הימים שבין לבין / אלן סטיל
אלן סטיל החל לפרסם מד"ב באופן מקצועי בשנת 1988. מאז הוא פרסם מספר ספרים באורך מלא וכמה עשרות סיפורים, אשר קובצו בחלקם בשלושה אוספים. סיפוריו פורסמו בכל כתבי העת המובילים ובאנתולוגיות רבות. בין השאר זכה בפרס הוגו עבור הנובלה "מותו של קפטן פיוצ'ר" ו-"Where angles fear to trwad. "הימים שבין לבין" , מועמד להוגו בעצמו, יצא לאחרונה כחלק השני של ספרו החדש של סטיל, COYOTE, הנובלה אשר פותחת את הספר, "לגנוב את אלבמה", היתה מועמדת להוגו אף היא.
(איור: איה לידג'י)
שלושה חודשים לאחר שעזבה את כדור הארץ, בדיוק כאשר הגיעה ספינת רפובליקת המדינות המאוחדת אלבמה למהירות השיוט שלה, אירעה תאונה: לסלי גיליס התעורר.
הוא שב להכרה לאיטו, כמו התעורר משינה ארוכה וחסרת חלומות. גופו, עירום וחסר שיער, צף בתוך הג'לטין הכחול-ירוק שמילא את תא השינה הקפואה שלו, מסיכת חמצן מכסה את החלק התחתון של פניו וצינורות דקים מוחדרים אל זרועותיו. כשהתבהרה ראייתו, ראה גיליס שהתא הונמך לתנוחה אופקית וכי מכסה הפיברגלס שלו נפתח. התאורה בסיפון השינה הקפואה היתה רכה, ולמרות זאת נאלץ למצמץ בעיניו מספר פעמים בטרם הסתגלו הרשתיות שלו מספיק בכדי להתמודד אפילו עם האור העמום הזה.
מחשבתו הצלולה הראשונה היתה: תודה לאל, עשיתי את זה.
גופו היה חלש, איבריו נוקשים. כפי שהודרך במהלך האימונים לטיסה, הוא נע בזהירות, מסתפק בתנועות קלות בלבד. בעת שמתח בעדינות את שרירי זרועותיו ורגליו, גיליס תהה בירכתי מוחו מדוע לא בא איש לעזור לו. יתכן שד"ר אוקאדה היתה עסוקה בהענקת עזרה לאחרים להגיח מתאי השינה הקפואה שלהם. אולם הוא לא שמע דבר פרט לזמזום החשמלי המונוטוני. לא קול, לא תנועה.
מחשבתו הבאה היתה: משהו השתבש.
כשגבו דואב מהמאמץ, הוא חש כאילו זרועותיו עומדות להיפרד מכתפיו. גיליס תפס את צידי התא וניסה להתיישב. במשך דקה, בערך, ניסה להיאבק כנגד אחיזתו האדישה של נוזל ההשהיה. צליל של יניקה רטובה נשמע כשהניף את גופו מעלה, והצינורות נמתחו אחריו לפני שנזכרשעליו להסירם. בהידוק שיניים, גיליס קימט את הצינורות בין האגודל לאצבע ואז, בזה אחר זה, הסיר אותם מזרועותיו. לבסוף הוסרה מסיכת החמצן. האויר היה צונן וצרב את גרונו ואת ריאותיו, והוא השתעל תוך כדי עוויתות מיוסרות בעודו מקרטע בשארית כוחותיו אל מחוץ למיכל. רגליו לא יכלו לשאת אותו והוא התמוטט על רצפת הסיפון הקרה.
גיליס לא ידע כמה זמן שכב שם מכורבל בתנוחה עוברית, ידיו תחובות במפשעתו. הוא לא ממש איבד את הכרתו, ובכל זאת, במשך זמן רב צפה תודעתו אי שם בין עירות לשינה, עיניו בוהות במבט לא ממוקד באריחי המתכת הבוהקים של הרצפה. כעבור זמן מה חדר הקור מבעד לחושיו הקהויים. נוזל ההשהיה קפא על עורו החשוף, והוא הבין מבעד לרפיון חושיו כי אם יוסיף לשכב שם, יפתח היפותרמיה.
גיליס התגלגל על גבו, מכריח את עצמו לשבת. נוזל כחלחל זלג במורד גבו, נקווה בשלולית רדודה ליד ירכיו. הוא חיבק את כתפיו, משפשף את בשרו הצונן. פעם נוספת, הוא תהה מדוע איש לא מתייחס אליו. נכון, הוא היה רק קצין התקשורת , ובכל זאת היו אחרים אי שם במעלה מדרג הפיקוד שהיו אמורים להיות ערים עתה. קוניקו אוקאדה היתה האדם האחרון שראה בטרם חדרו סמי ההרדמה לגופו. כרופאה הראשית, היא גם היתה חברת הצוות האחרונה שאמורה להיכנס לשינה קפואה והראשונה להתעורר. אחרי כן היה עליה לעורר את – גיליס ניסה להיזכר בפרטים המדויקים – המכונאית הראשית, דנה מונרו, עליה הוטל לוודא שמערכותיה העיקריות של האלבמה היו במצב מבצעי. אם הספינה היתה במצב תקין, קפטן לי יהיה האדם הבא להתעורר, וזמן קצר אחריו הקצין הראשון שפירו, קצין המבצעים טינסלי, הנווט הבכיר אולמן, ורק אז גיליס עצמו. כן, כך התהליך אמור להתרחש.
אז היכן היו כל האחרים?
כל דבר בזמנו. הוא היה רטוב ועירום, והטמפרטורה בפנים הספינה הונמכה ל- 10 מעלות צלזיוס. הוא היה חייב למצוא בגדים. כששיניו נוקשות, גיליס קם ברגלים כושלות, והתנודד לאורך הסיפון לכיוון ארונית סמוכה. כשפתח אותה, מצא ערימה של מגבות לבנות נקיות ומצבור של חלוקים. בשעה שניגב את קרם הלחות מגופו, נזכר במבוכה שאחזה בו כשהגיע תורו להגיע לקוניקו כדי שתכין אותו לשינה הקפואה. ההכרח לגלח את גופו היה די והותר, אולם כשהתער החשמלי שלה הנמיך אל עבר איזור חלציו הוא חש איך גופו מתגרה כנגד רצונו אל מול מגעה העדין. משועשעת מתגובתו, היא חייכה אליו חיוך אמהי. פשוט תירגע, אמרה. תחשוב על משהו אחר…
הוא הסתובב, וראה לראשונה כי שאר תאי השינה הקפואה עדיין ניצבו בגומחותיהם. שלושה עשר ארונות מתים לבנים, מוטים כולם בזווית בת ארבעים וחמש מעלות בין מחיצותיו האטומות של סיפון C2A. תצוגות חשמליות על המכסים הפיצו זוהר ענברי חמים, מגלות את מצבם של חברי הצוות שבתוכם. כאן היה צוות הפיקוד של האלבמה בדיוק כפי שראה אותם לאחרונה: לי, שפירו, טינסלי, אוקאדה, מונרו, אולמן…
כולם ישנו עדיין. כולם, פרט לו עצמו.
גיליס העלה בחופזה חלוק על גופו וצעד על פני הסיפון אל עבר החלון הקרוב. התריס החיצוני היה סגור, אולם כשלחץ על המתג שהרים אותו מעלה כל שראה היו כוכבים מרוחקים על רקע החלל השחור. כמובן, יתכן שלא ניתן לראות את מערכת הכוכבים 47 בדובה הגדולה מחריר ההצצה הזה. יהיה עליו לגשת אל גשר הפיקוד, לבדוק את מכשירי הניווט.
שעה שפנה מהחלון, משהו תפס את עינו: המקרא על תא השינה הקפואה הקרוב אליו. כשגופו רועד מעצבנות ומקור, גיליס התקדם כדי לבדוק זאת מקרוב. המסך זיהה את האדם הישן בתא כקורטז, ריימונד, ב. – ריי קורטז, המהנדס הראשי למערכות תמיכת חיים – וככל שהצליח לראות, סימני החיים שלו היו תקינים לגמרי. אלא שלא זה היה מה שמשך את תשומת ליבו. בצד השמאלי העליון היה קוד-זמן:
8 ביולי, 2070. זה היה התאריך בו כולם נכנסו לשינה הקפואה שלהם, שלושה ימים לאחר שהאלבמה ערכה את העזיבה הבלתי מתוכננת שלה מהייגייט. בצד הימני העליון של המסך, לעומת זאת, הופיע קוד-זמן אחר:
3 באוקטובר, 2070. התאריך והשעה של היום.
טיסתה של האלבמה נמשכה שלושה חודשים בלבד. שלושה חודשים מתוך מסע שנועד לחצות ארבעים ושש שנות אור ואשר, בעשרים אחוז ממהירות האור, יארך יותר מ 230 שנים.
במשך דקות ארוכות, גיליס בהה במקרא, מסרב להאמין למראה עיניו. אחר-כך פנה וחצה את התא אל עבר הפתח. כשרגליו היחפות טופפות כנגד שלבי המתכת הצוננים, הוא ירד בסולם אל הסיפון הבא בו נמצאה יחידת שינה קפואה.
ארבעה-עשר תאי שינה קפואה נוספים, כולם נמצאים במחיצותיהם. אף לא אחד מהם פתוח.
כשהוא נלחם בחרדה, גיליס המשיך הלאה במורד הסולם אל עבר סיפון C2C. שוב, ארבעה-עשר תאים סגורים.
עודו נאחז בשביב בלתי מוחשי של תקווה, גיליס הציץ במתרחש בסיפון C2D, רץ חזרה במעלה הסולם ונכנס אל התעלה הקצרה המובילה אל יחידת השינה הקפואה השניה של האלבמה. בזמן שלקח לו להגיע אל סיפון C1D, הוא בדק כל אחד מתאי השינה הקפואה השייכים למאה ושלושה הנוסעים הנותרים שעל ספינת הכוכבים, אך לא מצא אף לא אחד מהם פתוח.
הוא שקע כנגד אחת המחיצות, ובמשך שעה ארוכה רעד מפחד מבלי יכולת לעשות כל דבר אחר.
הוא היה לבד.
כעבור זמן מה , גיליס התגבר על הפחד. בסדר גמור, משהו ללא ספק השתבש. המחשבים השולטים על מערכות השינה הקפואה שגו שגיאה חמורה והעירו אותו קודם זמנו. בסדר, אם כך: כל שעליו לעשות הוא להחזיר את עצמו אל מחזור השינה.
