. וזה לא כאילו הכריחו אותי לעשות תספורת משונה, או כתובת קעקע.
נכנסנו לטרקלין ההרצפה.
היינו לבד אבל קול חסר גוף קטע את קולות הרקע של יונקים ימיים נכחדים וביקש שנמתין. השטיח היה מהודר ובמרכז החדר עמדה ספה עגולה. יצירות אמנות מכל רחבי העולם כיסו את הקירות, החל מציור נקודות לא חתום של חבל ארנהם באוסטרליה ועד הדפס של פרנסיס ביקון. ההסבר מתחת נתן סיבה לדאגה: הסבר יונגיאני מחריד על "דמיון אוניברסלי ראשוני" ו"תת מודע קיבוצי". גנחתי בקול – אולם כאשר לנה שאלה מה קרה, רק הנדתי בראשי בתמימות.
אדם במכנסיים לבנים וטוניקה לבנה קצרה, הגיח מבעד לדלת מוסווית, כשהוא מגלגל עגלה עמוסה בציוד ממוזער ומרשים שהזכיר מערכת סטריאו יקרה מתוצרת סקנדינבית. הוא קידם אותנו בברכת "דודנים" ואני נאבקתי לשמור על פנים רציניות. על התג שלו הופיע שמו, "דודן אנדרֵי", הולוגרמה קטנה של חוה ורצף של אותיות וספרות שהראו את המיטוטיפ שלו. לנה תפסה פיקוד, והסבירה שהיא חברה ושהיא הביאה אותי לצורך הרצפה.
אחרי התשלום – מאה דולר, שגמרו את תקציב הבילויים שלי לשלושת החדשים הבאים – נתתי לדודן אנדרי לדקור את אצבעי ולסחוט טיפת דם לתוך פד סופג לבן, אותו הוא הכניס למכונות שעל העגלה. סדרת זמזומים עדינים החלה לעלות מהמכונה, משרה תחושה מרגיעה של מכשור מדויק בפעולה. מה שנראה מוזר מכיון שראיתי מודעות לציוד דומה בנייצ'ר שלא הכילו שום חלקים נעים.
בזמן שהמתנו לתוצאות, האור בחדר התעמעם והולוגרמה גדולה הוקרנה מהקיר שלפנינו: תצלום מיקרוסקופי של תא חי. מהדם שלי? נראה שלא, כנראה לא של אף אחד – רק גרסה משכנעת של אנימציה פוטוריאליסטית.
"כל תא בגופך", הסביר אנדרי "מכיל מאות אלפי מיטוכונדריונים: מעין גנרטורים קטנים שמייצרים אנרגיה מפחמימות". התמונה התמקדה על אברון שקוף למחצה, צורתו גלילית וקצוותיו מעוגלים, כמו גלולה מוארכת. "רוב הדנ"א בתא נמצא בגרעין ומגיע משני ההורים גם יחד. אבל נוסף לכך יש לנו גם דנ"א במיטוכונדריה שמגיע מהאם בלבד. כך שקל יותר לאתר את השושלת שלך תוך שימוש בדנ"א מיטוכונדרי".
הוא לא פירט, אבל יצא לי כבר כמה פעמים לשמוע את התיאוריה כולה, החל משיעורי ביולוגיה בתיכון. תודות לרקומבינציה – השחלוף האקראי של גדילי דנ"א בין זוגות של כרומוזומים בדרך ליצירת תא זרע או ביצית – כל כרומוזום כלל גנים מעשרות אלפי מולידים קדמונים שונים, בלי שום הבחנה ביניהם. מנקודת מבט פליאוגנטית, נסיון לנתח דנ"א גרעיני משול לנסיון לפענח "מאובן" שהורכב מהלחמה של שברי עצמות מעשרת אלפים אנשים שונים.
דנ"א מיטוכונדרי, לעומת זאת, בנוי בצורה של לולאה קטנה שנקראת פלסמיד. יש מאות פלסמידים בכל תא, אבל כולם זהים וכולם מגיעים מהביצית בלבד. אם נתעלם מהמוטציות – שתדירותן אחת ל-4,000 שנה בערך – הדנ"א המיטוכונדרי שלך זהה לזה של אמך, אם אמך, סבתא של סבתא שלך מצד האימהי של השושלת שלך, וכן הלאה. הוא גם זהה לזה של אחיך ואחיותיך, דודניך הראשונים מצד האמהי של השושלת שלך דודניך מהדרגה השניה, השלישית… עד שמוטציות אחרות משנות את הפלסמיד. לאורך מאתיים דורות חייבות להיות מספר ואריאציות, אבל עם 16,000 זוגות בסיסים בפלסמיד בלבד, אפילו חמישים מוטציות מאז חוה לא משנות הרבה.
ההולוגרמה ניטשטשה והמיקרוגרף הפך לדיאגרמה צבעונית עם ענפים מתפצלים, עץ משפחה אדיר שהתחיל מנקודה אחת שסומנה עם דמותה הבלתי נמנעת של חוה. כל התפצלות בעץ ייצגה מוטציה, שפיצלה את מורשתה של חוה לשני גרסאות שונות במקצת. בתחתית, קצות מאות הענפים הציגו מגוון של פנים, נשים וגברים, לא יכולתי לדעת אם היו אלה תמונות אמיתיות או מלאכותיות, אבל כל אחד מהם אמור היה לייצג קבוצה שונה מתוך כמאתיים הדודנים מצד האם, כולם חולקים אותו מיטוטיפ. הוריאציה הקטנה שלהם לנושא משותף בן 200,000 השנה.
"והנה אתה", אמר הדודן אנדרי. זכוכית מגדלת התממשה בקדמת ההולוגרמה, מגדילה את אחד מהדיוקנאות שבתחתית העץ. הדמיון בין האב הקדמון לביני היה כמעט בוודאות תוצר של תמונה שצולמה במצלמה נסתרת. לדנ"א מיטוכונדרי אין שום השפעה על הופעה חיצונית.
לנה נגשה להולוגרמה והחלה לעקוב אחר מוצאי בקצה אצבעה. "אתה ילד חוה, פול. עכשיו אתה יודע מי אתה. ואף אחד אף פעם לא יוכל לקחת את זה ממך". לטשתי מבט בעץ והרגשתי קור בתחתית גבי – תחושה שנבעה יותר מהטענה של ילדי חוה לבעלות על כל הגזע מאשר מהקירבה לאבותי.
חוה לא היתה מיוחדת, היא לא היתה קו פרשת מים באבולוציה, היא היתה בפשטות ההורה הקדמון המאוחר ביותר, דרך שרשרת אמהית רציפה, לכל יצור אנושי שחי היום. היו ללא ספק עוד כמה אלפים כמוה, אולם הזמן והמקרה חברו יחדיו – מותם האקראי של נשים עריריות, אסונות עקב מחלות ושינויי אקלים – והשמידו כל שריד מיטוכונדרי שלהן. לא היתה שום סיבה להניח שהדנ"א המיטוכונדרי שלה טמן בחובו יתרון מיוחד (ממילא רוב הוריאציות היו בחלק "המיותר" של הדנ"א). תנודות סטטיסטיות בלבד הן שקבעו שקו אימהי אחד יחליף בסופו של דבר את כל האחרים.
קיומה של חוה היה הכרח לוגי: אדם כלשהו (או הומנואיד) מתקופה זו או אחרת היה צריך למלא את התפקיד. רק התזמון המדויק היה שנוי במחלוקת.
התזמון והשלכותיו.
גלובוס בקוטר של כשני מטרים הופיע ליד העץ הגדול. הוא עוצב כך שיראה כאילו צולם מהחלל, עם עננים לבנים מסתחררים מעל לאוקיינוסים ושמיים נקיים לחלוטין מעל ליבשות. העץ החל לרעוד ולעצב את עצמו מחדש, משנה את צורתו הזוויתית והנוקשה למשהו הרבה יותר חופשי ואורגני – אך מעוות את צורתו מבלי לפגוע ביחסים שיוצגו באמצעותו. לאחר מכן הוא עטף את עצמו על פני שטח הגלובוס. קווי התורשה הפכו לקווי הגירה. בין מזרח אפריקה והמזרח התיכון, הנתיבים היו צמודים ומקבילים, כמו אוטוסטרדה פליאוליתית. במקומות אחרים, בהם הגיאוגרפיה הגבילה אותם פחות, הם התפשטו לכל הכיוונים.
