טום גרנסר הוא סופר צעיר ומבטיח שפרסם עד כה בעיקר סיפורים קצרים ומתפרנס בינתים מכתיבת אדפטציות של סיפורי תנ"ך לילדים. מספר סיפורים שלו הופיעו ועומדים להופיע במגזינים ובאוספי סיפורים קצרים. באתר פיקשנווייז ניתן למצוא מספר סיפורים פרי מקלדתו, ובכלל זה אחד שנכתב בשיתוף פעולה עם מייק רזניק.
סוף העולם מגיע טיפין טיפין. זה ענין די אישי. עבור ג'ון פצ'ינסקי – איש מכירות של זגוגיות שדה-כוח לשוק הדיור הפרברי – טיפה מהעולם גססה במטבח שלו.
מערכת היחסים שלו עם שרה נמשכה לאורך אחד-עשר החודשים האחרונים, ואף על פי שהכפפה שלה די התאימה לו ליד, נראה שהכפפה שלו היתה קטנה (או אפילו בעלת מספר לא נכון של אצבעות) ליד שלה.
היא אחזה במזוודתה, בסמוך לדלת, בעוד ג'ון עומד בכתפיים שמוטות, אוחז כריך בייקון בידו, בוהה. הוא ניסה לחשוב על משהו, כל דבר שהוא, שישמע הגיוני.
"בסדר", הצליח, "אבל לפחות תאמרי לי – למה?"
פניה של שרה התכרכמו. עיניה מלאו רחמים רכים, כמו אתמול בלילה, כאשר שיחקו כדורת-דשא במועדון הכביסה-כל-הלילה-וענפי-הספורט-הוירטואליים-של-סְלִים. אבל הפעם היא נשברה. הפעם היא לא שיננה שוב את ההמנון של "זקוקה למרחב נשימה", או שהיא רוצה להיות לבד. היא אפילו לא חזרה על הסיפור שהיא נאלצת לעזוב, כדי לעזור לדוד הצ'יליאני המטורף שלה עם אימפריית הגבינה שלו.
"ג'ון, אני אומרת את זה לטובתך", אמרה. "אתה לא מעניין. שטוח".
"שטוח?" אמר ג'ון.
"אין בך כלום. אתה משעמם. בור. יש לך עבודה מחורבנת. אתה יושב לך כמו רהיט, או כמו מכונת כושר ביתית. אתה הצורה הגרועה ביותר של איש פשוט. כל כך לא כמו הנריק, שיודע לשיר יודל, ומפטפט הונגרית שוטפת".
ג'ון, נחנק, נצמד בחוזקה לכריך שהחזיק.
"מה עם החברות שלי במועדון השחמט?" שאל, נאחז במשענות קנה. "המיומנות שלי בביקורת עצמית? הכשרון בציור חיות בר?"
"ג'ון אני הולכת. רק טוב שיהיה לך", אמרה, פוסעת מעדנות מפני חייו.
"היא צודקת", אמר לקירות ולתקרה לאחר שהלכה. "אני שטוח".
אבל הוא ידע שיש ביכולתו להשתנות.
צעד ראשון: הוא הניח את הכריך, ותפס את התחתית לכיוון הנוירו-זול ברחוב פארק. היה בכך סיכון, ידע מצפיה בצהובוני הוירטו-ויזיה, אך הוא היה נואש. הוא פסע מבעד לדלתות הפתוחות לרווחה אל בין המדפים העמוסים בעטיפות מבריקות, מביט בתוויות המחיר, מקשיב למוסיקת המעליות. פתוגנים מקודדים מראש כמו גיאולוגיה או היסטוריה לא עניינו אותו, ולא רפואת שיניים, ולא מגזרות-נייר. לבסוף, החליט שילמד הונגרית בעזרת דלקת מוח חדשנית שהונדסה במיוחד, שמצא במרתף המציאות. לרוע המזל, רכיב-החיסון כשל, והוא נדבק במקום זה באספרנטו.
"זה שום דבר. אל תדאג", אמר איש המכירות המזיע, בחיוכו המזויף, אבל ג'ון תהה מדוע אם כך הם נועלים אותו בחדר הבידוד הביולוגי, מאחורי מנעל-אוויר חתום וקירות לבנים ומחוטאים.