החלוק שמצא לא היה חם במיוחד, כך שהוא חצה את המסדרון המעגלי המחבר את שבע יחידות הטבעת של הספינה עד שנכנס אל C4, אחת משתי היחידות שישמשו כמגורי הצוות כשהאלבמה תגיע לדובה הגדולה 47. הוא ניסה שלא להביט בשורות הדרגשים הריקים שעה שחיפש אחר הארונית בה אחסן את חפציו האישיים. הסרבל הכחול שלו היה במקום בו השאיר אותו שלושה חודשים קודם לכן, תלוי לצד חליפת הבידוד אותה לבש כשעזב את מרכז החלל ע"ש גינגריץ' ועלה על סיפון המעבורת שתביא אותו מעלה אל הייגייט. במדף שמעל, לצד נעלי ההתעמלות הגבוהות שלו, עמדה קופסת קרטון ובה כמה מהמזכרות יקרות הערך המועטות שהורשה לקחת איתו. גיליס התעלם במופגן מהקופסה כשלקח את הסרבל שלו. הוא יביט בחפצים שבתוכה ברגע שיגיע ליעדו הסופי, וזה לא יהיה אלא בעוד 230 שנים… 226 שנים, אם להתחשב בגורם התרחבות הזמן, אבל מדוע לדקדק בקטנות?
גשר הפיקוד, הממוקם בסיפון H4, בטבורו של גופה הגלילי של הספינה, היה קר ואפל. האורות היו כבויים והחלונות המלבניים לאורך קליפתה המעגלית של הספינה נאטמו. רק הבוהק הרך שפלטו מספר לוחות בקרה חדר את העגמומיות. גיליס עצר לרגע כדי להדליק את אורות התקרה. משזיהה את תחנת הבקרה השולטת על התנאים הסביבתיים, חכך בדעתו לרגע אם לכוון את וסת החום, ואז החליט שלא. ההכשרה שלו היתה כמומחה תקשורת. ההבנה הטכנית שלו בשאר המערכות העיקריות של האלבמה היתה, במקרה הטוב, שטחית, והוא לא ממש רצה לבצע שינויים כלשהם שהיו עשויים להשפיע על מצבה המבצעי של הספינה. חוץ מזה, הוא לא תכנן להישאר כאן זמן רב. ברגע שישוב לשינה הקפואה, הקור לא ישנה לו כהוא זה.
יהיה מה שיהיה, הוטל עליו לבחון את מצב הספינה, כך שהוא ניגש אל עמדת הניווט, משך את מעטפת הפלסטיק שהגנה על המקלדת, והעלה את תצוגת מיקומה הנוכחי של האלבמה. אלומת אור בהירה הופיעה מעל השולחן, בתוכה הופיע דגם תלת-מימדי זעיר של הספינה. הדגם צף בחלל האוויר בקצהו של קו ארוך ומעוקל שהוליך החוצה ממרכזה של תצוגה תלת-מימדית אשר יצגה את מסלוליהם של כוכבי הלכת העיקריים במערכת השמש. כשהיא נעה בתאוצת דחף קבועה של ג'י אחד, האלבמה היתה כבר מעבר למסלולו של נפטון. הספינה חלפה כעת במישור מסלולו של פלוטו, ובעוד מספר שבועות תחצה את גבול מערכת השמש, נמלטת משרידי כוח המשיכה האחרונים של השמש בדרכה אל החלל הבינכוכבי.
האלבמה התקדמה עתה רחוק יותר מכדור הארץ מכל רכב חלל מאויש שקדם לה. רק גשושות חלל בודדות העזו להגיע למרחק כה גדול. גיליס מצא עצמו מחייך למחשבה. עתה הוא היה האדם החי היחיד – לפחות, האדם החי היחיד המודע לעצמו – שהגיע למרחק כזה מכדור הארץ. מעמד שכמעט שווה להתעורר עבורו… אם כי, בהתחשב בכל הנתונים, הוא היה מעדיף לישון בזמן הזה.
הוא נע אל עבר עמדת הפיקוד ההנדסית, חשף את לוח הבקרה, והעלה תצוגה סכמטית של המנוע הראשי. מאגרי הדיטריום/הליום-3 שהועמסו טרם השיגור אל מיכל הדלק הכדורי הראשי של האלבמה, נאכלו ברובם במהלך שלב ההאצה בן תשעים הימים, אלא שעתה, כשהספינה השיגה את מהירות השיוט שלה, השדה המגנטי שהפעיל מגח הבאסארד של הספינה משך רסיסי מימן והליום מיוננים מהחלל הבינכוכבי ברדיוס בן 4,000 קילומטרים בחזית הספינה, מזין את כור ההיתוך שבירכתים ושומר על מהירות קבועה של 0.2c. פעימות בנות מיקרו-שניה של אותו שדה מגנטי אפשרו לו לפעול בעת ובעונה אחת גם כמגן ההודף אבק בינכוכבי אשר במהירויות היחסיות היה גורס במהרה את קליפתה החיצונית של האלבמה וקורע אותה לרסיסים. ההבנה של גיליס בכל הנוגע למערכת ההנעה של הספינה היה מוגבל, אולם בדיקתו השטחית הראתה כי פעלה ביעילות של 90 אחוזים.
משהו נקש ברכות על הרצפה מאחוריו.
מבוהל מהצליל הבלתי צפוי, גיליס הסתובב, מעיף מבט אל האפלה החלקית שמאחוריו. לרגעים מספר לא ראה דבר, ואז הגיח חפץ קטן מאחורי שולחן הניווט: אחד מרובוטי התחזוקה האוטונומיים דמויי העכביש ששוטטו באופן קבוע ברחבי האלבמה, בוחנים את מחלקותיה ומבצעים תיקונים קטנים. הרובוט הזה הוזעק, ככל הנראה, על ידי נוכחותו של גיליס בגשר הפיקוד. גבעולי עיניו של הבוט ריפרפו בחטף לעברו, ואז הוא הידס לו למקום אחר.
ובכן. גם זה לטובה. הבוט לא היה אינטיליגנטי יותר מעכבר, אבל הוא דיווח את כל תצפיותיו לב"מ של הספינה. עתה, כשהספינה היתה ערה לכך שאחד מנוסעיה היה ער, הגיע הזמן שגיליס ידאג לבעיה הקטנה שלו.
גיליס חצה את הסיפון אל עבר המקום הקבוע שלו בעמדת התקשורת. כשהוא מתיישב על כסאו, הוא משך את מעטה הפלסטיק. כמה הקשות מקלדת ולוח הבקרה התעורר מחדש לחיים בוהקים. הוא חש בטוח יותר בעצמו כשראה את המסכים והמקראים המוכרים. כאן, לבסוף, הוא יודע מה הוא עושה. הוא הקליד את הפקודות שהפעילו את ממשק הבינה המלאכותית מבוססת הדי.אנ.איי של האלבמה.
גיליס, לסלי, סג"מ. מספר זיהוי 86419- D סיסמה: סקוטלנד.
התשובה היתה מיידית: מספר זיהוי אושר. סיסמה התקבלה. בוקר טוב מר גיליס. כיצד אוכל לעזור לך?
מדוע העירו אותי? הקליד גיליס.
הפוגה קלה, ואז: גיליס, לסלי, סג"מ. עדיין בשינה קפואה.
פיו של גיליס נפער לרווחה: מה לעזאזל…?
לא נכון. אני כאן בגשר הפיקוד . אישרת זאת בעצמך.
הפעם, נדמה היה שתשובת הב"מ משתהה שבריר שניה נוסף. סג"מ לסלי גיליס עדיין מצוי בשינה קפואה. אנא הכנס שנית את מספר הזיהוי והסיסמה שלך לאישור מחודש.
גיליס הקליד בקוצר רוח: מספר זיהוי 86419-D . סיסמה: סקוטלנד.
הב"מ חזר מיידית: זהות אושרה. אתה סג"מ לסלי גיליס.
אז אתה מסכים שאני לא מצוי יותר בשינה קפואה.
לא. סג"מ לסלי גיליס מצוי בשינה קפואה. אנא הכנס שנית את מספר הזיהוי והססמה שלך לאישור מחודש.
גיליס הטיח את ידיו בזעם בלוח הבקרה. הוא עצם את עיניו, נשם עמוקות, ולבסוף כפה על עצמו להירגע ככל האפשר ולחשוב על הדברים לעומק. היה לו עסק עם ב"מ. יתכן שהמכשיר מותנה לענות לשאלות שהופנו אליו באנגלית פשוטה, ובכל זאת, ואף על פי כן, היתה זו מכונה, עם היגיון של מכונה. גם אם עליו לתקשר איתה בתנאים שלה, הוא זה שצריך לקבוע את הכללים.
מספר זיהוי 86419-D סיסמה: סקוטלנד.
זהות אושרה בשנית. אתה אכן סג"מ לסלי גיליס.
אנא אתר את סג"מ לסלי גיליס.
סג"מ לסלי גיליס נמצא בתא שינה קפואה C1A-07.
אוקיי, סופסוף התקדמות… אולי משהו פה היה שגוי בבירור, וביותר מדרך אחת. הוא הגיח מתא הממוקם בסיפוןA של יחידה C2.
מי נמצא בתא שינה קפואה C2A-07?
גונתר, אריק, צוער/סחפ.
השם לא היה מוכר לו, אך ראשי התיבות העידו על כך שהוא היה צוער של סוכנות החלל הפדרלית. חבר צוות הטיסה שהועלה אל האלבמה בדיוק לפני השיגור, אבל כנראה לא אחד מהקושרים שחטפו את הספינה.
גיליס הקליד: היתה טעות. אריק גונתר אינו בתא C2A-O7 ואני אינני בתא C1A-07. האם אתה מבין?
הפוגה נוספת, ואז: מאשר. הקצאת תאי השינה הקפואה נבדקת שנית בעזרת מערכת גיבוי המידע. תיקון: תא C1A-O7 מאוכלס כרגע על ידי אריק גונתר.