חוה הנוכחית העדיפה את תיאורית "היציאה מאפריקה": הומו סאפיינס המודרני התפתח מהומו ארקטוס במקום אחד בלבד, ואז החל בהגירה לכל העולם כשהוא מנצח ומחליף את הומו ארקטוס המקומי בכל מקום אליו הוא הגיע – כשפיתוח התכונות המקומיות והאפיונים הגזעיים התרחש במשך 200,000 השנה האחרונות בלבד. מקום הלידה של הגזע היה ככל הנראה אפריקה מכיון שתושבי אפריקה הראו את המגוון הגדול ביותר (ולכן העתיק ביותר) של וריאציות מיטוכונדריות. כל שאר הקבוצות התפצלו ככל הנראה יותר מאוחר מקבוצות קטנות יותר של "הורים מייסדים".
היו תיאוריות מתחרות כמובן. יותר ממיליון שנה לפני שהומו סאפיינס אפילו התקיים, הומו ארקטוס התפשט והגיע עד ליאווה, תוך שהוא מפתח שינויים אזוריים בהופעתו – ומאובנים של הומו ארקטוס באסיה ובאירופה הראו חלק מההבדלים האופייניים לתושבי אסיה ואירופה של ימינו. אבל תיאוריית "אפריקה תחילה" ייחסה זאת לאבולוציה מתכנסת ולא לתורשה. אם הומו סאפיינס התפתח עצמאית מהומו ארקטוס במספר מקומות, אזי ההבדלים בדנ"א מיטוכונדרי בין אתיופים לבני יאווה של ימינו, למשל, היו צריכים להיות גדולים פי חמשה או עשרה, באופן שמצביע על פיצול מחוה קדמונית הרבה יותר. ואפילו אם הקהילות הקטנות של הומו ארקטוס לא היו מבודדות לחלוטין והתמזגו עם גלי הגירה חוזרים מאפריקה במהלך מיליון או שניים – יוצרים בני כלאיים שמהם ייצא בסופו של דבר האדם המודרני, ועדיין שומרים איכשהו על הבדלים ברורים – אזי היתה צריכה לשרוד גם שושלת דנ"א שגילה יהיה ארוך בהרבה מ- 200,000 שנה.
נתיב אחד על הגלובוס הואר יותר מהאחרים. הדודן אנדרי הסביר: "זה הנתיב שאבותיך פסעו בו, הם עזבו את אתיופיה – או קניה או טנזניה – ונעו צפונה, לפני כ- 150,000 שנה. הם התפשטו לאיטם דרך סודן, מצרים, ישראל, פלשת, סוריה וטורקיה בתקופה שבין עידני הקרח. בעידן הקרח האחרון הם קבעו את ביתם בחוף המזרחי של הים השחור…" במהלך ההסבר התממשו עקבות רגליים זעירות לאורך הנתיב.
הוא המשיך לעקוב אחרי נתיב ההגירה ההיפותטי דרך הרי הקוקז וכל הדרך עד צפון אירופה – כאשר הסיפור נקטע בשל מגבלות הטכניקה: לפני כ- 4,000 שנה (פלוס מינוס 3,000) כאשר אם אמי הגרמניה בדור המאתיים ילדה בת עם שינוי אחד ויחיד בדנ"א העודף במיטוכונדריה: התקתוק האחרון בשעון המולקולרי.
הדודן אנדרי לא גמר איתי עדיין. "כאשר אבותיך היגרו לאירופה, הבידוד היחסי ודרישות האקלים הובילו אותם לפתח את התכונות הידועות כיום כ'גזע הלבן'. אבל זוהי דרך בה עברו פעמים רבות, גל אחרי גל של מהגרים, כשלעתים מפרידים בין הגלים כמה אלפי שנים. ואף על פי שלאורך כל הדרך המהגרים החדשים התרבו עם המקומיים והפכו דומים להם, עוד ניתן לגלות עשרות קוים אימהיים נפרדים לאורך הנתיב – ולאורך ההיסטוריה, בדרכים שונות".
הדודנים בקו האימהי הקרובים ביותר אלי, המשיך והסביר – בעלי מיטוטיפ זהה לשלי – היו באופן לא מפתיע לבנים ברובם. ואם נרחיב את המעגל כך שיכלול לא יותר משלושים שינויי בסיסים, התוצאה תכלול בערך 5% מכלל הלבנים – אותם 5% עמם חלקתי אם קדומה שחייתה לפני כ- 120,000, כנראה במזרח התיכון.
אבל כמה מדודניה של אותה אם קדומה פנו ככל הנראה מזרחה במקום צפונה. צאצאיהם חצו את כל אסיה עד אינדונזיה ופנו משם דרומה דרך האיים בארכיפלג, עוברים דרך גשרי יבשה שנחשפו עקב נסיגת המים באוקיינוסים בתקופת הקרח, או נעזרים במסעות ימיים קצרים מאי לאי. הם הגיעו כמעט עד אוסטרליה.
כך שהייתי קרוב יותר, מצד התורשה האימהית, לקבוצה קטנה של פראים ניו-גינאיים מאשר ל- 95% מהלבנים. זכוכית המגדלת הופיעה מחדש לצד הגלובוס, והראתה לי את פניו של אחד מהדודנים מהדור ה- 6,000 שחיים כיום. שנינו היינו שונים אחד מהשני לעין הבלתי מזוינת ככל ששני בני אדם בכדור הארץ יכולים להיות שונים. מתוך קומץ הגנים בגרעין שקובעים את התכונות כגון צבע עור ומבנה פנים, סט אחד היה מועדף בצפון אירופה הקפואה ואחר הועדף בגונג'ל המשווני. אבל מספיק עדויות מיטוכונדריות שרדו בשני המקומות כדי לגלות שהשינויים המקומיים בהופעה היו רק ציפוי חיצוני, מסווה עכשווי מעל רשת עתיקה של קשרי משפחה בלתי נראים.
לנה פנתה אלי בארשת של נצחון: "אתה רואה? כל המיתוסים העתיקים בדבר גזע, תרבות וקרבת משפחה – מופרכים לגמרי! אבותיהם הישירים של האנשים האלו חיו בבידוד במשך אלפי שנה, בלי שום מגע עם האדם הלבן עד המאה העשרים. ועדיין הם קרובים אליך יותר ממני!"
הנדתי בראשי בחיוך, מנסה לחלוק את התלהבותה. זה היה מרתק לראות את כל התפיסה הנאיבית של "גזע" נהפכת כך על ראשה – ולא יכולתי שלא להעריץ את הילדים על היומרה למפות קשרי משפחה בני מאות אלפי שנה ברמת דיוק כזו. אבל לא יכולתי לטעון בכנות שחיי השתנו עקב הגילוי שכמה לבנים זרים לי לחלוטין היו דודנים מרוחקים יותר מאשר כמה שחורים זרים. אולי היו כמה גזענים מושבעים שיזדעזעו עד עמקי נשמתם מחדשות כאלה… אבל היה קשה לי לדמיין אותם רצים לילדי חוה לעבור מיטוטופיה.
את מתכוונת… כמו שחווה התנ"כית ביטלה את כל הדעות הקדומות של הנוצרים הפונדמנטליסטים? או כמו שהתמונה של כדור הארץ מהחלל שמה קץ לכל המלחמות והזיהום? התאמנתי בשתיקה דיפלומטית. לנה הסתכלה בי בתדהמה, כמו לא מסוגלת להאמין שיכולים להיות לי ספקות כלשהם אחרי שנחשפו קשרי הדם הבלתי צפויים שלי.
הקצה המרוחק של העגלה צפצף, ופלט תג דומה לזה של הדודן אנדרי. הוא הציע לי אותו. כשהיססתי לנה נטלה אותו והצמידה אותו בגאווה לחולצתי.
ברחוב, לנה הכריזה בשיא הרצינות, "חוה הולכת לשנות את העולם. יש לנו מזל, אנחנו עומדים להיות כאן כשזה יתרחש. היתה לנו מאה שבה אנשים נטבחו בשל השתייכות גזעית לא נכונה, אבל בקרוב – כולם יבינו שיש להם קשרי דם עתיקים ומשמעותיים יותר שיכסו על כל הקשרים השטחיים שנובעים מדעות קדומות".
