ננסי קרס פרסמה עד כה שמונה-עשר ספרים. היא כותבת בעיקר מדע-בדיוני, אך נוגעת מפעם לפעם גם בפנטסיה, בכתיבה עיונית ומשלבת בין כתיבת רומאנים לסיפורת קצרה. היא זכתה עד כה בשלושה פרסי נבולה. גירסת הנובלטה של הספר Beggars in Spain זכתה במקביל בנבולה ובהוגו.
(איור: דמוסתנס)
לעתים היא דיברה אליהם. מה שהיה כמובן טיפשי, מאחר שהם לא יכלו לשמוע או לענות. היא דיברה בכל זאת. זה יצר אשליה של חברה.
זה שהיא הכי אהבה לדבר אליו היה נער-האורווה, קפוא בחצר האורווה ליד סוסו הנקוד הגדול של המלך, המברשת עדיין מוחזקת בידו המורמת. הסוס היה, כמובן, קפוא גם הוא, עיניים חומות סגורות, רעמה לבנה מתעופפת בעדנה ברוח הקיץ. היא נהגה לפחד מעט מהסוס הנקוד, כה גדול היה, אך לא מנער-האורווה, בעל השפתיים העליזות והאדומות, הכתפיים הרחבות והשיער הכהה והמתולתל.
הם נשארו כאלה.
מדי פעם היא רחצה כמה מהם: נער-האורווה, או הטבח ליד סיריו, או גבירת החצר הרוקמת במרפסת השמש, או אפילו הגבר והאישה בחדר השינה הצפוני, מחוברים בחיבוק עירום על המיטה הרחבה. אף אחד מהם מעולם לא הזיע או הסריח, אולם עדיין היה האבק – אבק לא ישן – ואחרי שנים על גבי שנים האנשים כוסו באבקה אפורה דקה. בתחילה היא ניסתה לאבק אותם בעזרת מברשת נוצות של משרתת, אך היה זה קשה מאוד לאבק ריסים ותנוכי אוזניים. בסופו של דבר היא פשוט שפכה עליהם דלי מים. הם לא זזו, ובגדיהם התייבשו בסופו של דבר, בגדי הקטיפה והמשי נוקשים מעט ומוכתמים ממים, המכנסיים והחצאיות, העשויים בד גס, של המשרתים במצב לא יותר גרוע משהיו. אולי אפילו טוב יותר. וזה לא כאילו מי מהם היה עשוי להצטנן.
"הנה", היא אמרה לנער-האורווה. "האין זו נעים יותר? להיות נקי?"
מים נצצו בתלתליו השחורים.
"אני בטוחה שזה נעים יותר".
טיפה נפלה על מצחו, החליקה במורד לחיו החלקה והחומה, ונחה בזוית פיו.
"זה לא היה אמור להתרחש ככה, קורווין".
הוא לא ענה, כמובן. היא שלחה אצבע אחת ומחתה את הטיפה משפתיו הישנות. היא הניחה את האצבע בפיה ומצצה אותה.
"כמה שנים ישנתי אני? כמה?"
חזהו עלה וירד ברכות, בסדירות.
היא ייחלה להיזכר בצבע עיניו.
כמה שנים מאוחר יותר הגיע הנסיך הראשון. ואולי הוא אפילו לא היה הראשון. שושן בן-חוחים טיפסה במדרגות מהלשכות הקרירות, החשוכות שמתחת לטירה, חצאיתה הרחבה מלאה בחיטה ותפוחים וגבינה טריים כביום שבו אוחסנו.
היא עברה ליד החלון הפתוח שבאולם הארוך ושמעה את ההמולה הנוראית.
סוף סוף! הגיע הזמן!
היא שמטה את חצאיותיה; חיטה ותפוחים התגלגלו לכל עבר. שושן מיהרה דרך האולם ובמעלה המדרגות אל חדר השינה שלה שבצריח הגבוה ביותר. מחלון האבן שלה היא יכלה לראותו בחטף מעבר לחומות הטירה, תעלת המגן, עיגול העשב שבין תעלת המגן למשוכה. הוא ישב רכוב על סוס-הרבעה לבן בצידה המרוחק של המשוכה, מכה בחרב כסף גדולה. השמש זהרה בשערו הזהוב.
היא הניחה את ידה על פיה. האצבעות הרזות והלבנות רעדו.
