מייקל בישופ החל לפרסם מדע בדיוני בתחילת שנות השבעים, ומתפרנס מאז מכתיבה. סיפוריו הופיעו בשלל כתבי עת, ובכלל זה באסימוב'ס, אמייזינג, פנטסיה-ומדע-בדיוני, ואחרים. בתקופה זו הוא זכה בשני פרסי נבולה – אחד מהם על הסיפור שקראתם זה עתה), ובפרסים נוספים. כיום ניתן למצוא בדפוס את ספריו Ancient of days, Count Geiger's Blues, Blue Kansas sky, ופיליפ ק. דיק מת, כמה נורא, שפורסם בעברית בהוצאת זמורה ביתן". אוסף הסיפורים החדש שלו, "Brighten to Incandescence: 17 Stories" עומד לצאת בקרוב בהוצאת גולדן גריפון.
לוסון התעורר והרגיש מסומם ומבולבל. במקום רחש התנועה ברחוב ריברמונט ונביחות כלבים של שחר, הוא שמע מרוצת רגליים ותזמור עוכר השלווה של אנחות וזעקות. וילונות לא מיסכו או ריככו את השמש שלהטה על פניו, ובוהק כחול תפס את מקומה של התקרה שלהם. "מרלנה", אמר לוסון בפקפוק. הוא תהה אם אחת מהילדות חולה, ואמר לעצמו שהוא צריך לקום ולעזור.
אבל כשניסה לקום, גב ידו משתפשף על אבן שהיתה קבועה היטב בְמלט, הוא גילה שמיטתו הפכה לחומת אבן הניצבת לצד נהר שזרם דרך עיר לא מוכרת. במקום פיג'מת האיכרים הסינית הירוקה שמרלנה קנתה לו לחג המולד, הוא לבש חליפת מדי חאקי מימיו בחיל האוויר וזוג נעלי אול-סטאר מרופטות. מגושם, כאילו הוא יורד מלוח שיש בבית הלוויות, לוסון קפץ והתרחק מהחומה. בשנתו העולם התהפך. קווי המתאר של אנרכיה מבולבלת החלו להתגבש.
העיר – ולוסון היה בטוח במאה אחוז שזו לא לינצ'ברג והנהר שזרם דרכה לא היה נהר ג'יימס – המתה אדם. אחדים, הבעתם מבועתת ותנוחת גופם מתגוננת, חפזו על-פניו של לוסון לאורך השדרה שלצד החומה. רבים צווחו או מלמלו תוך כדי ריצה. צורות אנוש אחרות, לבושם שונה לחלוטין זה מזה, הרימו את עצמן, מבולבלות ונבוכות, מעל אבני הריצוף, או מספסלים לצד הנהר, או מהביבים שמעבר למדרכה. טשטושן, ופחדן המתגבש במהירות, לוסון הבין, שיקפו את אלה שלו; כמוהו, אנשים אלה התעוררו אל תוך סיוט.
מכיוון שהעובדה הנוראה של עקירתו נראתה חשובה יותר משלל הפרטים הפיזיים שניצבו מולו, הוא נאבק לעכל את הכל בבת אחת, לשלב ולאזן את מה שראה.
העיר היתה זרה. הארכיטקטורה שלה הפגינה התנגשות של סגנון גותי וסגנון מודרני סטרילי, פסאודו-ספרדי, סגנון אחר בכל צד של הנהר. בצד זה, דקלים נופפו בעליהם המשוננים, אפופי החלום, במרווחים מדויקים לאורך השדרה, ובכיוון מרכזה של העיר ניצב מגדל קתדרלה מורכב והגדיר בגובהו העצום כמעט את כל מה שמתחתיו. השמש כבר נצצה מעל המגדל בצבע הוורד בלהט צחיח שנראה ללוסון, שמעולם לא היה בחו"ל, ים-תיכוני… לשמאלו נמתח גשר שהוביל אל הרובע המודרני יותר של העיר, מקום בו התקבצו רבי-קומות בצבעי בז' ולבנים אדומות כמצבות. משני צידי הגשר, אוטובוסים, מוניות וכלי רכב אחרים היו תקועים או נטושים על הכבישים.
לא מוכר, הרהר לוסון, אך לא משהו שלא מן העולם הזה – הוא זיהה דברים, ראה את עקבותיה של תרבות קרובה לשלו. לרגע, הוא הניח לגודש הדומם של העיר, ולעגמומיות של הדקלים ושיחי הבוגנביליה שלה, לדחוק משדה הראייה שלו את מופע האימים האנושי שהתרחש ברחובותיה.
אישה כהה בסארי מיהרה וחלפה על פניו. לוסון הניף את זרועו לעברה. כשהוא מעלה מזיכרונו שריד של שיעורי שפה זרה בתיכון, הוא קרא "¿הָאבְלָה אֶסְפַניוֹל?" האישה החישה את צעדיה, חצתה את הכביש, חצתה אותו חזרה, חצתה אותו שוב; תנועותיה היו אקראיות, מונעות, כך נראה, על-ידי בהלה ועל-ידי הצורך המורכב לעשות משהו.
לוסון צעק כלפי אדם שחור, רחוק יותר במורד החומה, "זוהי ספרד! אנחנו נמצאים איפה שהוא בספרד! זה כל מה שאני יודע! אתה מדבר אנגלית? אתה יודע מה קרה לנו?"
האיש השחור, מעווה את פניו עד כדי כך שהעור נמתח על עצמות לחייו, השתטח על החומה כלטאה. מרפקיו בלטו, עיניו הוצרו לכדי חרכים. הוא הקשיב בריכוז לקול שהלך וגבר בעוצמתו מאז שלוסון פקח את עיניו: העיר ייללה. מחצרות, בתי דירות, מרזחים וכיכרות, יללה מקפיאת דם וחסרת-הרמוניה עלתה אל תוך האדישות הכחולה והתפלה של היום. היא היתה מורכבת מנימים רבות. הכושי באזור-החלציים נראה נחוש בדעתו להפריד אותן ולברור את אלה שדיברו ישירות אליו. הוא הטה את ראשו.
"ספרד!" לוסון צעק כנגד השאגה. "¡אֶסְפַנְיָה!"
האיש השחור הביט בלוסון, אך לא ניכר כל שמץ של הכרה בעיניו. כאילו כדי לעקור את היללה חובקת הכל, הוא נענע בראשו. ואז, עודו שפוף כלטאה על החומה, הוא החל להכות בראשו באופן שיטתי כנגד אבניה. לוסון, מזועזע וחסר-אונים, צפה בו עד שהכה את עצמו לחוסר הכרה בנתזים מחליאים, חוזרים ונשנים, של דם.
אבל רק לוסון צפה. כאשר הוא ניגש אל האיש לבדוק אם הרג את עצמו, תנועה בנהר הסיחה את תשומת ליבו וגרמה לו להסיט את עיניו מן האפריקני. צרור כלשהו צף במים השמנוניים מתחת לגשר: תינוק, לבוש בחולצה בלבד. שרוכי הקשירה של החולצה נשרכו מאחורי הילד כמו רגליו הקטועות, המפרפרות של עכביש מים. לוסון תהה אם בספרד יש בכלל עכבישים כאלה.
בינתיים, עודה מתחזקת, זימרה לה הסירנה של ארבע-מאות אלף קולות אנוש מעל רבי-הקומות והגנים המוריים. לוסון קילל את הקול, ואז כיסה את אוזניו ובכה.
II
העיר היתה סביליה. הנהר היה גואדלכביר. לינצ'ברג ונהר הג'יימס, שבסביבתו גדל לוסון, בנו של מטיף פונדמנטליסטי נודד, שכנו מעבר לכמה מאות קילומטרים וחתיכת אוקיינוס ענק. לא יכולת להגיע לשם בשחייה, ואם העלית בדמיונך שיקיריך יחכו לך עד שתחזור, כנראה שגית באשליות לגבי טבעה של המציאות ששונתה. איש לא נותר עוד במקום שאליו הוא או היא השתייכו, ולוסון ידע שיש לו מזל שהוא מבין לפחות היכן הוא נמצא. רוב האנשים המנושלים, העקורים, שאכלסו את סביליה היום לא ידעו אפילו את זה; כל שידעו היה הכאב הבלתי נסבל של עקירתם משורשיהם, כאב הפירוד מבעלים, נשים, ילדים, אהובים, חברים. הם ידעו דברים אלה, וידעו פחד.
גופותיהם של תינוקות צפו בגואדלכביר. לוסון, מסיוריו בעיר על גבי קטנוע שמצא ליד פארק חַארְדינֶס דֶה כְריסטינָה, ידע שאלפי מבוגרים כבר שכבו מתים ברחובות ובבנייני דירות, קורבנות של אלימות שהולידה הבהלה ושל ליבותיהם המזועזעים. מי ידע מה בדיוק קורה בתוהו ובוהו של אותו בוקר? בבל קמה לתחיה ואיתה, כחלק בלתי נפרד, באה התפוררותם המוחלטת של כל הקשרים המשפחתיים והחברתיים. אי אפשר היה ללכת ברחוב בלי להיתקל בילדה ממוצא אתני אקזוטי כלשהו, פניה מכוסי נזלת, מתייפחת בקול רם או אולי רצה דרך המון הגופות וצועקת שמות בשפה זרה.
מה היית אמור לעשות? רוכב על הקטנוע, לוסון התעלם מילדים אלה או חיפש רמזים בפניהם לראות עד כמה הם דמו לבנותיו.