גיליס כסס ציפורן בהיסח הדעת. לאחר מספר דקות הוא פיתח הסבר אפשרי להחלפה. קפטן לי ושאר הקושרים הבריחו כמעט חמישים בדלנים אינטלקטואלים ממש לפני שהאלבמה נמלטה מכדור הארץ. כיון שאף לא אחד מהם הופיע ברשימת הצוות המקורית של הספינה, היה צורך לשבץ את הבדלנים לתאי שינה קפואה שהיו במקורם שמורים לחברי צוות ההתיישבות שהושארו על כדור הארץ. גיליס יכול היה רק להניח כי בזמן מסוים במהלך המהומה, מישהו הזין מידע שגוי אל המחשב השולט במערכת השינה הקפואה. לכן, אף על פי שבמקור הוא שובץ לתא C1A-07 וצוער גונתר יועד להיות בתא C2A-07 , מי שזה לא היה שהחליף את התאים שכח להצליב את המידע הזה ממערכת שליטת תאי השינה הקפואה לב"מ של הספינה. בגדול, היה זה ענין פעוט של החלפת סיפרה בודדה אחת באחרת…
אולם עדיין לא נענתה השאלה המקורית: מדוע הוא הוער טרם זמנו מהשינה הקפואה? או נכון יותר, מדוע היה צורך להעיר את גונתר?
מדוע הערת את מי שמאכלס את תא C2A-07?
מסווג. פקודת סבפ 7812-DA .
מה לעזא…? מה עשה שם סיווג של סוכנות הביטחון הפנימית? ובכל זאת, היה ביכולתו לעקוף את הסיווג.
מעקף ביטחון AS-001001, גיליס, לסלי, סג"מ, סיסמה: סקוטלנד. חוזר על השאלה: מדוע הערת את מי שמאכלס את תא C2A-07?
סיווג: פתוח. צוער גונתר היה אמור לוודא את אישור השיגור הנשיאותי באמצעות ערוץ תקשורת מאובטח. במקרה זו לא תהיה אפשרות לוודא את האישור עד ל 5.7.70/00:00, צוער גונתר יתעורר מהשינה הקפואה ב 3.10.70/00:00 ותינתן לו האפשרות לסיים את המשימה.
גיליס בהה במסך במשך שעה ארוכה, מעכל את שקרא זה עתה, אך עדיין מסרב להאמין. היתה לזה משמעות אפשרית אחת בלבד: גונתר היה חפרפרת של סוכנות הביטחון הפנימית שהוצב על האלבמה כדי להבטיח שהספינה לא תשוגר ללא אישור נשיאותי. מאידך, כיון שקפטן לי בעצמו פקד על גיליס לחסום כל אפשרות לתקשורת בין מרכז בקרת המשימה לאלבמה, לגונתר לא היתה כל דרך לשלוח שדר סמוי בחזרה לכדור הארץ. בשל כך, הב"מ תוכנת להעיר אותו מהשינה הקפואה תשעים ימים לאחר השיגור.
אולם בנקודה זו גונתר לא היה יכול פשוט לסובב את הספינה חזרה אפילו אם היה רוצה בכך. האלבמה היתה רחוקה מדי מכדור הארץ, המהירות שלה גבוהה מדי מכדי שאדם אחד יוכל להשלים משימה מסוג זה בכוחות עצמו. כך שלא היתה כל דרך לטעות במשמעות "סיום המשימה". גונתר היה אמור להשמיד את האלבמה.
אזרח נאמן של הרפובליקה המאוחדת של אמריקה, עד כדי התאבדות. אכן, לגיליס לא היה ספק שסוכנות העיתונות הרשמית של הרפובליקה כבר דיווחה על אובדן האלבמה וכי דוברים מטעם הרפובליקה כבר הוציאו הודעות המצהירות כי הספינה עברה תאונה קטלנית.
כיון שאף לא אחד על הספינה ידע על הפקודות של גונתר, התוכנית החבויה בב"מ לא נמחקה מהזיכרון. אלא שעכשיו גונתר יישאר לישון במשך 230 השנים הבאות בשעה שגיליס היה ער לחלוטין.
בסדר גמור. כל עליו לעשות כעת הוא להצטרף אליו בשינה קפואה. ברגע שיתעורר שנית, גיליס יוכל לומר לקפטן לי את שנודע לו ולתת לו להחליט מה לעשות עם הצוער גונתר.
היתה טעות. אני לא אמור להתעורר בזמן זה. אני צריך לשוב לשינה הקפואה באופן מיידי.
הפוגה, ואז: זה בלתי אפשרי. אינך יכול לשוב לשינה הקפואה.
ליבו של גיליס החסיר פעימה.
אני חוזר: היתה טעות. לא היתה שום סיבה להעיר את האדם בתא C2A-07. אני הייתי בתא C2A-07, ואני צריך לשוב לשינה הקפואה באופן מיידי.
המצב ברור. רשימת הצוות שונתה על מנת לשקף את המידע החדש הזה. יחד עם זאת, אינך יכול לשוב לשינה הקפואה.
ידיו רעדו על המקלדת: מדוע לא?
הנוהל אינו מאפשר לדייר של תא C2A-07 לשוב לשינה הקפואה. התא נוטרל באופן קבוע. חידוש השינה הקפואה אינו מורשה.
גיליס חש לפתע כאילו מגבת חמה עוטפת את פניו.
מעקף ביטחון B-001001, גיליס, לסלי, סג"מ. סיסמה: סקוטלנד. מחק את הנוהל מיידית.
סיסמה התקבלה, סג"מ גיליס. הנוהל לא ניתן למחיקה ללא אישור ישיר של הרשאת השיגור הנשיאותית, ותוקפה לא ניתן לביטול אלא על ידי צוער גונתר.
חימתו גאתה בו. הוא הקליד בזעם: הער את צוער גונתר מיידית. זהו מקרה חירום.
לא ניתן להעיר אף חבר צוות משינה קפואה עד לרגע שהספינה תגיע ליעדה הסופי אלא אם כן קיים מקרה חירום גורלי הנוגע למשימה. כל המערכות במצב תקין: אין מקרה חירום גורלי הנוגע למשימה.
אריק גונתר. אריק גונתר היה שקוע בשינה בסיפון C1A. ואף על פי כן, אפילו אם אפשר היה להעיר אותו משנתו ולאלץ אותו להתוודות על תפקידו, היה מעט מאד שיכול היה לעשות עכשיו. השובל הארוך של חלקיקים מיוננים שהאלבמה הותירה מאחוריה לא אפשר תקשורת רדיו עם כדור הארץ. כל אות שיתקבל או יישלח מספינת הכוכבים יתפוגג כל עוד מנועי ההיתוך פעלו, והאלבמה תישאר בדחף מתמיד במהלך 230 השנים הבאות.
אם לא אשוב לשינה הקפואה, אמות. זהו מקרה חירום. ברור?
אני מבין את מצבך, מר גיליס. למרות זאת, אין כאן מקרה חירום גורלי הנוגע למשימה. אני מתנצל על הטעות.
תוך קריאת המילים, גיליס מצא עצמו מחייך. החיוך הפך לגיחוך, ומאיזשהו מקום בתוך הגיחוך צמח לו ציחקוק. הציחקוק הפך לצחוק היסטרי, כיון שרק עכשיו תפס גיליס את האירוניה שבמצבו.
הוא היה קצין התקשורת הראשי של ספינת רפובליקת המדינות המאוחדות אלבמה, וגורלו נגזר משום שלא יכול היה לתקשר.
גיליס יכול היה לבחור בכל מקום מגורים בו חפץ על הספינה, כולל מערכת המגורים הפרטית של קפטן לי, ובכל זאת בחר בדרגש שהוקצה לו. כך יאה. הוא כיוון את וסת החום ל- 21 מעלות, ואז התקלח מקלחת ארוכה וחמה. שוב עם הסרבל על גופו, הוא חזר לדרגשו וניסה לישון. ועדיין, בכל פעם שעצם את עיניו, מחשבות חדשות חדרו למוחו והוא מצא עצמו בוהה בדרגש שמעליו. וכך שכב שם משך זמן רב, ידיו מקופלות על בטנו שעה ששקל את מצבו.
הוא לא יחנק, אף לא ימות מחוסר מים. המעגל הסגור של מערכת תמיכת החיים של האלבמה ייטהר את דו-תחמוצת הפחמן מאויר הספינה וימחזר אותו לתרכובת חמצן-חנקן, ואילו השתן שלו יזוכך וימוחזר למים ראויים לשתיה. הוא אף לא יקפא למוות באפלה. מנועי ההיתוך הפיקו אנרגיה עודפת במידה מספקת כדי שיוכל להפעיל את מערכות החשמל של הספינה ללא חשש מביזבוז המאגרים. אף לא יהיה צורך לחשוש מרעב. היו די מנות כדי להאכיל 104 נוסעים במשך שנים-עשר חודשים, לאדם אחד יהיה מספיק מזון למאה שלמה.
אלא שהיה סיכוי קלוש שהוא ישרוד זמן כה רב. בתאי השינה הקפואה שלהם, שאר חברי הצוות חידשו את נעוריהם ללא הפסק, תהליכי ההזדקנות הטבעיים שלהם מואטים על ידי חידוש הרקמות ברמת התא, טיפול חלבוני ותיקון ננוטכנולוגי של איברים חיוניים, שעה שעירוי של תרופות הרדמה משאיר אותם במצב דמוי תרדמת שמונֵע שנת חלומות המושפעת מהתת-מודע. ברגע שיגיעו לדובה הגדולה 47, הם יגיחו משנתם הקפואה – אפילו המונח הזה לא התאים במיוחד, כיון שהם לא ינועו כלל במהלך המנוחה הארוכה שלהם – ממש כפי שהיו ביום בו נכנסו אל התאים.
לא כך עבורו. כעת, משהוצא מהשינה הקפואה שלו, הוא ימשיך להזדקן באופן נורמלי. או לפחות נורמלי עבור מי שנע במהירות יחסית. לו היה מושלך לפתע חזרה הביתה ופוגש באח תאום הִיפּוֹתֶטִי – אין סיכוי שזה יקרה. כמו רבים מאנשי הספינה, גיליס היה בן יחיד – היה מגלה שהתבגר רק בכמה שעות פחות מאשר אחיו. ובכל זאת, הפער יתרחב בהדרגה ככל שהאלבמה תתרחק מכדור הארץ, ואפילו גורם לורנץ לא היה מושיע אותו בטווח הארוך, כיון שכולם על הספינה מזדקנים באותו הקצב. ההבדל היחיד הוא שגופיהם ישארו נעריים לנצח, שעה שגופו שלו יתפורר בהדרגה, יזקין…
לא. גיליס עצם עיניו בחוזקה. אל תחשוב על זה.