הנסיך צעק, אך הרוח נשאה את מלותיו הרחק ממנה. האם זה אומר שהרוח תשא את מלותיה אליו? היא נופפה בידיה וצעקה.
"כאן! הו, נסיך אמיץ, הנה אני! שושן בן חוחים, נסיכת כל הממלכה! המשך להלחם, הו נסיך טוב!"
הוא לא הסתכל למעלה. במכה אדירה, הוא קצץ ענף גדול מהמשוכה השחורה, כה צפופה וסבוכה עד שנראתה כברזל, לא כצמח. הענף נרעד ונפל. בהנפה החוזרת, החרב פגעה בענפים קטנים יותר מימין לנסיך. הם נעו אחורה וצלפו חזרה, וזמורה עטורת חוחים הוטחה בעיני הנסיך ועיוורה אותו. הוא זעק ושמט את חרבו. הלהב החד פגע בסוס ההרבעה ברגלו הימנית. הוא נרתע בבהלה. הנסיך העיוור נפל מעליו, ישר לתוך המשוכה, ושופד על חוחים ארוכים כזרוע אדם וקשים כברזל.
שושן צרחה. היא מיהרה במורד מדרגות הצריח, לא רואה אותן, לא רואה דבר. דרך הגשר המורד, לאורך המדשאה. כשהגיעה למשוכה נאלצה לעצור בגלל החוחים הנוראיים, עבים וחדים בעבר הזה כמו בשני. היא לא יכלה לראות את הנסיך, אך היא יכלה לשמוע אותו. הוא המשיך לזעוק במשך מה שנדמה כנצח, למרות שלא כך היה.
ואז הוא חדל.
היא צנחה לעשב הירוק, רענן בקיץ הבלתי משתנה, וקברה את פניה בחצאיותיה המריחות מתפוחים. אי שם, נשא בקול ענות חלושה על-ידי הרוח, היא שמעה קול כשל בכי נשים זקנות.
אחרי זה, היא נמנעה מכל החלונות שפנו למזרח. חלפו שנים לפני ששכנעה את עצמה שגופת הנסיך חייבת הייתה להעלם מצידה המרוחק של המשוכה. זאת למרות שהציפורים אוכלות הנבלות לא נשארו שם למשך כל-כך הרבה זמן.
סמוך לשנה השלוש-עשרה של הקיץ הבלתי משתנה, הגיע הנסיך השני. שושן כמעט ולא שמעה אותו. במשך חודשים היא כמעט שלא עזבה את חדרה בצריח. שמיכות כיסו את שני חלונות האבן, מאפילות את החדר עד לחשכה כמעט מוחלטת. היא ירדה במדרגות האבן רק כדי לבקר במחסנים. במהלך שאר השעות הארוכות היא שכבה במיטתה ושתתה את היין שאוחסן עמוק, במחסנים הקרירים שמתחת לטירה. ימים ולילות באו וחלפו, והיא נשאה את גביע הזהב לשפתיה והניחה לשיכחה האדומה להחליק במורד גרונה והשתדלה לא לזכור. דבר.
אחרי חודשי השיכחה הראשונים האלו היא קלטה את בבואתה בראי. היא מצאה עוד שמיכה לכסות בה את המראה הבוגדנית.
אך עדיין היה צריך לרוקן את סיר הלילה מדי פעם, למרות שלא לעיתים תכופות. שושן הדפה הצידה את השמיכה שכיסתה את החלון הדרומי ונטתה עמוקות החוצה כדי להשליך את הסיר המסריח לתעלת המגן הרחק למטה. עיניה המטושטשות קלטו הבזק של חרב.
הוא היה אדמוני הפעם, שער בצבע של להבה חמה. סוסו היה שחור, חרבו משובצת באבנים ירוקות. אבני ברקת אולי. או ירקן. שושן צפתה בו, ואף שריר בפניה לא נע.
הנסיך הצליף במשוכה, מתרומם בארכובות, מניף את חרבו האדירה בשתי ידיו. האוויר צלצל ממהלומותיו. שערו הבהיר הסתחרר וקיפץ סביב כתפיו החסונות. ואז רגלו השמאלית נתפסה בחוח והמשוכה משכה אותו קדימה. הזעקות החלו.