היכן היתה מרלנה עכשיו? היכן היו קארן וחנה? בדיוק כפי שאטם את אוזניו משמוע את קריאותיהם של הילדים בשדרות, לוסון נאלץ להקשיח את עצמו כנגד ההשלכות של שאלות אלה. בעוד ניבים של גרמנית, סינית, באנטו, רוסית, קלטית ומאה שפות אחרות טרטרו באוזניו, הקטנוע שלו טרטר וחלף על פני מגוון מכוניות ואוטובוסים שמאחורי הגאיהם ישבו נהגים שנראו לא-בטוחים במעשיהם. כנראה גם לו היה מוטב לו בחר בכלי רכב סגור. אם נהגים מתוסכלים וכועסים אלה, זועמים בהתרסה רב-לשונית, יחליטו לדרוס אותו, הם יכלו לעשות זאת בלא להיענש. מי יעצור בעדם?
אולי – באיסטנבול, או לה פז, או מַנגָלוֹר, או יֶנְשֶפִּינג או בוֹיזִי סיטי, או קֵסוֹנג – אשתו או בנותיו שלו כבר איבדו את חייהן מידי אנשים שהפחד או העדרם של אנשים בקסדות ואקדחים ואלות משטרה הפכו אותם רצחניים. אולי מרלנה ובנותיו היו מתות…
אני בסביליה, לוסון אמר לעצמו, משוטט. הוא קבע את שמה של העיר קצת אחרי שעלה על הקטנוע ועבר על פניו של שלט שבו היה כתוב פלאזה דה טורוס דה סֶביִיה. אצטדיון מעגלי גדול למדי לצד הנהר, התגלתה זירת השוורים לעין. הספרדית של לוסון הספיקה בדיוק כדי לפענח את השלטים והכרזות שהודבקו על חומותיה: קוֹרִידָה א לאס סִינקוֹ דֶה לָה טַרְדֶה[i]. (גרסיה לורקה, הוא חשב, בלי שהיה בטוח היכן קרא או שמע את השם). סוֹמְבְּרֶה אִי סוֹל[ii] . באותו בוקר, אם כן, הוא הקיף את האיצטדיון שלוש או ארבע פעמים עם הקטנוע ואז טס לכיוון מרכז עיר.
לוסון לא רצה כל קשר עם רבי-הקומות חסרי הייחוד שמעבר לגואדלכביר, אבל גם לא היה לו שום מושג מה לעשות בצד המורי והגותי של הנהר. כל שידע הוא שזירת השוורים הריקה, עם פוטנציאל המוות הרדום שלה, הפחידה אותו. מצד שני, איך מתחילים להשליט סדר בעיר שתושביה לא בחרו מרצונם להיות בה?
אוכלוסייתה של סביליה, לוסון חש בבטחה, פוזרה על פני כדור הארץ, כמו כלי שחמט שהושלכו מגבוה. האוכלוסייה של כל קהילה אנושית אחרת בעולם עברה עקירה דומה. התוצאה, כאילו על פי תכנון מרושע, היתה תוהו ובוהו וסבל. אוזניך עייפו לבסוף ואטמו את עצמן בפני הביטוי הנשמע של כאב זה, אך עיניך הטילו עליך את האחריות, ושנאת את עצמך על כך שאתה מתעלם מהילד הערבי המיילל, מהאישה הפולינזית שהותקפה, מהגבר הזקן כחול העיניים שכפות ידיו מדממות בעוד הוא מתפלל בצל גגון של סופרמרקט. כמעט שנאת את עצמך על כך ששרדת.
מוקדם אחר הצהריים, בכניסה לקָאיֵה דֶה סְיֵרְפֶּס, לוסון ירד מהקטנוע שלו והשעין אותו על קיר. אזי הוא התנודד לתוך הקהל והרים את ידו הימנית מעל לראשו.
"אני מדבר אנגלית", הוא קרא. "אִי הָאבְּלוֹ אוּן פוֹקוֹ אֶסְפַניוֹל. מי שמדברים אנגלית או ספרדית, מתבקשים לבוא אלי".
גבר שאולי היה וייטנאמי או קמבודי, או אפילו מלאי, גנב את הקטנוע של לוסון ורכב עליו בזיגזגים מתנודדים במורד רחוב הנחשים. אישה בלונדינית מוצקה בעלת לחיים אדומות נעצה בלוסון מבט מפתח דלת, וילד בן שתים-עשרה או שלוש-עשרה שנראה איטלקי נאחז בשקיקה בחגורתו של לוסון, מחפש בעלות על מבוגר, מקווה לניחומים. למרות שלא ניסה להדוף את הילד, לוסון התחמק מעיניו.
"אנגלית! אנגלית כאן. וגם אוּן פוֹקוֹ אספניול טָאמְבְּיֵן".
הלאה במורד הסיירפס, עמד גבר אחר כשידו באוויר, קורא בקול בניב סלאבי מתפצח אך מלודי. הוא כבר הצליח למשוך אליו שניים או שלושה אנשים אחרים. למעשה, נראה היה שכיסים של אנשים הדוברים שפה משותפת נוצרים בשדרה המסחרית הצפופה, מה שגרם ללוסון לחשוש שהוא הרים את ידו מאוחר מכדי לסיים את בידודו. מה אם אלה הדוברים אנגלית או ספרדית כבר התקבצו בקבוצות מודעות-לשרידה? מה אם הם כבר עשו את דרכם אל האזור הכפרי, מקום שבו התחרות על מזון ומשקה אולי קצת פחות טורפנית? אם כך עשו, הוא יהיה אבוד, בן וירג'יניה בודד בבבל. הוא ידרדר לכדי שפת סימנים וקולות גרוניים כדי להסביר את רצונותיו, הוא ימות כצופן סתום…
"סִניורֶה", קרא הילד שנצמד לחגורתו. "סִניורֶה".
לוסון הניח למבטו להיסחף אל פניו של הילד. "צ'או", הוא אמר. זו היתה המילה האיטלקית היחידה שהוא הכיר, או היחידה שעלתה מיד במוחו, והוא אמר אותה בקול רם בהרבה ממה שהתכוון.
הנער נענע את ראשו בפראות, ומשך חזק יותר בחגורתו של לוסון. המילים נשפכו מפיו כתכולתו של ארון עמוס יתר על המידה לתוך חדר מוצלל, אף אחת מהן לא ברורה או ניתנת לזיהוי.
"אנגלית!" לוסון צעק. "אנגלית כאן!"
"אנגלית גם כאן, בנאדם!" השיב קול מתוך המון האנשים המסתחרר בפתח הסיירפס. "חכה דקה, אני מגיע אליך".
איש קטן ושרירי בעל ראש גדול וללא הרבה סנטר פסע בעדינות דרך פער בהמון והושיט את ידו ללוסון. אחיזתו כמעט ריסקה. בעודו לוחץ ידיים, הוא הניח זרוע על כתפו של הנער האיטלקי שנתלה בחגורתו של לוסון. הילד הפסיק לדבר ובהה בחדש שבא זה מקרוב.
"דאי סיקומב", אמר האיש. "הלכתי לישון באַבֶּריסְטְווית'[iii], שם אני מלמד פילוסופיה, ואני מתעורר בספרד. שמח לפגוש אותך, מר –"
"לוסון", אמר לוסון.
הילד התחיל לקשקש שוב, ידו עוברת מחגורתו של לוסון לחזית חולצת הפלנל של הוולשי. סיקומב החזיק בידו של הילד. "תפסתי אותך, נערי. יש קבוצה של בני ארצך בפאב של אולם ביליארד במורד הסמטה הזו. בוא, אני אקח אותך". הוא הציץ בלוסון. "חכה לי, אדוני. תכף אשוב ".
סיקומב והילד נעלמו, אך הוולשי חזר תוך פחות מחמש דקות. הוא הציג את עצמו שוב. "ללכת לישון באבריסטווית' ולהתעורר בסביליה", הוא אמר, "זה עניין מטריד למדי. אני שמח להיות בחיים, אדוני".
"יש לך משפחה?"
"רק אבי. הוא בן שמונים וארבע".
"יש לך מזל. זה שאין לך אף אחד אחר לדאוג בגללו, אני מתכוון".
"ייתכן", אמר דאי סיקומב, שמץ פתאומי של חדות בקולו. "אתמול הייתי חושב אחרת".
שני הגברים התבוננו זה בזה בעוד יללת-העיר משתנה לכדי זמזום פחות היסטרי אך עדיין לא אנושי. אנשים נעו סביבם גלים-גלים, בחנו אותם ממבואות ומרפסות, מדדו אותם. מזווית עינו הבחין לוסון באישה בעלת פני ירח הלבושה בלבוש עור-צבי קיצי צונחת בחדות וללא ספק בצורה מכאיבה לכביש. אישה אסקימואית – ההתנשאות היתה כמעט קומית, אבל האישה גססה וילד עם סכין קפיצית מפלדה שוודית כבר התחיל להוריד מעל צווארה מחרוזת של שיניים וצדפים.
לוסון פנה מעל סיקומב לחזות בביזה של גופת האישה האסקימואית. זועם, הוא הוריד את שעונו וזרק אותו על ראשו של הילד, מצליח לשפשף את אוזנו.
"אוכל נבלות עלוב, תתרחק ממנה!"
האישה אדומת הלחיים שנעצה בלוסון מבט הניחה את כף רגלה על עכוזו של הילד עם הסכין הקפיצית ודחפה אותו. אזי היא הרימה את השעון שנזרק, הניפה את חצאיותיה, ונסוגה חזרה לפנימו החשוך של פתח בית הקפה שבו ארבה.
"באקלים הזה, בסביבה הזו, גורלו של אסקימואי נחרץ", דאי סיקמוב אמר ללוסון. "זה פסיכולוגי ורגשי בה במידה שזה פיזי. ייתכן שיש עוד כמה שכבר מתו מסיבות דומות. אין הרבה שנוכל לעשות, חוששני".
לוסון פנה חזרה אל הוולשי בתערובת של יראה ותיעוב. כיצד גוש האדם מתולתל השיער הזה, בתוך לא יותר משלוש או ארבע שעות, הצליח להגיב בשוויון נפש כזה למות חבריו? האם היה זה פשוט משום שהשמים עדיין היו כחולים והאנדרטאות של עידן אחר עדיין עמדו על תִלן?
