פט קאדיגן מגדירה עצמה כ"מלכת הסייברפאנק", וכתיבתה, באופן לא מפתיע, נוטה לז'אנר זה. מאז שנות השמונים היא פרסמה ארבעה ספרים וכמה עשרות סיפורים קצרים, שחלקם היו מועמדים לפרסי הוגו ונבולה. היא אמריקנית במקור, אך חיה כיום באנגליה עם בעלה סופר המדע הבדיוני כריס פאולר. את "החיים על פני האדמה" היא פרסמה במקור בסייפיקשן.
בפעם השלישית שבה מרי אומרת לי שכל האנשים במכוניות הנחמדות שלבושים בבגדים נחמדים הם מתים, אני מאמינה לה. ראשית, כיוון שמרי מבינה בדברים האלה; ושנית, כי כל דבר שמישהו חוזר עליו שלוש פעמים הוא אמיתי. במיוחד אם זו מרי.
צפינו בעומס התנועה הרגיל בבקרים שיוצא החוצה מבית הקברות של הכבישים, המקום שאליו הכבישים הולכים כדי למות בעיר. לכל עיר יש בית קברות לכבישים, אומרת מרי. אני חייבת להאמין לה; בית הקברות לכבישים הוא מקום המגורים היחיד שאני זוכרת. לא מאמינים? חכו קצת; אני אספר לכם זאת עוד פעמיים, ואז תדעו בוודאות. או שאתם יכולים לשאול את מרי. היא מכונת אמת אנושית.
לי אין כשרון כזה, כך שאני לא יכולה להאמין לאף אחד פרט למרי. אבל הענין הזה עם האנשים המתים – זה אחד מאותם דברים שמרי אומרת שהם אמיתיים באופן כל כך יסודי ועקבי בכל זמן שהוא, שהם אף פעם לא שקר. לא משנה מי מספר לך.
אני יודעת שמרי חושבת שזה מרגיע. אותי זה מפחיד. רק תחשבו על זה – אם ישנם דברים שהם כל כך אמיתיים עד שאפילו השטן עצמו לא יכול לשקר לגביהם, איך אנחנו, האנשים הפשוטים, יכולים להתייצב מולם ולשרוד?
"רובם אינם שורדים. או אינם רוצים לשרוד", אומרת מרי, כאשר התנועה זוחלת ביציאה שמולנו. "איך את חושבת שכל האידיוטים האלה מתו?"
לעזאזל, עשיתי זאת שוב, לדבר בקול רם בלי לשים לב. "הייתי אומרת – מגיפה", אני מודה בכנות.
מרי צוחקת, מנערת את ראש השיבה המלוכלך והסבוך שלה. "זותי בטח הייתה חייבת להיות מגיפת אמת", היא אומרת, "ואפ'עם לא תהיה עוד אחת כזותי. האמת לא מדבקת".
"אבל משהו שהרג כל כך הרבה אנשים, רק מהחשיפה אליו–".
מרי מנידה בראשה שוב. "תחשבי על זה כעל אסון טבע. רעידת אדמה יכולה להרוג המון אנשים, אבל לא כי הם נדבקו אחד מהשני".
"הו", אני אומרת. טוב. רעידת אמת; אני יכולה לראות איך זה יכול להיות קטלני כשזה בקנה מידה גדול.
כאשר אני אומרת זאת למרי, היא מושכת בכתפיה. "יש אנשים שחושבים שזה לא כל כך נורא. לעזאזל, תראי לאן הם הולכים כשהם מתים". היא מצביעה על המכוניות. "מכוניות מנהלים מפוארות עם מזגן מקורי, ריפוד מעור אמיתי ונגן תקליטורים הכי טוב שיש. המון אנשים היו מתים על זה".
אם זה נכון, הרעיון הזה של למות למען משהו לא שורד את המעבר לחיים-שלאחר-המוות. אפשר לראות על הפנים של כל האנשים המתים ששום דבר מזה, לא הפאר, לא הריפוד ולא נגן התקליטורים, דבר מכל אלה לא עושה אותם מאושרים.
אני חושבת על מה שמרי בעצם אומרת: לעזאזל, תראי לאן הם הולכים כשהם מתים. לעתים קרובות, מרי אומרת את האמת אפילו מבלי לשים לב; זו תוצאת לוואי של הכשרון שיש לה. אני לא יכולה להתגבר על המחשבה שזה עלול לסכן אותה, אבל אני יודעת שאם אספר לה, היא תאמר שאני סתם דואגת. מרי חושבת שרוב האנשים לא מזהים את האמת כאשר הם שומעים אותה.
