רוברט ג. סוייר חי וכותב מדע-בדיוני קליל (בעיקר) בביתו שבאוטווה. בעבר שימש כנשיא התאחדות סופרי המדע הבדיוני של אמריקה ולימד כתיבה באוניברסיטת אונטריו ובמקומות נוספים. הוא מחזיק בפרס נבולה על ספרו "The Terminal Experiment", בשלושה פרסי אורורה ובשלל מועמדויות להוגו, אחת מהן לסיפורו הנוכחי. עוד אודותיו, כולל פרקים לדוגמה, מאמרים וביקורות, ניתן למצוא באתר האינטרנט העשיר שלו, בעל השם הקולע.
(איור: איילת שמעוני)
"ותדע את האמת, והאמת תשחרר אותך" (יוחנן 8:32)
"יש לי תיק חדש בשבילך", אמר לי הבוס שלי, ריימונד צֶ'ן. "רצח".
לבי החל להלום. מסלולון מנדליה אמור להיות אוטופיה. רצח כמעט ולא יעלה על הדעת כאן.
צ'ן היה שמן – אף פעם לא התעמל, אהב מזון עשיר. הוא ידע שהסגנון בו הוא חי יקצר את חייו בעשרות שנים, אבל זאת הרי זכותו. "מישהו חיסל מגיד עתידות בגלגל ארבע", הוא אמר, גונח קלות. "בַּרַנְסְקִי נמצאת עכשיו בזירת הפשע".
גבותיי התרוממו. מגיד עתידות מת? זה בהחלט יכול להיות מעניין.
לקחתי את סורק הזיהוי הפלילי שלי ויצאתי מחנות המשטרה. כך באמת קראו לה – במנדליה אין מסים, אחרי הכל. אם נזקקת לשוטר, שכרת אותו. במקרה הזה, אמר צ'ן, גילדת מגידי העתידות משלמת לנו, מה שאומר שיכולנו להגדיל את החשבון ככל שנרצה – הגמ"ע מסריחה מכסף. אחד מהחוקים המעטים במנדליה קבע שכולם חייבים להיעזר במגידי עתידות.
מסלולון מנדליה מורכב מחמישה חלקים, שכל אחד מהם נראה כמו גלגל עגלה עם חישורים המובילים לטבור המרכזי. הטבורים חוברו ביניהם דרך ציר מרכזי משותף, ושפופרות מעבר נפרדות חיברו את כישורי הגלגלים החיצוניים. כל העסק הסתובב באופן שיבטיח בקצותיו תחושת כבידה, ושפופרות המעבר חסכו את הצורך לעבור באזור האפס-כבידה של הציר בדרך מגלגל אחד למשנהו.
חנות המשטרה נמצאה בגלגל שתיים. כל כישורי הגלגלים היו חלולים, עם בניינים שצומחים למעלה מהקיר החיצוני הפנימי לכיוון הציר. היו המון שטחים פנויים במנדליה – זאת לא היתה ממש אוטופיה בלעדיהם. אבל השמיים שלנו היו הולוגרמה שהוקרנה על הקיר הפנימי הקמור של הכישור, מעל לראשנו. הכניסה לחנות המשטרה נמצאה ממש ליד לולאת התחבורה של גלגל שתיים, סדרה של מסילות רחף מגנטי שלאורכן נעו רובומוניות. קראתי לאחת, הצגתי את כרטיס החיוב שלי לעין הבלתי ממצמצת, והמונית יצאה לדרכה. משפחת קרלינג, שהחזיקה בזיכיון להפעלת המוניות, היתה אחת מהמשפחות הוותיקות והעשירות במנדליה.
הנסיעה ארכה חמש עשרה דקות. סוזן ברנסקי חיכתה לי בחוץ. היא היתה שוטרת טובה, אבל ירוקה מכדי לטפל ברצח לבדה. ועדיין, היא תקבל נתח גדול מהתשלום עקב היותה השוטרת הראשונה שהגיבה לקריאה – אחרי הכל, השוטר שמגיב לקריאה אף פעם לא יודע מי ישלם את החשבון, אם בכלל. כאשר יש כסף בסוף, המגיבים-הראשונים מקבלים את הנתח היותר גדול.
עבדתי עם סוּז כמה פעמים בעבר, והלכתי פעם אחת לשמוע אותה מנגנת בצ'לו עם הסימפונית. זו דוגמה מושלמת למהות האמיתית של מנדליה. ההורים של סוז ברנסקי היו פועלים פשוטים. הם עבדו כרתכים בבניית גלגל חמש. לא מסוג האנשים שישלח את בתם לשיעורי מוזיקה באופן טבעי. אבל אחרי שהיא נולדה, מגיד העתידות שלהם אמר שלסוז יש כשרון מוזיקלי. לא מספיק בשביל שתתפרנס ממנו – בגלל זה היא שוטרת בשעות העבודה – אבל עדיין מספיק בשביל שיהיה חבל מאוד אם לא תפתח אותו.
"שלום, טובי", אמרה לי סוז. היה לה שיער אדמוני קצר ועיניים ירוקות גדולות, וכמובן היא לבשה בגדים אזרחיים. מי שרוצה שוטר במדים שיתקשר למתחרים שלנו, גילוח-צחצוח בע"מ.
"שלום, סוז", אמרתי והלכתי לכיוונה. היא הובילה אותי לדלת, שהיתה נעולה במצב 'פתוח'. שלט הולוגרפי לידה אמר:
סקיי היסוקמגיד עתידות
תנו לי לחשוף את עתידכם!
מוסמך לקריאת תינוקות ובוגרים
"הגופה נמצאת במשרד הפרטי הפנימי", אמרה סוז, מובילה בראש. גם הדלת הזו כבר היתה פתוחה. היא נכנסה ראשונה, ואני אחריה.