שושן הניחה לקצה השמיכה ליפול וניצבה מאחוריה, סיר הלילה הלא מרוקן מתיז על ידיה הרועדות. היא חשבה ששמעה יפחות של קשישים, אך מובן שהחדר היה ריק.
היא איבדה שנה. ואולי יותר משנה; היא לא היתה בטוחה. ניתן היה לדעת רק על פי הצטברות שכבת האבק, עבה על רצפת האולם, עבה על הגופים הישנים. סחף אבק בכמות שנאמדת בשנה.
כשחזרה שוב לעצמה, היא שכבה בחוץ, בעשב הקיץ ירוק העד. גופה העירום מכוסה צלקות. היא הלכה, המומה, בטירה. בגדים על הישנים שוסעו לרצועות. מקטורנים מרופדים, מכנסיים, שרוולים, מעילים וגלימות מושחתים. דם זרם מכתפיים חשופות ומירכיים בהם חתכה הסכין עמוק מדי, דם, יבש כעת, על בשר הישנים. בחדר השינה הצפוני, שערה הארוך הפרוע של האישה נקצץ, קרקפתה החשופה מכוסה דם קרוש, שפתיה עדיין מחייכות בעודה ישנה בזרועות אהובה.
שושן כשלה, ידה על פיה, לחצר האורווה. קורווין ישב ליד הסוס הגדול, תלתליו השחורים לא גזוזים, חולצתו לא שסועה. לידו, קרועה וספוגה בדם, הייתה מוטלת שמלתה של שושן, השמלה הכחולה עם פרחי זכריני הורודים שלבשה לנשף ביום הולדתה השש-עשרה.
היא קברה אותה, בבור עמוק ליד המשוכה, יחד עם כל הבגדים ההרוסים האחרים והסמרטוטים ספוגי הדם מניקוי גלדי הפצעים.
ברוח, נשים זקנות קוננו.
למרות שהכישור היה כבד, היא גררה אותו במורד מדרגות הצריח לאולם הארוך. לרגע התבוננה בסקרנות במחט החדה, אך רק לרגע. במחסנים אוחסנו צמר ופשתה, צרורות מהם, קווינטלים מהם (* יחידת משקל ששקולה לכמאה קילוגרם – העורך). היו שם מחטים וחוטים וסרטים צבעוניים. היו כפתורי עץ וכפתורים משובצים באבנים טובות, וכפתורים חרוטים בלובן זגוגי שנאמר כי הוא עשוי משיני חיות רחוקות הגדולות דיין לצור על משוכה מכושפת. שושן בן-חוחים ידעה שלא כך הוא, אך היא לקחה את הכפתורים הלבנים ומיששה אותם בין אצבעותיה.
היא ארגה ותפרה ורקמה בגדים חדשים עבור כל ישן בטירה, מאות אנשים. משרתים וכמרים ושוטה המלך, שעבורו ארגה מקטורן מרופד צבעוני עליו רקומים חוחים קטנים וחדים. היא ארגה בגדים למזכיר ולאופה ולסוכן-הבית ולבזייר ולמפקד המשמר ולמלך ולמלכה, הישנים על כס מלכותם. לעצמה טוותה שושן שמלה שחורה פשוטה שאותה לבשה יום-יום. לעיתים, מושכת תחתונית או גלימה או חותלות על גוף ישן חסר התנגדות, היא כמעט שמעה קולות ברוח הקיץ הקלה. קולות אך לא מילים.
היא טוותה וארגה ורקמה שש-עשרה שעות ביום, במשך שנים. היא הזעיפה פניה כשעבדה, וקמט נרקם לאורך מצחה, במקביל לקמטים בצווארה. שערה הזהוב נפל קדימה והפריע לטוויה וכך היא כרכה אותו בצורת צלחת, ראתה אפור בין הזהב, והדפה את הצלחת אל מאחורי גבה.
היא סיימה לתפור מקטורן מרופד רקום עבור שף-הרטבים ועמדה לקחתו למטבח כששמעה רעש חזק מחוץ לחומות.
באיטיות ובזהירות רבה, שושן הניחה בעדינות את המקטורן המרופד של שף-הרטבים על רצפת האולם המצוחצחת. היא נשענה לאיטה על אבני החומה כדי להקל על ברכה השמאלית מוכת דלקת הפרקים ועלתה בגרם המדרגות הלולייני לחדר השינה שלה שבצריח.