אמרתי, "זוכרת את מעשי הטבח שהיו ברואנדה?"
"כמובן".
"האם הם לא נבעו מהבדלי מעמדות – אלה שהמתיישבים הבלגים כפו לצרכים מנהלתיים – יותר מאשר כל דבר שקשור לטינה בין קבוצות שארות? ומה לגבי הבלקנים –"
לנה קטעה אותי: "תראה, ברור שלכל תקרית יש היסטוריה מפותלת. אני לא מתעלמת מזה. אבל זה לא אומר שגם הפתרון חייב להיות מסובך במידה בלתי אפשרית. ואם כל אחד מהמעורבים היה יודע מה שאנו יודעים, חש מה שאנו חשנו" – היא סגרה את עיניה וחייכה חיוך קורן, פניה לבשו הבעה של שלווה ואושר – "תחושה עמוקה של שייכות דרך חוה למשפחה אחת שמקיפה את כל האנושות… אתה באמת מאמין שהם יפנו אחד נגד השני בכזו קלות?"
הייתי צריך להתנגד, בקול מלא מבוכה: איזו "תחושה עמוקה של שייכות"? אני לא הרגשתי כלום. וכל מה שילדי חוה עושים זה הטפה למשוכנעים.
מה הדבר הגרוע שיכול היה לקרות? אם היינו נפרדים אז, בשל חילוקי דעות על פליאוגנטיקה, הרי ברור שהיחסים נדונו לכשלון. ועד כמה ששנאתי עימותים, זה היה הקו הדק בין טאקט לחוסר כנות, בין קבלת ההבדלים בינינו לבין הסתרתם.
ובכל זאת הנושא נראה תמוה מכדי שיהיה שוה לריב עליו – ועל אף שלא היה ספק שלנה מחזיקה בדעות מוצקות מאוד בנושא, לא חשבתי שהנושא יעלה שנית אם אסגור רק הפעם את הפה הגדול שלי.
השבתי לה "אולי את צודקת". חיבקתי את כתפיה, והיא הסתובבה ונישקה אותי. הגשם התחיל שוב, בעוצמה רבה, מבול רגוע במידה מוזרה באויר הדומם. גמרנו את הערב בדירתה של לנה, אומרים מעט מאד בהמשך הלילה.
ודאי שהייתי טפש ופחדן – אבל לא היתה לי דרך לדעת בשעתו כמה זה יעלה לי.
כמה שבועות לאחר מכן, מצאתי את עצמי מראה ללנה את המרתף של מחלקת הפיסיקה של אוניברסיטת דרום ויילס, מקום בו ציוד המחקר שלי נדחק לו לאחת הפינות. היתה זו שעה מאוחרת (שוב) והינו לבד בבנין. מסכי תצוגה ריחפו בשלל צבעים זרחניים, כמו איקונים מרוחקים המצביעים על פרויקטים של פוסט דוקטורנטים אחרים במעין סייברספייס אקדמי קר.
לא הצלחתי למצוא את הכסא שקניתי לשימושי הפרטי (למרות אמצעי אבטחה שהחלו בתוית שם והסלימו עד מערכות אזעקה ממוחשבות ומתוחכמות, הכסא תמיד "הושאל") כך שעמדנו על הבטון הקר והחשוף ליד המכשור שהואר בידי פנל תאורה דועך, ואני העליתי באוב סדרה של אפסים ואחדים ששיקפו את מוזרותו של העולם הקוונטי.
המתאם הידוע לשמצה של איינשטיין-פודולסקי-רוזן (EPR) – הסתבכות של שני חלקים מיקרוסקופיים לתוך מערכת קוונטית אחת – נחקר באופן נסויי במשך יותר מעשרים שנה. אבל רק לאחרונה התאפשר לחקור את התוצאים בחלקיקים יותר מורכבים מאשר זוגות של אלקטרונים או פוטונים. אני עבדתי עם אטומי מימן, שנוצרו כאשר מולקולת מימן יחידה עוררה בפעימה של לייזר אולטרה סגול. מדידות מסוימות שנערכו על אטומים נפרדים הראו התאמה סטטיסטית שניתנת להסבר רק אם פונקצית גל אחת שכוללת את שני האטומים מגיבה למדידה באופן מיידי – בלי להתחשב במרחק שהאטומים עברו מאז שנשבר הקשר המולקולרי שלהם: מטרים, קילומטרים, שנות אור.
נדמה שהתופעה לעגה לרעיון של מרחק – אבל העבודה שלי עזרה לאחרונה לשלול כל אפשרות שתוצא EPR יוביל לתקשורת מהירה מהאור. התיאוריה אמרה תמיד דברים ברורים בקשר לזה, למרות שהיו אנשים שקיוו שיש טעות במשוואות שתאפשר זאת.
הסברתי ללנה: "קחי שתי מכונות שמכילות אטומים מותאמי תוצא EPR, אחת על כדור הארץ והשניה על מאדים, שתיהן מסוגלות, נניח, למדוד תנע מסילתי זויתי, בין אם אנכי או אופקי. התוצאות של המדידות תמיד יהיו אקראיות… אבל ניתן לגרום למכונה על מאדים לפלוט נתונים שיחקו, או שלא, במדויק את הנתונים האקראיים שפולטת המכונה בכדור-הארץ בדיוק באותו הזמן. והחיקוי ניתן להדלקה וכיבוי מידיים על ידי שינוי המדידה שנעשית על כדור-הארץ.
"כמו שני מטבעות שבהם מובטח לנו שאחד יפול תמיד על הצד בו נפל השני ", היא הציעה, "כל עוד הן יושלכו ביד ימין. אבל אם תתחיל לזרוק את המטבע בכדור-הארץ בשמאלך המתאם יפסק".
"כ-ן – זו אנלוגיה מושלמת". הבנתי במאוחר שהיא בטח כבר שמעה את כל זה – אחרי הכל מכניקת קוונטים ותורת המידע היו אבני היסוד של מקצועה – אבל היא האזינה בסבלנות, כך שהמשכתי בדברי. "אבל אפילו אם המטבעות בדרך קסומה כלשהי מסכימים בכל זריקה וזריקה… הם עדיין נותנים מספרים שלמים של עץ או פלי באופן אקראי. כך שאין כל דרך לקודד מידע על זרם הנתונים. אם אתה על מאדים, אינך יכול אפילו לומר מתי המתאם מתחיל ומתי הוא נפסק. אלא אם תשווה את הנתונים עם נתונים שישלחו אליך מכדור-הארץ בדרך קונבנציונלית כמו תשדורת רדיו – מה שכמובן מנוגד למה שניסינו להשיג. EPR לבדו נותן אפס תקשורת".
לנה התעמקה בדבריי, גם אם ברור שהיא לא הופתעה מהמסקנה.
היא אמרה: "האפקט נותן אפס תקשורת בין אטומים נפרדים – אבל אם במקום זאת תזווג אותם מחדש, הוא יוכל לספר לך על העבר שלהם. אתה מבצע ניסוי ביקורת, לא? אתה מבצע את אותן מדידות על אטומים שמעולם לא זווגו?"
"כמובן". הצבעתי על העמודות השלישית והרביעית של נתונים על המסך. הניסוי המשיך בשקט כשאנו דיברנו, בתוך תא ואקום, בקופסה אפורה קטנה שהתחבאה מאחורי כל האלקטרוניקה. "התוצאות לחלוטין לא מותאמות".
"אז בעצם המכונה הזו יכולה לומר לך אם שני אטומים היו קשורים בעבר או לא?"
"לא באופן אינדיווידואלי, לא. כל התאמה אינדיווידואלית יכולה להיות מקרית. אבל בהינתן מספר מספיק של אטומים בעלי היסטוריה משותפת – אז כן". לנה חייכה חיוך חורש מזימות. "מה?" אמרתי.
"רק… תהיה סבלן איתי לרגע, מה השלב הבא? אטומים כבדים יותר?"