גופתו של סקיי היסוק ישבה על כסא מאחורי השולחן. ראשו פוצץ כולו. פרח דם גדול כיסה את רוב הקיר מאחוריו, וחתיכות מוח היו מרוחות על הקיר והארונית מאחורי השולחן.
"אלוהים", אמרתי. גם כן אוטופיה.
סוז הנהנה. "נפצר, כמובן", היא אמרה, נשמעת מנוסה יותר בעניינים כאלה ממה שהיתה באמת. "כנראה מטען של גיגאוואט אחד".
הפניתי את מבטי אל החדר. העושר שפע ממנו; מסתבר שסקיי הזה עשה עסקים לא רעים. סוז רחרחה גם היא מסביב. "היי", היא אמרה כעבור רגע. פניתי להביט עליה. היא טיפסה על הארונית. ההדף הפיל תגליף קטן מהקיר – הוא נח בשתי חתיכות על הרצפה – והיא בחנה את המקום אליו היה מחובר. "חשבתי שזה מה שזה", היא אמרה, מהנהנת, "יש כאן מצלמה נסתרת".
לבי החמיץ פעימה. "לא נראה לך שהוא הקליט הכל, נכון?" אמרתי ונעתי לעברה. עזרתי לה לרדת מהארונית, ופתחנו אותה – משימה מסובכת משהו; דם קרוש הדביק את דלתות ההזזה שלה. בפנים נמצאה יחידת הקלטה מאובקת. פניתי לשולחנו של סקיי ולחצתי על כפתור השחרור כדי להעלות את לוח הצג שלו. סוז לחצה על כפתור ההקרנה של המקליט. כפי שחשדנו, היחידה תוכננה כך שתשדר לצג השולחני.
התמונה הראתה את הזווית הנגדית מאחורי שולחנו של סקיי. הדלת למשרד הפרטי נפתחה ונכנס בה גבר צעיר. הוא נראה כבן שמונה-עשרה, כלומר בדיוק בגיל המתאים לקריאת החובה לבוגרים. היה לו שיער זהוב-מלוכלך שהגיע עד כתפיו, והוא לבש חולצת טריקו שעליה מודפס הסמל של מֶדִית פופולרית. נדתי בראשי. אם תשאלו אותי, לא היתה שום להקת מולטימדיה טובה מאז הקאסיז.
"שלום, דייל", אמר מה שהיה חייב להיות קולו של סקיי. הוא דיבר בקול עמוק, מאנפף מעט. "ברוך הבא".
טוב, היתה לנו התמונה של הבחור, והשם הפרטי שלו, ושמה של המדית האהובה עליו. אפילו אם שם המשפחה של דייל לא יופיע במחשב התורים של סקיי, לא יהיה לנו קושי לאתר אותו.
"כידוע לך", אמר קולו המוקלט של סקיי, "החוק מחייב שתי קריאות עתיד בחייו של כל אדם. הראשונה נעשית אחרי לידתך, כאשר אחד או שני ההורים שלך נוכחים. באותו זמן, מגיד העתידות רק אומר להם את מה שהם יצטרכו לדעת בשביל לטפל בך במהלך הילדות. אבל כשאתה מגיע לגיל שמונה-עשרה, אתה, לא ההורים שלך, הופך אחראי מבחינת החוק לכל פעולותיך, ולכן זה הזמן שתשמע הכל. עכשיו, מה אתה רוצה לשמוע קודם – את הבשורות הטובות או הרעות?"
הנה זה בא, חשבתי. הוא אמר לדייל משהו שהוא לא רצה לשמוע, הבחור התחרפן, שלף נפצר, ופוצץ לו את הצורה.
דייל בלע את רוקו. "ה… טובות, נראה לי".
"בסדר גמור", אמר סקיי. "ראשית, אתה בחור נבון – לא גאון, אתה מבין, אבל חכם יותר מרוב האנשים. מנת המשכל שלך נעה בין 126 ל132. אתה מחונן מוזיקלית – ההורים שלך סיפרו לך את זה? יופי. אני מקווה שהם עודדו אותך בתחום".
"בהחלט", אמר דייל והנהן. "לקחתי שיעורי פסנתר מאז שהייתי בן ארבע".
"יפה, יפה. זה יהיה פשע לבזבז כזה כשרון גולמי. יש לך גם נטייה טובה במיוחד למתמטיקה. זו בדרך כלל באה יחד עם כשרון מוזיקלי, כך שזה לא מפתיע. הזיכרון החזותי שלך טוב במקצת מהממוצע, אף על פי שהזכרון השוטף שלך קצת חלש מהרגיל. אתה תהיה רץ טוב למרחקים ארוכים, אבל…"
סימנתי לסוז להריץ קדימה; זה נראה כמו קריאת-עתיד טיפוסית, למרות שאעבור עליה לעומק מאוחר יותר, אם יהיה בכך צורך. דייל המסכן התנועע בעצבנות זמן-מה מעלה ומטה במהירות מרובעת. לבסוף סוז עזבה את הכפתור.
"ועכשיו", אמר קולו של סקיי, "לחדשות הרעות". הבטתי בהערכה על סוז, היא הפסיקה להריץ קדימה בדיוק בזמן. "אני חושש שיש הרבה מהן. שום דבר נוראי, אבל עדיין המון דברים קטנים. תתחיל לאבד את שערך בסביבות יום הולדתך העשרים ושבע, והוא יתחיל להאפיר כשתגיע לגיל שלושים ושתיים. בגיל ארבעים, תהיה קירח כמעט לחלוטין, ומה שיישאר אז יהיה חצי חום וחצי אפור".