סיקומב אמר בענייניות, "זה היה וויתור מיותר על שעונך, לוסון".
"איך לעזאזל הגיעה הנה האישה המסכנה הזו?" התריס לוסון, מחוות היד שלו מקיפה את העיר כולה. "איך לעזאזל הגענו הנה כולנו?" צחנתם של פצעים פתוחים והרמזים המתוקים הראשונים של ריקבון לעגו למותרות שבלהט שלו.
"שאלות טובות", סיקומב אמר, נוטל את זרועו של לוסון ומוביל אותו מתוך הקאייה דה סיירפס. "חבל שאני לא יודע לענות עליהן".
III
באותו לילה הם אכלו דגים מטוגנים ושתו בירה יחד בדירה קטנה ומלוכלכת מעל חנות שתיבות התצוגה עשויות הזכוכית שלה היו מלאות במגוון של אמצעי מניעה מגומי. הם השיגו את הדגים מפֶּסְקַדֶרְיָה שאותה הפעילו בהתנדבות גברים ונשים מיוון ויוגוסלביה, אנשים שניהלו חנויות דומות בארצותיהם. את הבירה הם לקחו מאחד הברים המהודרים יותר ברחוב הנחשים. גם הבירה וגם הדגים היו בטמפרטורת החדר, אבל זה לא גרע מטעמם.
עם רדת הערב, לעומת זאת, היללה ששככה במשך היום לכדי יבבה החלה להדהד שוב במלוא עול היגון הראשוני שלה. אם הרעש היה קצת פחות חזק מאשר בבוקר, לוסון חשב, זה הצביע כנראה על כך שבעיר היו פחות אנשים. רבים מתו, ועוד רבים אחרים, מתעלמים מהמרחקים המעורבים בדבר, יצאו לדרך חזרה לאצות מולדתם.
לוסון לעס חתיכה של אדוֹבּוֹ ושטף אותה בלגימה מרירה משהו של בירת קְרוּז דֶל קָאמְפוֹ.
"האין זה נהדר?" אמר סיקומב, ישבנו על האריחים של אדן החלון היחיד של החדר. "ארוחת ערב מעל חנות דוּרֶקְס. ועוד בארץ קתולית".
"חונכתי כבפטיסט", אמר לוסון, מבין מיד שהערתו חסרת כל קשר לעניין.
"הו", סיקומב אמר. "אז אני מניח שאתה מקבל כמה קונדומים שתרצה ".
"בטח. תמורת רבע דולר. בשירותים של כל תחנת דלק".
"מצטער", סיקומב אמר, מחייך.
הם אכלו בשקט זמן מה. לוסון נשען כגד קיר הגבס הקריר ושחרר אנחה חדה מחזהו. ואז, מחזיק את הצליל, הוא נאנח שוב, מוסיף את נימת היגון שלו להרמוניות הקקופוניות שכבר ריחפו מעל העיר. הוא לא היה שונה מכל המתאבלים האחרים שחלקו את כאבו בכך שהתרכזו בזה שלהם.
"מה עשית ב… בלינצ'ברג?" שאל לפתע סיקומב.
"איש קשר של מנהלת החיילים המשוחררים לאוניברסיטאות. הסתובבתי בין ארבע מכללות באזור והסדרתי בעיות של אנשים עם חוק החיילים המשוחררים. ניסיתי לוודא – אלוהים, סיקומב, למי אכפת? אני מתגעגע לאשתי. אני מפחד שהבנות שלי מתות".
"קארן וחנה?"
"הן בנות שלוש וחמש. לימדתי אותן לשחק שח. קארן טובה מספיק לנצח אותי בעקביות, אם אני משחק בלי המלכה שלי. חנה יודעת איך הכלים נעים, אבל אין לה הסבלנות של אחותה – היא רק בת שלוש. כן. לפעמים היא מעיפה את כל הכלים מהלוח, ויושבת בזרועות שלובות. לוקח לנו יובלות למצוא את כל הכלים. חיילים עפים מתחת לספה, פרשים הפוכים על השטיח –" לוסון הפסיק.
"היא משווה אותם", סיקומב אמר. "כפי שהושווינו כולנו. הפרש אינו טוב מהחייל, המלך אינו עולה על הרץ".
לוסון יכול היה להבחין שהוולשי מנסה להדוף דחיקות הרסניות של היגון שלו עצמו. הוא נפנף את המטאפורה: "אני לא חושב שאנחנו 'הושווינו', סיקומב".
"וודאי שכן. נחש את מי ראיתי ליד הקתדרלה כשרק התעוררתי".
"אלוהים יודע".
"אלוהים וְדאי סיקומב, אדוני. ראיתי את הדיקטטור המרקסיסטי של… נו, אתה יודע, המדינה האפריקאית הקטנה שבדיוק היתה בה הפיכה. זיהיתי את הבן זונה משידורי הטלוויזיה של משפטי הטיהור. אבל הוא היה שם, לבוש מכנסי-כותנה לבנים וחולצת טריקו, מבועת, לוסון, וחסר אונים כמוני וכמוך. הוא הושווה בצורה מוחלטת למדי, אתה יכול לסמוך על זה".
"אני מתערב שהוא בחיים הלילה".
עיניו של הוולשי הבהבו בתובנה פתאומית. הוא הושיט את גביע העיתון המשומן מחנות הדגים. "עוד חתיכה, לוסון? קדימה, נשארה רק אחת".
"להיות מושווה, סיקומב, זה שתהייה באותה נקודת מוצא כמו כל האחרים. הדיקטטור שלך, אפילו שהמשרה שלו נגזלה ממנו, הוא גבר מבוגר. מה לגבי תינוקות? עוללים וילדים צעירים? ומה לגבי אנשים כמו האישה האסקימואית שאין להם סיכוי בסביבה לא מוכרת, גם אם התושבים שלה לא מנסים לפגוע בהם? … ראיתי איש שהכה בראשו בחומת אבן עד שהמוח שלו נשפך, כי הוא הביט מסביב והבין שהוא לא יוכל לשרוד כאן. אולי הוא חשב שהוא בגיהינום. אני לא יודע. אבל הסיכויים שלו בהחלט לא היו דומים לשלנו".
"הוא ידע שהוא לא יוכל להסתגל".
"כמובן שהוא ידע. אל תספר לי את השטויות האלה על השוואה".
סיקומב סובב את חרוט נייר העיתון ולקח את החתיכה האחרונה של הדג. "אני הולך לאכול את זה, אם לא אכפת לך". הוא אכל. תוך כדי לעיסה, הוא אמר, "לא חשבתי שלבפטיסטים מווירג'יניה יש כזה פה. נו, נו. תהרוס לי את הדעות הקדומות".
"אני הידרדרתי".
"כולנו".
לוסון בלע לגימה אחרונה של בירה חמה. הוא השליך את הבקבוק לצד השני של החדר. רסיסים של זכוכית ענברית התעופפו לכל עבר. "אלוהים!" הוא קרא. "אלוהים, אלוהים, אלוהים!" בבכיו, הוא לא היה שונה משלושת רבעי התושבים-בכוח-המקרה החדשים של סביליה. מדוע, אם כן, הוא שלח בעודו מתייפח מבטים מלאי אשם ואיום כלפי הוולשי?
"תמשיך", סיקומב יעץ לו, מנופף בחרוט הריק של נייר העיתון. "אני מרגיש כך קצת בעצמי".
IV
בבוקר, אישה עליזה באופן משונה, בת ארבעים וחמש בערך, פנתה אליהם בסמטה מחוץ לחנות אמצעי המניעה. אקדח צבאי בנרתיק עור היה חגור מעל החצאית שלה. המראה האוורירי שלה, לוסון הבין במהרה, היה תוצאה של הופעתה ותנועותיה; עיניה רשפו בחומרת סבר ובפחד כעיניהם של כל האחרים. עם זאת, ברגע שהם יצאו מהחנות אל אבני הריצוף, היא ניגשה אליהם ללא פחד והניפה את ידה לברכה לעבר סיקומב כמו היו ידידים ותיקים.
"עזבת אותנו אתמול, מר סיקומב. למה?"
"ראיתי את הכול מתמוסס והופך לקליקות".
"מתמוסס? אתה לא מתכוון לומר מתגבש?"
סיקומב העלה על פניו חיוך לא מחייב והציג את האישה בפני לוסון כגברת אלכסנדר. "היא אחת משלך, לוסון. היא מוויומינג או איזשהו מקום כזה. פגשתי אותה מחוץ לקתדרלה אתמול בבוקר כאשר המואזינים הראשונים מטעם-עצמם התחילו לקבץ את חבריהם-לשפה יחד. לא היה לה אקדח באותו זמן".
"השגתי אותו מתחנת הגָארְדְיָה סֶוִיל[iv]", אמרה גברת אלכסנדר. "ואני יכולה להגיד לך שמעצם ההחזקה בו, אני כבר מרגישה הרבה יותר טוב". היא הביטה בלוסון. "אתה מחיל האוויר?"
"כבר לא. אלה הבגדים שבהם התעוררתי".
"בעלי בחיל האוויר. או לפחות היה. היינו מוצבים בבסיס ווֹרן בשֶיֵין. אני במקור מצפון מדינת ניו יורק. ואלה הבגדים שאני התעוררתי בהם". חצאית רכיבה, חולצה, נעליים נמוכות עם סוליית גומי. "אני חושבת שהם ניסו לתת לנו את הבגדים הכי עמידים שהיו בארון שלנו – אבל הם הצליחו בחלק מהמקרים יותר מאשר באחרים".
"הם?" סיקומב שאל.
"מי שעשה את זה. זה רק ביטוי".
"מה את רוצה?" סיקומב שאל את גברת אלכסנדר. החספוס שבקולו הפתיע את לוסון.