יכול להיות שהיא צודקת. טוב, בהתחשב בנסיון העבר, כנראה היא באמת צודקת. אבל רוב האנשים זה לא אותו דבר כמו כל האנשים. אף פעם אי אפשר לדעת אם יש מישהו שמקשיב ואינו רוב האנשים.
מרי אומרת שאני דואגת יותר מדי; נראה לי שמה שזה באמת אומר הוא שיש הרבה סיבות לדאוג. אין ספק.
גם אם מרי יודעת מה נכון ומה לא, זה לא אומר שהיא יודעת הכל. מרי אומרת לעיתים קרובות שזו טעות גדולה לחשוב שלדעת מה נכון פירושו לדעת הכל. כך שכאשר אני שואלת אותה למה אנחנו, האנשים החיים, מסתובבים בין המתים, היא מודה בשמחה שהיא לא יודעת. אבל יש לה תיאוריות.
"אנחנו מסתובבים, כמו שאת אומרת, ביניהם, אבל לא איתם. זה מרמז על ייעוד עבורנו, שהם – המתים – אינם יכולים לדעת עליו דבר וחצי דבר". כשהיא מדברת ככה, אני יכולה לראות בבירור את הפרופסור שהיא אומרת שהיא היתה פעם. ההתמחות שלה היתה תערובת של דת השוואתית ופילוסופיה או אולי פילוסופיה השוואתית ודת. שניהם נראים מאוד קרובים, רק שאחד מהם נותן לך ישות עליונה שתדאג במקומך להמון דברים, טובים ורעים. אני אוהבת את הרעיון של ישות עליונה, אבל אין לי דעה מעבר לכך. זה רעיון נחמד, אבל לא הגיוני מספיק, כך שקשה לי לחשוב עליו מבלי לצחוק בקול. אבל כזו אני. מרי אומרת שכל המתים מאמינים בקיומה של ישות עליונה, גם אלה שאומרים שהם לא.
"עמוק בתוכם", מרי אומרת, "וכמובן, בהיותם מתים, זה חייב להיות עמוק, כיוון ששם הם נמצאים – עמוק בפנים, כולם בטוחים שמישהו צופה בהם, רושם כי דבר שהם עושים ולפעמים מתערב כדי לכוון את מהלך הדברים. מקריות זה עניין חשוב בשבילם. אפילו צירוף מקרים פשוט גורם להם להזיל ריר. חלקם נעשים כל כך מגורים מכך שהם מקבלים אותות משמיים ומתפעלים חודשים אחרי איזו תאונה קטנה".
"פרנואידים קליניים?" אני אומרת, נזכרת במשהו, אבל לא ברור.
מרי צוחקת. "הכי קליניים מהקליניים והכי פרנואידים מהפרנואידים, יקירתי".
אם זה נכון, היא תגיד את זה עוד פעמיים לפני סוף היום, אבל אני לא דואגת לתיעוד – זה הגיוני. אני מתכוונת, אתם יודעים? אני יושבת על חתיכת בטון או כביש ליד מרי וצופה במתים שמתחילים יום נוסף בחיים-שלאחר-המוות ואני יודעת שהם צריכים להיות שרוטים לגמרי ולא רק מתים.
טוב, לא כולם. חלק מהם בוודאי עושים משהו חשוב במיוחד – זה חוק הממוצעים, שכמו חוק הכבידה, הוא מועיל למדי. אבל כולם, כל אחד מהאנשים המתים בכל המכוניות האלה, הפרושות מקצה לקצה על הדרך – מה זה יכול להיות פרט לחוסר התועלת של המוות?
אני מפחדת למות…
מרי אומרת שהיא יכולה להבין את זה, כיוון שהיא מתה כבר כמה פעמים בעבר בעצמה ולא אהבה את זה במיוחד. אני לא יכולה לדמיין את מרי מתה; יש בה יותר מדי חיים. עורה רוכך בפגעי מזג האויר כמו מעיל-עור משובח, ואפשר לראות שאם תגעו בלחיה, תחושו שם חום וגמישות. לשערה, כמו שהיא אומרת, יש חיים משלו. מקרוב זה נראה כמו תיל. אני חושבת שאפשר לתפור כפתורים ולתקן קרעים איתו. השיער שלי עלוב, כך שאני שומרת עליו קצר. מרי מקצרת אותו עם מספרי ציפורניים כל כמה שבועות, ואני דואגת שהוא לא יתארך מעבר לשני סנטימטר. היא אומרת שהיא לא היתה עושה זאת לנשים אחרות, אבל היא אוהבת לראות את צורתו של ראשי.