אבל לא היתה כל דרך לעקוף את העניין: הוא חי כעת כשגזר דין מוות מרחף מעל ראשו. ובכל זאת, אפילו לנידון למוות החי בבידוד יש סוג כלשהו של מגע אנושי, גם אם זהו רק מבט חטוף בידו של הסוהר כשהוא דוחף מגש אוכל דרך דלת התא. לגיליס לא היו המותרות האלה. לעולם לא ישמע שוב קול אחר, יראה פנים אחרות. היו כמה עשרות אנשים מאחוריו, על כדור הארץ, שאהב, כמה עשרות נוספים שתיעב, ורבים מספור אחרים שפגש, גם אם בחטף, במשך עשרים-ושמונה השנים בהן חי על כדור הארץ. כולם אינם, אבודים לנצח…
הוא התרומם בחטף. יותר מדי בחטף. קצה ראשו פגע בדרגש שמעליו. הוא קילל חרישית, שיפשף את גולגלתו – חבורה קטנה מתחת לשיער, לא יותר – ואז הוריד את רגליו מעבר לקצה הדרגש, נעמד, ופתח את הארונית שלו. הקופסה היתה במקום בו ראה אותה לאחרונה. הוא הוריד אותה מהמדף, החל לפתוח אותה…
ואז עצר בעצמו. לא. אם יביט פנימה עכשיו, החפצים שהניח שם רק יאמללו אותו עוד יותר ממה שהיה עכשיו. אצבעותיו טפחו על המכסה. לא היה לו צורך בזה כרגע. הוא דחף את הקופסה חזרה לארונית וטרק את הדלת מאחוריו. ואז, משלא נותר לו דבר טוב יותר לעשות, החליט להסתובב קצת בספינה.
המסדרון הטבעתי הוביל אותו סביב טבור הספינה אל עבר יחידה C7, מקום ממנו ירד מטה אל חדר האוכל: ספסלים ארוכים וריקים, קירות צבועים בגוונים עמומים של כדור הארץ. הסיפון שמתחת הכיל את המטבח: שולחנות מתכתיים, משטחי בישול, מקררים חמימים וריקים. הוא איתר את מכונת הקפה, אך לא מצא קפה, והוא המשיך מטה במורד הסולם אל עבר הסיפון הרפואי של הספינה. תאים צבועים בצבע לבן בוהק ומחוטא, מיטות הבדיקה מכוסות ביריעות פלסטיק, ארוניות המכילות מכשירי ניתוח עטופים בצלופן, פדים ותחבושות, בקבוקוני פלסטיק בעלי תוויות עלומות המכילים מרקחות. הוא חש בכאב ראש קל, והוא חיפש ביניהם עד שמצא איבוּפּרוֹפֶן. הוא בלע את הגלולה ללא מים ושכב כמה דקות.
כעבור שעה קלה כאב הראש חלף והוא החליט לבדוק את חדר הצוות במפלס התחתון. המקום היה מרוהט ברווחה, רק כמה כסאות ושולחנות ליד זוג מסכי קיר, וספה בודדת הפונה אל אשנב סגור. אחד השולחנות נפתח כדי לגלות לוח משחק הולוגרפי. הוא לחץ על מתג שעליו היה מסומן פרש וצפה בלוח כלי שח מתגשם לנגד עיניו. הוא נהג לשחק שח באדיקות כשהיה נער, אבל ככל שבגר עניינו במשחק הלך ודעך. יתכן שהגיע הזמן לשחק שוב…
במקום זאת הוא פנה אל האשנב. הוא פתח את התריס ובהה ממנו אל החלל. על אף שהאסטרונומיה היתה תמיד אחד מתחביביו, הוא לא מצא אף אחד מהמערכים המוכרים. במרחק כה רב מכדור הארץ הכוכבים שינו את מיקומם באופן כל כך קיצוני שרק תוכנות הב"מ יכולות היו לאתר אותם במדויק. אפילו הכוכבים היו זרים עתה. הגילוי הזה גרם לו לחוש בודד אף יותר, והוא סגר את התריס. הוא לא טרח לכבות את שולחן המשחק לפני שעזב את התא.
כשצעד במסדרון הטבעתי, נתקל בבוט בודד. הבוט מיהר לזוז מדרכו כשהתקרב, אך גיליס השתופף על ירכיו ונקש באצבעותיו על רצפת הסיפון, מנסה לשדל אותו להתקרב. גבעולי עיניו של הרובוט התפתלו לעברו בחטף. לרגע נראה כמהסס, ואז פנה והתרחק במעלה המסדרון הטבעתי. לא היתה לבוט כל סיבה ליחסי גומלין עם בני אנוש, גם עם אלה שחפצו נואשות בחברתו. גיליס הביט בבוט שעה שנעלם מעבר לתקרה, ואז התרומם בחוסר התלהבות והמשיך להתקדם במעלה המסדרון.
יחידות המטען, C5 ו C6 היו קרות ואפלות. סיפון אחר סיפון של מיכלי משלוח ותאי אחסון מקודדי צבעים. הוא מצא את מנות המזון של הצוות בסיפון C5A. כשפתח לרווחה את אחד מתאי הקירור, הרשה לעצמו לסקור את תכולתו למשך מספר דקות: שקי פלסטיק אטומים ברִיק המכילים חומרים מיובשים שניתן היה לזהותם רק בעזרת התוויות העלומות שהודבקו עליהם. אף אחד מאלה לא נראה מעורר תיאבון באופן מיוחד. הפרוסה החומה הכהה שבשק הפלסטיק אותו הוציא במקרה היתה יכולה להיות כל דבר, החל מבשר בקר מעובד וכלה בעוגת שוקולד. עדין הוא לא היה רעב, כך שהוא דחף אותה חזרה פנימה וטרק אחריו את הדלת.
גיליס חזר אל המסדרון הטבעתי ופסע לעבר הצוהר המוביל לפתח הגישה את טבור הספינה. כשפתח את הצוהר, עם זאת, הוא היסס בטרם אחז בשלב העליון של הסולם שבנקרה. הוא כבר ירד בנקרה פעם אחת, אלא שאז היה כה נחוש להגיע אל גשר הפיקוד שהוא לא ראה את הנקרה כפי שהיתה באמת, באר צרה בעומק של שלושים מטרים בקירוב. בשעה שהאלבמה עגנה בהייגייט, וכוח הכבידה שלה היה שווה לאפס, כל מי שהיה על הסיפון התייחס למקום כאל מנהרה, אלא שכעת מה שפעם היה מאוזן הפך להיות אנכי.
הוא הביט מטה. הרחק מתחת, חמש קומות מתחתיו, היתה הקרקעית הקשה והמתכתית של סיפון H5. אם ידיו יחליקו אי פעם, אם כפות רגליו לא יונחו בבטחה על שלבי הסולם, הוא ייפול כל הדרך עד לתחתית. יהיה עליו להיזהר בכל פעם שיטפס בנקרה, כיון שאם אי פעם תתרחש תאונה…
הפטנט הוא לעולם לא להביט מטה. הוא הביט בכוונה רבה בידיו שעה שעשה את דרכו במורד הסולם.
גיליס התכוון לעצור ב- H2 וב- H3 כדי לבדוק את סיפוני ההנדסה ומערכות תמיכת החיים, אולם משום מה לא עצר עד שהגיע לסיפון H5.
בסיפון הפעילות החוץ-רכבית היו שלושה מנעלי אוויר. לימינו ולשמאלו ניצבו פתחים שהובילו אל שתי המעבורות שהיו על האלבמה, הוואלאס וההלְמְס. גיליס בהה בהלמס מבעד לחריר ההצצה. מטוס החלל נח בעריסת העיגון שלו, כנפי הדלתא מקופלות מתחת למרכב הרחב, חופת הבועה עטויה בסוגרים. לרגע מטורף אחד עלה בו הדחף לגנוב את ההלמס ולטוס בה חזרה הביתה, אולם זה היה בלתי אפשרי בבירור. למעבורות היו מאגרי דלק וחמצן שהספיקו רק לגיחות מסלוליות. הוא לא יגיע אפילו לנפטון, שלא לדבר על כדור הארץ. בנוסף, הוא מעולם לא עבר הכשרה כטייס מעבורת.
כשפנה מהפתח, הוא ראה מנעל אוויר נוסף הממוקם בצידו האחר של הסיפון. המנעל לא הוביל למעגן מעבורת. זה היה מנעל אוויר שהוביל אל מחוץ לספינה.<, /P>
בתנועה מסויגת, כמעט כנגד רצונו, גיליס מצא עצמו הולך לכיוונו. הוא סובב את גלגל הנעילה כדי לשחרר את הפתח הפנימי, ואז פתח אותו לרווחה וצעד פנימה. מנעל האוויר היה תא קטן ולבן, מספיק בקושי לשני גברים הלבושים בחליפות חלל. מנגד עמד האשנב החיצוני המנומר ולוח בקרה קטן ממוקם על המחיצה שלצידו. לוח הבקרה הכיל רק שני מתגים עיקריים – לַחָץ, טיהור, ופתיחה – ומעליהם היו שלושה אורות: ירוק, כתום, ואדום. האור הירוק דלק כעת, מסמן כי הפתח הפנימי היה פתוח וכי לחץ האוויר במנעל היה תקני.
היה קר במנעל. שאר הספינה התחממה בינתיים, אבל כאן יכול היה גיליס לחוש בצינת הקוטב מזדחלת דרך הסרבל שלו, רואה כל נשיפה מתנדפת כרוח רפאים מעבר לפניו. הוא לא ידע כמה זמן נשאר שם, אולם הוא התבונן בשלושת המתגים במשך זמן רב מאד.
לאחר זמן, נעשה מודע לכך שקיבתו החלה לדרוש את שלה, וכך, הוא נסוג מהתא. הוא סגר את הפתח הפנימי בזהירות, והשתהה מחוץ למנעל למשך דקה נוספת לפני שהחליט כי היה זה חלק אחד של הספינה בו לא ירצה לבקר לעיתים קרובות.
אחרי כן הוא עשה את דרכו הארוכה במעלה הנקרה.
שעונים היו בכל מקום, מציגים הן את זמן גריניץ' והן את הזמן היחסי בספינה. ביום השני לאחר ההחייאה, גיליס החליט שהוא מעדיף שלא לדעת את הזמן. הוא מצא גליל של סרט הדבקה שחור ועבר בכל הספינה , מכסה כל שעון שראה.
לא היו על הספינה מחזורי אור וחושך טבעיים. הוא ישן כשחש עייפות, ויצא מהמיטה כשהתחשק לו. לאחר זמן, מצא את עצמו מעביר שעות אין ספור כשהוא שכוב על הדרגש, לא עושה דבר פרט להתבוננות בתקרה, לא חושב על דבר. זה לא היה מוצלח, כך שהוא הכין לעצמו תוכנית עבודה יומית.