"באופן יותר רציני, תהיה לך נטיה להשמנה, החל מגיל שלושים ושלוש – ויתווסף לך חצי קילו כל שנה בשלושים השנים הבאות אם לא תזהר. באמצע שנות החמישים לחייך, זה יהפוך לסיכון בריאותי משמעותי. יש לך גם סיכוי גבוה לפתח סכרת מבוגרים. נכון, היא ניתנת לריפוי, אבל הטיפול יקר, ותהיה חייב לשלם עליו – כך שאו שתשמור על משקלך, מה שיעזור למנוע את הופעת המחלה, או שתתחיל לחסוך בשביל הטיפול…"
משכתי בכתפי. שום דבר ששווה להרוג מישהו למענו. סוז הריצה את הקלטת עוד קצת.
"-וזה הכל", סיים סקיי. "עכשיו אתה יודע כל דבר משמעותי שמקודד לך בדנ"א. השתמש במידע זה בתבונה ותחיה חיים ארוכים, מאושרים ובריאים".
דייל הודה לסקיי, לקח תדפיס של המידע ששמע כרגע, ויצא. ההקלטה נגמרה. זה היה מוגזם לצפות לפתרון כל-כך מהיר. יהיה מי שיהיה זה שהרג את סקיי היסוק, הוא הגיע אחרי שדייל הצעיר עזב. הוא עדיין היה החשוד המיידי העיקרי שלנו, אבל אלא אם כן היה משהו נוראי בחלקים של הקריאה הגנטית שהרצנו מהר, לא נראה שהיה לו מניע להרוג את מגיד העתידות. וחוץ מזה, סקיי אמר שלדייל יש מנת משכל גבוהה. רק אידיוט היה מוצא טעם בלהרוג את השליח.
אחרי שסיימנו לצפות בהקלטה, ניתחתי את הסימנים שהשאיר הנפצר בפועל. זה לא היה כיף: לעמוד מעל החלק הפתוח של קדמת חזהו של סקיי. רוב כלי הדם נצרבו מהמטען. ובכל זאת, נפצרים מיוצרים רק בשני מקומות ידועים – בטוקיו שבכדור-הארץ, ובניו-מונטי. אם זה שהשתמשו בו יוצר בניו-מונטי, אין לנו מזל, אבל אחד מאינסוף החוקים של כדור-הארץ דרש שכל הנפצרים ישאירו חתימה אלקטרומגנטית אופיינית, כך שיהיה ניתן לקשר אותם לבעליהם הרשומים, ו…
יופי, הנפצר היה מכדור-הארץ. הקלטתי את חתימתו והשתמשתי בקשרן שלי כדי לשלוח אותה לחנות המשטרה. אם ריימונד צ'ן ימצא זמן לכך בין האבסה אחת לחברתה, הוא ישלח הודעת מגמ"א לכדור-הארץ ויבדוק את הדגם – בהנחה, כמובן, שהגֵ'פִים לא יערבלו את ההודעה סתם בשביל הכיף. במקביל ביקשתי מסוז לעבור על רשימת הלקוחות של היסוק, בשעה שאני אתחיל לבדוק את המשפחה שלו. זו עובדה פשוטה, עד כמה שזה לא הגיוני גנטית, שרוב האנשים נהרגים על ידי קרוביהם.
סקיי היסוק היה בן חמישים ואחת. הוא היה מגיד עתידות במשך עשרים ושלוש שנים, מאז שקיבל את הדוקטורט בגנטיקה. הוא לא היה נשוי, ושני הוריו מתו מזמן. אבל היה לו אח בשם רודג'ר. רודג'ר היה נשוי לרבקה קונולי, והיו להם שני ילדים. גלן, שכמו דייל בהקלטה של סקיי בדיוק הגיע לגיל שמונה-עשרה, ובילי, בן השמונה.
אין מסי ירושה במנדליה, כמובן, כך שללא צוואה שתאמר אחרת, נכסיו של היסוק יעברו מיידית לאחיו. בדרך כלל, זה יהיה מניע טוב לרצח, אבל רודג'ר היסוק ורבקה קונולי היו גם ככה די עשירים: היה להם חלק מהשליטה בחברה שהפעילה את מפעל מיחזור האוויר של מנדליה.
החלטתי להתחיל את התשאולים עם רודג'ר. לא רק שאחים נהגו לחסל זה את זה עוד מימי קין והבל, גם המנעול קורא הדנ"א שבמשרדו הפנימי של סקיי תוכנת להכיר רק ארבעה אנשים: סקיי עצמו; המנקה של המשרד, שאיתה עמדה סוז לדבר; מגדת עתידות אחרת בשם ג'ניפר הַלָז, שמדי פעם קיבלה את לקוחותיו של סקיי בזמן שהוא היה בחופשה (והתקשרה להודיע על הרצח, אחרי שעברה שם כנראה כדי לשתות קפה עם סקיי); והאח היקר רודג'ר. רודג'ר חי בגלגל ארבע, ועבד במספר אחת.
לקחתי מונית למשרד שלו. בניגוד לסקיי, לרודג'ר היה פקיד קבלה בשר ודם. רוב החברות שהשתמשו בפקידי קבלה אנושיים נעזרו באנשים ענייניים בגיל העמידה מאחד מהמינים. היו בודדים שהיה להם מספיק כסף בשביל שלא יהיה אכפת להם מה אחרים חושבים, ושכרו בלונדיניות יפהפיות שהחזה שלהן שונה בניתוח הרבה מעבר לכל מה שכל פנוטיפ יכול לספק. אבל הבחירה של רודג'ר היתה שונה. פקיד הקבלה שלו היה צעיר ענוג עם תכונות מעודנות, כמעט נשיות. סביר להניח שהוא היה יותר מבוגר מכפי שהוא נראה; הוא נראה בן ארבע-עשרה.
"הבלש טובי קוֹרְסָקוֹב", אמרתי, מנופף בכרטיס הזיהוי שלי. לא הצעתי ללחוץ ידיים – הילד נראה כאילו הוא יתרסק אם יופעל עליו לחץ כלשהו. "אני מבקש לראות את רודג'ר היסוק".