היא גם אומרת שהעור שלי יותר יפה שלה, אבל אני לא חושבת כך. ליד מרי, אני מרגישה שמנונית, כמו דב מגולח שנפל לכתם נפט. מרי אומרת שהטיפוסים השמנוניים האחרים שהכירה היו טיפוסים די מגעילים אבל אני שונה. היא אומרת שמה שהעור שלי מפריש מזכיר לה חמאת קקאו ושמן שקדים, ושאם חברות הקוסמטיקה ידעו, הן כנראה יפשטו את עורי ויהפכו אותי לקרם נגד קמטים. יש לי מזל, היא אומרת, שאני לא ארי-ים או חורפן.
"לא שאת צריכה להיות אחד מהם כדי שיפשטו את עורך בעודך בחיים", היא מזכירה לי. "פושטים את עורם של אנשים בעודם בחיים כל הזמן. המון אנשים. בדיוק בזמן שאנחנו יושבות ומסתכלות על ההגירה של נשמות ברחם הברזל שלהן, יש בניינים שלמים מלאים באנשים שהציפוי שלהם מקולף או מומס מעל גופם". זו לא השיחה החביבה עלי, אבל נראה שזה חשוב למרי. "היית חושבת שאף אחד לא ישרוד אחרי טיפול כזה", היא ממשיכה, משלבת את זרועותיה ובוהה בקאדילק הגדולה שיש בה רק אדם אחד. "זה הורג אנשים, אבל לא מייד. לא בפעם הראשונה. לא הכרתי מעולם מישהו שמת אחרי הפעם הראשונה שפשטו את עורו. בדרך כלל, צריך שלוש או ארבע פעמים עד שזה קטלני לרוב האנשים. חלק עוברים חצי תריסר מאלה ונותרים בחיים. היית חושבת שמישהו ירחם עליהם, ושיוותרו להם ויוציאו אותם לחופשי או שפשוט יגאלו אותם מסבלם. אבל לא. הממזרים המסכנים חייבים לסבול זאת שוב ושוב. כל יום עורם גדל בחזרה, ונראה בדיוק אותו דבר, כך שאת לא יודעת שום דבר אם לא ידעת על כך מלכתחילה. מגיע הלילה, הם נשלחים בעדריהם למיטות, מכוסים ונכבלים".
"כאשר כל האורות כבים, פושטי-העורות מגיעים. דקים כניר, הם מחליקים תחת הדלת כמו חשבונות לתשלום, צפים באוויר, ונוחתים על איזה מסכן שקשור למיטה או מסומם כל-כך עד שזה אותו דבר. הפושטים נספגים דרך הסדינים והפיג'מות הזולות עד לבשר. חלק צורחים; חלק מדברים ומתפללים; חלק אינם יכולים להוציא הגה. אבל הכי גרועים הם אלה שאוהבים את זה. אלה הם הגרועים מכולם, העצובים מכולם".
"היה לי מזל שהיתי צריכה לעבור את זה רק פעם אחת". מרי ממצמצת בסיפוק. "פעם אחת הספיקה לי כדי לדעת מה לעשות. אחרי הלילה הראשון, בילית את כל היום כשעורי צומח חזרה ואז באותו לילה, דאגתי לישון מתחת למיטה. ובאלוהים, זה עבד. לא פשטו את עורי יותר. פתרון כזה פשוט. לא היית חושבת שזה כל כך פשוט, אבל כך זה היה. למה? בגלל שהפושטים הם טפשים. האם זה לא הדבר הכי טפשי או שזה לא?"
"זה טפשי". אני לא אוהבת את השיחה הזו אבל אני חייבת להודות: זה באמת הדבר הכי טפשי.
כמה מהאנשים במכוניות מתחילים להראות מוכרים. אני מגלה שאני מחייכת אליהם כמו אל ידידים או לפחות מכרים. כמה מהם נראים יותר מכך, כמו אנשים שאני ממש מכירה או שהכרתי אותם לפני שהם מתו. בשניים מתוכם יש משהו שגורם לי לחבב אותם – אני מתכוונת, להרגיש משהו כלפיהם. לא כמו מה שאני מרגישה כלפי מרי, אבל אני לא יכולה שלא לחשוב שאם הייתי מכירה אותם, הייתי יכולה לחבב אותם. ושהרגש הזה היה הדדי.