מחייכת, היא השיבה, "המלה האחרונה היא אֶקְסְפּוֹרְטַדוֹרָה. אנחנו מנסים להביא כמה שיותר דוברי אנגלית לאקספורטדורה. זה המקום שבו נמצא המרכז המסחרי של החיילים האמריקנים ובני משפחותיהם, והוא ליד אחת מהשדרות המרכזיות דרומה".
גברת אלכסנדר שרטטה להם מפה גולמית על חתיכת נייר עטיפה והסבירה שבעלה היה מוצב פעם בסרגוסה בצפון ספרד. אתמול היא נזכרה שסביליה היא אחת מארבע הערים הספרדיות המסייעות לנוכחות הצבאית האמריקנית, ובאמצעות נחישות ומעט תעוזה, שני ע"קים (הקיצור היה של גברת אלכסנדר) דוברי אנגלית שתודרכו היטב גילו את המיקום של השק"ם ושל מרכז האספקה האמריקנים ממש לפני השקיעה. צוות שהורכב מתערובת בלתי אפשרית של זרים בזז את המקום כשהם הגיעו, וסחב בקדחתנות סחורה אמריקנית מהבניינים העתיקים. אבל הע"קים של גברת אלכסנדר הבריחו את הבוזזים בתכסיס הפשוט של הרצת מנוע המונית שהם החרימו וצפירה בצופר שלה כאילו הם מודיעים על בואו של יום הדין. בתוך עשר דקות, המובלעת האמריקנית התרוקנה מכל יצורי האנוש פרט לשני הגברים במונית. אחר כך, ככל שע"קים דוברי אנגלית בכל רחבי העיר למדו על קיומה של האקספורטדורה והתכנסו אליה, המקום התחיל להתמלא שוב באנשים.
"יש בסיס אווירי בסביליה?" לוסון שאל את האישה.
"לא, לא ממש. הבסיס עצמו הוא ליד מוֹרוֹן דֶה לָה פְרוֹנְטֶרָה, במרחק של חמישים קילומטר בערך, אבל סביליה היא המקום שבו הכל קורה". אחרי הפסקה קצרה, מרימה את גבותיה, היא תיקנה את עצמה: "קרה".
היא דחפה את המפה שלה לידיו של סיקומב. "קח. לכו לאקספורטדורה. אני הולכת לחפש עוד כמונו. אתם האנשים הראשונים שמצאתי הבוקר. אבל גם אחרים מחפשים. אולי הדברים יתחילו להיות הגיוניים בקרוב".
סיקומב הניד בראשו. "אנחנו. הם. כולם 'ע"ק' עכשיו, את יודעת. ההתקבצות הזו מחדש על פי אותה השתייכות תרבותית שחוקה היא טעות לדעתי".
"אתה חברת למר לוסון, לא?"
"רק מתוך רחמים, אני יכול להבטיח לך. הוא נראה אבוד. יותר מכך, צריך איזושהי חברה – בייחוד במקום זר".
"בטח. בגלל זה המילה האחרונה היא אקספורטדורה".
"זוהי טעות, גברת אלכסנדר".
"מדוע?"
"מאותה סיבה שבשלה אותם 'הם' מסתוריים שלך ראו לנכון לעקור אותנו ממקומנו מלכתחילה, אני מעז לנחש. זוהי תחושה שיש לי".
"קשרים תרבותיים ישנים מספקים מוקד של יציבות", אמרה גברת אלכסנדר ברצינות. בעוד היא מדברת, לוסון לקח את המפה המקומטת מאצבעותיו של סיקומב. "התוהו ובוהו הזה סביבנו לא יירגע עד שאנשים יתחלקו לקבוצות – זה תהליך טבעי, הוא כבר מתחיל. כשהלכתי לאורך הנהר הבוקר ראיתי כמה קבוצות של אנשים בעלי שפה משותפת קוברים את המתים מאתמול. גם הכנסיות ובתי התפילה של העיר התחילו להתמלא. עדיין אפשר לשמוע את המפוחדים ושבורי הלב מקוננים בחדרים מבודדים, כמובן, אבל זה לא יימשך לעד. הם יצרו התקשרויות או ימותו. אני לא רוצה למות, מר סיקומב".
"מי רוצה בכך?" זרק לוסון, מוטרד מהכיוון המטפיזי הרדוד של חילופי הדברים האלה ומחוסר ההגיון של סיקומב. אף על פי שגברת אלכסנדר צדקה, היא לא היתה צריכה להגן על עמדתה באריכות כזו. המפה ייצגה את התרומה החשובה ביותר שלה להחזרת הסדר לחייהם, ולוסון רצה שהיא תאפשר להם להשתמש במפה הזו.
"בוא כבר, סיקומב", הוא אמר. "בוא נלך לאקספורטדורה. זה כנראה הסיכוי היחיד שלנו להגיע הביתה".
"אין לנו סיכוי לחזור הביתה, לוסון. לעולם".
מבחין בכך שגברת אלכסנדר רצתה לשאול את הוולשי מדוע, לוסון צעד מספר צעדים מהירים במורד הסמטה. "בוא, סיקומב. אנחנו חייבים לנסות. מה לעזאזל תעשה בעיר המבולגנת הזאת לגמרי לבדך?"
"אחפש מישהו אחר לדבר אתו, אני מניח".
אבל כעבור רגע סיקומב עמד לצד לוסון ועזר לו לפענח את הגאומטריה המרוחה של המפה של גברת אלכסנדר, והאישה עצמה, לפני שפנתה חזרה אל רחוב סיירפס כדי לחפש עוד מבני מינה, קראה "זה ייקח לכם משהו כמו עשרים דקות ברגל. בהצלחה. להתראות".
כשהלכו, הם עברו על פניה של ילדה לבנת עור ששכבה במבוי של דלת בסמטה שנפתחה אל כיכר מעוטרת בשרשרות של כביסה מלוכלכת ומאוכלסת בלהקה של כלבים מיותמים. מעיל כיסה את ראשה של הילדה, אך נראה היה שהיא נושמת. לוסון לא חש בכל פיתוי לבדוק אותה מקרוב. הוא קיבע את עיניו בהחלטיות במפה.
V
דוכן העיתונים במובלעת האמריקנית הקטנה לא נבזז. ביומו השני של לוסון באקספורטדורה היו בו עדיין ספרים טובים בכריכה רכה, כתבי העת האמריקנים החדשים בנושאי חדשות ובידור, ומגוון של יומונים, כולל העיתון הצבאי כוכבים ופסים. איש לא ידע כמה ישנות המהדורות האלה מכיוון שאיש לא ידע כמה זמן נמשכה החלוקה מחדש של אוכלוסיית העולם. כמה זמן כולם ישנו? ומה לגבי ההפרשים בין אזורי הזמן וההבדלים בין השעות שבהן אנשים מתעוררים בתוך אזורי הזמן? נראה ללוסון שהשאלות האלה היו אקדמיות עכשיו, מכיוון שנראה שמנגנון ההעברה הקיף כל אדם בעולם.
כשעלעל בכוכבים ופסים הוא נתקל במאמר על הקשיים של בתי חולים צבאיים ותהה כמה מהחולים בעולם התעוררו תחת כיפת השמים, נדונים למוות מיידי מכיוון שהטיפול שלו נזקקו לא היה זמין. ריחם של טבק שנשפך ושל סוכריות חמוצות שנמסו הפך את דוכן העיתונים למקום נעים לשקוע בו בהרהורים על זוועות אלה. אפילו בעוד מצפונו מציק לו, ונציגות של ע"קים חסרי סבלנות ממתינה לו, לוסון המשיך לדפדף בעקשנות בעיתון.
דמותו המוצקה של סיקומב התממשה בדלת. "חשבתי שאתה מחפש מפת דרכים של האזור".
"מצאתי אותה כבר, סתם עובר על החדשות"
"בוא כבר, בטובך. האנשים מוכנים לזוז".
לוסון עקב אחרי סיקומב החוצה, למקום שבו אור השמש האנדלוסי הגס השתבר כמו גל בלתי נראה אל המדרכה ואל הקליפה השבירה למראה של אוטובוס חיל האוויר. זה היה אוטובוס של בלובירד, ולוסון נזכר במחנה קיץ בבסיס האוויר אלגין בפלורידה, ובנסיעות באוטובוס ממגורי התחזוקה-המינימלית של קציני העתודה של הטייסת שלו למחנה אימוני ההישרדות ליד הביצה. זה היה לפני זמן רב, אבל את הבלובירד הזה נראה כאילו הוציאו מעידן מוקדם עוד יותר. הוא התנשא במראה קופסתי ומבויש כאילו יצא מפס ייצור בשנת 1954. צדדיו נראו כאילו הם עשויים פח, ולא פלדה. האנשים בתוך האוטובוס פתחו אל כל החלונות, ורבים בצד הנהג התבוננו בסיקומב ובלוסון המתקרבים.
"תזיזו את התחת!" צעק עליהם גבר. "בואו נכניס קצת רוח לדבר הזה לפני שאנחנו נחנקים למוות".
"פשוט תמשיך לדבר", סיקומב יעץ לו. "זה יספיק".
בתוך האוטובוס קינן ערב-רב מגוון של אמריקנים, בריטים ואוסטרלים, עם שניים שלושה אירופאים דוברי אנגלית ויליד הודו שהתחנך באוקספורד כדי להוסיף לקבוצה קצת נפח. לוסון התיישב ליד החלון מעל אחד הגלגלים האחוריים של האוטובוס, וסיקומב נדחק לצידו. כמה אנשים הציגו את עצמם; אחרים, אבודים בשרעפיהם, התעלמו מהם. הדבר שהציק ללוסון יותר-מכל לגבי המשלחת היה העדרם של ילדים. אף על פי שמספר הגברים והנשים היה בערך שווה, הקבוצה לא הכילה כלל ילדים או ילדות שהיו צעירים מגילאי העשרה המוקדמים.