"קבעת פגישה?" קולו היה גבוה, ומודגש קלות באותיות השורקות.
"לא. אבל אני בטוח שמר היסוק ירצה לראות אותי. זה חשוב".
הילד נראה חשדן מאוד, אבל הוא דיבר אל האינטרקום. "נכנס הנה שוטר, רודג'ר. הוא אומר שזה חשוב".
הפסקה קלה. "תכניס אותו", אמר קול חזק. הילד הנהן לעברי, ואני נכנסתי דרך דלת עץ כבדה – מהגוני, מיובאת ללא ספק כל הדרך מכדור-הארץ.
חשבתי שמשרדו של סקיי היסוק היה מצויד היטב, אבל זה של אחיו העמיד אותו מבויש בפינה. חפצי אומנות מתריסר עולמות הוצגו בטוב טעם על גבי מעמדי בדולח. השטיח היה כה עבה שהייתי משוכנע שנעלי עומדות לשקוע בו מחוץ לטווח ראייתי. הלכתי לכיוון השולחן. רודג'ר קם לברך אותי. הוא היה איש שרירי, עבה צוואר, עם שיער שחור שופע ועיניים אפורות וחיוורות. לחצנו ידיים; אחיזתו היתה הצגה של כוח מאצ'ואיסטי. "שלום", הוא אמר. הוא הרעים את המילה, היה ברור שהוא אדם שרגיל למשוך תמיד את תשומת הלב. "מה אני יכול לעשות בשבילך?"
"שב בבקשה", אמרתי. "שמי הוא טובי קוֹרְסָקוֹב. אני מחנות המשטרה, עובד תחת חוזה של גילדת מגידי העתידות".
"אלוהים", אמר רודג'ר. "משהו קרה לסקיי?"
למרות שזו אינה חובה נעימה, אין שום דבר שמועיל יותר לחקירת רצח מאשר להיות נוכח כשמספרים לחשוד על הרצח ולהתבונן בתגובתו. רוב הצדדים האשמים שיחקו אותה מטומטמים לאורך זמן רב מדי, כך שהעובדה שרודג'ר ביצע במהירות את הקישור הברור מאליו בין הגמ"ע ואחיו גרמה לי לחשוד בו פחות, לא יותר. ועדיין… "אני מצטער להיות זה שמביא עמו בשורות קשות", אמרתי, "אבל חוששני שאחיך מת".
עיניו של רוג'ר נפערו לרווחה. "מה קרה?"
"הוא נרצח".
"נרצח", חזר רודג'ר, כאילו לא שמע את המילה מעולם.
"אכן. יש לך מושג מי עשוי לרצות להרוג אותו?"
"איך הוא נהרג?" שאל רודג'ר. הרגיז אותי שהוא לא ענה לשאלתי, והתעצבנתי עוד יותר מכך שכעת יהיה עלי להסביר הכל בשלב כל-כך מוקדם. די הרבה רציחות נפתרו כשחשוד ציין את טיב הפשע לפני שהפרטים נאמרו לו או לה. "הוא נורה בנפצר מטווח קרוב".
"אוי", אמר רודג'ר. הוא התמוטט בכסאו. "סקיי מת". ראשו התנודד מעט אחורה וקדימה. ואז הוא הביט למעלה, עיניו האפורות לחות. האם זייף את זה או לא, לא היתה לי דרך לקבוע.
"מצטער", אמרתי.
"אתה יודע מי עשה את זה?"
"עדיין לא. אנחנו מתחקים אחרי החתימה האלקטרומגנטית של הנפצר. אבל לא היו סימנים של פריצה, ו… ובכן…"
"כן?"
"ובכן, ישנם רק ארבעה אנשים שהדנ"א שלהם יכול לפתוח את הדלת למשרדו הפנימי של סקיי".
רודג'ר הנהן. "אני וסקיי. מי עוד?"
"המנקה שלו, ומגדת עתידות אחרת".
"אתם בודקים אותן?"
"השותפה שלי. היא גם בודקת את האנשים שנקבע להם תור אצל סקיי בזמן האחרון – אנשים שהוא אולי הכניס מרצונו החופשי". הפוגה. "אפשר לשאול איפה היית הבוקר בין עשר לאחת-עשרה?"
"כאן".
"במשרדך?"
"נכון".
"פקיד הקבלה שלך יכול לאשר את זה?"
"ובכן… לא. לא, הוא לא יכול. הוא היה בחוץ כל הבוקר. המגיד שלו אומר שיש לו כשרון לשפות. אני נותן לו חצי יום רביעי חופשי לקחת שיעורי צרפתית".
"מישהו התקשר אליך בהעדרו?"
רודג'ר פרס את זרועותיו העבות. "סביר להניח. אבל אני אף פעם לא עונה בעצמי לקשרן שלי. אם לומר לך את האמת, אני אוהב את חצי היום שבו אי אפשר להשיג אותי. זה מאפשר לי להספיק כמות עצומה של עבודה בלי שיפריעו לי".
"אז אין אף אחד שיוכל לאמת את נוכחותך כאן?"
"ובכן, לא… לא, אני מניח שאין. אבל, 'לוהים אדירים, בלש, סקיי היה אחי…"
"אני לא מאשים אותך, מר היסוק –"
"חוץ מזה, אם הייתי לוקח רובומונית לשם, היה חיוב לכך בחשבוני".
"אלא אם כן שילמת במזומן. או אם הלכת". אפשר ללכת בתוך שפופרות המעבר, אם כי רוב האנשים לא טורחים לעשות את זה.
"אתה לא באמת מאמין…"
"כרגע אני עדיין לא מאמין בשום דבר, מר היסוק". הגיע הזמן לשנות את הנושא; לא אוכל להיעזר בו אם יתבצר יותר מדי בעמדות התגוננות. "אחיך היה מגיד עתידות טוב?"