"כן, ואפילו יותר מזה. אני אפצל מולקולת מימן, ואתן לכל אחד מאטומי המימן להתחבר עם אטום פלואור – אטומי פלואור כלשהם לא מתואמים – ואז אפצל את אטומי המימן מהפלואור ואבצע את המדידה על אטומי הפלואור… כדי לראות אם אוכל למצוא התאמה לא ישירה ביניהם; אפקט מהדרגה שניה שהם ירשו ממולקולת המימן המקורית".
למען האמת, לא היה לי סיכוי רב לקבל מימון למחקר כל כך ממושך. העובדות הניסוייות הבסיסיות של EPR נחקרו כבר. כך שלא היתה סיבה להמשיך בפיתוח טכנולוגית המדידה.
"תיאורטית", שאלה לנה בתמימות, "היית יכול לעשות דבר דומה עם משהו גדול הרבה יותר? נגיד… דנ"א?"
"לא", צחקתי.
"אני לא מתכוונת 'האם אתה יכול לעשות זאת כאן בעוד שבוע ממחר?'. אבל אם שני גדילי דנ"א היו קשורים יחד… האם תהיה בכלל התאמה כלשהי?"
הרעיון הרתיע אותי, אבל הודיתי: "אולי. אני לא מסוגל לירות תשובה מהמותן. אצטרך לשאול תוכנה מהביוכימאים ולבנות מודל מדויק לאינטראקציה".
לנה הנידה בראשה בסיפוק. "אני חושבת שאתה צריך לעשות את זה".
"למה? לעולם לא אצליח לבצע את זה במציאות".
"לא אם תמשיך לעבוד עם ציוד ממגרש גרוטאות".
נחרתי. "אז תגידי לי, מי ישלם עבור ציוד יותר טוב?"
לנה סקרה את המרתף העגום, כאילו היא רוצה לצלם תמונת מצב של נקודת השפל בקריירה שלי – לפני שהכל ישתנה לחלוטין.
"מי יממן מחקר שנועד למצוא דרכים לגילוי טביעות אצבעות קוונטיות של מתאם דנ"א? מי יממן את הסיכוי לחשב – לא עבור אלפי השנים האחרונות אלא עבור חלוקת התא הקרובה ביותר – לפני כמה זמן בדיוק שני פלסמידים מיטוכונדריים היו קשורים זה לזה?"
הייתי מזועזע. זו היא האידיאליסטית שהאמינה שילדי חוה היו התקוה הגדולה והאחרונה לשלום עולמי?
"הם לעולם לא יקנו את זה", אמרתי.
לנה בהתה בי בריקנות לרגע, אחר ניערה את ראשה בתמהון. "אני לא מדברת על תרגיל ברמאות – בקשת מענק מחקר בטענות שוא".
"יופי, אבל – ?"
"אני מדברת על לקחת את הכסף – ולעשות עבודה שחייבת להיעשות. טכנולוגיית ההרצפה הגיעה לקצה גבול יכולתה. אבל יריבינו עדיין מוצאים דברים לבקר: קצב המוטציות המיטוכונדרי, השיטה לבחירת נקודות הסתעפות שייצרו את העץ הסביר ביותר, הפרטים לגבי הישרדותם והשמדתם של קווי תורשה. אפילו הפליאוגנטיקאים שתומכים בנו משנים את דעתם כל הזמן לגבי הכל. גילה של חוה עולה ויורד כמו קבוע האבל".
"לא ייתכן שהמצב עד כדי כך גרוע".
לנה תפשה את ידי. התרגשותה היתה מחשמלת, הרגשתי אותה זורמת בתוכי. או אולי היא רק לחצה על עצב.
"זה יכול לשנות את התחום כולו. לא עוד ניחושים, לא עוד השערות, לא עוד הנחות – רק עץ משפחה אחד פשוט, שנמתח לאורך 200,000 שנה".
"לא בטוח שזה יהיה אפשרי –"
"אבל אתה תבדוק? אתה תחקור?"
היססתי – אבל לא יכולתי לחשוב על סיבה טובה אחת לסרב. "כן".
לנה חייכה. "עם פליאוגנטיקה קוונטית… בידך הכוח להחיות את חוה בדרך שאיש לא עשה לפניך".
ששה חודשים מאוחר יותר, נגמר לי המימון באוניברסיטה: למחקר, להדרכה, לכל. לנה הציעה לתמוך בי במשך שלושה חודשים כשאכין הצעת מחקר שתוגש לילדים. אז כבר חיינו ביחד, וניהלנו משק בית משותף. איכשהו זה הקל על מצפוני. בנוסף, זה לא היה הזמן נכון של השנה לחפש עבודה, ועמדתי להיות מובטל בכל מקרה…
כפי שהתברר מהמודלים הממוחשבים היתה אפשרות למצוא מתאם בר-מדידה בין קטעי דנ"א, שיהיה מובהק סטטיסטית. אולם רק בהנתן די פלסמידים לניתוח – כמה ליטרים של דם לאדם במקום טיפה אחת. יכולתי לראות כבר אז שהערכה ראויה של הבעיות הטכניות תדרוש שנים של עבודה, שלא לדבר על פתרונן. כתיבת ההצעה היתה תרגול טוב לקראת כתיבת הצעות מחקר עתידיות לתאגידים – אבל לא ציפיתי באמת שמשהו יצא מזה.
לנה באה איתי לפגישה עם וויליאם סאצ'ס, רכז המחקר במרחב מערב האוקיאנוס השקט. הוא היה גבר בשנות החמישים המאוחרות לחייו, בלבוש שמרני להפליא, החל מחולצת טריקו קלאסית של בנטון עם הכיתוב: איידס זה לא דבר נעים וכלה במכנסי הגלישה הקצרים שלבש ועליהם מוטיב יונת שלום. תמונה צעירה במקצת שלו חייכה אלי מעטיפה ממוסגרת של Wired; הוא היה גורו החודש באפריל 2005.
"נשכור את מחלקת הפיסיקה של האוניברסיטה לפיקוח כולל על הפרויקט", הסברתי בעצבנות. "ביקורות בלתי תלויות על הרמה המדעית תיערכנה כל שישה חודשים, כדי למנוע אפשרות שהמחקר ירד מהפסים".
"מתאם ה-EPR", הרהר סאצ'ס, "מוכיח שכל החיים קשורים יחדיו בקשר הוליסטי למטה-אורגניזם המאוחד, לא כך?"
"לא". לנה בעטה בי בחזקה מתחת לשולחן.
אבל לא נראה שסאצ'ס שמע אותי. "אתה תקשיב לקצב גלי התטא של גאיה. ההרמוניה הסודית שנמצאת מתחת לכל, בו זמניות, תהודה צורנית, גלגול נשמות…" הוא נאנח בחולמנות. "אני מעריץ את מכניקת הקוונטים. אתה יודע שהמורה שלי לטאי צ'י כתב על זה ספר? הלוטוס של שרדינגר –בטח קראת אותו. תקבל מזה פיצוץ במוח! והוא עובד על המשך, המנדַלה של הייזנברג –"
לנה התערבה לפני שיכולתי לפתוח את הפה. "אולי… הדורות הבאים יוכלו להרחיק עד המתאמים למינים אחרים. אבל בעתיד הנראה לעין אפילו להגיע עד חוה יהיה אתגר טכני אדיר".
הדודן ויליאם חזר לכדור הארץ. הוא הרים את העותק המודפס של ההצעה, ועיין בפרטי התקציב בסופה, שבאו בעיקר מתרומתה של לנה.
"חמישה מיליון דולר זה הרבה כסף".
"פרושים על עשר שנים", לנה החליקה את הדברים. "ואל תשכח את הניכוי במס של 125 אחוז על הוצאות מו"פ בשנה הפיננסית הזו. ואם תשקלל את זכויות הפטנטים התיאורטיות –"
"האם את באמת מאמינה שהתוצאות הצדדיות יהיו שוות כל כך הרבה?"
"רק תחשוב על טפלון".
"אני אהיה חייב להעלות את ההצעה לפני חבר המנהלים".
כשהבשורות הטובות הגיעו בדוא"ל לאחר שבועיים, רציתי להקיא.
פניתי ללנה. "מה עשיתי? מה אם אני אבזבז עשר שנים על זה, והכל יסתיים בלא כלום?"