לוסון פתח את המפה של דרום ספרד שמצא בדוכן העיתונים והעביר את אצבעו לאורך הנתיב של הכביש המהיר שהוביל מסביליה לשתי מובלעות אמריקניות קטנות מחוץ לעיר, סנטה קלרה וסן פבלו. רחוק יותר דרומה שכנו חֶרֶז ועיר הנמל קַדיז. ליבו של לוסון בגד בו; השמות הדיפו כזו זרות, שידרו כזה איום, והוא חש ייאוש מהמבצע כולו.
בערך באמצע הצד הימני של האוטובוס, אישה שחורה התייפחה לתוך שולי חולצתה, ואדם שישב על המושב האחורי הארוך של הבלובירד חפן את כפות ידיו על אוזניו והטה את ראשו קדימה עד שהוא נגע בברכיו. לוסון קיפל את המפה ותחב אותה בחריץ בין המושב והדופן של האוטובוס.
"המכנה המשותף הבסיסי כאן הוא אינו שכולנו דוברים אנגלית", סיקומב לחש. "אלא הסבל שכולנו סובלים".
נהוג על-ידי אחד מהסיירים המקוריים של גברת אלכסנדר, רופא מאייבנהו אשר בניו סאות' וויילס, הבלובירד נרעד וזינק קדימה. בתך רגע הוא עזב את האקספורטדורה והתחיל לקרקש לאורך השדרה הרחבה שהובילה מחוץ לעיר.
"והסבל שלנו", סיקומב המשיך, עדיין לוחש, "מאחד אותנו עם כל הנשמות האומללות האלה שמשתוללות ברחובות וישנות עם הפנים בקיא של עצמן. אתה הרגשת את זה בלילה מעל לחנות הקונדומים, לוסון. אני יודע שהרגשת, כשדיברת על הבנות שלך. אז למה אתה מזדרז כל כך לחפש את מה שכנראה לא תמצא? למה אתה נכון כל כך להתאחד עם המשפחה החדשה הזו שנולדה מתוך הקטסטרופה? אתה באמת חושב שהעוף המוזר שנוהג את פחית הסרדינים הזאת יגיע אי-פעם בחתיכה שפויה אחת לאוסטרליה?"
"סיקומב –"
"אתה חושב כך, לוסון?"
לוסון הניח יד על ברכו של הוולשי ונענע אותה הנה והנה. "לא היית מציק לי ככה אם היתה לך משפחה משלך. מה לעזאזל אתה רוצה שאני אעשה? שאני אשאר פה לתמיד?"
"אני לא יודע, בדיוק את זה?" הוא הסיר את ידו של לוסון מהברך שלו. "אבל יש לי אבא, אדוני, ואני במקרה מחבב אותו. כל מה שאני יודע הוא שהדברים אמורים להיות שונים עכשיו. אנחנו לא צריכים למהר ולשקם את מה שכבר היה לנו".
"חרא", לוסון מלמל. הוא השעין את ראשו על השפה התחתונה של החלון הפתוח לצדו.
עמוק מתוך העיר עלה רעש פריך של יריות. נהג הבלובירד, בתגובה לקול ולעגלות ירקות ומכוניות שאנשים הזיזו לרחובות כמחסומים, התחיל לתמרן ולפנות כמו נהג מכונית מרוצים. האוטובוס צלצל והזדעזע באופן מדאיג. הוא חרש דרך צומת מתחת לגשר אבן, זינק מעל הגשר כאילו היה יצור חי, ושאג לתוך פרבר תעשייתי של סביליה שבו מפעל מילוי של קוקה-קולה ומבשלת בירה מקומית הניפו שלטי ענק מתחרים.
על גג אחד הבניינים, אדם עם רובה ירה ירי מזדמן בכל מי שנכנס לכוונות שלו. מספר אנשים כבר היו מוטלים מתים.
רגע אחרי-כן, החלון הקדמי של הבלובירד התנפץ, כדור אחר ניתז מצדו, וכל מי שבאוטובוס התחיל לצעוק או לבכות. בפעם הבאה שלוסון הביט, החלון הקדמי נראה כאילו הוא נארג בתוך רשת עכביש גדולה וסבוכה.
הבלובירד נטה בחדות על צידו, אבל הרופא מאייבנהו יישר אותו והפנה אותו במיומנות לכביש המהיר לסן פבלו. כאן האוטובוס נרגע לכדי שיוט שקט וקצוב שהפך את התקרית האחרונה בסביליה – חוץ מהחלון הקדמי השבור – לאחריתו הצמרירית של חלום ביעותים. סוף סוף הם היו בדרכם – אולי.
"עוד סיבה טובה לנסות להגיע הביתה", לוסון אמר.
"מה גורם לך לחשוב שתמצא משהו אחר בבית?"
לוסון פנה אל הוולשי. "חשבתי שאתה מאמין שהשינוי הזה מייצג איזהו סוג של שיפור".
"אולי הוא אכן מייצג. או ייצג. בסופו של דבר".
לוסון השמיע צליל ביטול ונעץ מבט במטעי הזיתים לשמאלו. מי יאסוף את היבול? מי יפעיל מחדש את מפעלי המטוסים, את המזקקות, את מפעלי הכימיקלים והטקסטיל? מי ידאג לזרוע את השדות השוממים?
אולי היה משהו בדבריו של סיקומב. אולי, כאשר מיהרת הביתה, ברחת מהמציאות החדשה שנוצרה. ההשפעות של בואה של המציאות החדשה לא ייעלמו בקרוב, לא משנה מה תעשה, אבל ניסיון לבסס מחדש את הסדר של יום האתמול, ייצור דפוס התפוררות מרושע יותר אפילו מזה שיווצר על ידי קבלת התוהו ובוהו הנוכחי והניסיון לרסן אותו. אבל איך הכי טוב לרסן אותו? על-ידי ניסיון לחזור הביתה?
לוסון נענע בראשו וחשב על מרלנה, קארן, חנה; על העריסה מרופדת הערפל של רכס הבלו-רידג' המרוחק. אלוהים. אפשר להתמזג עם הארץ ההיא הרבה יותר בקלות משאפשר עם הקדרות צחת-השמים של העמק האנדלוסי הזה. אם תישאר פה, לוסון אמר לעצמו, הכאב לעולם לא ייעלם.
הם עברו את סנטה קלרה, אזור מגורים של הקצינים והמש"קים שהוצבו בבסיס חיל האוויר מורון. עם הגדרות החיות הגזומות בקפדנות, פנסי הרחוב הגבוהים מאלומיניום, והבתים נמוכי הגגות, שלהם חניות מקורות וחלונות רחבים, סנטה קלרה דמתה לשכונה פרברית של המעמד הבינוני בניו ג'רזי או אוהיו. אבל עשן שחור הסתלסל מעל האזור, והאנשים ברחובות ועל הדשאים בבירור לא היו אמריקנים. הם דמו להולנדים מדרום אפריקה, אנשי שבטים אמזונים, פולנים, אתיופים, ואלוהים-יודע-מה שהושתלו כאן. כל מה שלוסון יכול היה להסיק בדיוק כלשהו היה שחלק מהאנשים האלה עברו לגור בבתים הריקים – אולי הם התעוררו בהם – והאחרים הציתו מדורות ברחבי השכונות של המובלעת ללא מטרה. מדורות אלה, מכיוון שלא נשבה כל רוח, בערו בחוסר דחיפות שטריף את הדעת.
"אמריקה הקטנה", סיקומב אמר.
"זה באנטארקטיקה", לוסון ענה בסרקזם.
"נכון. לא משנה איפה היא".
"לך תקפוץ".
יעדם עכשיו היה סן פבלו, מקום ששם היו לאמריקנים מתקני בית חולים, ספריה, אולם קולנוע, מזנון, מחסן אספקה, ובשיתוף עם הספרדים, שדה תעופה אזרחי וצבאי קטן. סן פבלו שכנה רק כמה קילומטרים נוספים במורד הדרך, ולוסון שקל את הרעיון של טיסה לפורטוגל. איזה סיכוי יהיה לו, בהנחה שהוא יגיע לליסבון, לחצות את האוקיינוס האטלנטי, בדרך הים או האוויר, ולנחות באחת מערי החוף של ארצות-הברית? אחד למאה? אחד לאלף? פחות מזה?
כמה מושבים מאחורי הנהג, אנגלי בעל שפם חד-למראה ואישה אמריקנית עם מבטא דרום-מערבי בולט התווכחו על המעלות של פסיחה על סן פבלו ונסיעה לגיברלטר, המוחזקת על ידי בריטניה. האנגלי האמין שגיברלטר וודאי חמקה מהתהפוכה שלה נפל שאר העולם קורבן, בעוד שהאמריקנית חשבה שהוא משוגע. זה עורר התנצחות קולנית שבה השתתפו עוד חמישה או שישה נוסעים. לבסוף, לכשסבלנותו פקעה, נהג הבלובירד הנחית את מרפקו על הצופר והשאיר אותו שם עד שכולם השתתקו.
"סן פבלו", הוא הודיע. "לא גיברלטר ולא שום מקום אחר. כשנגיע לשם, נמצא מטוס ממתין".
VI
שני מטוסים המתינו, זוג די.סי-7 מוטלאים שהשתייכו בעבר לחברת התעופה הספרדית שנקראה איבריה. גברת אלכסנדר גייסה את אחד הטייסים שלה מהע"קים שהופיעו באקספורטדורה; האחר, טייס TWA בדימוס מריברסייד שבקליפורניה, הגיע בעצמו לשדה התעופה בזכות הכרות קודמת עם סביליה ועם מתקני הצבא האמריקנים בה. שני הגברים היו להוטים להטיס נוסעים הביתה, האחד דרך חנית-ביניים בליסבון, והאחר על-ידי שימוש במדריד כקרש קפיצה לאיים הבריטיים. הם קיוו להעביר את הנוסעים שלהם לכלי טייס סילוניים בנמלי התעופה הקוסמופוליטיים יותר של הערים האלה, אבל אף אחד לא דיבר על המכשולים האמיתיים להצלחה שכבר החלו לארוב להם: תוהו ובוהו אזרחי, עיכוב, תקשורת לקויה, מחסור בדלק, תקלות מכניות, ספק ובורות, אלף דברים אחרים.