"הטוב ביותר. לעזאזל, הוא אפילו קרא את העתיד שלי כשהגעתי לגיל שמונה-עשרה". הוא ראה את גבותיי מתרוממות. "סקיי מבוגר ממני בתשע שנים; אז חשבתי, למה לא להיעזר בו? הוא היה צריך את העבודה; הוא רק התחיל אז את העסק".
"סקיי קרא גם לילדים שלך?"
היסוס מוזר. "ובכן, כן, כן, סקיי ביצע את הקריאות שלהם כתינוקות. אבל גלן – זה הבן הבכור שלי, רק הגיע לשמונה-עשרה – הוא החליט ללכת למישהו אחר בשביל קריאת הבוגר שלו. בזבוז כסף, אם תשאל אותי. סקיי היה נותן לו הנחה".
(איור: איילת שמעוני)
הקשרן שלי צפצף כשהייתי במונית. הדלקתי אותו.
"היי, טובי". פרצופו השמן של ריימונד צ'ן הופיע על המסך. "יש לנו מידע על המקור של חתימת הנפצר".
"כן?"
ריי חייך. "האם המילים 'תיק סגור' אומרות לך משהו? הנפצר שייך לאחד רודג'ר היסוק. הוא קנה אותו לפני אחת-עשרה שנים".
הנהנתי וניתקתי. מכיוון שהמנעול קיבל את הדנ"א שלו, לאח הקטן והעשיר לא היתה שום בעיה להדס ישירות למשרדו הפנימי של האח הגדול ולפוצץ את ראשו. לרודג'ר היתה דרך והיתה הזדמנות. כל מה שאני צריך לעשות עכשיו זה למצוא את המניע שלו, ובשביל זה לא יזיק לי להמשיך לראיין את בני המשפחה.
גלן היסוק בן השמונה-עשרה למד הנדסה באוניברסיטת פרנסיס קריק בגלגל ארבע. הוא היה העתק מדויק של אביו: בנוי כמתאגרף, עם שיער שחור ועיני כספית. אבל בעוד שרודג'ר אביו היה טיפוס מחוספס וחברותי – מחיצת היד, הקול הרועם – גלן הצעיר היה מכונס בעצמו, דיבר בשקט והיה מתוח.
"צר לי על דודך", אמרתי, יודע שרודג'ר בישר כבר את החדשות לבנו.
גלן הביט על הרצפה. "גם לי".
"חיבבת אותו?"
"הוא היה בסדר".
"רק בסדר?"
"כן".
"היכן היית הבוקר בין השעות עשר ואחת-עשרה?"
"בבית".
"מישהו היה אתך?"
"לא. אמא ואבא היו בעבודה, ובילי – זה אחי הקטן – היה בבית הספר. הוא הביט בעיני בפעם הראשונה. "אני חשוד?"
לא ממש. כל הראיות הצביעו על אביו. הנדתי בראשי בתגובה לשאלתו, ואז אמרתי, "שמעתי שעברת לאחרונה קריאת עתיד".
"כן".
"אבל לא הלכת לדודך".
"לא".
"למה?"
משיכת כתפיים. "זה נראה לי מוזר, זה הכל. בחרתי מישהו באקראי מהרשימה הציבורית".
"הפתעות מיוחדות בקריאה?"
הילד הביט עלי. "קריאה זה עניין פרטי, בנאדם. אני לא חייב לומר לך את זה".
הנהנתי. "סליחה".
לפני מאתיים שנה, בשנת 2029, מעבדות הננוטכנולוגיה של פאלו-אלטו פיתחו מחשב פרודתי. ללא ספק קראתם על זה בספרי ההיסטוריה: במשך מלחמת השלג, ארה"ב השתמשה בו כדי לפרק את בוגוטה אטום אחרי אטום.
אבל לפעמים, אפשר להחזיר את השד לבקבוק. זוכרים את הַמַסַקִי ודה-ז'וֹנג, שני החוקרים במנפ"א שנדהמו לראות איך השחיתו כך את עבודתם? הם יצרו ושחררו את הננוגורטים – מכונות מיקרוסקופיות בעלות יכולת שכפול עצמי שמחפשות והורסות מחשבים פרודתיים, כדי שמקרה בוגוטה לא יחזור על עצמו לעולם.
יש לנו כאן נאנוגורטים של מנפ"א, כמובן. הם נמצאים בכל מקום בחלל החופשי. אבל יש לנו גם סוג נוסף של שומר פרודתי – באופן בלתי נמנע כינו אותם סלילי-גוֹרְט. יש שמועה שהגמ"ע אחראית להם, אבל אחרי חקירה ענקית לא הוגשו שום כתבי אישום. סלילי-גורט מונעים כל נסיון לתרפיה גנטית מלאכותית. אנחנו יכולים לומר לך כל מה שכתוב בדנ"א שלך, אבל אנחנו לא יכולים לעשות שום דבר כדי לשנות את זה. כאן, במנדליה, אתה משחק עם הקלפים שחולקו לך.
הקשרן שלי צפצף שוב. הדלקתי אותו. " קוֹרְסָקוֹב מדבר".
פניה של סוז הופיעו על המסך. "שלום, טובי. לקחתי דוגמה של הדנ"א של סקיי לרַנְדְסְטֶט" – מגדת עתידות שביצעה עבודות זיהוי פלילי בשבילנו. "היא סיימה את הקריאה".
"ו…?" אמרתי.
עיניה הירוקות של סוז מצמצו. "שום דבר לא קפץ לעין. סקיי לא היה מהמר כפייתי, או מכור, או בעל נטיה לגנוב את אשתו של מישהו אחר – מה שמבטל כמה מניעים אפשריים אחרים לרצח שלו. למעשה, רנדסטט אומרת שלסקיי היתה נטיה בולטת להימנעות מעימותים". היא נאנחה. "הוא פשוט לא נראה כמו סוג הבנאדם שיגיע למצב בו מישהו ירצה להרוג אותו".