הוא כיוון את מערך התאורה בספינה כך שידלק ויכבה במחזורים של שתים-עשרה שעות, מעניק לעצמו מראית עין של זריחה ושקיעה. הוא פתח את הבוקר בריצה לאורך המסדרון, מתמיד בכך עד שרגליו כאבו ונשימתו קצרה, ואז האיץ לקראת ההקפה האחרונה.
אחרי כן הוא נהג להתקלח ואחרי כן טיפל בעצמו. כשזקנו החל לצמוח, הקפיד להתגלח מדי יום, וכששיערו התארך יתר על המידה, קיצר אותו בעזרת זוג מספריים כירורגיות שמצא בסיפון הרפואה. התוצאה השוותה לו מראה גס וקשוח, אבל ברגע שהצליח להרחיק את השיער מעיניו וצווארו, הוא היה מרוצה. פרט לכך, ניסה להימנע מלבחון יתר על המידה את דמותו שבמראה.
משהתלבש, ביקר במטבח והכין לעצמו ארוחת בוקר: דגני בוקר קרים, מיץ ירקות מיובש, כמה ריבועי פירות, ספל גדול של קפה חם. הוא אהב לפתוח את האשנב ולהביט בכוכבים שעה שאכל.
לאחר מכן ירד אל חדר הצוות והפעיל את מסכי הקיר. היתה לו גישה לאין ספור שעות של מידע שאוחסן בספריית הב"מ, אלא שכל כך מעט מזה יועד לצרכי בידור. במקום זאת, הוא מצא בעיקר סרטי הדרכה: מדריכי שירות למערכות התפעול העיקריות של האלבמה, טקסטים על חקלאות, אסטרוביולוגיה, ניהול קרקע, קורסים אקדמיים על התיישבויות היסטוריות בכדור הארץ, ועוד ועוד. ובכל זאת הוא למד כל מה שמצא, מעמיד פנים ששוב היה טירון באקדמיית הרפובליקה, משנן הכל ולאחר מכן בוחן עצמו חרישית כדי לוודא שהבין כראוי. אולי זה היה מיותר וחסר טעם – לא היתה לו כל סיבה ללמוד שיטות אורגניות לעיבוד סיבי סויה – אך זה סייע לו להעסיק את עצמו.
אף על פי שרכש ידע חדש רב על מערכות השינה הקפואה של האלבמה, מעולם לא מצא משהו שיסייע בידו לשוב לשינה הקפואה. לבסוף הוא חזר לסיפון C2B, סגר את פתח תאו הקודם והשיב אותו לגומחה. לאחר מכן, השתדל לא לחזור לשם שוב. בדיוק כמו מנעל האוויר בסיפון H5, זה היה מקום שגרם לו שלא להרגיש בנוח.
כשעייף מלימודיו, שיחק שח במשך שעות, מתאים את יכולותיו לאלו של מערכת המשחק. התוצאה היתה תמיד בלתי נמנעת, כיון שלא ניתן היה להביס את המחשב, אבל בהדרגה למד כיצד לצפות את הצעד הבא ולפחות לעכב הפסד נוסף למשך זמן נוסף.
המזון היה תפל, חומרים מעובדים, תחליפים מעובדים לבשר, פירות וירקות שנועדו להישאר אכילים לאחר שנים של איחסון בהקפאה עמוקה, אבל הוא עשה כמיטב יכולתו כדי שארוחת הערב תהיה נסבלת. משלמד לקרוא את התוויות, בחר במגוון של מנות שונות והעביר אותן אל המטבח. הוא השקיע זמן ומאמצים מרובים כדי שכל ארוחה תיהיה טובה קצת יותר מקודמתה, או לפחות שונה ממנה. לעיתים קרובות התוצאות היו מדכדכות, אבל מדי פעם עלה בידו לבשל משהו שלא היה אכפת לו לאכול שוב – עוף מטוגן באננס על מצע של פסטה, למשל, לא היה מוזר כפי שניתן היה לצפות – ואז יכול היה להקליד את המתכון למחשב המטבח כדי שיוכל לשלוף אותו שוב בעתיד.
שעה ששוטט במרחבי הספינה בחפשו אחר דבר מה שיסיח את דעתו, מצא תרמיל גלילי מאריג קשיח. התרמיל השתייך לג'ורג' מונטרו, אחד מהאינטלקטואלים הבדלנים שסייעו לאלבמה להימלט מכדור הארץ. ככל הנראה הצליח להביא איתו מבחר קטן של ספרים.
רובם היו מדריכי הישרדות מסוג זה או אחר, ובכל זאת מצא ביניהם גם מספר קלאסיקות של המאה העשרים: מוצא האדם של י. ברונובסקי, ספינת הכוכבים והדוגית של קנת' ברואר, חולית של פרנק הרברט. גיליס לקח אותם חזרה אל תאו כדי שיוכל לקראם לפני השינה.
לעיתים, ביקר בגשר הפיקוד. בפעם השלישית שעשה זאת הראתה לו עמדת הניווט כי האלבמה חצתה את ההליוספרה. הספינה התקדמה עתה בחלל הבינכוכבי, האפלה שבין הכוכבים. משום שהמגח חסם את הנוף, לא היו בספינה חלונות שפנו הישר קדימה, אבל הוא למד כיצד לתפעל את המצלמות הממוקמות על מיכל הדלק כך שיציגו תמונה בזמן אמיתי של חרטום הספינה. נראה היה כאילו הכוכבים שהיו ישירות בקדמת הספינה התקבצו יחדיו, אפקט דופלר גורם להם להיראות כזנבות שביט קצרים בגוון כחול. כשסובב את המצלמה לאחור, אל המקום ממנו הגיע, ראה חור שחור א-סימטרי שנפתח מאחורי האלבמה. השמש וכל כוכבי הלכת, כולל כדור הארץ, הפכו בלתי נראים.
היה זה דבר נוסף שהטריד את דעתו, כך שהוא הפעיל את מצלמות החרטום רק לעיתים נדירות.
הוא ישן, ורץ, ואכל, ולמד, והוא שיחק משחקי שח ארוכים וחסרי תוחלת, ופרט לכך עשה כל שביכולתו כדי להעביר את הזמן בדרך הטובה ביותר שניתן. מדי פעם תפס את עצמו ממלמל לעצמו, מפתח שיחה עם מוחו שלו כבן-לויה. כשזה קרה, הוא הכריח את עצמו במודע לשתוק. ועדיין, לא משנה עד כמה ניסה להימלט מעצמו, תמיד חזר לדממת מסדרונות הספינה, לריקנות של התאים.
הוא לא ידע זאת באותו רגע, אבל הוא החל לאבד את שפיותו.
הסרבל שלו החל להתרפט. אולם לא היה לו בגד אחר ללבוש פרט לחלוק הרחצה, כך שהוא בדק את רשימת המטען ומצא שבגדים אוחסנו בסיפון C5C. והיה זה בשעה שחיפש את הבגדים כשמצא את האלכוהול.
לא היו אמורים להיות משקאות משכרים על סיפון האלבמה ובכל זאת הצליח מישהו להבריח לספינה שני ארגזי וויסקי, שני ארגזי וודקה וארגז שמפניה אחד. הם ללא ספק הונחו שם כדי שהצוות יוכל לחגוג את הגעתו הבטוחה לדובה הגדולה 47. גיליס מצא אותם טמונים בין הבגדים העודפים.
במשך זמן רב הוא ניסה כמיטב יכולתו להתעלם מהמשקאות. מעולם לא היה שתיין גדול והוא לא רצה להתחיל עכשיו, אבל מספר ימים מאוחר יותר, לאחר שניסיון נוסף להכין ביף סטרוגונוף הפך לבלגן חסר טעם של אטריות חצי מבושלות עם תחליף בשר בקר, מצא עצמו משוטט חזרה לעבר C5C, ומוציא בקבוק וויסקי. הוא הביא אותו עימו לחדר הצוות, מזג כמה אצבעות לכוס, ערבב במי ברז, והתיישב למשחק שח נוסף. לאחר המשקה השני, מצא את עצמו רגוע יותר מכפי שהיה אי פעם מאז קימתו מהשינה הקפואה. בערב הבא, חזר על אותו דבר.
היתה זו תחילתה של התקופה האפלה שלו.
"שעת הקוקטייל" הפכה במהירות לגולת הכותרת של יומו. לאחר זמן, לא מצא כל סיבה לחכות עד לאחר ארוחת הערב, ושתה במקום זאת את המשקה הראשון שלו בשעת משחק השח של אחר הצהרים. בוקר אחד החליט שכוס שמפניה תהיה סיום מושלם לריצה היומית שלו, כך שהוא פתח בקבוק לאחר שהתקלח והתגלח והמשיך לפנק את עצמו במהלך שארית היום. הוא גילה שאבקת מיץ הדרים היא תוספת טובה לוודקה, והוא הוסיף מזה קצת לארוחת הבוקר שלו, ולא חלף זמן והוא נשא עמו כוסית וודקה לכל אשר הלך. הוא ניסה לקצוב את כמות האלכוהול ככל שיכול, אבל מצא עצמו מדוכא בכל פעם שגמר בקבוק ורווח לו כשגילה שתמיד היה עוד אחד להחליפו. תחילה אמר לעצמו שעליו להשאיר קצת לאחרים – אחרי הכל, זה נועד עבור חגיגת האירוע שלהם – אבל עם הזמן הנטייה הזו נסוגה לירכתי מוחו, ולבסוף נשכחה כליל.
הוא נרדם שיכור, לעיתים קרובות בחדר הצוות, והתעורר עם חמרמורות זדוניות שרק כוסית נוספת יכולה להפיג. בגדיו החלו להעלות ריח עבש של אלכוהול. מהר מאד התעייף מלכבס אותם, ופשוט מצא סרבל אחר ללבוש. צלחות וכלי בישול לא שטופים החלו להיערם בכיור המטבח, ונראה כאילו תמיד היו כוסות ריקות למחצה פוזרות ברחבי הספינה. כעבור זמן הוא הפסיק לרוץ, אבל לא העלה רבות במשקל משום שאיבד את תיאבונו ואכל כעת פחות מאשר בעבר. ובכל יום מצא דבר מה חדש שיגרום לו לאי נחת: הזמנים הבלתי נוחים בהם נדלקו וכבו האורות, או כיצד תמיד היו תאי הספינה חמים או קרים מדי, או מדוע מעולם לא הצליח למצוא דבר זה או אחר.