הוא תקף את המשוכה מצפון-מערב, והוא הביא פמליה גדולה. לפחות שני תריסרים של בחורים צעירים היכו וחתכו בעוד משרתים ונושאי כלים חיכו מאחור. דגלים התנופפו ברוח; סוסים בטשו בקרקע; חצוצרה ניגנה בעוצמה. לשושן לא הייתה בעיה לזהות את הנסיך. הוא ענד עטרה מוזהבת בשערו הכהה המבריק, והמושכות של סוסו הזהוב היו משובצות ביהלומים. חרבו הכתה וחתכה מהר משל האחרים, ואפילו מהצריח הגבוה, שושן יכלה לראות שהוא חייך.
היא פרשה את הדגל בו רקמה, בצהוב עז על גבי שחור, את שתי המילים הקצרות: לך מכאן! איש מהבחורים הצעירים לא הביט למעלה. שושן נופפה בדגל, ותמונה הבזיקה במוחה, מהירה כחרבו של הנסיך: אומנתה הזקנה, מנערת שטיח מעל תעלת המגן, משחררת אותו מאבק.
הנסיך ואנשיו המשיכו להכות במשוכה. שושן קראה לעברם – אחרי הכל היא יכלה לשמוע אותם, האם אין הם אמורים לשמוע אותה? קולה נשמע קטן, חלש. היא לא דיברה במשך שנים. מילות הרפאים נעלמו בקולות האחרים, חסרי המילים, שנשאו ברוח הקיץ. אף אחד לא שם לב אליה.
הנסיך נפל לתוך המשוכה, והזעקות החלו, ושושן כופפה ראשה בתפילה עבורן, הנשמות האבודות, אלו שבשבילן היא לעולם תטווה מקטורנים מרופדים או מכנסיים או חיוכי זימה כזה של האישה קצוצת השער הישנה במיטתה הזוגית בחדר הצפוני.
מתיה האחרים.
אחרי שנים, עשורים, כולם בטירה היו לבושים, ומאובקים, וישובים על כריות רקומות, עשירות בדגמים מסובכים מחוטים בצבעים עשירים. כלי המתכת במטבח הבהיקו. רצפת העץ באולם הארוך זהרה. שטיחים ניתלו על הקירות, מבריקים ונקיים.
שושן לא עוד ישבה על הכישור. אצבעותיה היו מסוקסות ועקומות, הבשר ביניהן דק ומחוספס כנשל נחש. שערה, גם הוא, הידלדל אך לא התקשה, הכסף הבוהק שבו עדין כפשתה שזורה. כשהברישה אותו בלילה, הוא נפל על חזה הרפוי כגשם של אור.
משהו קרה לקולות שברוח. הם טוו את חוטיהם נטולי המילים ביתר עוצמה, ביתר בירור, בייחוד מחוץ לטירה. שושן ישנה מעט עכשיו, ולעיתים קרובות ישבה בחצר האורווה באחר-הצהריים הנצחי של הקיץ הבלתי משתנה, מאזינה לקולות. קורווין ישן לצידה, ריסיו הארוכים מטילים צל על לחייו הפלומתיות. היא התבוננה בו, והאזינה לרוח הנושבת, ולעיתים פניה הקמוטות נעו באיטיות בקשת ארוכה, כמו עוקבות אחר שמש שונה מזו שמעולם לא זזה.
"קורווין", אמרה בקולה הרועד, "האם שמעת את זה?"
הרוח המתה על-פני חלוקי האבן, הניעה את רעמתו של הסוס הנקוד הישן.
"אלו כמעט מילים, קורווין. לא, טוב יותר ממילים".
חזהו עלה וירד.
"אני זקנה, קורווין". זקנה מידיי. נסיכים הם גברים צעירים בהרבה".
אור שמש נשזר בתלתליו הנקיים והשחורים.
"אלו לא באמת אמורות להיות מילים, נכון?"
שושן קמה בכבדות על רגליה. היא הלכה לבאר שבחצר האורווה. הדלי הריק העשוי מעץ אלון נתלה מתנודד מהכננת. שושן הניחה יד על הכננת, שהפכה קשה להפעלה לידיה המעוותות, ועצמה את עיניה. הרוח נשבה לצידה, ואז בעדה. אוזניה רעמו. הדלי ירד מעצמו, התמלא במים. עלה חזרה למעלה. שושן פקחה את עיניה.