היא הקדירה פניה במבוכה. "אין שום ערבות שתצליח – אבל אתה הבהרת זאת, אתה לא רימית. כל אתגר גדול נגוע תמיד בחוסר ודאויות – אבל הילדים החליטו לקחת עליהם את הסיכונים".
למעשה לא התייסרתי כלל מהצד המוסרי של שחרור אידיוטים עשירים בעלי קיבעון לאם גלובלית מסכומי כסף גדולים – כשבתמורה כנראה לא אתן כלום. הדאיגו אותי יותר ההשלכות שיהיו לקריירה שלי אם המחקר יגמר בכשלון גמור, ולא ייצר שום תוצאות ראויות לפרסום.
לנה אמרה, "הכל יהיה בסדר גמור. אני מאמינה בך, פול".
וזה היה החלק הכי גרוע, היא באמת האמינה.
אהבנו אחד את השני – ושנינו ניצלנו אחד את השני. אבל אני הייתי זה שהמשיך לשקר לגבי הדבר שעמד להפוך לדבר החשוב ביותר בחיינו.
בחורף של שנת 2010, לנה יצאה לשלושה חודשי חופשה מהעבודה לטיול בניגריה, לצורך העברת טכנולוגיה. המטרה הרשמית שלה היתה לייעץ לממשלה החדשה איך לשדרג את תשתית התקשורת – אבל היא גם הדריכה כמה מאות מפעילים מקומיים בשימוש במרצף-בעלות-נמוכה החדיש ביותר של הילדים. טכנולוגיה EPR שלי היתה עדיין בחיתוליה – היא בקושי הצליחה להבדיל בין תאומים זהים לבין זרים – אבל מכשירי הזיהוי המקוריים של דנ"א מיטוכונדרי מוזערו, הוקשחו והוזלו בצורה דרמטית.
אפריקה הראתה התנגדות גדולה לילדים בעבר, אבל כעת נראה שהתנועה הצליחה לבסס ראש גשר. בכל פעם שלנה התקשרה אלי מלאגוס – עיניה נוצצות בלהט מיסיונרי – הלכתי לבדוק את העץ הגדול, בנסיון לנחש אם ערעור התפיסות המסורתיות של קירבה משפחתית יגדיל או יפחית את האחווה בין היריבים ממלחמת האזרחים האחרונה, במקרה שאופנת ההרצפה תתפוס באמת. הקבוצות השונות היו כבר כל כך מעורבות מבחינה אתנית שלא הצלחתי להגיע להכרעה. עד כמה שהבנתי, הבריתות השונות שנלחמו עוצבו על ידי אקטים פוליטיים פטרוניים מהמאה העשרים לא פחות מאשר נאמנויות שבטיות עתיקות.
לקראת סוף השהות של לנה, היא התקשרה בשעות הבוקר המוקדמות (לפי שעוני), בכעס כה רב עד שהיתה על סף דמעות. "אני טסה ללונדון, פול. אגיע לשם בעוד שלוש שעות".
פזלתי אל המסך הבוהק, מסונוור מאור השמש המשוונית שמאחוריה. "למה? מה קרה?" עלו בי חזיונות בהם הילדים מערערים את הפסקת האש השברירית, מציתים שואה אתנית נוראית – ולבסוף טסים למקום בו פציעותיהם יטופלו על ידי טובי המיקרוכירורגים בעולם, בעוד הארץ שהם זנחו שוקעת לתוהו ובוהו מאחוריהם.
לנה הושיטה יד ולחצה על כפתור מחוץ לטווח המצלמה, מעלה קטע של החדשות בפינת המסך. הכותרת זעקה: כרומוזום Y של אדם מכה שנית! התמונה הראתה אדם לבן בלונדיני, שרירי וכמעט עירום, (ובאופן מוזר חסר כמעט שיער גוף – דומה קצת לדוד של מיכאלאנג'לו עם אזור חלציים מעור ביזון). הדמות כיוונה חנית אל הקורא בחן האופייני לרקדן בלט.
נאנקתי בשקט. זה רק היה ענין של זמן. בחלוקות התא שהובילו בסופו של דבר ליצירת זרע, רוב הדנ"א של כרומוזום Y עבר רקומבנציה עם כרומוזום X אבל חלק ממנו נשאר לא נגוע, לא מעורבב, ומועבר לאורך קו התורשה הגברי בלבד, עם אותה הנאמנות של דנ"א מיטוכונדרי שהועבר מאם לבת. למעשה עם יותר נאמנות – מוטציות בדנ"א גרעיני היו נפוצות הרבה פחות, מה שהפך את הדנ"א הגרעיני לשעון מולקולרי הרבה פחות יעיל.
"הם טוענים שהם מצאו אב קדמון יחיד לכל הצפון אירופאים – הוא חי רק לפני 20,000 שנה! והם מציגים את הזבל הזה בועידה פליאוגנטית בקמברידג' מחר!" רפרפתי על המאמר בעת שלנה יללה. הדיווח העיתונאי כלל לא יותר מאשר רעש צהובוני טיפוסי, והיה קשה להבין מה בדיוק המדענים טוענים. אבל מספר קבוצות ימין שהתנגדו לילדי חוה מזה זמן רב אימצו את המחקר אל ליבם בהתלהבות ברורה.
שאלתי: "אז מה את הולכת לעשות שם?"
"להגן על חוה! אנחנו לא יכולים לתת להם לצאת מזה בשלום!"
ראשי הלם. "אם זה מחקר רעוע, תני למומחים להפריך אותו. זו לא הבעיה שלך".
לנה שתקה לזמן מה, ואז מחתה במרירות, "אתה יודע ששושלות גבריות אובדות מהר יותר משושלות נשיות. תודות לפוליגמיה, שושלת גברית אחת יכולה להשתלט על האוכלוסייה תוך הרבה פחות דורות מאשר שושלת אימהית".
"כך שיכול להיות שהטענה נכונה? יכול להיות ש'אדם הראשון הצפון-אירופאי' אכן חי רק לאחרונה?"'
"אולי", הודתה לנה בחוסר רצון. "אבל – אז מה? מה זה אמור להוכיח? הם אפילו לא ניסו למצוא אדם-ראשון שיהיה אב לכל הגזע!"
רציתי להשיב; בודאי שזה לא מוכיח דבר, ודאי שזה לא משנה דבר. אין סיכוי שזה ישנה משהו לאדם שפוי. אבל… מיהו זה שהפך את שארות-הבשר לנושא כל-כך חשוב? מיהו זה שהפיץ את הרעיון שהדבר היחיד שמשנה הוא קשרי משפחה?
היה מאוחר מדי לכך. יציאה נגד הילדים תהיה צביעות מוחלטת. שיחקתי את המשחק שלהם בכך שלקחתי את כספם.
ולא יכולתי לנטוש את לנה. אם אהבתי כלפיה הרחיקה רק עד הדברים שהסכמנו עליהם זו לא היתה אהבה.
אמרתי בקהיון חושים, "אני חושב שאספיק לטיסה של 3 ללונדון. אפגוש אותך בועידה".
הפורום השנתי של הועידה העולמית העשירית לפליאוגנטיקה נערך בבניין דמוי פירמידה בפארק מדעי מכוסה דשא מלאכותי המרוחק מרחק רב ממתחם האוניברסיטה. קהל מניפי הכרזות הקל על הזיהוי. עזבו את חוה! מוות לחלאות הנאציות! ניאנדרטלים הביתה! (מה?) כשהמונית נסעה הלאה, הג'ט-לג השתלט עלי וברכי כמעט נכנעו. כל מה שרציתי היה למצוא את לנה כמה שיותר מהר ולהסתלק יחד עמה מאזור הסכנה. חוה יכולה לדאוג לעצמה.
היא היתה שם, כמובן, משקיפה בהדרת כבוד מעבר לתריסר חולצות טריקו ושלטים. אבל הילדים – ויועצי השיווק שלהם – עידנו את תמונתה, וזו היתה ההזדמנות הראשונה שלי לראות את התוצאות של כל קבוצות המיקוד וסדנאות המשוב. חוה החדשה היתה קצת יותר בהירה, אפה קטן יותר, עיניה צרות יותר. השינויים היו מעודנים, אבל הם כוונו בבירור להפיכתה לפאן גזעית. יותר כמו צאצא אפשרי מהעתיד הרחוק שנושא עקבות של כל האוכלוסייה האנושית המודרנית מאשר אם משותפת שחיה במקום מוגדר: אפריקה.