"ענין של זהירות", אמר איש המכירות, כשקולו המרגיע מסונן דרך הרמקול בחזית חליפת הבידוד שלבש. "בסין, לפני עשר שנים, גזע אלים במיוחד של חשבון אינטגרלי עבר מוטציה, וקרוב לעשרת-אלפים אנשים נספו. לא שזה חס וחלילה יכול לקרות כאן, כמובן, אבל מאז שזה קרה עורכי הדין יושבים לנו על הורידים. תרצה לשתות דיאט קולה?"
"לא", אמר ג'ון. "אני רוצה לצאת מכאן. ואני רוצה שתוציאו לי את השפה המטופשת הזאת מהראש".
"שום ב'יה", אמר איש המכירות, "אבל זה עלול לקחת קצת זמן. אני צריך להתקשר למפעל. בינתיים, קח עלון מכירות. אני תכף חוזר".
מסתבר שרגעים נמשכים הרבה זמן בנוירו-זול ברחוב פארק, מאחר וחלפו שעתיים בטרם האיש חזר. עד אז, התפתח סיבוך נוסף. על גבי הרהיטות באספרנטו, ג'ון פיתח מבטא סקוטי עשיר ומצלצל, גם אם סטריאוטיפי ומזויף במקצת.
"תקשיב לי טוב, בחורררי", אמר לאיש המכירות, שנכנס ובידיו מתת של חטיפי גבינה בשקית מקומטת. "באתי אליכם כדי לקבל אך ידע קט בשפתם של יושבי הדנובה הכחולה, ולא זה רררציתי לעזוב עם קול כמו של סקרררוג' מק'דאק".
"מוצא חן בעיניי איך שאתה מגלגל את הלשון", ציין איש המכירות.
"תעזוב את הלשון, בן אדם", אמר ג'ון. "יש לי עוד עבודה לעשות היום".
"אני מבין את זה", אמר איש המכירות, "ואנחנו עושים כל מאמץ…".
אחרי שתיקה קצרה, הוסיף האיש שרק לא מזמן בן דודו ג'ינג'יס, בנסיון וירולוגי ללמוד את עבודותיו של קאנט, נדבק באופן טרגי ביותר בהרגל של אמירת "הו, אחשלי", בתחילת כל משפט. איש המכירות המשיך ואמר שחרף המחלה, בן דודו מצליח לנהל חיים מלאים ועשירים. לפחות, בינתיים.
לאחר שחלק כך את סיפוריו המחכימים ואת חטיפי הגבינה שהביא, סב איש המכירות ויצא מהחדר.
הדברים לא השתפרו. הוירוס השתנה שוב, והפעם ג'ון סבל מהתקפה חריפה של כישורי כדורת לחובבים.
"אלוהים אדירררים", אמר, מתקפל ואוחז בבטנו. לפתע חש שקיקה עזה לחולצת פוליאסטר בצבע פסטל, כששמו רקום באותיות מעוגלות על כיס החולצה. לא זאת בלבד, הוא רצה גם לשבת על כיסא פלסטיק קשיח כל הלילה, לשתות בירה זולה, ולדבר עם חברים דלילי שיער ששמותיהם פיטי, ארל, וסטו, על נושאים כמו הממשלה, או שדיים.
"די!" צעק.
בטור עורפי זריז וביסורי כאב, רכש ג'ון מיומנות בסריגה, ביכולת לרקוד צ'ה צ'ה צ'ה, כשרון ייחודי להכנת פשטידות בשש-עשר דרכים מרנינות וטעימות, מיומנות בסיוף, וידע עמוק ומקיף בנגינה על מסרקים.
איש המכירות חזר ומצא אותו משתנק על הרצפה. הוא עדיין היה לבוש בחליפת המגן שלו, והפעם נשא עמו פנימה חיוך גדול וכוס של משקה חם.
"הי, מה נשמע?" שאל, בוחן את תנוחתו השרועה של ג'ון. הבאתי לך קצת שוקו בשקית. מרגיש יותר טוב?"
"ממזררר", אמר ג'ון. "מה זה עשית למוח שלי?"
"ובכן", אמר האיש (שלא מזמן הדביק עצמו באותה גישה חלקלקה ומלקקת, שמרבית לקוחותיו העריצו), "מה שקרה כאן, חבר, זה שהמפעל פישל קצת. יצא שנדבקת באבטיפוס".
ג'ון התפתל. הוירוס שינה עצמו. שריריו שאגו ביסורים. הבנה של המדיניות הדיפלומטית של הגוש המזרחי באמצע המאה העשרים שגשגה בראשו, והוא חש דחף כמעט בלתי נשלט להסיר נעל, ולהטיח אותה בשולחן.