עם דמדומים, אם כן, לוסון עמד לצד דאי סיקומב ליד גדר שרשרת שלפני מסלול ההמראה זרוע המהמורות של סן פבלו והשמש מתנוצצת על כנפי הדי.סי-7. רוחצים בזוהר העמום, שני המטוסים הישנים נראו כמעט יפים. אף על פי שגברת אלכסנדר הודיעה לע"קים שהם יצטרכו לבלות את הלילה בבית הקולנוע של המתקן, כדי שהבלובירד יוכל לנסוע מספר פעמים הלוך וחזור לאקספורטדורה, לוסון האמין בלב שלם שהוא בדרכו הביתה.
"להתראות", הודיע לו סיקומב.
"להתראות? אה, כי אתה טס בטיסה השניה?"
"לא, אני אומר לך שלום, לוסון, כי אני עוזב. עכשיו. ברגע זה, אתה מבין".
"לאן אתה הולך?"
"חזרה לעיר".
"איך? למה?"
"אלך ברגל, אני מניח. באשר ללמה, זה קשור לרצון להפיס את דעתם של ה'הם' של גברת אלכסנדר, וגם לניסיון להבין מה יעלה בגורל כולנו. סביליה היא המקום לכך, אני סבור".
"אז מדוע באת הנה בכלל?"
"להיפרד, אידיוט שכמוך". סיקומב צחק, לפת את ידו של לוסון, לחץ אותה בלבביות. "כי לא הצלחתי לשנות את דעתך".
משאמר זאת, הוא פנה והלך לאורך הגדר עד שמצא את הכביש מאחורי מרכז האספקה של המתקן. הוא נעלם מאחורי מערכת רציפי הטעינה הסבוכה של הבניין. אחרי זמן מה הוא הופיע שוב מהצד השני, אבל כנגד השמים העצומים של ספרד, דמותו הצועדת הדלדלה עד מהרה לכדי כתם שאי אפשר להבחין בו: כתם בחשכה.
"להתראות", אמר לוסון.
בלילה, סרוח בכיסא הגבשושי של אולם הקולנוע, הוא ישן עם כמעט שישים אנשים אחרים בקולנוע של סן פבלו. נער מתבגר, כנגד מחאות בודדות בלבד, התעקש להקרין את כל הסרטים הישנים שעדיין היו בקופסאות הפח בחדר ההקרנה. כתוצאה מכך, לוסון התעורר פעם אחת באמצע אפוקליפסה עכשיו ופעם נוספת סמוך לסוף מעבר לעלטה של קובריק. הקרח על המסך, תצורות סָאסְטְרוּגִי[v] דמויי חוליות השתרעו מאופק עד אופק, העבירו בו צינה, נגעו בנקודה רגישה בזיכרונו. "אמריקה הקטנה", הוא מלמל. ואז חזר לישון.
VII
יחד עם הנוסעים שפניהם מועדות לליסבון, לוסון המתין ליד הגדר במקום שבו עמד קודם עם דאי סיקומב; הוא צפה במדחפים הסובבים כטחנות רוח כסופות כשמנועי המטוס הותנעו. הדי.סי-7 שטס למדריד יעזוב מאוחר יותר באותו יום, בעיקר משום שהיו בו עוד מספר מקומות פנויים וגברת אלכסנדר היתה משוכנעת שאפשר למצוא עוד ע"קים דוברי אנגלית בעיר.
האנשים שעם לוסון ליד השער נעו והתלחשו בינם לבין עצמם. מנועי המטוס המושיע שלהם ייללו כמו סירנות, והמסלול נראה כאילו הוא רוטט. אילו עיניים מלאות יגון יש לנשים, לוסון חשב, והגברים נראים מוזנחים כנוודים הנוסעים ברכבות מטען. ממשש את לסתו, לוסון הבין שהוא לא נראה נאה יותר או מטופח יותר ממי שחיכו אתו. כמוהם, הוא חיכה בעצבנות לסימן לעלות למטוס, לסימן המאשר שהמטוס שלהם עבר את בדיקות הקרקע הבסיסיות האחרונות.
לפחות, הוא חשב, אתה לא אוכל צ'יפס בעשר וחצי בבוקר, והוא פנה בגועל מאדם בעל אוזניים בולטות שעשה בדיוק את זה.
"יש כאן יותר אנשים ממה שהמטוס שלנו אמור לשאת", סח מכרסם הצ'יפס. "זה יכול להיות מסוכן".
"אבל זה באמת לא רחוק לליסבון, נכון?" אמרה אישה. "ולאיש מאתנו אין מטען".
"כן, אבל –" האיש נחנק מחתיכת צ'יפס, השתעל, ניסה לדבר שוב. כשהוא מביט לכיוון אחר, לוסון חש שדבריו של האיש יהיו רהוטים רק אם יתנדב לטוס בתא המטען של הדי.סי-7 שאין בו לחץ אוויר.
אבל במהרה הגיע הסימן לעלות למטוס, ולאיש עם האוזניים הבולטות לא היתה הזדמנות לסיים את דבריו. הוא השליך את שקית הצלופן שלו לאדמה, ולוסון שמע אותה מרשרשת מתחת לרגליהם של האנשים שנדחקו דרך השער אל השוליים מכוסי העשב של המסלול.
כדי לקבע את האנומליה של סן פבלו בזיכרונו, לוסון הסתובב והלך לאחור לאורך השדה. במאסף ניצבו ארבעה גברים עם נשק אוטומטי – כלי נשק שאותם השיגו, ככל הנראה, מתחנת משטרת האוויר של המתקן. אנשים אלה, כמו לוסון, הלכו לאחור כשעיניהם כמו גם כלי הנשק שלהם סורקות את שורת האנשים המוזרה שהופיעה לפתע, כאילו משום מקום, לאורך גדר שדה התעופה.
רק זוג מכנסיים קצרים מהוהים התנוסס על אחד האנשים האלה. אחר דגמן גלביה שהגיעה עד לקרסוליו, ומישהו אחר עם זוג מכנסיים שחבל שימש להם כחגורה. אישה צעירה שעיניה כעיני איילה, ששדיה חשופים ולה צמידים מבריקים מאלמוגים, נצמדה לגדר. פליטים אחרים נעו לאורך הגדר כמו רוחות רפאים נואשות, כמו משכה אותם יבבת המנועים אל השדה. כשהאנשים הראשונים בקבוצתו של לוסון עלו למטוס, עוד ועוד רוחות רפאים הופיעו: תערובת של נוודים, ציידים, בנאים, דייגים, רועים. הם הבינו בבירור למה מיועד המטוס, ואחד הגברים כהי העור ביותר מביניהם הרהיב עוז בנפשו ויצא אל המסלול כשידיו פרושות בתחינה.
"לאן אתם ללכת?" הוא צעק. "לאן אתם ללכת?"
"אין יותר מקום", השיב גבר בג'ינס כחולים עם תת-מקלע. "זוז אחורה! אתה תצטרך לחכות לטיסה אחרת!"
בטח, חשב לוסון, הטיסה למדריד. הוא היסס בבסיס גרם המדרגות הנייד של המטוס. האיש בעל האוזניים הבולטות שזלל שקית שלמה של צ'יפס הניד בראשו לעברו בחדות.
"כדאי שתעלה!" צעק מעל לשיהוקים העמוקים של המנועים. "לפני שחברה בלתי רצויה תתחיל לנשוף בעורפנו!"
"אחריך". לוסון זז הצידה.
מאחורי הגבר כהה העור שהפציר בשומרים החמושים למקום במטוס, שלושים או ארבעים אנשים אחרים התקבצו, הדבר היחיד שבו דמו זה לזה היה תשוקתם למצוא דרך החוצה. "לאן אתם ללכת? לאן אתם ללכת?" האמיצים והנואשים ביותר שבהם קראו, אבל כולם רצו לעלות למטוס שעליו תבעה כבר הקבוצה של גברת אלכסנדר בעלות. רובם הבינו שלא יצליחו לעולם להגשים את מטרתם בלי להסתכן, והגבר כהה העור פרץ בריצה לעבר המטוס. למרות שזעקותיהם של האחרים עדיין היו מפצירות בעיקר, השומרים של הנוסעים חשו עכשיו שהם נתונים תחת התקפה ישירה.
פרץ של אש תת-מקלעים נישא מעל השדה והדהד כמו תיפוף על גג פח. האיש שקרא "לאן אתם ללכת?" נפל קדימה על פניו. אחרים נפלו לצדו, כולל האישה עם צמידי האלמוגים. מבוהל או מדורבן על ידי עדות זו להיותם של תוקפיהם בני תמותה, אחד השומרים שטף את גדר הרשת בנשקו, מוריד כמה מאלה שכבר החלו לסגת ומעורר גם צעקות וגם את הקול המטריד והמוזר של חוטי ברזל ניתקים. ואז, באופן מפחיד, הדממה שלטה שוב ברמה.
"תעלה למטוס!" צעק שומר אל לוסון, הנוסע היחיד שנשאר על הקרקע. הוא רצה בבירור להתחיל להזיז משם את גרם המדרגות הנייד.
"לא נראה לי ", אמר לוסון.
גוחן קדימה כאדם תחת אש, הוא רץ לעבר השער והגופות הטבוחות שחסמו אותו חלקית. מה שהוא היה עד לו נראה לו כחזרה זוועתית על חלק גדול של ההיסטוריה של הזמן האחרון, והוא לא רצה יותר להיות חלק מהיסטוריה זו. יתר על כן, המטוס מאחוריו נראה כסמל גס, עטוי ברזל, של העול שאותו הוא רצה לפרוק מעל צווארו – גם אם הוא סימל את ההבטחה של מסע הביתה.