ולמרות הציניות שלי, העיצוב מחדש הזה גרם לי לבחילה גדולה יותר מאשר כל הטריקים של הילדים. כאילו הם החליטו לבסוף, שהם אינם יכולים לדמיין עולם בו כולם יקבלו חוה ממוצא אפריקאי, אבל הם היו כל כך מחויבים לאידיאולוגיה שלהם שהם היו מוכנים להוסיף לכופף את האמת לטובת הפופולאריות שלה, עד… עד שמה? עד שיתנו לה לא רק שם שונה אלא גם חזות שונה בכל מדינה?
הצלחתי להכנס ללובי במחיר זעום של כמה יריקות ממספר מפגינים. בפנים הכל היה הרבה יותר שלו, אך הפליאוגנטיקאים האקדמאים חמקו לכאן ולכאן והשתמטו מקשר עין. לאשה אחת אתרע המזל והיא נדחפה לפינה על ידי צוותי חדשות. כשעברתי שם, המראיין התעקש בזעם: "את חייבת להודות שערעור מיתוסי הבריאה של הילידים באמזונס הוא פשע כנגד האנושות". הקיר החיצוני של הפירמידה היה כחול אבל בגוון פחות או יותר שקוף, ויכולתי לראות קבוצת מפגינים אחרת לחוצה כנגד אחד הקירות, מציצה פנימה. שומרים בלבוש אזרחי לחשו לטלפוני שורש כף היד שלהם, חוששים לחליפות המזאריני שלהם.
ניסיתי לצלצל ללנה תריסר פעמים מאז הנחיתה, אבל צוואר בקבוק כלשהו בפאתי קיימברידג' השאיר אותי בהמתנה. היא השתמשה בקשריה כדי לרשום את שנינו ברשימת הנוכחים של הועידה – רק כך יכולתי לעבור מבעד לשער הכניסה – אבל זה רק הוכיח שנוכחות בתוך הבנין אינה ערובה להשתתפות בועידה.
לפתע שמעתי צעקות ונהמות בקרבת מקום, ואחריהן מקהלה של תרועות וצליל של יריעת פלסטיק גדולה נעקרת ממסגרתה. דיווחי חדשות הזכירו מפגינים בעד חוה ומפגינים בעד אדם, האחרונים אלימים יותר ככל הנראה. נכנסתי לפאניקה וצללתי אל המסדרון הקרוב – כמעט מתנגש בצעיר שרירי שרץ בכיוון הנגדי. הוא היה גבוה, לבן, בלונדיני, עיניים כחולות, מקרין איום טבטוני – וחלק ממני רצה לצעוק בזעם; התדרדרתי כנגד רצוני לגזענות אידיוטית.
מצד שני הוא נשא מקל ביליארד.
בזמן שנסוגותי לאחור בזהירות, חולצת הטריקו חסרת השרוולים שלו החלה להקרין את המילים האֵלָה לפנינו!
"אז מה אתה?" הוא שאל בנחירה. "בן של אדם?"
הנדתי את ראשי באיטיות. מה אני? אני הומו סאפיינס, אידיוט. אתה לא יכול לזהות מה הגזע שלנו?
עניתי: "אני חוקר עבור ילדי חוה". במסיבות קוקטייל מחלקתיות, תמיד הייתי "חוקר עצמאי בפיסיקה פליאוגנטית", אבל זה לא היה הזמן המתאים לדקויות.
"ככה?" הוא העוה את פניו במה שאני חשבתי שהוא חוסר אמון, והתקדם באיום. "אז אתה אחד מהממזרים הפטריארכליים המזוינים, המטריאליסטים שמנסים להמחיש את המיתוס הארכיטיפי של אמא אדמה ולשלוט בכוחותיה הנפשיים חסרי הגבולות?"
זה עירפל את מחשבתי מכדי להבין מה עומד לקרות. הוא דקר אותי בחזקה בסרעפת עם מקל הביליארד שלו. נפלתי על ברכי מתנשף בכאב. יכולתי לשמוע קולות מגפיים בלובי, וסיסמאות מושרות בצרידות.
סוגד האלה תפס אותי בכתף אחת והרים אותי על רגלי, מחייך. "חברים שוב? אנחנו עדיין באותו צד, לא? אז בוא נלך להרביץ לכמה נאצים!"
ניסיתי להשתחרר אבל זה היה מאוחר מדי, בניו של אדם מצאו אותנו.
לנה באה לבקר אותי בבית החולים. "ידעתי שהיית צריך להשאר בסידני".
הלסת שלי היתה מקובעת. לא יכולתי להשיב.
"אתה חייב להשגיח על עצמך, העבודה שלך חשובה יותר מתמיד עכשיו. קבוצות אחרות ימצאו עכשיו את האדמים שלהם – והמסר המאחד של חוה יוטבע בשבטיות שטבועה ברעיון של אבות קדמונים זכריים קרובים. אנחנו לא יכולים לתת לכמה קרו-מניונים מופקרים להרוס את הכל".
"גממ מממ ממנ…"
"לנו יש הרצפה מיטוכונדרית – להם יש הרצפה של כרומוזום Y. ברור שהשעון המולקולרי שלנו מדויק יותר – אבל אנחנו זקוקים ליתרון מהמם, משהו שכל אחד יוכל להבין. קצבי מוטציות, מיטוטיפים; הכל יותר מדי מופשט לאדם הפשוט. אם נוכל להרכיב עצי משפחה מדויקים בעזרת EPR – כאלה שיחלו מקרובים ידועים – אבל נמשכים באותה מידת דיוק שארות לאורך 10,000 דורות, כל הדרך עד לחוה – זה יתן לנו מיידיות ואמינות שיזרקו את בני אדם לכלבים".
היא ליטפה את מצחי ברכות. "פול, אתה יכול לנצח במלחמות הקדמונים עבורנו. אני יודעת שאתה יכול".
"מממ נננ", ויתרתי.
הייתי מוכן להוקיע את שני הצדדים, להתפטר מפרויקט ה-EPR, ואפילו לעזוב את לנה אם אצטרך.
אולי זאת היתה גאווה יותר מאהבה, ואולי חולשה יותר ממחויבות, אינרציה יותר מנאמנות. לא משנה מה היתה הסיבה, לא יכולתי לעזוב. לא יכולתי לעזוב אותה.
הדרך היחידה להתקדם היתה לנסות להשלים את מה שהתחלתי. לתת לילדים את ההוכחה החסינה מכל, המוחלטת, שחיפשו.
בעוד כתות-הקדמונים היריבות הפגינו, שרפו ופוצצו אחת את השניה, נהרות של דם זרמו בתוך הציוד שלי. הילדים סיפקו לי שני ליטר דם מְלֹא-פחות מ-50,000 חברים מכל רחבי העולם. המעבדה שלי היתה מביישת את סרטי האימה הצעקניים ביותר.
טריליוני פלסמידים נותחו. אלקטרונים במסלולים נמוכי אנרגיה קבועים מראש – תערובת קוונטית של שני מטענים חשמליים שוני-צורה, בעלי יציבות פוטנציאלית, של אלפי שנים – עוררו על ידי פעימות לייזר מתואמות בקפידה לקרוס למצב ספציפי. ואף על פי שכל קריסה היתה מקרית, המסלול שבחרתי הציע מתאם – מזערי – בין זוגות של גדילים תאומים של דנ"א. קוואדריליוני מדידות נאספו והושוו. לאחר מדידת די פלסמידים עבור כל פרט ופרט, החתימה הקלושה של כל אב משותף התבלטה מעל רעש הרקע.
המוטציות שהרכיבו את העץ הגדול של הילדים לא היו חשובות עוד. למעשה, הסתכלתי על דנ"א פלסמידי שככל הנראה נשאר ללא שינוי כל הדרך עד חוה, מכיון שרק העתקה מדויקת של דנ"א יצרה את הקשר הכימי האינטימי שאפשר את המתאם. וככל שהפספוסים הקטנים נופו והמידע נאסף, התוצאות החלו להיחשף.