לילה אחד, מתוסכל מהפסד נוסף במשחק שח, הוא הרים את כסאו והטיח אותו בלוח הזכוכית של שולחן המשחק. הוא עוד הביט בשולחן ההרוס כשאחד מהבוטים הופיע כדי לחקור. חברת הבוט עדיפה על חוסר חברה בכלל, החליט. הוא התיישב על הרצפה וניסה לגרום לרובוט להתקרב, משמיע לעברו קולות דומים לאלה בהם קרא לכלבו הקטן כשהיה ילד. הבוט התעלם ממנו לחלוטין, וזה הכעיס אותו עוד יותר, כך שהוא מצא בקבוק שמפניה ריק והשתמש בו כדי להרוס את המכונה. למרבה הפלא הבקבוק נשאר שלם גם לאחר שהבוט נשבר, חפץ חסר תועלת במרכז רצפת חדר הצוות. באופן מופלא לא פחות, הוא לא ניתץ את האשנב כשגיליס השליך אותו אל עבר החלון.
הוא לא זכר מה קרה לאחר מכן. הכרתו פשוט אבדה לו. כשהתעורר,מצא את עצמו שכוב פשוט איברים על רצפת מנעל האוויר.
צליל אזעקה קשוח איים לפצח את גולגלתו. מופתע עמומות למצוא עצמו במקום בו נמצא, הוא התרומם בכבדות על מרפקיו ובחן את סביבתו מבעד לעיניים נפוחות. הוא היה עירום. הסרבל שלו היה מונח מקומט בתוך הצוהר הפנימי, שהיה סגור. שלולית גדולה של קיא היתה לידו, אבל הוא לא זכר שהקיא ממש כשם שלא זכר כיצד הגיע לכאן מחדר הצוות.
האורות הבהבו בתא הזעיר. כשהוא מתגלגל על צידו, גיליס הציץ בלוח הבקרה שליד הפתח החיצוני. האור הכתום שבמרכז היה דלוק, האדום שתחתיו כבה ונדלק חליפות. מנעל האויר היה מוכן להיפתח מבלי שתקדם לו הפחתת לחץ-אוויר. זה מה שגרם לאזעקה לפעול.
לגיליס לא היה מושג כיצד הגיע לשם, אבל היה ברור לו למה כמעט גרם. הוא זחל לאורך מנעל האויר והטיח את ידו כנגד המתג הירוק. האזעקה נפסקה. לאחר מכן הוא פתח את האשנב הפנימי ומבלי לטרוח לאסוף את הסרבל המושלך, כשל מחוץ למנעל האויר. הוא לא הצליח לשמור על שיווי משקלו, כך שהוא נפל על ידיו ועל ברכיו והקיא פעם נוספת.
לבסוף התגלגל על צידו, התכרבל בתוך עצמו והתייפח בהיסטריה עד שאפפה אותו השינה ברכות. עירום ואומלל התעלף על רצפת סיפון מנעל האויר.
למחרת, גיליס סרק את הספינה בשיטתיות, אוסף את מעט הבקבוקים שנותרו ומחזיר אותם לארונית בה מצא אותם. הוא אמנם התפתה להשליך אותם אל החלל, אך פחד לשוב אל סיפון H5. חוץ מזה, לא נשארו משקאות רבים. במהלך המשתה הארוך שלו הוא הצליח לחסל את כולם פרט לשני בקבוקי וויסקי, בקבוק אחד של וודקה, וארבעה בקבוקי שמפניה.
הפנים שהציצו אליו מהמראה היו בלתי מגולחים, פראיים וכחושים, עיניו מוקפות עיגולים כהים. הוא היה עייף מכדי להיפטר מזקנו, כך שהוא קיצר אותו במספריים והניח לשיער להישאר בגובה הכתפיים. היה זה מראה חדש עבורו, והוא לא יכול היה להחליט אם אהב אותו או לא. לא שזה שינה לו בשלב זה.
יומיים חלפו עד שחזר לו התיאבון, וזמן רב יותר לפני שעברה עליו שנת לילה טובה. יותר מפעם אחת התפתה לשתות משקה נוסף, אבל זיכרון הרגע הנורא במנעל האויר הספיק כדי להרחיק אותו מהבקבוק.
ובכל זאת, מעולם לא שב לשיגרה היומית שקבע לעצמו קודם לכן. הוא איבד עניין בלימודיו, והוא צפה בסרטים הבודדים שמצא בספרייה עד שידע לדקלם את שורות הדיאלוג בעל פה. כיוון שלא היתה דרך לתקן את שולחן המשחק, הוא לא שיחק יותר שח. עדיין רץ מדי פעם, אבל רק כשלא היה לו דבר אחר לעשות, וגם אז לא לאורך זמן.
שעות ארוכות בילה בשכיבה על דרגשו, חוקר את עמקי זכרונו. הוא שיחזר אירועים מילדותו – תקריות קטנות עם אימו ואביו, הדברים המצחיקים והמטופשים שעשה כילד – וחשב רבות על הטעויות שעשה בדרכו אל הבגרות. חשב על הנערות שהכיר, נלחם מחדש מריבות נושנות עם אויבים עתיקים, נזכר בזמנים טובים ובחברים ותיקים, ועדיין, בסופו של דבר, חזר תמיד למקום בו היה.
מדי פעם ניגש אל גשר הפיקוד. מזמן כבר ויתר על הנסיון לנהל שיחה בעלת משמעות עם הב"מ. זה האחרון הגיב רק לשאלות ישירות, וגם אז בקול אדיש. במקום זאת הוא פתח את תריסי האשנבים, ושקע בכורסתו של קפטן לי שעה שהביט בכוכבים המרוחקים וחסרי התנועה.
יום אחד, מתוך דחף רגעי, הוא התרומם מהכורסא וניגש אל לוח הבקרה הקרוב. לרגע היסס, ואז התכופף וקילף בעדינות את סרט ההדבקה השחור שהידק על השעון. הצג הראה:
17 באפריל, 2071. מעט יותר משישה חודשים חלפו מאז שהתעורר. יכול היה להישבע שחלפו שש שנים.
באותו ערב, גיליס הכין את ארוחת הערב בתשומת לב יתרה. הוא בחר את נתח בשר הבקר המעובד המשובח ביותר שהצליח למצוא בארונית האחסון והשרה אותו ברוטב פלפל שלמד להכין, טיגן בזהירות את השום היבש טרם שהוסיף אותו למחית תפוחי האדמה. בעוד האספרגוס מתאדה במיץ לימון, הוא צלה את הבקר עד לרמה מושלמת של בשר נא למחצה. מוקדם יותר, בשעות אחר הצהרים, בחר בקבוק שמפניה ממצבור המשקאות, והניח אותו בצד עד שכל השאר יהיה מוכן. הוא ניקה את חדר הצוות והכין שולחן הפונה אל עבר האשנב רק לעצמו, וממש לפני הארוחה עמעם את אורות התקרה.
הוא אכל לאיטו, מתענג על כל טעימה, עוצם את עיניו מפעם לפעם שעה שהתיר למוחו לבקר שוב בכמה מהמסעדות המשובחות בהן סעד פעם: מסעדת אומצות בלב קנזס-סיטי, מסעדת חמישה כוכבים איטלקית בשכונת ביקון-היל שבבוסטון, בר פירות ים באי סן-סימון – מקום בו הסרטן גדול המימדים הגיע היישר מהמזח. כשהציץ מחוץ לאשנב לא ניסה לאתר את המערכים, אלא פשוט נהנה מהשקט המלכותי של הכוכבים. כשסיים עם הארוחה הניח בזהירות את הסכין והמזלג יחדיו על צלחתו, מילא שוב את כוסו בשמפניה, וניגש אל הספה, מקום בו הניח מוקדם יותר דבר אחד אחרון לסיומו של ערב מושלם.
גיליס נמנע בכוונה מפתיחת הקופסה ששמר בארונית שלו. אפילו בתקופות הקשות ביותר, בעת שהיה בתהומות העמוקות ביותר של המשתה הארוך שלו, נמנע בכוונה מהקופסה. עתה הגיע עבורו הזמן לפתוח את הקופסה, לראות מה נמצא בפנים.
הוא הוציא את התצלומים זה אחרי זה, בוחן אותם מקרוב תוך שהוא נזכר במקומות בהם צולמו, את שנות חייו מיוצגות בהם. הנה אביו, הנה אימו, הנה הוא עצמו בגיל שבע, עומד בחצר האחורית של בית ילדותו בצפון קרוליינה, מניף בגאווה צעצוע של ספינת חלל שקיבל ליום הולדתו. הנה תצלום של הנערה הראשונה אותה אהב. הנה מספר תמונות שלה שצילם בזמן טיול המחנאות להרי הסמוקי. הנה הוא עצמו במדי היצוג שלו במהלך תרגיל סיום לימודיו באקדמיה. הנה הוא במהלך אימון טיסה בטקסס. התצלומים הללו, ועוד רבים כמותם, היו כל שהביא איתו מכדור הארץ: תמונות מעברו, מזכרות קטנות מהמקומות שהיה בהם, מאנשים שהכיר ואהב.
כשהביט בהם, ניסה שלא לחשוב על מה שעמד לעשות. הוא כיוונן את וסת החום להורדת את טמפרטורת הפנים של הספינה ל- 10 מעלות בחצות, והורה לב"מ להתעלם ממחזור היום-לילה שתיכנת בעבר. הוא השאיר פתק במגוריו של קפטן לי, מודיע לו שאריק גונתר הוא מחבל והתנצל על שגזל מיתר חברי הצוות את מנות האלכוהול שלהם. עם זאת, הוא יגמור את הבקבוק הזה של השמפניה. אין טעם לבזבז אותו, ואולי יהיה לו קל יותר ללחוץ על המתג האדום אם יהיה שיכור.
חייו הסתיימו. לא נשאר לו דבר. מספר רגעים של סבל יהיו תחליף הולם לאינספור ימים של בדידות אומללה.
גיליס עדיין עלעל בתצלומים כשהציץ במקרה מעלה אל האשנב, ואז גם הגיע הרגע בו הבחין במשהו יוצא דופן: אחד הכוכבים היה בתנועה.
תחילה חשב שהשמפניה השפיעה עליו. או אולי היתה זו השתקפות של אור כוכבים שנגרמה על ידי הדמעות שתלו בזויות עיניו. הוא התרכז שוב בתמונת אביו שצילם זמן קצר לפני שמת. ואז, כמעט בחוסר רצון, הרים את ראשו שוב.