"אה", אמרה בשקט. ואז, "כך".
הרוח נשבה.
היא צלעה מבעד שער חצר האורווה אל המשוכה. יד אחת היא הניחה עליה, ועצמה את עיניה. הרוח המתה בראשה, בקושי מאוושת את העשב הקיצי.
כשפקחה את עיניה, דבר בגדר לא השתנה.
"כך". אמרה שושן, וחזרה לחצר הטירה, לאבק את המשמר המלכותי.
אך בכל יום היא ישבה ברוח נטולת המילים, או ברוח שמילותיה לא שינו דבר, או בראשה שלה. והאזינה.
אף נסיך לא הופיע במשך עשרות שנים. דור, החליטה שושן; דור שידע את חברי המשלחת שהונהגה על-ידי בן האצולה הצעיר על הסוס השחור. אך דור זה חייב היה להזדקן, ולהתחתן, ולהוליד ילדים, ויום אחד תרועת חצוצרה נשמעה ואנשים צעקו ודגלים התנופפו ברוח.
לקח לשושן זמן רב לטפס בגרם המדרגות של הצריח. פעמים רבות היא עצרה כדי לנוח, נשענת על האבן הקרירה, ידה לוחצת כנגד לבה. בקצה היא עצרה שוב, להביט בסקרנות בחדרה הישן, המקום היחיד שמעולם לא ניקתה. המצעים היו מונחים מלוכלכים וספוגי לחות על הרצפה המוכתמת. שושן הרימה אותם, קיפלה אותם לאורך המיטה וצלעה לחלון האבן.
הנסיך רק החל לתקוף את המשוכה. הוא היה יפה התואר מכולם עד כה: שערו וזקנו בצבע נחושת כהה בוהקת, מקטורן מרופד כחול כהה מתוח על כתפיים חזקות, קישוטים כסופים על הכותפות והאבנט. ראייתה של שושן השתפרה למעשה עם הגיל; היא יכלה לראות את עיניו. הן היו בצבע הירוק של חלונות זכוכית צבעוניים באור השמש הבהירה.
היא ידעה די כעת בכדי לא לקרוא לעברו. היא נעצה מבטה בכותפותיו ואבנטו, במשוכה הקטלנית, ואז עצמה את עיניה.
אך לבסוף כשהצרחות שככו, באותה מהירות בה החלו, היא רכנה מבעד חלון הצריח וסרקה את האדמה הרחק מתחת. הנסיך שכב על העשב הרמוס, מוקף באנשים כורעים וצועקים. שושן צפתה בו משלח אותם ממנו, מתרומם בחוסר יציבות, ועולה שוב על סוסו. היא ראתה את המבט המבועת שהעיף במשוכה.
מאוחר יותר, לאחר שכולם רכבו משם, היא עשתה דרכה שוב במורד המדרגות, מעבר לגשר המורד, מעבר לעשב אל המשוכה. היא התגלתה לעין כהה, עבה, בלתי חדירה כתמיד. החוחים השחורים מכוונים לכל עבר, פנימה והחוצה, ודבר ממה שיכלה לעשות עם הרוח לא יכול היה לשנותם כהוא זה.
אולם אז, יום אחד, המשוכה נמוגה.
שושן הייתה מאוד זקנה. צלחת השער הכסופה הפכה למטרד והיא גזרה אותה, קוצצת את שערה לכיפה כסופה ומסודרת. היו עשר שערות על סנטרה, שלעיתים זכרה לתלוש ולעיתים לא. גופה הפך שדוף כשל ציפור, עם עצמות ציפור דקות, מלבד בטן רכה ועגולה שרטטה כשנחרה. דלקת הפרקים בידיה הוקלה והן, גם כן, היו רזות, ארוכות ומחודדות, בלות וכשרוניות בנוען על הנול. עיניה הכחולות, השקועות, שיקפו כח.
היא ישבה על העשב הבלתי משתנה כששמעה את ההמולה מעבר למשוכה. היא התרוממה בכבדות כדי לגשת לצריח. אולם לא היה בכך צורך. לנגד עיניה נמסו החוחים השחורים, זורמים לקרקע כמים רבים, מלוכלכים משטיפת רצפת המטבח. ואז נמוגה יתר המשוכה. לצידה סייס ישן נע, וליד הגשר המורד נע אחר.