תרומות הדם כללו קרובי משפחה רבים. ניתחתי את הנתונים בצורה עיוורת, והעברתי אותם אחרַי לאחד מעוזרי המחקר שלי, לשם השוואה כנגד קשרי המשפחה הידועים. בתחילת יוני 2013, הצלחתי להגיע למאה אחוזי הצלחה בזיהוי של אחים מתוך אלף דוגמאות. שבועות מעטים לאחר מכן הצלחתי לעשות זאת עם דודנים מדרגה ראשונה ושניה.
במהרה הגענו לגבול הרשומות הגניאלוגיות. על מנת למצוא מקור השוואה התחלתי לנתח גנים מהגרעין. אפילו לדודנים מרוחקים יש סיכוי לחלוק מספר גנים מהורה קדמון משותף – ו- EPR יכול לתארך במדויק את אותו הורה קדמון.
שמעו של הפרוייקט החל להתפשט בעולם ואני הוצפתי במכתבים מוזרים ובאיומי מות. המעבדה בוצרה; הילדים שכרו שומרי ראש לכל המעורבים בפרויקט ולבני משפחותיהם.
כמות המידע המשיכה לגדול, אבל הילדים, בחששם מהאפשרות שאנשי אדם השונים יקדימו אותם עם טכנולוגיה יריבה, המשיכו להציע לי סכומי כסף גדלים והולכים. שדרגתי את מחשבי העל שלנו, פעמיים. ואף על פי שיכולתי להגיע לחוה באמצעות מעקב אחרי מיטוכונדריה בלבד, לצורך שמירה על סדר, מצאתי את עצמי מתחקה אחר גנים גרעיניים של מאות אלפי הורים קדמונים, זכרים ונקבות.
באביב של שנת 2016, מסד הנתונים הגיע למעין מסה קריטית. דגמנו רק חלק זעיר מאוכלוסיית העולם אבל מרגע שהצלחנו לחזור אחורה עשרות דורות ספורים בלבד, כל קווי התורשה הנפרדים כביכול החלו להתמזג. גנים גרעיניים חסרי זויג החלו לקפץ בזיגזג מרושל בין העץ האימהי בלבד של חוה לבין העצים האבהיים בלבד של האדמים, ממלאים את הפערים… עד שמצאתי את עצמי עם פרופיל גנטי מלא של פחות או יותר כל מי שחי במאה התשיעית (והשאיר צאצאים ששרדו עד להווה). לא היו לי שמות לאנשים הללו, ואפילו לא מקומות גיאוגרפיים מוגדרים – אבל ידעתי בדיוק רב את מקומו של כל אחד ואחד מהם על העץ הגדול שלי.
זכיתי במבט חטוף בשונות הגנטית של כל הגזע האנושי. מנקודה זאת והלאה לא היתה דרך לעצור את המפולת, ואני המשכתי למפות את המתאמים במורד האֲלָפִים.
עד שנת 2017 התממשו להן התחזיות הגרועות ביותר של לנה. עשרות אדמים הוכרזו ברחבי תבל. ובלטה המגמה לחפש אבות משותפים של קבוצות קטנות יותר ויותר, שהתכנסו לאבות משותפים קרובים יותר מאי פעם. רבים מהם היו דמויות היסטוריות כביכול. קבוצות מקדוניות ויווניות לחמו למי יש את הזכות להיקרא בניו של אלכסנדר הגדול. סיווג אתני לפי כרומוזום Y הפך להיות מדיניות ממשלתית בשלוש מדינות מזרח אירופאיות – ועל פי השמועה גם בכמה תאגידים רב לאומיים.
מיותר לציין שככל שהאוכלוסייה שנותחה היתה קטנה יותר – אלא אם כן הם נישאו בעיקר בתוך עצמם – פחת הסיכוי שלכל הפרטים בקבוצה יש אדם משותף אחד. כך שההורה הזכרי הראשון שזוהה הפך להיות "האב לעמו" – וכל האחרים הפכו להיות אנסים ברברים שמזהמים את טוהר הגנים. את עקבותיהם ניתן היה לזהות, ולעקור אותם.
כל לילה נשארתי ער עד השעות הקטנות של הלילה, מנסה להבין כיצד זה נקלעתי למרכזו של עימות גדול כל כך על נושא כה מטופש. עדיין לא הצלחתי להודות ברגשותי האמיתיים בנושא בפני לנה, כך שצעדתי הלוך ושוב בבית החשוך או נעלתי את עצמי בחדר העבודה עם הזכוכית חסינת הכדורים, ממין את דואר השנאה שהגיע אלי, בדואר רגיל ואלקטרוני, מנסה לאתר הוכחה כלשהי שלמשהו שאגלה על חוה תהיה השפעה חיובית, ולו המזערית ביותר, על מישהו שלא היה מראש תומך קנאי של הילדים. מחפש נואשות אחר הוכחה שניתן לעשות משהו מלבד הטפה למשוכנעים.
מעולם לא מצאתי את העידוד שחיפשתי – אבל היתה גלויה אחת שעודדה אותי קלות. היא נשלחה מהכוהן העליון של כנסיית העב"מ המקודש מקנזס סיטי.
שוכן ארץ יקר:
השתמש בבקשה בשכלך! כפי שכל אחד יודע בעידן המדעי הנוכחי, מוצא הגזעים ידוע היטב! אחרי המבול, האפריקנים הגיעו לכאן מכוכב חמה, האסיינים מנוגה, הלבנים ממאדים, והפולינזים מהאסטרואידים השונים. אם אין לך את יכולות הנסתר הנדרשות לשגר קרניים מהיבשות אל המישור האסטראלי לאמת זאת, ניתוח פשוט של האופי וההופעה החיצונית צריך להבהיר זאת אפילו לך!
רק אל נא תשים מילים בפי! רק בגלל שהגענו מכוכבים שונים אין זאת אומרת שאיננו יכולים להישאר ידידים.
לנה היתה מודאגת קשות. "איך אתה יכול לערוך מסיבת עיתונאים מחר, לפני שהדודן ויליאם הספיק לראות את התוצאות הסופיות?" היה זה יום ראשון ה-28 בינואר 2018. אמרנו לילה טוב לשומרי הראש והלכנו למיטה בבונקר הבטון שהילדים התקינו עבורנו אחרי תקרית מכוערת באחת המדינות הבלטיות.
אמרתי: "אני חוקר עצמאי. אני חופשי לפרסם נתונים בכל זמן שארצה. זה מה שכתוב בחוזה. כל שיפור בטכנולוגיות המדידה חייב לעבור דרך עורכי הדין של הילדים – אבל לא הממצאים הפליאוגנטיים".
לנה ניסתה גישה אחרת. "אבל אם העבודה הזו לא נבדקה על ידי עמיתים לעבודה –"
"היא נבדקה. המאמר התקבל על ידי נייצ'ר; הוא יתפרסם למחרת מסיבת העיתונאים. למעשה", חייכתי בתמימות, "אני רק עושה זאת כטובה לעורכת. היא מקוה שזה יקפיץ את המכירות של הגליון".
לנה השתתקה. סיפרתי לה פחות ופחות לגבי העבודה במהלך ששת החודשים האחרונים; נתתי לה להאמין שהבעיות הטכניות בלמו את ההתקדמות.
לבסוף היא אמרה, "לפחות תאמר לי אם אילו חדשות טובות או רעות?"
לא יכולתי להסתכל בעיניה, אבל הנדתי את ראשי. "דבר ממה שקרה לפני 200,000 שנה לא יכול להיחשב כחדשות".
שכרתי אודיטוריום ציבורי עבור מסיבת העיתונאים – הרחק ממגדל המשרדים של הילדים – שילמתי עבורו מכיסי הפרטי וכן עבור אבטחה פרטית. סאצ'ס וחבריו המנהלים לא התלהבו, אבל פרט לחטיפה לא היתה להם כל דרך להשתיק אותי. מעולם לא עלתה ההצעה לזייף את התוצאות לפי רצונם – אבל תמיד שררה הבנה שבשתיקה שרק המידע הנכון יפורסם עם יחסי ציבור בסדר גודל כזה – ושהילדים יקבלו מספיק זמן לתת את הספין שלהם למידע, לפני כולם.