אלה הם האנשים שאפילו התחלתי לחכות להם, ואני מתגעגעת אליהם אם אני לא רואה אותם. אני תוהה אם הם התרגלו למראה שלי ושל מרי מבלות את הבקרים על אותה חתיכה של ריצוף שבור והאם הם מרגישים שמשהו חסר להם כאשר הם לא רואים אותנו.
מרי אומרת שהרגשות וקשרים הם שונים אצל המתים. הם לא יוצאים מגדרם כדי ליצור קשרים חדשים אלא דברים נקשרים אליהם במהלך היום. מוות, מרי מבטיחה לי, הוא יכולת הניבוי האולטימטיבית.
"כל האנשים המתים יודעים בדיוק מה הם יעשו מדקה לדקה, משעה לשעה, מיום ליום", היא אומרת. "אם יש שינוי, הוא יהיה במשהו שכבר נקבע עבורם כך שזה לא שינוי אמיתי במובן שאנחנו, החיים, תופסים אותו".
המחשבה על חיים כאלה גורמת לי בחילה.
"טוב, מובן שזה מה שיקרה", אומרת מרי. "זה לא לחיות. וזה אפילו לא למות. זה המוות. ורק המתים יכולים לשאת זאת".
אבל איך, אני תוהה.
"כי ככה זה להיות מת".
זה רק גורם לי לפחד יותר מהמוות. זה נשמע כמו להפוך לאבן ולרצות לצרוח, אבל מבלי לדעת שזה מה שאתה רוצה לעשות, ואפילו לא לדעת מה זה צרחה.
איזה דבר רע הם עשו שזה מגיע להם?
"זה לא כל כך רע אם אתה מת", אומרת מרי, מגחכת לעצמה.
עוד יותר גרוע. אני לא יכולה לדמיין את ההרגשה. חוסר ודאות זו הדרך היחידה; חוסר וודאות זה החיים. כל חוסר וודאות, אפילו חוסר הוודאות לגבי השאלה האם אני חושבת בשקט או מדברת בקול חם. אני בוחרת בחיים. אני בוחרת בחיים!
"את נעשית יותר רגשנית ממני כאשר את צופה בהגירת הבוקר", מרי אומרת. התנועה מדלדלת ונעשית מהירה יותר, פחות פרצופים ופחות מוכרים. "המטבחים נפתחים עוד חצי שעה והיום זה יום הסופגניות".
למרי יש חברה מתה בקְרֵייזִי-גלייז ששומרת בצד שאריות ישנות בשבילנו במקום לזרוק אותן לפח. מאוד נוח, לא צריך לחטט בפחים, ובעלי החיים לא לוקחים את החלקים הטובים, למרות שלא אכפת לי להתחלק. בעלי החיים גם הם חיים, מה שעושה אותנו אחים מבחינה רוחנית.
המטבחים, מצד שני, הם בעצם קפיטריות, אולמות אוכל שמופעלים על-ידי המתים למען החיים, מסיבות שמובנות טוב יותר על-ידי המתים ועל-ידי החיים שיש להם אינטלקט מהיר יותר ועדין פחות משלי. שאלתי את מרי אם היא הבינה את זה ; היא אמרה שזה נותן למתים הרגשה טובה יותר בקשר לעצמיות המתה שלהם, אבל היא הודתה שהיא לא ממש מבינה למה. אתה לא רוצה להיות בטוח בכלום. אתה עלול להתעורר מת.
החברה המתה של מרי בקונדיטוריה מתה צעירה. בכל פעם שאני רואה אותה, אני חושבת שאולי היא לא מתה עדין. מרי מסכימה שיכול להיות שחברתה נמצאת במעין נקודת מעבר, לא לגמרי חיה אבל לא מתה באמת. כנראה אפשר להמשיך להתקיים במשך שנים במצב כזה – אפילו עשרות שנים. אני חושבת שאפילו אחרי חצי עשור אתה כבר נחשב כמת; מרי אומרת שזו הסיבה שבגללה מוצאים מקרים כאלה חיים ועובדים בין המתים ולא בין החיים. הם ממילא הולכים למות, ולכן הם גם מתנהגים ככה.