הנסיך נע דרך המשוכה המתפוררת כאילו מעולם לא הייתה שם. היה לו שער חום, אבנט מוזהב, סוס ערמוני. כשירד מסוסו, המסה הנוקשה של שרירי ירכו נעה מעל מגפיו הגבוהות והמצוחצחות.
"חדר השינה של הנסיכה — היכן הוא?"
שושן הצביעה על הצריח הגבוה ביותר.
הוא חלף על פניה, פמלייתו אחריו. כשנושא-הכלים האחרון חצה את הגשר, שושן הלכה אחריו.
המהומה הייתה גדולה. שומרים זינקו קדימה, מגלים שהם לבושים בקטיפה רקומה, והסתובבו סביב, אחוזי תמיהה, חרבותיהם אחוזות בידיהם. גבירות קראו בקול למשרתים. הבזייר מיהר מהחדרים שמעל האורוות, לבוש מקטורן מרופד עם פסי סטן לבן מעל ארגמן, הבז-הנודד על מפרק ידו מצויד ברצועות קשירה מוזהבות, מעוטרות בפעמוני שנהב.
שושן צלעה לחצר האורווה. סוסו הנקוד של המלך בטש בקרקע והשמיע קולות נחרה. אנשים התרוצצו אנה ואנה. נערת-שרת הורידה את הדלי לבאר, על ראשה שביס תפור מתחרה זהובה.
רק קורווין שם לב לשושן. הוא היה גבוה ממנה בראש – לבטח היה זה רק הבדל של חצי ראש, פעם? הוא העיף בה מבט, הפנה מבטו והביט בה שוב, מבוכה בפניו הרעננות והנאות. עיניו, היא ראתה, היו אפורות.
"האם אני מכיר אותך, גבירה טובה?"
"לא", אמרה שושן.
"האם הגעת, אם כן, יחד עם המבקרים?"
"לא, נער".
הוא בחן את שמלתה השחורה והמסודרת, שערה הגזוז, פניה הקמוטות. עיניה. "חשבתי שאני מכיר את כל מי שגר בטירה".
היא לא ענתה. סומק עלה באיטיות בלחייו החלקות והחומות. "היכן את גרה, גברת?"
היא אמרה, "אני גרה במקום בו מעולם לא היית, נער. או תהיה אי פעם". מבוכתו רק גברה, אך היא הסתובבה וצלעה משם. לא הייתה דרך בה תוכל להסביר.
כעת היו צעקות, מהצריח הגבוה, נישאות למטה על אויר הקיץ החם. דרך החלון הפתוח של האולם הארוך, שושן ראתה את המלכה ממהרת לאורך האולם, חצאיות הקטיפה הארוכות שלה מוטלות על זרועה. אישה קרחת כמעט לגמרי בכותונת לילה מתחרה מיהרה מחדר השינה הצפוני, צורחת. בקרוב הם יתחילו לחפש, לשאול שאלות, להעלות את הגשר המתרומם.
היא צלעה בעדו, דרך המקום בו הייתה המשוכה, כעת מעגל חשוף כתעלת מגן שניה, יבשה. נשים זקנות כמוה חיכו לה מעבר, מוסתרות למחצה בחורשת עצים. שבע מהן.
שושן אמרה, "האם זה כל מה שיש, אם כך, בעבור החיים שהפסדתי? הקסם הזה?"
"כן", אמרה אחת מהן.
"זה לא מעט", אמרה אחרת בשקט. "את החזרת נסיך לחיים, את הלבשת חצר מלכות. את ראית, כפי שרק מעטים ראו, מי ומה את".
שושן חשבה על זה. האישה שדיברה, עמוד שדרתה מעוקם כקשת, החזירה מבט יציב.
האישה הראשונה חזרה בחדות, " לא מעט השגת, אחותי".
שושן אמרה, "הייתי מעדיפה לקבל את חיי האבודים".
ולזה לא הייתה תשובה. הנשים משכו בכתפיהן, שלבו זרועות עם שושן, והשמונה יצאו אל העולם, שטרם הכיר עדיין בצורך העז שלו בהן. ואולי לעולם לא יכיר.
אין מילים סיפור מדליק וחכם!