נתחיל במחמאות – הוצאתו לאור של חלומות באספמיה" היא יופי של רעיון, שמלווה ביופי של ביצוע. מדובר באסופה של סיפורי מדע בדיוני ופנטזיה קצרים ומקוריים, אותם כתבו בעיקר חברי קהילת המדע הבדיוני המקומית. הכוונה המקורית, אומרים העורכים, היתה להוציא פאנזין, אבל התוצאה הסופית היא חוברת מנייר משובח, מלווה באיורי צבע ומאורגנת להפליא. הכותבים, רובם צעירים למדי, מגלים כולם שליטה גם בחומר שבחרו בו וגם באמנות הסיפור הקצר. ועכשיו – אפשר להתחיל לבקר.
הז'אנרים המופיעים בחוברת מגוונים – ממד"ב קשה יחסית ("חכם בלילה") דרך פרודיה על ז'אנר הפנטזיה (שלום יומני היקר), אימה ("סכיופוביה") ואף דיון המבוסס על מקורות עבריים ותנ"כיים ("שרח", "ואלה תולדות"). הסוג האחרון הוא אחד המעניינים בכך שהוא יוצר משהו חדש המסתמך על התרבות המקורית ואינו נותן תחושה שנכתב במקורו באנגלית. בין אם מדובר בהסתמכות על מקורות אמינים כמו ב"שרח", או בבדיון של ממש כמו ב"אלה תולדות", יש בסיפורים אלה משהו מנחם הקושר בין העבר, ההווה והעתיד. יש מספר סיפורים נוספים המתרחשים בארץ ישראל (הבולט והיפה מביניהם הוא "התנים בוכים בלילה") – בקיבוץ, בחיפה העתידנית או בדרך לשמורת החולה וגם זו מגמה מבורכת. והרי אין לנו יותר מדי מהמצרך הזה, מד"ב ישראלי, ויפה שמישהו טורח למלא את המכסה לאט לאט.
לפעמים הנקודה הישראלית מופיעה רק בדמות אזכור הומוריסטי, כמו למשל האני-מהעתיד, שאוכל המון תפוזים כדי ליצור שביל קליפות תפוזים ב"איך לגנוב מכונת זמן". או המבטא הרוסי של הרופא ב"ושאבתם מים בששון". האלמנטים המקומיים האלה מיטיבים עם הסיפורים ומעשירים אותם.
בחוברת יש גם כמה קטעי פרוזה קצרצרים ומלאי דמיון, חלקם משעשעים ומלאי הברקות, כמו "פצקרשת". חלקם היו יכולים לשמש נקודת מוצא לסיפור ארוך יותר, אבל עומדים גם בפני עצמם – כמו "אני יודע שאת יכולה לשמוע אותי" או "לשבת, לקום". דווקא באחרון מופיעה בעיה קטנה – הנה דוגמה לסיפור שכתוב היטב, אבל כיוון שהוא בנוי על רעיון "סוציולוגי" אחד שמופיע בסופו, הייתי שמחה לקרוא במקומו נובלה קצרה ששני הקטעים האחרונים הם ההתחלה שלה. כמות שהוא, מדובר בתרגיל מחשבתי גרידא שהתחלתו מפורטת מדי. כמובן, ייתכן שזו היתה הכוונה ושזה הספיק לכותב לעת עתה.
במפעל הזה לקחו חלק גם לקטורים וגם עורכים, ועבודתם מורגשת – רמת הסיפורים כולם נמצאת בבירור מעל רף מסוים, ועם זאת, יש כאלה שכתיבתם רהוטה, ויש כאלה שלוקים בכתיבה עצית ומסורבלת או בשפה "מאונגלזת". משפטים כמו "אתה באמת יודע איך להרוס לבנאדם את היום", או "זה שיעור חשוב בקשר לאחריות היסטורית וכל זה" נראים כאילו תורגמו מאנגלית, וחבל. אין לי מידע על שיטת העריכה שהתבצעה לפני הוצאת החוברת. אבל להרגשתי הפרטית, העורכים היו יכולים לתפקד כעורכים ספרותיים קשוחים יותר, ולעבוד עם הכותבים פה ושם – על משפט פתיחה קולע יותר, על תיאור רגשות אמין יותר, או על העברה קולחת יותר של עובדות והסברים – ולהגיע קרוב יותר לשלמות.