החלון היה מלא בכוכבים, כולם נייחים… פרט לאחד.
נקודה בהירה של אור, כל כך בהירה שיכולה היתה להיות כוכב לכת, אולי אפילו כוכב שביט. אולם האלבמה היתה עתה במרחק רב ממערכת השמש של כדור הארץ, והכוכבים היו מרוחקים מכדי לנוע במהירות יחסית לזו של הספינה. אבל הכוכב הזה, כך נראה, היה במסלול מקביל לשלו.
כשסקרנותו מתעוררת בו, גיליס התבונן באור המרוחק בעודו נע על רקע הכוכבים. ככל שהביט בו יותר כך נדמה היה לו שהבחין בזנב כחול וחיוור. יתכן שהיה זה שביט, אבל אם זה אכן היה שביט, הרי שהוא נע בכיוון ההפוך. ואמנם, ככל שהאריך לבחון, האור התבהר קצת יותר ונראה כאילו הוא מבצע שינוי מסלול עדין, כמעט כמו…
התצלומים נפלו לרצפה שעה שמיהר אל עבר הסולם.
כשהגיע אל גשר הפיקוד, העצם כבר נעלם.
גיליס בילה את השעות הבאות כשהוא סוקר את השמיים, משתמש בטלסקופ הניווט בניסיון להציץ שוב בתופעה יוצאת הדופן. כשכשלו השיטות החזותיות, ניגש אל עמדת התקשורת והריץ חיפוש בגלים גבוהים במעלה ובמורד קשת תדרי הרדיו במאמץ למקם אות החוזר על עצמו על רקע רעשי הרקע העולים ויורדים של החלל. הוא כמעט שלא הבחין כשהסיפון הפך קר יותר, כשאורות התקרה כבו. כעת, משזנח את כוונותיו הקודמות, שכח להודיע לב"מ שדעתו השתנתה.
העצם נעלם באותה מהירות בה הופיע, אבל הוא היה בטוח לגמרי במה שראה. זו לא היתה הזיה, בכך לא היה לו ספק, וככל שחשב על כך יותר הוא השתכנע יותר שמה שראה לא היה עצם טבעי אלא רכב חלל בו הציץ בחטף ממרחק כלשהו אותו לא ידע לאמוד – אלף קילומטרים? עשרת אלפים? מיליון? – שעה שחלף על פני האלבמה.
ובכל זאת, מאין הגיע? לא מכדור הארץ, בכך לא היה לו ספק. מי היה על סיפונו? לאן מועדות פניו? אינספור אפשרויות געשו במוחו שעה ששטף את כלי ארוחת הערב והכין ארוחת בוקר מוקדמת אותה מעולם לא חשב שיאכל. מדוע העצם לא התקרב? הוא הפך בדעתו בסוגיה שעה ששכב בדרגשו, ידיו מקופלות מאחורי ראשו. אולי לא ראה את האלבמה. האם יראה את העצם שוב? לא סביר, החליט לבסוף… עדיין, אם היה אחד, האם לא היתה אפשרות שיהיו אחרים?
היה עליו לרשום את התקרית, הבין, כדי ששאר חברי הצוות ידעו מה ראה. ועדיין, כששב אל גשר הפיקוד והחל להקליד דו"ח אל יומן הספינה, גילה שהוא לא מוצא את המילים. הוא הביט במסך הריק והשטוח וכל שכתב נדמה כחלול וחסר חיים, דבר לא הצליח לשחזר את תחושת הפלא המסתורי בו צפה. היה זה אז שחדרה בו ההכרה כי במהלך ששת החודשים הארוכים בהם התגורר בספינת הכוכבים לא ניסה אפילו פעם אחת לכתוב יומן.
לא שהיה הרבה להנציח למען הדורות הבאים: הוא התעורר, הוא אכל, הוא רץ, הוא למד, הוא השתכר, הוא שקל התאבדות. ועדיין, נראה היה כאילו הכל השתנה לפתע. רק אתמול היה מוכן לצעוד אל מנעל האויר, לעצום את עיניו ולשגר עצמו אל הריק. כעת, הרגיש כאילו ניתנה לו סיבה חדשה לחיות… אבל לא היה כל הגיון בסיבה הזו אלא אם ישאיר משהו מאחור פרט לדרגש לא מסודר ובקבוק שמפניה ריק-למחצה.
ובכל זאת, הוא לא היה מסוגל לכתוב למסך, כך שהיה עליו לחפש בארוניות המטען עד שמצא את שנזקק לו: מאגר של פנקסי רישום ריקים שנועדו לסייע לאפסנאי לעקוב אחר צרכי המשלחת, ואיתם קופסת עטים. להפתעתו הרבה גילה גם צמד מחברות ציור, כמה עפרונות פחם, וערכת צבעי מים. למישהו על כדור הארץ היה מספיק שכל ישר כדי להקצות כמה קילוגרמים מהמטען לצרכים אומנותיים בסיסיים.
גיליס נטל עמו פנקס חשבונות וכמה עטים חזרה אל חדר הצוות. אף על פי ששולחן המשחק היה הרוס, הוא שימש כשולחן כתיבה מושלם מרגע שהמכסה נסגר. הוא ארגן את הריהוט מחדש כך שהשולחן פנה אל האשנב. מאיזושהי סיבה, כתיבה ביד העניקה לו תחושה נוחה יותר. לאחר מספר התחלות כושלות, שנמחקו בחוסר סבלנות, הצליח לבסוף לכתוב, פחות או יותר, תיאור של מה שראה בלילה הקודם, ואחריו מספר דפים של השערות בנוגע למהותו של הדבר.
משסיים, גבו כאב לאחר שרכן זמן כה רב ליד השולחן, ונוספה לכך נקודה רגישה בין אצבעותיו במקום בו אחז את העט. אף על פי שלא היה לו דבר נוסף לומר, עדיין חש צורך לומר עוד. כתיבת מילים על נייר היתה הקלה כמוה לא חש מעולם, חוויה שהעתיקה אותו, גם אם באופן זמני, מהמקום הזה למקום אחר. גופו היה עייף אך רוחו שופעת חיים. למרות תשישותו הגופנית, חש כמיהה לכתוב דבר מה נוסף.
הוא לא ידע זאת באותו רגע, אבל שפיותו החלה לשוב אליו.
בעוד הוא מחדש בהדרגה את השיגרה היומית שקבע לעצמו לפני שהחלה התקופה האפלה, גיליס נאבק כדי למצוא על מה לכתוב. הוא ניסה להתחיל יומן, אבל הניסיון היה עקר ומדכא. הוא בזבז כמה דפים על אוטוביוגרפיה לפני שקלט שכתיבה על חייו גרמה לו להיות מודע לעצמו. לבסוף תלש את הדפים הללו מהפנקס וזרק אותם. השירה שלו היתה מגוחכת. הוא כמעט שקל לטייל שוב למנעל האויר כשקרא מחדש את החרזנות המייגעת שהגה. ביאושו שרבט רשימת דברים שחש בחסרונם, רק כדי להבין שלא רק שהיתה נדושה אלא אפילו מביכה יותר מהאוטוביוגרפיה שלו. גם זו הושלכה לסל הניירות.
שעות ארוכות ישב ליד תחליף השולחן שלו, בוהה באשנב כשהוא משרבט לתומו ללא כל מטרה, מצייר תמונות של הכוכב הבהיר שראה באותו לילה רב אירועים. יותר מפעם אחת התפתה למצוא בקבוק וויסקי ולהשתכר, אלא שזיכרון מה שכמעט עולל לעצמו הרחיק אותו מהמשקה. יותר מכל דבר אחר רצה לכתוב משהו בעל משמעות, לפחות עבורו אם לא עבור מישהו אחר, אך נראה שמוחו הפך למישור חסר תווים. ההשראה חמקה ממנו.
ואז, השכם באחד הבקרים, לפני שעלו האורות, התעורר בחטף כשבמוחו הזיכרון החומק של חלום חד וצלול. מרבית חלומותיו היו על כדור הארץ – זיכרונות של מקומות בהם היה, אנשים שהכיר – אלא שזה היה שונה. הוא לא הופיע בו בעצמו ולא היה מדובר במקום בו היה אי פעם.
הוא לא זכר פרטים מדויקים, אולם עדיין נותר בו חיזיון ברור אחד: אדם צעיר עומד בסביבה נוכרית, מביט מעלה אל שמיים תכולים בהם שולט כוכב לכת גדול מוקף טבעות, צופה חסר אונים בעוד אור בהיר – גיליס זיהה את האור כספינת הכוכבים שראה – ממהר להתרחק ממנו, אל עבר החלל העמוק.
גיליס עמד כבר להתהפך על צידו ולשוב לשנתו, אבל מצא עצמו מזדקף ומושיט יד לחלוק. הוא התקלח, ובשעה שעמד תחת מתז המים החמימים החל דמיונו למלא את החללים החסרים. האדם הצעיר היה נסיך, בן אצילים מעולם כלשהו המרוחק מכדור הארץ. ואכן, ההיסטוריה של כדור הארץ אפילו לא השתייכה לסיפור. ממלכתו של אביו נפלה לידי עריץ והוא נאלץ להימלט על חייו, מוצא מקלט בספינת כוכבים הנמצאת בדרכה לכוכב לכת מיושב אחר. אלא שהצוות, מיראת זעמו של העריץ, השליך אותו, זונח אותו על פני ירח בעל אטמוספירה, ללא אספקה או רעים לדרך…
כשהסיפור עדין חי בעיני רוחו, גיליס התלבש וניגש אל חדר הצוות. הוא הדליק כמה אורות, התיישב ליד השולחן והרים את העט. לא היה לו כל היסוס כשפתח את פנקס הרישום בדף חדש. כמו תחת דיבוק, הוא החל לכתוב.
והוא מעולם לא הפסיק.
כמובן, היו פעמים רבות בהן גיליס הניח את העט שלו. לגופו היו מגבלות, והוא לא יכול להישאר לנצח ליד השולחן מבלי שהרעב והעייפות יכריעו אותו. והיו פעמים בהן לא ידע מה יהיה הדבר הבא שיעשה. ביאושו היה פוסע בחוסר סבלנות, מגשש אחר הסצינה הבאה, לפעמים אפילו המילה הבאה.