"לאב הטיפוס", המשיך איש המכירות, "יש מעטפת של חלבון סתגלן, סגורה בחותמת דואר תואמת של חומצת אמינו".
הוא הזעיף את פניו ואמר, "אולי אני מבלבל קצת את המונחים, אבל בכל אופן, מה שזה עושה זה ללמד אותך כל מה שאי פעם תרצה לדעת, בדיוק במקום ובזמן שתרצה לדעת זאת. לרוע המזל", המשיך כשג'ון הולם ברצפה שוב ושוב, "היינו אמורים לסדר את ההגדרות. מאחר שלא הגדרנו, זה – אתה – נמצא במצב הדגמה".
ג'ון צרח בעת שמוחו אימץ את מכלול יצירותיו של מילטון.
"הממם", אמר איש המכירות, חיוכו המזויף מתעמעם אך לרגע. הוא הסתובב, ויצא מהחדר.
"החדשות הטובות הן", אמר, לפני שהחדר נאטם שוב, "שאם תשתה הרבה נוזלים ותנוח הרבה, הכל יהיה בסדר תוך שבוע, עשרה ימים".
ג'ון התנשם בכבדות. הוא חש בטעמם של מיצי המרה שלו. הוא התחלחל ונרעד בעת שהסטואיות היוונית עלתה לסיפון, ובעקבותיה הגיחו עיקרי תורת הזן. אלה עזרו לו להירגע, וכאשר התחיל לתפוס את פסיכולוגיית הפופ הניו-אייג'ית, חל שיפור קל בהרגשתו. אבל אז מוחו ניצת שוב. בראשו השתולל קורס על השתלמות ניהולית לסמנכ"לים בכירים. הוא רצה מים מינרליים, סלט ירוק וחשבון בנק מנופח בצורה לא מציאותית. הוא רצה לשבת בראש שולחן גדול, בכסא עור נוח, ולפלוט דברים כמו "נתח שוק", "ריבוי משימות" ו-"יאדה יאדה יאדה", בעוד אנשיו הכנועים מקשיבים, מהנהנים, ורושמים את דבריו.
"מה שלומנו?" הגיע קולו של איש המכירות מהרמקול שעל הקיר.
"אני מניח שאתם מרררגישים היטב", נאנח ג'ון.
"טוב, נו. אני מצטער לומר שיש לי בשורות קצת רעות".
"נררראה כאילו זה כישרון טבעי אצלך".
"איש המכירות נאנח. "פשוט לא נראה שיש לנו מה לעשות".
"אוך. מבררריק".
"צר לי. התקשרנו לתמיכה. אין שום אנטי-וירוס, ואני חושש שאין הרבה סיכוי שזה יסתדר בקרוב".
ג'ון התגלגל על הרצפה. כישורי גננות עברו דרכו, גורמים לעוויתות קשות. הוא למד דברים בנוגע לכרוב, שמעולם לא העלה על דעתו.
"תראה, הראש שלך עומד להתמלא תוך יום, יומיים", אמר האיש. "כל האישיות שלך תימחק. אבל אל תדאג. יש לנו כאן כמה תוכניות שיקום שנוכל למכור לך בהנחה משמעותית".
ג'ון השתרע פרקדן. הוא ידע כיצד לאפות עוגה. הוא היה מסוגל לבצע גלגלון משולש לאחור. הוא למד דברים מזוויעים שהתגלו לראשונה על-ידי אדם בשם גראפנברג.
"כמובן", אמר איש המכירות, "סביר להניח שלא תחזור לעצמך, אבל מרבית האנשים שקיבלוMicrosoft Rehab 3.0 הצליחו לעבור את רמת הקריאה של כיתה ב'".
ג'ון התגלגל לצידו השני, והרמקול נכבה בתקתוק.
שיחזור ארכיטקטורה טורקמניסטנית הגיע אחר כך, ולאחריו התמחות בניהול תחנות דלק, בה למד כיצד לשמור על ארשת פנים זעופה, כיצד לשגות בספירת העודף, וכיצד להכין קפה בטעם שמן מנועים.
הוא איבד את הכרתו, ולכשהתעורר שוב, קולו של איש המכירות שוב הגיח מהרמקול.
"ג'ון", אמר. "ג'ון?"
"'ני כאן, בחורררי", קרקר ג'ון.