מאחורי הדוכן ידי רעדו. יותר מאלפיים עיתונאים מכל העולם הופיעו – ורבים מהם נשאו סמלי שייכות לאב קדמון זה או אחר.
כחכחתי בגרוני והתחלתי לדבר. טכניקת EPR היתה כבר מוכרת דיה, ולא היה צורך להסביר אותה שוב. אמרתי בפשטות, "ברצוני להציג בפניכם את ממצאי בדבר מוצאו של מין ההומו סאפיינס".
האורות כבו והולוגרמה ענקית, בגובה של שלושים מטרים, הופיעה מאחורי. זו היתה כך הודעתי, עץ משפחה – לא היסטוריה משוערת של גנים או מוטציות, אלא דיאגרמה מדויקת של דור אחר דור של הורות זכרית ונקבית כאחד של כל האוכלוסייה האנושית – החל מהמאה התשיעית ואחורה. סבך סבוך בצורת משפך הפוך. הקהל נשאר שקט, אבל חוסר-שקט ריחף באוויר. התסבוכת של מיליארד קוים זעירים היתה בלתי נתנת לפענוח – היא לא אמרה להם דבר. אבל אני המתנתי, מאפשר לדיאגרמה הבלתי חדירה הזו להסתובב על צירה פעם אחת באיטיות.
"שעון המוטציות של כרומוזום Y", אמרתי, "שגוי. התחקיתי אחר תורשה אבהית של קבוצות כרומוזום Y דומה לאורך מאות אלפי שנה והם מעולם לא התכנסו לאדם יחיד". החל להישמע מלמול של חוסר נוחות, הגברתי את עוצמת המיקרופון והטבעתי את המלמול. "מדוע לא? איך יכולה להתקיים שונות גנטית כל כך קטנה, אם הדנ"א לא נובע במקורו מאדם בודד?" הולוגרמה שניה הופיעה, סליל כפול, ציור סכמטי של האזור המזהה בכרומוזום Y. "מכיוון שמוטציות מופיעות פעם אחר פעם, בדיוק באותם אתרים. טעות העתקה אחת, שתיים, או חמישים באותו המקום, עדיין ייראו מרוחקות צעד אחד בלבד מהמקור". הסליל הכפול התחלק והועתק התחלק והועתק. הצטברות הטעויות בכל דור הוארו. "לאנזימי ההגהה שבתאינו יש כנראה נקודות עיוורות, חולשות ספציפיות – כמו מילים שקל לשגות באיותן. בנוסף, יש סיכוי לטעויות אקראיות לחלוטין בכל אתר שהוא, אבל רק בקנה מידה של מיליוני שנים".
"כל האדמים של כרומוזום Y", אמרתי, "הם פנטסיה. אין אבות יחידים לאף גזע, שבט או אומה. לצפון אירופאים למשל, יש יותר מאלף קווי תורשה זכריים שמתוארכים לסוף עידן הקרח – והאלף האלה הם צאצאיהם של יותר ממאתיים מהגרים אפריקאים". קוים הבזיקו במבוך האפור של העץ, מאירים בקצרה את קווי התורשה.
תריסר עיתונאים קמו על רגליהם שואגים עלבונות. המתנתי עד שאנשי האבטחה יוציאו אותם מהבנין.
סרקתי את הקהל, מחפש את לנה, אבל לא מצאתי אותה. המשכתי, "אותו דבר נכון לגבי דנ"א מיטוכונדרי. המוטציות כותבות אחת על השניה. השעון המולקולרי שגוי. לא היתה שום חוה לפני 200,000 שנה". הקהל החל לשאוג, אבל אני המשכתי לדבר. "הומו ארקטוס התפשט מאפריקה עשרות פעמים, לאורך שני מיליוני שנים, המהגרים החדשים תמיד נטמעים באלה שהיו שם לפניהם, ולעולם לא מחליפים אותם". גלובוס הופיע, כדור הארץ הישן מכוסה לחלוטין ברשת שתי וערב של קוים שלא איפשרו לראות קילומטר רבוע אחד של תוי השטח. "הומו סאפיינס התפתח בו זמנית בכל מקום – והפך לגזע אחד בכל העולם, הן עקב הגירת גנים – והן עקב מוטציות מקבילות, שפוסלות את כל השעונים: מוטציות קורות באופן אקראי, אבל יש להן הטיה לאותם האתרים". הולוגרמה הראתה ארבעה סלילים של דנ"א, צוברים מוטציות; בהתחלה הסלילים הפכו שונים יותר ויותר ככל שהפיזור האקראי הנדיר הכה בהם באופן שונה – אבל ככל שהאתרים הפגיעים נפגעו יותר, הצלקות נִדמו זו לזו.
"כך שההבדלים הגזעיים המודרניים הם בני שני מיליון שנה – ועברו בתורשה מהומו ארקטוס שהיגרו ראשונים – אבל כל שאר האבולוציה צעדה בנתיבים מקבילים, בכל מקום – משום שלהומו ארקטוס מעולם לא היו הרבה ברירות. בשני מיליון שנה בלבד, אקלים שונה יכול להביא להעדפתה של קבוצת גנים שיוצרת הבדלים שטחיים בהופעה – אבל כל מה שמוליך להומו סאפיינס היה כבר חבוי בדנ"א של כל המהגרים עוד לפני שעזבו את אפריקה".
שקט רגעי נפל על תומכי חוה, אולי מפני שאיש לא הצליח להחליט אם התמונה שהצגתי היתה מאחדת או מפרידה. האמת היתה מבולבלת לתפארת ומסובכת מכדי שניתן יהיה לגייס אותה למטרה פוליטית כלשהי.
המשכתי לדבר "כך שאם היו אי פעם אדם או חוה, הם חיו שנים רבות לפני הומו סאפיינס, שנים רבות לפני הומו ארקטוס. אולי הם היו אוסטרלופיתקוס – ?" הצגתי שתי דמויות כפופות שעירות דמויות קוף. אנשים החלו לזרוק את מצלמות הוידאו שלהם. הכיתי בכפתור מתחת לפודיום שהרים מסך פרספקס אדיר שהגן על הבמה.
"שרפו את כל סמליכם!" צעקתי. "זכריים ונקביים, שבטיים וגלובליים. ותרו על ארץ האבות ואמהות האדמה – זהו קץ הילדות! חללו את אבותיכם, שכבו עם דודניכם – עשו את הדבר הנכון לדעתכם כי הוא נכון".
המגן נסדק. רצתי לכיוון היציאה מהבמה.
השומרים נעלמו כולם – אבל לנה ישבה בוולוו המשוריינת שלנו בחניון התת-קרקעי, עם המנוע פועל. היא הורידה את שמשת החלון החד כיווני.
"צפיתי בהופעה הקטנה שלך ברשת". היא התבוננה בי בשלוה, אבל עיניה הביטו בי בכאב וזעם. הייתי מרוקן, לא נשאר לי אדרנלין, לא כוח, לא גאוה. נפלתי על ברכי לצד המכונית.
"אני אוהב אותך. אנא סלחי לי".
"תיכנס". היא אמרה. " יש לך הרבה מה להסביר".
כל הזכויות שמורות © 1995, גרג איגן. פורסם במקור במגזין 'אינטרזון', גליון 92.
אדיר! תודה רבה. קראתי את ההסגר והייתי רעב לעוד
איזה סיפור מעולה! תודה על התרגום (אם כי באיחור של כמה שנים…)
סיפור מצויין. הרעיון של שינוי טכנולוגי קטן שמחולל מהפך חברתי גדול הוא בעיני נאמן בהרבה למציאות ולהיסטוריה מהחיבור בעל היחס ההפוך, שנפוץ כל כך במדע בדיוני "קרוב".
עם זאת, חבל בעיני שנראה שהייתה השקעה רבה בהרבה בפן הטכנולוגי-חברתי מאשר בדמויות עצמן- הם נדמו כ"רעיונות חיים" יותר מכאנשים, בעיני לפחות. ועדיין, סיפור מצויין.
נ.ב: תודה רבה לרמי שלהבת, שתיקן את הבעיות בעמוד במהירות, ביעילות, ובאדיבות.