ובכל זאת, לאחר זמן נראה היה שהנסיך ידע מה עליו לעשות אפילו לפניו. כשחקר את עולמו החדש פגש בבריות רבות – כמה הפכו לידידיו, כמה לאויבים מושבעים – ונסע למקומות שבחנו את גבולות דמיונו המתרחב בהתמדה של גיליס. וכך, גיליס – והנסיך רופרט, שאט אט הפך להשתקפות שלו עצמו – גילה שפתח בהרפתקה גדולה יותר משאי פעם האמין שאפשר.
גיליס שינה את שיגרת-חייו, מארגן הכל סביב השעות אותן בילה ליד שולחנו. הוא התעורר מוקדם וניגש היישר לעבודה. מוחו היה חד וצלול מיד בצאתו מהמיטה, והיה לו די בספל קפה שיסייע בידו להתעורר קצת יותר. בסביבות הצהרים הכין ארוחה צנועה, ואז התהלך לאורך המסדרון הטבעתי לצורכי אימון. פעמיים או שלוש בשבוע סייר בספינה כולה, בודק שהכל פועל כשורה. בשעות אחר הצהרים המוקדמות היה שב לשולחן, ממשיך מהמקום בו הפסיק, רוחו קצרה בו לגלות מה יקרה הלאה.
הוא מילא פנקס לפני שהסתיימה הרפתקאתו הראשונה של הגיבור שלו. ללא היסוס, פתח פנקס חדש והמשיך ללא הפסקה. וכשנגמר העט הראשון שלו, השליך אותו ללא מחשבה שניה. הוא כמעט לא חש כשיבלת עבה התפתחה בין הפרק השני והשלישי באצבע האמצעית של יד ימין. כשהפנקס השני התמלא הוא הניח אותו מעל לראשון בקצה שולחנו. לעיתים נדירות קרא את שכתב אלא אם היה צריך לבדוק בשנית שם של דמות או מיקום של אתר מסוים. לאחר זמן למד לערוך רשימות בפנקס נפרד כך שלא יצטרך לחזור שוב על מה שכבר כתב.
כשהגיע הערב, הכין ארוחת ערב, קרא מעט, והעביר זמן מה בהביטו החוצה דרך החלון. מדי פעם ירד אל גשר הפיקוד כדי לבדוק את שולחן הניווט. סוף סוף ניתן היה למדוד את מרחק האלבמה מכדור הארץ בפארסקים ולא בשנות אור בודדות, אבל אפילו עובדה זו נראתה לו שולית במקרה הטוב, ועם הזמן הפכה חסרת כל חשיבות.
גיליס השאיר את הכיסויים על השעונים. הוא לעולם לא התעניין שוב בזמן החולף. הוא חדל ללבוש מכנסיים קצרים וחולצה והסתפק בחלוק הרחצה שלו. לפעמים היה עובר את היום עירום, יושב ליד שולחנו ללא בגד עליו. הוא שמר על ציפורני ידיו ורגליו קצוצות, ותמיד הקפיד להעניק תשומת לב לשיניו, אבל ויתר על קיצור שיערו וזקנו. הוא התקלח פעם או פעמיים בשבוע, ולפעמים גם זה לא.
כשלא כתב צייר רישומים של הדמויות שהמציא, ושל הערים המוזרות והנופים המשונים בהם ביקרו. כעת מילא כבר ארבעה פנקסים בהרפתקאות הנסיך שלו, אולם מילים לבדן לא הספיקו כדי להפיח חיים בדמיונו. בפעם הבאה בה ביקר ביחידת המטען כדי לחדש את אספקת הפנקסים והעטים, מצא את ערכת צבעי המים שהבחין בה בעבר והביא אותה עמו לחדר הצוות.
באותו ערב, החל לצייר על הקירות.
בוקר אחד הוא התעורר בשעה הרגילה. הוא התקלח ולבש את החלוק שלו – שהיה כעת שחוק בקצות השרוולים ומשופשף במרפקים – והחל את מסעו הארוך לעבר חדר הצוות. לאחרונה התקשה יותר מבעבר לעלות ולרדת בסולמות; נדמה היה שהפרקים שלו כואבים תמיד ואספירין הועיל רק לזמן קצר. היו גם שינויים נוספים. כמה ימים קודם לכן, שעה שסידר את הדרגש שלו, הופתע במקצת לגלות שיערה אפורה ארוכה על הכרית.
כשעבר במסדרון הטבעתי לא יכול אלא להתפעל מעבודתו. ציור הקיר של היער שהחל בו זמן מה קודם היה כמעט מושלם. הציור התפשט על מחצית הדרך בין יחידה C1 ליחידה C3, והיה נעים למדי להתבונן בו, אם כי היה עליו להוסיף קצת פרטים לעלים. תידרש פה קצת עבודה. לאחרונה כִּילָּה את צבעי המים, ונאלץ להתחיל לסחוט את הצבעים מבגדיו הישנים.
הוא אכל ארוחת בוקר קלה והחל לאחריה לרדת בזהירות בסולם בדרכו אל הסטודיו שלו. מזה זמן רב הוא חדל לחשוב על המקום כחדר הצוות. הפנקס שלו נשאר פתוח על שולחנו, העט נותר במקום בו הפסיק בלילה הקודם. רופרט היה אמור ללחום בדו-קרב עם שליט הממלכה הדרומית, והוא ציפה בקוצר רוח לראות כיצד כל זה יתפתח.
הוא הפליץ בקול בעת שהתיישב, גורם לעצמו לחייך קלות לעצמו בתחושת שעשוע. לאחר מכן הרים את העט שלו. הוא קרא את הפסקה האחרונה שחיבר, מחק מספר מילים שנראו לו מיותרות, והרים את עיניו אל האשנב, מעניק לעצמו זמן נוסף לארגן את מחשבותיו.
כוכב בהיר נע כנגד החלל, נוצץ יותר מכל כוכב שראה מזה זמן רב.
הוא הביט בו ארוכות. ואז, אט אט, התרומם מהשולחן, רגליו רועדות מתחת לחלוק. מבטו נשאר נעוץ בכוכב בעת שנסוג לאחור מהחלון, פוסע צעד קטן אחד בכל פעם בדרכו אל הסולם שמאחוריו.
הכוכב חזר, או אולי היה זה אחר. בין כה ובין כה, הוא נראה דומה מאוד לעצם המסתורי שראה פעם אחת קודם, לפני זמן כה רב.
העט נפל מידו כשמיהר לעבר הסולם. תוך התעלמות מכאבי הפרקים הפושטים בידיו ורגליו, הוא מיהר לרדת אל הסיפון העליון של היחידה, וזינק משם מטה אל המסדרון אל הפתח המוביל למרכז הנקרה. הפעם, הוא ידע מה עליו לעשות. עליו להגיע אל עמדת התקשורת הישנה שלו, ולשדר מסר אנושי ברור בכל התדרים…
הוא ירד כמעט מחצית הדרך במורד הנקרה כשלפתע הבין שלא ידע מה לומר בדיוק. ברכת שלום פשוטה? מסר של ידידות? כן, יתכן שזה מה שנדרש… אבל כיצד יזהה את עצמו?
באותו רגע, קלט שאינו זוכר את שמו.
המום מהגילוי הזה, הוא נצמד אל הסולם. השם שלו. הוא חייב לזכור את שמו שלו…
גיליס. כמובן. הוא היה גיליס. גיליס, לסלי. סגן משנה לסלי גיליס. קצין התקשורת הראשי של… כן, נכון… ספינת רפובליקת המדינות המאוחדות האלבמה. הוא חייך וירד שלב נוסף במורד הסולם. זמן כה רב חלף מאז שמע מישהו אומר את שמו בקול רם, שיתכן מאד שלא יהיה מסוגל לומר זאת בקול בעצמו.
האמנם היה מסוגל?
גיליס פתח את פיו, דוחק בעצמו לומר משהו. דבר לא הגיח מגרונו פרט לקרקור יבש.
לא. הוא עדיין מסוגל לדבר. הוא פשוט לא היה מתורגל בכך. כל שעליו לעשות הוא להגיע אל העמדה שלו. אם רק יהיה מסוגל לזכור את הפקודות הנכונות, עדיין יהיה ביכולתו לשלוח אות אל ספינת הנסיך רופרט, לפני שתהיה מעבר לטווח. הוא רק צריך…
רגלו השמאלית החמיצה את השלב הבא בסולם. בעוד שיווי המשקל אובד לו, הוא הציץ מטה כדי לראות מה לא עשה כשורה… וידו הימנית החליקה מהסולם. לפתע מצא עצמו נופל לאחור, זרועותיו ורגליו מתנופפות בחוסר אונים. מטה, מטה, מטה…
"אוי, לא", אמר ברכות.
כעבור שבריר שניה הוא פגע בקרקעית הנקרה. עבר בו הבזק מהיר של כאב כשצווארו התפצפץ, ואז כיסתה אותו החשיכה במהירות והכל נגמר.
אחד הבוטים מצא את גופתו של גיליס כעבור כמה שעות. הוא בחן אותו מספר פעמים, מוודא שהגוש האורגני הקר המונח על קרקעית סיפון H5 היה אכן חסר חיים, ואז שלח שאילתה אל הב"מ. האינטליגנציה המולקולרית שקלה את המצב למשך מספר שברירי שניה, ואחרי כן הורתה לעכביש להשליך את הגופה. הדבר נעשה תוך שתי דקות. גיליס נפלט מספינת הכוכבים, מסתחרר אל תוך הריק, פיסה קטנה נוספת האובדת בין הכוכבים.
הב"מ קבע כי אין עוד צורך למגורי הצוות להישאר ראויים למגורים, כך שהטמפרטורה הושבה ל- 10 מעלות. בוט עבר ברחבי הספינה, מנקה אחר גיליס ומשיב את מנות המזון שהוא לא צרך לארוניות האחסון. הבוט לא נגע בשלושה עשר פנקסי הרישום שגיליס השלים, וגם לא בפנקס הארבעה עשר שנשאר פתוח על שולחן הכתיבה שלו. לא היה מה לעשות בנוגע לציורים על קירות יחידה C7 והמסדרון הטבעתי, כך שהם נשארו. משסיים הבוט את משימותיו, הב"מ סגר את תריסי החלונות שגיליס השאיר פתוחים, וכיבה את האורות בשיטתיות, זה אחרי זה.
התאריך היה 25 בפברואר, 2102, זמן גריניץ'. שארית הטיסה עברה באופן חלק, ללא תקריות נוספות.
The Days Between, עותק המקור של הסיפור.
ההתחלה הייתה טובה לפני שהיא הפכה פתאום לסוף והכל נגמר סתם ככה, סיפור חסר פואנטה בעליל