"הי, לאן לעזאזל 'תה חושב שאתה הולך?"
לוסון פסע בזהירות בין הגופות בשולי המסלול, עצר בצידה האחר של הגדר, ובעיניים מעורפלות מזוהר ופליאה, פנה להביט ב די.סי-7 הנוסע במורד המסלול המחורץ לקצה השדה. שם המטוס פנה והתחיל לחזור בדרך שבה הגיע. במהרה הוא דהר לאורך המסלול כמו שפירית מתכת עצומה, צובר מהירות. כאשר התרומם מהקרקע, צמיגיו צורחים מסדרת המהמורות האחרונה לפני ההמראה, לוסון עצר את נשימתו.
כנפו הימנית של המטוס שקעה, שקעה שוב, פגעה בקרקע, ונשברה כפיסת עץ בלזה, בשבבים נוצצים. אחרי זה, המטוס התגלגל על פני מסלול הבטון לתוך השדה השומם שמעבר לו, ושם אפפו לפתע להבות את גוף המטוס ואת הכנף שנותרה. אפשר היה לשמוע את האנשים נצלים בתופת הזו, אפשר היה להריח דלק ובשר חרוך.
"ישו", לוסון אמר.
הוא נרתע מגדר הרשת, מיהר דרך הדשא הקצר שמאחורי הספרייה של סן פבלו, והצטרף לקבוצה של אחרים שנמלטו מאש הנשק האוטומטי של השומרים של דוברי האנגלית. הוא פגש אותם על הכביש המהיר המוליך חזרה לסביליה והלך ביניהם כאילו הוא נמנה עליהם. למרות שחלק מהפליטים האלה הביטו בחשד במדים שלו, אף אחד לא טען שהוא אינו שייך. אף אחד לא איים לשסף את גרונו.
שפוף ברוחו ונחבא אל הכלים, כמו רוב בני לווייתו, לוסון צפה בנעליו הפוסעות על הכביש הסלול כאילו הן רגליו של צעצוע מכני. מה הוא יעשה בסביליה? יתחמק מכדורים ויאכל דגים מטוגנים, אם יהיה לו מזל. ידבר עם סיקומב שוב, אם יוכל למצוא אותו. ואם יש לו שכל, הוא יארגן את חייו סביב מטרה שאינה המטרה המטורפת וחסרת התקווה של חזרה ללינצ'ברג. אבל איזו מטרה? איזו מטרה חוץ מהמטרה החייתית הבסיסית של הישארות בחיים?
"מישהו רעב?" שאל לוסון.
אנשים הביטו בו בסקרנות ספקנית.
"רעבים?" הוא חזר. "¿טייֵנֶה הָאמְבְרֶה?"
אנגלית? ספרדית? אף אחת מהן לא עבדה. איזה שפה היתה להם, לפליטים אלה מליבה של חידה? נראה כאילו כולם ניסו לדבר זה עם זה בעבר, אך מצאו את המשימה בלתי אפשרית – מכיוון שבהלכם על האספלט מתחת לשמש האנדלוסית החמה, הם הסתמכו על מחוות ונהמות ידידותיות כדי לתקשר.
כך שלוסון הגיש את אצבעותיו אל פיו ונקש בשיניו כדי לסמן לעיסה.
האנשים הבינו. איש רזה, יחף, בחולצה ומכנסי פשתן רפויים הוביל את לוסון מהכביש אל פרדס של עצי תפוז. הפירות הירוקים היו חמוצים, אבל כל קבוצת שנים-עשר או שלושה-עשר האנשים בחברותו של לוסון אכלו מהם, מניחים למיץ לטפטף במורד זרועותיהם. כאשר חידשו את דרכם לסביליה, השובע כאילו רוקן את מוחו של לוסון מכל דאגה. הדבר היחיד שקרקש בגולגלתו היה הפחד הקטן שכאשר הם יגיעו לעיר הוא לא יידע מה לעשות. הוא תהה עמומות אם הטיסה השנייה שהיתה אמורה להמריא, זו למדריד, תגיע בשלום ליעדה. העניין נראה לו כבעל חשיבות מועטה ביותר. הוא מחה את פיו והשתרך בנמנום במורד הדרך עם חבריו למסע.
VIII
הוא גר מעל חנות אמצעי המניעה. בבקרים היה חוצה את הסמטה והולך למאפיה שעליה השתלטה אישה בעלי תווי פנים מונגוליים שלווים. בתמורה להקצבה יומית של לחם וחלק מהסחורות שנתקבלו בסחר החליפין, לוסון טאטא את רצפת המאפיה, שטף את כלי המטבח שהתלכלכו מדי יום ועבד מאחורי הדלפק של המאפיה. המיומנות המתגמלת ביותר שלו, למעשה, היתה התקשורת עם מי שנכנסו לקנות דבר מה. הוא שלט היטב במספר סוגים של שפת סימנים, ומפעם לפעם מצא את עצמו מדבר בעגה חד-הברתית שאת מקורה לא הבין כלל. לעתים הוא חשב שהמציא אותה בעצמו, לעתים הוא האמין שלמד אותה מבני סביליה המושתלים שביניהם הוא חי כעת. האנגלית, מאידך, נראתה כאילו היא דולפת ממוחו לאיטה, מעין נוזל צמיג שאי אפשר להשיבו.
שלושת או ארבעת השבועות של התוהו ובוהו שבאו לאחר השינוי מיצו את עצמם בשלב זה, מצב עניינים שהפתיע את לוסון. ובכל זאת הם הסתיימו. עכשיו יכולת לעלות על יצועך בלילה בלי לשמוע את קול הפיצוח של אקדחים וללא חשש שמטורף חשוך כלשהו יצית את חדר המדרגות שלך. רוב השירותים החיוניים של העיר – חשמל, מים וביוב – שבו לפעול, גם אם בצורה מהוססת, וסחורות חקלאיות זרמו מהאזור הכפרי. אנשים שבו לעשות את מה שידעו לעשות בצורה הטובה ביותר, בעוד שמי שלעבודות הקודמות שלהם לא היה קשר לשרידה יומיומית החלו להשתלם כבנאים, נגרים, אופים, דייגים ואפילו טכנאי חשמל ומים. את העובדה שגברים ונשים בחרו לגור בנפרד ואת העובדה שילדים היו נדירים כאבני ספיר, איש לא מצא מטרידה או לא-טבעית. דפוס חדש נוצר. חיית בקרב אחיך ללא מתח או מריבה, ולא יצרת קשרים אינטימיים מסוכנים.
לילה אחד, בעת שעמד ליד החלון, לוסון נתקל באריח רופף מתחת למסגרת החלון. הוא פירק את האריח והניח אותו על הרצפה. בכל לילה במהלך חודשיים כמעט הוא פירק אריח אחד לפחות וערם אותם ליד הקיר הפנימי יחד עם אלה שכבר הסיר, כשהוא נזהר לא לשבור או לסדוק אותם.
לאחר שהשלים משימה זו, כאשר שכב על יצועו, הוא שמע לעתים קרובות גבר או אישה אי-שם בעיר שרים שיר גבוה ומתוק שלמלותיו לא היתה כל משמעות לגביו. לפעמים שני קולות ענו זה לזה, תמיד בשפות שונות. ואז, סמוך לסוף הקיץ, כאשר לוסון עמד ובהה בלוחות ובקורות של הקירות, שאותם חשף בצורה כה שיטתית, הדחף דרבן אותו לשיר שיר עגום משלו. והוא שר אותו בלא לדעת מה משמעותו.
הימים הלכו והתקררו. לוסון החל לעזוב את המאפיה כאשר היא נסגרה אחר הצהריים וללכת דרך הקאייה דה סיירפס לבּוֹדֶגָה[vi] מול זירת השוורים. צוות של פועלים שתקנים, שעבדו בתכליתיות למרות שלא נראה שהיה להם מנהל, פירקו את הפלאזה דל טורוס, ולוסון נהנה לצפות בשעה ששתה את היין ואכל את הלחם שתמיד לקח עמו.
צוותים אחרים ברחבי העיר פירקו בקפדנות בנייני ממשלה ובתי תפילה שכונתיים שאיש לא פקד יותר. הם שמרו את הלבנים, האריחים והקורות כאילו למבצע בנייה לא ידוע עדיין. בינתים, לוסון עצמו כבר הוריד את הקיר האחורי של חדרו מעל חנות אמצעי המניעה, והוא חש הזדהות עמוקה עם הפועלים שעקרו את הקורות והמתרסים מקרביה של זירת השוורים. בסופו של דבר, כמובן, הכל יצטרך לרדת. הכל.
עונת הגשמים החלה. הרוח והקור. לוסון המשיך לבקר בבית הקפה שעל המדרכה ליד חורבות האצטדיון. כיון שהריסת זירת השוורים נמשכה גם במזג האוויר הרטוב, הוא לבש מעיל שרכש לאחרונה וארב לשולחן שהיה במחסה הסככה של הבודגה. שם נהג לשבת.
ביום נשוב רוחות ורטוב אחד, הוא ניער את המטריה שלו ומצא אדם אחר יושב במקומו הקבוע. על השולחן הוא ראה לוח משחק ממורק כלשהו, מחולק למשבצות.
"הלו, לוסון", הפולש אמר.
לוסון מצמץ ולקק את שפתיו. אף על פי שמזה זמן מה הוא לא העלה את משפחתו בזיכרונו, ואף תהה כעת אם באמת התחתן והוליד ילדים, פניו של דאי סיקומב צפו והופיעו לפניו בחשכת חדרו מפעם לפעם. אבל עכשיו לוסון לא יכול היה לזכור את שמו של הוולשי, או את לאומיותו, ולא היה לו מושג מה לומר לו. המילים הראשונות שדיבר נשמעו כמלמול מתוך חלום, או קול שנוגן לאחור על פטיפון. רק כדי לומר שלום הוא נכנע להשפלה, הקומית כמעט, של תנועה ילדותית בידו.