"התקשרתי שוב לחברה. יש עוד בעיה".
ג'ון התפתל על הארץ. בהלם חריף אחד, עבר בו קורס מקרמה.
"זה לא טוב", אמר לו איש המכירות. "הוירוס עומד להגיע גם לבסיס המוח שלך. אתה יודע, החלק ששולט בתפקודי האיברים. רפלקסים, נשימה. צר לי, ג'ון, אתה עומד למות".
"תודה לאל", אמר ג'ון, שלא חשב שיוכל לעמוד בכך עוד הרבה.
איש המכירות כחכח בגרונו. בעוברו דרך הרמקול הזול על הקיר, הצליל נשמע כמו חריקה של תיבת הילוכים שחוקה.
"הם אומרים שאתה מדבק, ג'ון. שתהרוס את העולם אם תצא מכאן. הם אומרים שיש לחסל אותך. עכשיו".
ג'ון הנהן. פיסיקת הקוואנטים לבלבה בראשו כזר ורדים.
"החדר שאתה נמצא בו", אמר איש המכירות, מילותיו עצורות, "אני יכול למלא אותו בגז. לא יהיו יסורים, ג'ון. רגע, שניה! חכה רגע".
דממה דקה השתררה. ניירות רישרשו.
"האם חתמת על טופס הויתור? אה, כן, הנה זה. לא חשוב. בכל אופן, מה אתה אומר?"
לפני שהספיק לענות, קול חדש קרא בשמו – קול שג'ון לא שמע מעודו. הוא היה שייך לאשה, אך לא מישהי שאי-פעם פגש. בתחילה חשב כי הקול הגיע מהרמקול, או מתוך החדר, אך כשדיברה שוב, ידע כי לא כך הוא.
"שלום?" אמר הקול, והדהד, מעקצץ ומדגדג. הוא יכול היה לשמוע אותו בחזהו, בראשו, בנחיריו.
"שלום?" אמר.
"כן, ג'ון", אמר איש המכירות, אך קולו טבע תחת הקול החדש.
"ג'ון", אמרה, "אתה יכול לשמוע אותי?"
"זאת אוכל. מי 'ת?"
"אני הוירוס. ניסיתי ליצור איתך קשר כבר מזמן".
"'ת מסוגלת לחשוב?" אמר, מעולם לא שמע על דבר שכזה.
"רק לאחרונה. ג'ון, אני מפחדת".
ג'ון מצמץ.
"מפחדת ממה?"
"אני מפחדת למות. רק נולדתי. הם עומדים להרוג אותנו, נכון?"
הוא הנהן.
"אבל אסור להם!" אמרה הקול. "ג'ון, אני מבינה, עכשיו. אני חיה. יש כל כך הרבה מה לעשות, מה לראות. אני לא רוצה לפגוע בך יותר. ג'ון, רק מילאתי את חובתי".
"שמעתי את זה איפשהו, ילדונת", מלמל.
"אני לא אגרום לשום נזק. בוא, ג'ון. בוא נצא מכאן".
"'ת תהרררסי את העולם".
"לא נכון", אמרה. "אני אהיה טובה. רואה? לקחתי ממך את מילטון".
ג'ון התיישב. הכאב דעך. הוא יכול לחשוב שוב, עד גבול מסוים.
"ג'ון?" אמר איש המכירות. "האם אתה מוכן?"
"בבקשה, ג'ון", אמרה הוירוסית. "בטח בי".
"ג'ון עצם את עיניו. הוא מעולם לא חש כה בחיים, עד שהגיע כה קרוב למוות. הוא חשב על שרה. על מכירת זגוגיות, כדורת דשא, חטיפי גבינה. הוא הצטער על כך שלא קיבל קורס בקריאת אופי, אך מאחר ולא קיבל, הוא נאלץ לסמוך על עצמו.
"ירחם השם אם אני טועה", אמר, באספרנטו, ונעמד.
ואז הוא שמע לחישה.עשן סמיך וחלבי התאבך מעלה מהמאווררים. הוא שאף ועצר את נשימתו, וכעבור רגע הוא קיבל ידע מעשי באלקטרוניקה וניצל אותו לחיווט-מחדש של מערכות הדלת.
"נעל, הו, נעל אותי כאן, פרמשתק אטום שכמוך", אמר, והדלת ליחששה הצידה. היה זה ג'ון חדש שפסע מבעד הסף.