הנהנתי. "תודה, סוז. איך הלך לך עם הלקוחות של סקיי?"
"עברתי על כל מי שנקבע להם תור אצלו בשלושת הימים האחרונים. בינתיים, לכולם יש אליבי מוצק".
"המשיכי לבדוק. אני הולך לראות את גיסתו של סקיי, רבקה קונולי. נדבר מאוחר יותר".
"להתראות".
לפעמים אני תוהה אם אני עובד בעבודה הנכונה. כן, אני יודע, זו מחשבה מטורפת. כלומר, ההורים שלי ידעו מקריאת התינוק שלי שאני אגדל ואפתח כשרון לפתרון חידות, יחד עם כישורים מפותחים במיוחד בתצפית ואבחנה. הם דאגו לתת לי את כל האפשרויות להגשים את הפוטנציאל שלי, וכשערכתי את הקריאה לעצמי בגיל שמונה-עשרה, היה ברור שזאת העבודה המושלמת בשבילי. ובכל זאת, עדיין היו לי ספקות. לפעמים אני פשוט לא מרגיש כמו שוטר.
אבל קריאת עתיד לא טועה: כמעט לכל תכונה אנושית יש בסיס גנטי: תמימות, מזג רע, חוש הומור מטופש, הדחף לאסוף דברים, כשרונות לסוגי ספורט שונים, כל נטיה מינית מסוימת (לפי הקריאה שלי, ההעדפות שלי נוטות למין קבוצתי עם נשים אסיאתיות – עד כה לא נקרתה בדרכי האפשרות להעמיד את זה למבחן).
כמובן, כשמנדליה הוקמה, לא ידענו עדיין מה עושים כל גן וצירוף גנים. אפילו היום, גמ"ע עדיין מוסיפה פענוחים נוספים לרשימה. בכל זאת, לפעמים אני תוהה איך אנשים בחלקים אחרים של החלל החופשי מצליחים להסתדר בלי מגידי עתידות, מדדים לאורך חייהם, מחפשים את העבודה הנכונה; לפעמים לא מודעים עד הסוף לכישורים של עצמם; לא יודעים את הדברים המדויקים שעליהם לעשות כדי לשמור על בריאותם. טוב בטח, אפשר להשיג קריאה גנטית בכל מקום – אפילו בכדור-הארץ. אבל רק כאן הן חובה.
וקריאת החובה שלי אמרה שאני אהיה שוטר טוב. אבל אני חייב להודות שלפעמים אני לא עד כדי כך בטוח…
רֵבֶקה קונולי היתה בבית כשהגעתי. בכדור-הארץ, משפחה עם כמות הכסף שיש לאיחוד היסוק-קונולי תחזיק אחוזה גדולה. על מסלולון, מרחב מיותר עולה יותר, אבל חדר המגורים שלהם היה גדול עד כדי כך שרצפתו התעקלה קלות. חפצי האמנות על הקירות כללו אורגינלים של גראנט ווד ושל בוב אגלטון. לא היה שמץ של ספק שהם מלייאנים – מה שהקשה עלי אף יותר להאמין שהם חיסלו את הדוד סקיי בשביל כספו.
רבקה קונולי היתה אישה יפהפיה. לפי קטעי העיתונות שקראתי, היא היתה בת ארבעים וארבע, אבל היא נראתה צעירה בשני עשורים. אולי אי אפשר לבצע כאן תרפיה גנטית, אבל כל מי שמסוגל לעמוד במחיר יכול לעבור ניתוח פלסטי. שערה היה בצבע הנחושת, ועיניה בצבע סגול לא טבעי. "שלום, הבלש קוֹרְסָקוֹב", היא אמרה. "בעלי אמר לי שסביר שתקפוץ לבקר". היא נדה בראשה. "סקיי המסכן. אדם כל כך חביב".
הטיתי את ראשי. היא היתה הראשון מקרוביו של סקיי שאמר משהו נחמד עליו כאדם – וזה, אחרי הכל, יכול להיות ניסיון מגושם להסיט מעצמה את האשמה. "הכרת את סקיי היטב?"
"לא – למען האמת, לא. הוא ורודג'ר לא היו עד כדי כך קרובים. זה מצחיק. סקיי היה בא לבית לעיתים קרובות אחרי שהתחתנו – הוא היה השושבין של רודג'ר, הוא סיפר לך את זה? אבל כשגלן נולד, טוב, הוא הפסיק לבוא בכזאת תדירות. בכל מקרה, הוא לא היה חלק משמעותי מהחיים שלנו במשך, אה, כבר שמונה עשרה שנים".
"אבל המנעול של סקיי קיבל את הדנ"א של רודג'ר".
"אה, כן. היחידה שבתוכה נמצאים המשרדים הנוכחיים של סקיי היא בבעלותו של רודג'ר".
"לא נעים לי לשאול, אבל…"
"אני במועצת המנהלים של גן-עשירי מִחשוב. היתה לנו פגישת בעלי מניות הבוקר. בערך שמונה מאות איש ראו אותי שם".
שאלתי עוד שאלות, אבל לא התקרבתי לזיהוי המניע של רודג'ר היסוק. ולכן החלטתי לרמות: כמו שאמרתי, לפעמים אני באמת תוהה אם אני נמצא במקצוע הנכון. "תודה על עזרתך, גברת קונולי. אני לא רוצה לגזול עוד מזמנך, אבל אני יכול אולי להשתמש בשירותים שלך לפני שאלך?"
היא חייכה. "בוודאי. יש חדר אמבטיה בהמשך המסדרון, ואחד למעלה".