"הג'יני" הוא דוגמה לסיפור שיכול היה להיות יותר ממה שהוא. רוב רובו הוא דיאלוג בין שתי הדמויות, שהיה אפשר לקצר ולחדד אותו, לוותר על חזרות מיותרות, להוריד את האקספוזיציה המיותרת (להתחיל במשפט השלישי) ולהגיע אל סיום הפואנטה לאחר דו קרב מושחז, שנון ומסחרר בין הג'יני לאלי. קטעים אלה יכלו להישאר אם הכותב שאף להתמקד בדיון הפסיכולוגי והפילוסופי, אולם אז היה אפשר להעמיק יותר בדיאלוג ולוותר על הפואנטה. כמות שהוא, מדובר ביצור כלאיים – לטעמי הפרטי.
גם "שרח" לוקה פה ושם בתיאורי מחשבה שאמורים היו להיות מובנים מאליהם על פי הפעולה ("יכולתי לראות ששרח כועסת") ומנגד, בציון ריק מתוכן של רגש ("התעצבנתי על עמידתם הקפואה"? בסיטואציה הדרמטי ביותר בסיפור?!). אגב, סוף הסיפור חלחל אלי רק לאחר מחשבה קפדנית ואלימינציה, ועדיין איני בטוחה מה קרה שם. ואילו הסוף של "שאבתם מים בששון" המלבב, נראה מלאכותי. אולי לא תמיד צריך סיפורי פואנטה?
פה ושם יש כשלים קטנים, שלא מפריעים לקריאה אבל מעוררים תקווה שבסיפורים הבאים זה יהיה יותר טוב – איך שמט איליי את שייד לרצפה ב"סכיופוביה", כאשר לא מצוין שהרים אותה בכלל? (וממתי בן עשרה מרים נערה שאיתה הוא מתנשק בפעם הראשונה?) למה הנהג ב"טיול משפחתי" ממשיך לנסוע למרות כל המראות מסביב, ומרגיש ש"עליו להמשיך קדימה"? המניע לא ברור, וכל אדם נורמלי היה מרחיק את ילדיו מסכנה אפשרית (ועם זאת, הסיפור מרענן למדי). אבל מן הסתם מדובר בכותבים שעוד ימשיכו לכתוב ולהשתפר, וההערות שלעיל מכוונות להיות בונות בלבד.
ההקדמות הקצרות לכל סיפור הן רעיון נאה, אם כי לעיתים אורכן חצי מאורך הסיפור. היה אפשר להוריד פה ושם משפט, שנון ככל שיהיה, ולהיוותר עם תוצאה שתקלע בול. בסך הכל, היציאה מפורמט של סיפורים באינטרנט אל פרסום בחוברת נייר דורשת טרנספורמציה כלשהי. כבר לא מדובר במוצר למכורים בלבד, ויש להתחשב בכך שהקהל הרחב (האם הוא אמור להיות קהל היעד? כנראה שכן) לא אמור להיות מעודכן בהווי האגודה והכנסים – את אלה אפשר לשמור ל"מימד העשירי".
על האיורים לא אוכל לומר הרבה, פשוט מתוך בורות באמנות האיור, אבל הם נאים, בהחלט. בסך הכל, בהינתן שזוהי רק החוברת הראשונה, מומלץ בהחלט לסור ולרכוש אותה, ולו רק כדי להמר על סופרי המד"ב העתידיים של ישראל. בהחלט צומחת פה עתודה נאה.