סיקומב, מחווה כלפי הלוח, סימן שעליהם לשחק. הוא רוקן כלים על השולחן מתיבת עץ מגולפת בעלת ביטנת קטיפה, ואז סידר אותם בשני צדי הלוח. שח, לוסון חשב במעורפל, אבל הוא לא ממש זיהה את הכלים – הם נראו כאילו הם היו שונים מהדרך שבה הוא האמין שהם צריכים להיראות. וכשהגיע תורו לשחק, סיקומב היה צריך להדגים את היכולות של הכלים העיקריים לפני שלוסון יכול היה לנסות אפילו התקדמות מהוססת. את הכלי שהכי הזכיר לו פרש היה צריך להזיז על פי שתי קבוצות שונות של כללים, תלוי אם הוא עמד על משבצת שחורה או לבנה. ה"צריחים", מצד שני, יכולים היו לפעמים לדלג מעל לכלים של היריב שעמדו בדרכם, אבל לא תמיד. אחרי עשרה או שנים-עשר מהלכים, הוא הרחיק את כיסאו ולגם לגימה מרירה-מתוקה מהיין. הגשם ירד בשטף כמסך של חרוזים מתמוססים.
"זה בסדר", אמר סיקומב. "גם אני לא ממש שולט בזה. בחור מבהוטן ליד המקום שבו אני גר עשה את הכלים ורק לאחרונה לימד אותי לשחק".
במאמץ, לוסון ניסח שאלה: "איזה עבודה אתה עושה?"
"אני בעסקי ההריסה. כולנו נהיה בקרוב. זה העיסוק הבונה היחיד שיש", הוולשי סיים את היין שלו, וקם. כשהוא מרים את המטריה שלו הוא נפרד מלוסון לשלום במילה אשר, כאשר לוסון ניסה לחזור עליה מאוחר יותר, היתה נטולת כל משמעות.
בכל אחר-צהריים באותו חורף קודר, לוסון שב לאותו שולחן, אבל סיקומב לא הופיע שוב. והוא גם לא חסר ללוסון במיוחד. הוא התרגל לעושר המוזר של חברת עצמו. וחוץ מזה, אם הוא רצה אנשים לדבר אתם, כל שהיה צריך לעשות היה לעמוד מאחורי הדלפק במאפיה.
IX
האביב לבלב. כל קירות חדרו ירדו, ושעשע אותו לראות את גביע החרסינה של האסלה כאשר עלה במדרגות מחנות אמצעי המניעה.
הטיח שקילף לעולם לא ישמש איש שוב, כמובן, אך הוא שמר מההריסות כל מה שהיה ראוי להציל. כאשר מזג האוויר הטוב חזר, אנשים נהגו עגלות שוורים ברחובות ובסמטאות לאסוף פריטים אלה. לא ראית אף אחד נוהג ברכב ממונע בימים אלה, כנראה כיון שבמהלך החורף רובם נלקחו על-ידי בוזזים. לעובדה שדלק וחלקי חילוף היו נדירים היה תפקיד בכך, כמובן, אך למען האמת, אנשים לא רצו להתעסק יותר עם מנועי בעירה פנימית. זה גם לא היה קשור לרצון לשים קץ לזיהום ולרעש. אדם עם גללים על הנעליים או על מפתן ביתו לא יאמין שחל שיפור סביבתי רחב היקף, ושקשוקן של עגלות עץ – הצלצול של גלגלים מחושקים במתכת על אבני ריצוף – יכול לייסר את האוזן ממש כמו ההמולה של תנועה ממונעת. ובכל זאת, לוסון אהב לשמוע את עגלות השוורים פונות לתוך הסמטה. יותר מפעם אחת, לאחר שהוזעק החוצה על-ידי הרעש, הוא עזר לנהגיהן להעמיס עליהן חומרי בניין, דלתות, מסגרות של חלונות, אפילו קורות אח מגולפות ומעוטרות.
יום אחד במאפיה, האישה המונגולית שאיתה עבד לוסון במשך כמעט שנה לקחה ממנו את המטאטא ואמרה לו את שמה. בדברה בהברות הבודדות, המהירות ככספית, של הניב שבו שלטו כבר כמעט כולם בסביליה אז, היא ביקשה ממנו לקרוא לה טיג'. לוסון לא ידע האם זה היה שמה לפני המהפך או שם שהיא המציאה לעצמה זה מקרוב. מרוצה בכל מקרה, הוא אמר לה את שמו הפרטי. הוא כשל בלשונו כשאמר אותו, וכאשר גם טיג' התקשתה לבטא את השם, הם צחקו יחד לסרבול נדיר זה של לשונם.
שבוע לאחר מן הוא עבר לגור בבית הדירות שבו התגוררה טיג'. הם ישנו באותו "חדר" שלוש קומות מעל חצר מלאה ויסטריה מטפסת. מכיוון שכל הקירות פרט לקירות התמך פורקו, לוסון חש תכופות שהוא נמצא בקסרקטין פתוח. אנשים עברו מעל יצועו כדי להגיע לחדר המדרגות והתלבשו בפניו ללא מבוכה. כשהוא משבח את עצמו על כושר ההסתגלות שלו, לוסון חיקה את התנהגותם האגבית.
וכאשר הקרח בחלציו החל להפשיר, הוא פנה אל טיג' באפלה ללא כל דאגה לכללי הנימוס המקובלים. הם התעלסו בשקט, אחרי הכל, והשחרור שלוסון חש מאז ומעולם היה שליו יותר מאשר מזעזע עולמות. לאחר מכן, בניחוח הוויסטריה שאפף את הבניין שלהם, הם שכבו זה בצד זה כשני זחלי צרעות והירח גלגל צללים על גופיהם המשורטטים בזיעה.
כל יום, לאחר שגמרו להכין את הלחם ולסחור בו, טיג' ולוסון סגרו את המאפיה וטיילו טיולים ארוכים. לעתים קרובות הם פסעו בשבילים המגודרים במשוכות שיחים ובגדרות ברזל נמוכות שבבסיס הקתדרלה של העיר. משבילים אלה, שמעליהם תלו תמוכות אבן ומרפסות מקושטות, הם לא יכלו לראות אפילו את שבשבת האמונה העשויה ארד שבראש הגירָלְדָה[vii]. אבל ערב אחר ערב לוסון התעקש לחזור למקום. ההתמדה שלו באה לבסוף על גמולה. צלילם של פטישי אוויר הנוגסים בשיש בכל אחד מחמשת אולמותיה העצומים של הקתדרלה קידם את פניהם, והוא וטיג' נכנסו לבניין כשהם אוחזים ידיים.
בפנים, גברים ונשים הסירו את מחיצות המזבח, את שבכות המתכת, ציורי השמן, חלקים של חלונות הזכוכית הצבעוניים והשרידים המקודשים ברוב המולה. שתים-עשרה עגלות שוורים הצטופפו מתחת לקמרון הקתדרלה, והרעש המתנפץ של פטישי אוויר הדהד מאולם לאולם, מרצפה לתקרות דמויות מערה. השוורים עמדו קפואים על מקומם עד כדי כך שלוסון תהה האם הנהגים התחכמו והחרישו את החיות. טיג' שחררה את ידו וכיסתה את אוזניה. הוא כיסה את אוזניו שלו.
זה לא עזר. אפשר היה להישאר בקתדרלה רק אם קיבלת את הרעש והחלטת להשתתף בהריסת הבניין. אנשים רבים כבר החליטו החלטה זו. הם שרצו בבטן האבן שלו כזן יעיל של טרמיטים אוכלי-אבן.
גבר לבקן מגזע בלתי מוגדר – אדם חיוור כמו טרמיט – הגיש את הכשיל שלו ללוסון. לוסון הוריד את ידיו מאוזניו ולקח את הכשיל בידיתו. טיג' מצאה רגע אחר כך לום תלוי מצידה של אחת מעגלות השוורים. עם הכלים האלה, שניהם חצו את האולם עד שהם נכנסו למוזוליאום המאיים ונעצרו בתוכו. נאבק כנגד האור החלוש והרעש הסטטי של השפה בראשו, לוסון פענח בקושי את הכתובת על הלוח שליד הקבר.
"כריסטופר קולומבוס אמור להיות קבור כאן", הוא אמר.
טיג' לא שמעה אותו.
הוא עשה תנועה שתבהיר שזה המקום שבו עליהם להתחיל. טיג' הנהנה בהבנה. יחד, לוסון חשב, הם יפרקו את המוזוליאום של מגלה העולם החדש ויוציאו את שרידיו המושחתים אל הרחוב. אחרי כל מאות השנים האלה, הם ישחררו אותו.
ואז יֵרד פסל הארד של האמונה שעל ראש מגדל הפעמונים, ובעקבותיו מגדל הפעמונים הנהדר עצמו. אחר כך התמוכות המעופפות, המרפסות, הקירות; כל אבן יפהפיה, נגועה.
הריסת הקתדרלה תכאיב מאוד, והיא תיקח זמן רב מאוד – אבל, בהתחשב בכל, זו האפשרות היחידה שעמדה בפניהם שהיתה בעלת משמעות. לוסון הרים את הכשיל שלו.
גירסת המקור ניתנת לרכישה ברשת בפיקשנווייז
[i] מלחמת שוורים בחמש אחרי הצהריים. המתרגם.
[ii] צל ושמש – כלומר, מושבים ובשמש ובצל. המתרגם.
[iii] שם ממוקם הקולג' הראשון (והמרכזי) של אוניברסיטת וויילס. המתרגם.
[iv] המשטרה הספרדית. המתרגם.
[v] תצורות קרח בקרחונים הדומות לדיונות. המתרגם.
[vi] בר יין, בית קפה שמגישים בו יין. המתרגם.
[vii] מגדל הפעמונים המפורסם שלצד הקתדרלה בסביליה. המתרגם.
וואו !
דורש הקפצה אחרי כל כך הרבה שנים