זה שלמעלה נשמע מבטיח יותר למה שרציתי. עליתי אליו, והדלת נסגרה מאחורי. באמת הייתי צריך להתפנות, אבל לפני כן שלפתי את סורק הזיהוי הפלילי שלי והתחלתי לחפש דגימות. תערים ומסרקים הם מקומות נהדרים למצוא דוגמאות דנ"א; כך גם מגבות, אם מי שהשתמש בהם השתפשף מספיק במרץ. אבל הטובות מכולן הן מברשות השיניים. סרקתי הכל, אבל משהו לא היה בסדר. לפי הסורק, היה שם דנ"א מאישה אחת – זוג כרומוזומי האיקס הבהירו את המין. ודנ"א מגבר אחד. אבל שלושה זכרים גרו בבית – האב רודג'ר, הבן הבכור גלן, והבן הצעיר בילי.
אולי חדר האמבטיה הזה היה רק בשימושם של ההורים. במקרה זה פקששתי – לא סביר שאזכה אי פעם להזדמנות לסרוק את חדר האמבטיה האחר. אבל לא – היו שם ארבעה סטים של מגבות, ארבע מברשות שיניים, ושם, בקצה האמבט – ספינת צעצוע… מתאימה בדיוק לילד בן שמונה.
מעניין. ארבעה אנשים השתמשו מן הסתם בשירותים האלו, אבל רק שניים השאירו עקבות גנטיים. ולא היה בזה שום הגיון – זאת אומרת, כמובן, גם אני בקושי התרחצתי כשהייתי בן שמונה כמו בילי, אבל אף אחד לא יכול להשתמש בחדר אמבטיה יום אחרי יום בלי להשאיר מאחוריו קצת דנ"א.
עשיתי את צרכיי, האסלה הדיחה את עצמה, ירדתי למטה, מודה שוב לגברת קונולי, ויצאתי.
כאמור, אני רימיתי – מה ששוב עורר בי את התהיה אם באמת נועדתי לקריירה משטרתית. אף על פי שהיתה בזה הפרה של זכויות האזרח, לקחתי את דוגמת הדנ"א של הזכר שמצאתי בחדר האמבטיה של היסוק-קונולי לדנה רנדסטט, שקראה את עתידו בשבילי.
התוצאות הדהימו אותי. אלמלא רימיתי, לעולם לא הייתי מפענח את זה – זה היה הכי קרוב שאפשר לפשע המושלם.
אבל הכל התאים, אחרי שראיתי מה היה בדנ"א הזכרי.
העובדה שבין ההיסוקים ששרדו, ככל הנראה רק לרודג'ר היתה גישה חופשית למשרדו הפנימי של סקיי.
העובדה שנשק הרצח היה הנפצר של רודג'ר.
העובדה שנראה כאילו רק שני אנשים השתמשו בחדר האמבטיה.
העובדה שסקיי שנא עימותים.
העובדה שלמשפחת היסוק-קונולי היה הרבה כסף שהם רצו להעביר לדור הבא.
העובדה שגלן הצעיר נראה בדיוק כמו אביו, אבל היה מאופק ועצור.
העובדה שגלן הלך למגיד עתידות אחר.
העובדה שטעמו של רודג'ר בפקידי קבלה היה… חריג.
כל הפיסות השתלבו – החלק הזה של הקריאה שלי היה חייב להיות נכון, לפחות, הייתי טוב בפתרון חידות. אבל עדיין הופתעתי לגלות כמה יפה הכל מסתדר.
ריי צ'ן יטפל בעניינים החוקיים; בזה הוא היה מומחה. הוא ימצא דרך להחליק את קריאת העתיד הבלתי מאושרת שלי לפני שהכל יובא למשפט.
נכנסתי למונית ונסעתי לגלגל שלוש לעימות עם הרוצח.
"אל תזוז!" קראתי, בעודי יורד לאורך המסדרון הארוך והמתפתל קמעה של פרנסיס קריק. "אתה עצור".
גלן היסוק עצר על מקומו. "על מה?"
הבטתי סביב, ואז משכתי את גלן לכיתה ריקה. "על רצח דודך, סקיי היסוק. או שמא עלי לומר על רצח אחיך? הסמנטיקה קצת מבלבלת".
"אני לא יודע על מה אתה מדבר", אמר גלן, בקולו הכנוע והמתוח.
נדתי בראשי. למגיד העתידות סקיי הגיע עונש, ואחיו רודג'ר היה אשם בפשע מתועב – למעשה, פשע שהחברה המנדלית החשיבה גרוע לא פחות מרצח. אבל גלן לא יכול להתחמק מעונש. "צר לי על מה שקרה לך", אמרתי. הצלקות הנפשיות ללא ספק הסבירו את סגנונו המכונס והקודר.
הוא בהה בי. "כאילו שזה עוזר במשהו".
"מתי זה התחיל?"
הוא היה שקט לרגע, ואז משך מעט בכתפיו, כאילו הבין שלא היה טעם בהעמדת פנים נוספת. "כשהייתי בן שתיים-עשרה, בדיוק כשהתחלתי להתבגר. לא כל לילה, אתה מבין, אבל לעיתים תכופות מספיק". הוא עצר, ואז: "איך הבנת את זה?"
החלטתי לומר לו את האמת. "יש רק שני סטים שונים של דנ"א בביתכם – אחד נקבי, כפי שצפוי, ורק זכרי אחד".
גלן לא אמר כלום.
"שלחתי את הדנ"א הזכרי לקריאה. חיפשתי תכונה שתוכל לספק מניע לאביך. אתה יודע מה מצאתי".
גלן שתק.
"כשעתידו של אביך נקרא מיד לאחר לידתו, אולי נאמר להוריו שהוא עקר. ההוכחה נמצאת ללא ספק שם, בדנ"א שלו: חוסר האפשרות ליצור זרע בר קיימא". עצרתי כדי להיזכר בפרטים שרנדסטֶט הסבירה לי. "אבל למגיד העתידות בזמנו לא היתה דרך לדעת את ההשפעה של נוכחות הצורה השונה של הגן ABL-419d, עם יותר ממאה חזרות TAT. תפקידה של צורה זאת לא זוהה בשעתו. אבל הוא היה ידוע כשרודג'ר הגיע לגיל שמונה עשרה, בעת שהלך לפגוש את אחיו הבכור סקיי, על מנת שסקיי ייבצע את קריאת הבוגר שלו". עצרתי. "אבל הדוד סקיי שנא עימותים, לא?"