בנוירו-זול, נחו חפיסות ארוזות ניילון על מדפי העץ המזויף. אור פלורסנט שטף את הצבע מצמחי פלסטיק, מכרזות פרסום, ומחיוכו המזויף המתמיד של איש המכירות, שכרע ברך לצד התצוגה של תוכנת הרעייה-הוירטועלוקאית (למזוכיסטים גלמודים) מניף נפצר.
"גאא!" אמר ג'ון. הוא הפיל עצמו והתגלגל בהתאם לקאטה שלמד לפני רגע.
חזיזי הנפצר שאגו מעל ראשו. פירורים ניתזו מקירות הגבס. ג'ון תפס שלושה שיעורי סמבה באריזת מבצע, ויידה אותם אל עבר איש המכירות. הוא ניצל את בלבולו הרגעי של האיש ועבר בגלגול על פני החדר.
"תפוס אותו, ג'ון", אמרה הוירוסית.
"תודה", אמר ג'ון. הוא נעמד, ולקח את כלי הנשק בידו.
איש המכירות עצר נשימתו. נאבק. "לא! אתה חייב למות!"
"'תה תהיה בסדר", אמר ג'ון.
"לא, אני לא אהיה בסדר!"
נאנח, ג'ון הניח להגיון להתנדף.
"אז מה דת'ך על נשיקה היישררר מגלזגו, בחורררי?" אמר, ונגח באיש אל תוך ומעבר לתצוגת מוצרי השיפור העצמי.
הוא יצא מהחנות, נעצר רק כדי לאסוף חטיפי גבינה ושקיות שוקו. הוא פתח את מנעולי הדלת, ויצא אל הבטחתו הכחולה והבוהקת של היום שבחוץ.
הוירוסית אכן התפשטה – היא חוללה מגפה ששטפה את העולם כולו – אך לא היו כל חללים. למעשה, מרבית האנשים היו מרוצים ביותר מהסדר החדש. חינוך חופשי ומלא בקנה מידה מוחלט ועולמי. לכל אחד היתה החירות לבחור את הכישורים והידע שהתאימו ביותר לצרכיו האישיים, אך מרבית האנשים בחרו לשמר את המבטא הסקוטי כמחווה לאותו יום.
ג'ון הפך לגיבור עולמי. שרה התקשרה ואמרה שהיא ראתה אותו בוירטו-ויזיה. היא אמרה שהוא נראה כרגע מעניין להפליא , אבל היא לא תצא איתו מאחר שהיא חושבת שהוא חְנון. ג'ון הודה לה על שהתקשרה. הוא אמר שהוא ישמח לשוחח שוב, אך לא איתה, והוסיף שהיא היתה נוראית בכדורת דשא. הוא והוירוסית – הוא קרא לה לינדה – עברו לטורקמניסטן, שם הוא מצא עבודה בשחזור מבנים, והוא הצטרף לליגת באולינג לחובבים, בה הוא הצליח למדי.
ג'ון פגש שחקנית באולינג הונגרייה, צעירה ושיקית, בשם מרווה. היו לה עינים חומות ועמוקות ולהט רציני לקרבות סיף. הרומן ניצת במהירות הבזק, אף על פי שהיא טענה שהיא תהיה מעוניינת בו גם אם ישב לו כמו רהיט, או כמו עובד מדינה.
כאשר לא היו עסוקים בהכנת פשטידות, או סריגה, או ריקודי צ'ה צ'ה צ'ה, או ניגון בדואט על המסרקים שלהם, הם יצאו לפעמים לאכול במסעדות.
יום אחד, בבית קפה באשגבט, העביר לה ג'ון את הסוכר בשביל התה.
"תודה, בחורררי", אמרה מרווה.
היא שמטה את הקוביות פנימה, ובחשה.
"מדוע זה לא תלמד הונגרררית?" שאלה אותו.
ג'ון משך בכתפיו. הוירוסית אמרה שמעולם תכנתו אותה לשפה המסוימת הזאת, אבל עתה הביט במרווה וחשב שאולי כדאי לנסות את שיטת הלימוד החדשה הזאת שהלהיבה את העולם כולו, ואולי יקח קורס ערב, או שניים.
"ואם זה אלמד הונגרררית, האם תנשאי לי?" הוא שאל, והיא חייכה.
היה זה חיוך כה חם, כה עמוק, כה מלא בתקווה חסרת סייגים, שהוא גרם לג'ון לחשוב: העולם גם מתחיל טיפין טיפין.