גלן נשאר במקומו ללא ניע, כמו פסל.
"ולכן סקיי שיקר לאביך. אה, כמובן שהוא סיפר לו על העקרות, אבל הוא תיאר לעצמו שאין טעם להתווכח על משמעות הצורה השונה של הגן ההוא".
גלן השפיל את מבטו. כשדיבר לבסוף, קולו היה מריר. "חשבתי שאבא ידע. התעמתּי אתו – לכל הרוחות, אבא, אם ידעת שיש לך גן לגילוי עריות פדופילי, למה לעזאזל לא חיפשת עזרה? למה לעזאזל עשית ילדים?"
"אבל אביך לא ידע, נכון?"
גלן נד בראשו. "דוד סקיי הבנזונה לא סיפר לו".
"למען ההגינות", אמרתי, "סקיי בוודאי תיאר לעצמו שמכיוון שאביך לא יכול להביא ילדים לעולם, הבעיה לעולם לא תצוץ. אבל אביך עשה המון כסף, ורצה להעביר אותו ליורש. ומכיוון שלא יכול לקבל יורש בדרך הרגילה…"
קולו של גלן התמלא גועל. "כיוון שלא יכול לקבל יורש בדרך הרגילה, הוא יצר אחד".
בחנתי בעיניי את הנער. מעולם לא פגשתי קודם אדם משובט. גלן היה ממש עותק מושלם של אביו – התפוח נחת בדיוק על העץ. אבל כמו כל שושלת, שבט היסוק-קונולי לא רצה רק יורש, אלא גם גלגל רזרבי. בילי הקטן, הצעיר מגלן בעשר שנים, היה גם הוא עותק גנטי מדויק של רודג'ר היסוק, נוצר על ידי הכנסת הדנ"א של רודג'ר לתוך ביצית של רבקה. כל שלושת הזכרים של משפחת היסוק אכן השאירו דנ"א באמבטיה – אותו דנ"א בדיוק.
"ידעת תמיד שאתה משובט?" שאלתי.
גלן נד בראשו. "גיליתי את זה ממש עכשיו. לפני שהלכתי לקריאת הבוגר שלי, רציתי לראות את הדו"ח שהורי קיבלו כשנולדתי. אבל לא היה כזה בנמצא – אבי רצה לחסוך קצת כסף. הוא הניח שאין לו צורך בדו"ח חדש. הקריאה שלי, אחרי הכל, תהיה זהה לשלו. כשהלכתי לקריאה שלי ומצאתי שאני עקר, ובכן, הכל הסתדר לי בראש".
"כך שלקחת את הנפצר של אביך, ומכיוון שהדנ"א שלך זהה לשלו…"
גלן הנהן לאטו, קולו נמוך ומריר. "אבא לא ידע מראש מה לא בסדר אתו – מעולם לא היתה לו ההזדמנות לקבל עזרה. דוד סקיי אף פעם לא אמר לו. אפילו אחרי שאבא שיבט את עצמו, סקיי מעולם לא אמר מילה". הוא הביט עלי, זעם יקד בעיניו האפורות והקרות. "זה לא פועל, לעזאזל; כל דרך חיינו פשוט לא פועלת אם מגיד העתידות לא אומר את האמת. אתה לא יכול לשחק עם הקלפים שחולקו לך אם אתה לא יודע מהם. לסקיי הגיע למות".
"והפללת את אביך. רצית להעניש גם אותו".
גלן נד בראשו. "אתה לא מבין, בנאדם. אתה לא יכול להבין".
"נסה אותי".
"לא רציתי להעניש את אבא – רציתי להגן על בילי. אבא יכול להרשות לעצמו את עורך הדין הטוב ביותר במנדליה. הוא יימצא אשם, ללא ספק, אבל לא יקבל מאסר עולם. עורך הדין שלו יוריד את עונשו לגזר הדין המינימלי לרצח, שהוא –"
"עשר שנים", אמרתי, ההבנה מחלחלת בי. "אחרי עשר שנים, בילי יהיה אדם בוגר – ורודג'ר לא יסכן אותו יותר".
גלן החזיר הנהון בודד.
"אבל רודג'ר היה יכול לומר את האמת בכל רגע – לחשוף אותך כשיבוט שלו. אם הוא היה עושה את זה, הוא היה משתחרר, והחשד היה נופל עליך. איך ידעת שהוא לא ילשין?"
גלן נשמע בוגר בהרבה משמונה עשרה שנותיו. "אם אבא היה חושף אותי, הייתי חושף אותו – והעונש המינימלי על התעללות מינית בילד גם הוא עשר שנים, כך שהוא היה יושב אותו זמן בכל מקרה". הוא הביט עלי. "ההבדל הוא שאם אתה רוצח, אף אחד לא יטריד אותך בכלא, בעוד שאם אתה פדופיל, לא תצא משם בחתיכה אחת".
הנהנתי, הובלתי אותו החוצה, וקראתי לרובומונית.
מנדליה הוא באמת מקום שנהדר לחיות בו.
ולעזאזל, פענחתי את הפשע, לא? זאת אומרת שאני בכל זאת בלש טוב. זאת אומרת שמגיד העתידות שלי כנראה לא שיקר לי.
לפחות – לפחות, אני מקווה שלא…
לפתע חשתי צמרמורת למחשבה שהגמ"ע תפסיק לשלם את החשבון הרבה לפני שהתיק יגיע למשפט פומבי.