אני מקווה שחברתה של מרי תבחר במקום זה בחיים. היא תמיד נראית לי כאילו היא היתה בחיים דקה לפני שהגעתי לשם, ואם הייתי מגיעה אפילו שלושים שניות קודם לכן, אני הייתי מסוגלת להציל אותה. למעשה, אני לא יודעת איך עושים דבר כזה, אבל עולה בי תמיד המחשבה שאם הייתי במצב כזה, הייתי יודעת אינסטינקטיבית באיזו פעולה לנקוט.
בכל מקרה, זה עצוב לראות מת כל כך צעיר. העור שלה כהה יותר מזה של מרי ושערה שחור כליל. ידיה עדינות, מהירות וזהירות; הן נוגעות בחלקים מבגד העבודה שלה כשהיא מדברת איתנו. היא מדברת בעיקר אל מרי. צעירה ככל שתהיה, היא מכירה את מרי זמן רב. אני יודעת את זה כיוון שיש לה כינוי מיוחד למרי; שם חיבה. לא הייתם חושבים שמרי זו מילה מספיק ארוכה כדי שאפשר יהיה לקצר אותה, אבל יש לה קיצור אחד קטנטן: מא.
אנו יוצרים את המציאות שלנו. מדוע לא תיצור את המציאות עליה תמיד חלמת? החל זאת הערב בהרצאה/סדנה ללא תשלום "חייה את חייך בדרכך שלך". כיבוד קל ושובר מתנה לחמישים המשתתפים הראשונים. 18:30, אולם כנסים א', בנין העיריה.
"כיבוד קל", אומרת מרי, אחרי שקראה פעמיים את המודעה. היא מקפלת את העיתון מבלי לחשוב ומוסרת אותו לי. אני פותחת אותו ומנסה למצוא את המאמר שקראתי לפני שמרי שמה לב למודעה ולקחה ממני את העיתון. "יכול להיות נקניקיות פושרות עטופות באיזה בצק בצורת צינור. יכול להיות חביתיות גבינה מחוממות במיקרו. יכול להיות ערימות של סופגניות מקרייזי-גלייז וקנקן של שמן מכונות ישן שמתחזה לקפה". היא מחייכת ומציעה לי עוד חתיכה משקית הנייר המשומנת שחברתה נתנה לנו בדלת האחורית של החנות. היא גם נתנה לנו קופסה עם עוגיות שבורות וכמה גלילי קרואסונים תפלים. מרי ואני עושות פיקניק על יחידת מיזוג האויר, שלא תהיה בשימוש היום. מזג האויר נעשה קריר יותר. הסתיו כמעט ונגמר. אני יודעת שהחורף עומד לבוא, אבל זה כל מה שאני יודעת. אני לא זוכרת שחייתי במשך החורף. אולי אני צעירה מדי – אולי החורף הקודם היה לפני שהייתי בחיים. אולי אני ממקום שבו העונות נמשכות זמן רב יותר. לא דנתי בזה עם מרי, אני עצבנית מכדי להעלות את הנושא, אבל אני בעצם לא יודעת מדוע.
פתאום מרי תופסת לי את היד ודוחפת חתיכת עוגיה לתוכה. "הייתי רוצה שלא תעשי זאת", היא אומרת. "את בטוחה שאת לא נוטה לאפילפסיה?"
אני מושכת בכתפי. "אף אחד אף פעם לא אמר לי שום דבר". מרי טובה למדי למה שהיא מכנה הרגעים שלי, כשאני שוקעת במחשבות שלי ושוכחת כל דבר אחר. זה לא שאני מאבדת את ההכרה, אלא שאני מתרכזת. מרי אומרת שלא אכפת לה, כל עוד אני לא נוהגת או מבצעת ניתוח מוח. אני לא משתוקקת לעשות אף אחד מהם.
"מא".
החברה של מרי יצאה מהדלת האחורית, נושאת עוד שקית נייר משומנת. היא מניחה אותה על המזגן בינינו ומזעיפה פנים לעברי, כרגיל. "נעשה קר".
מרי ממלמלת משהו על כך שלא צריך חזאי כדי שתהיה רוח.
"מא. את לא יכולה לבלות את החורף ברחובות. את תמותי".
מרי מציצה בי עם חיוך חמוץ. "תראי מי שמדבר".
החברה הצעירה שלה מתעצבנת. "מא, אני לא מתה".
"עדין", אני לא יכולה להתאפק מלהוסיף.
מרי נותנת בי מבט מלוכלך. "et tu, גם את? שבוע שעבר לא היית בטוחה שאת מאמינה לי בקשר לחיים שאחרי המוות. השבוע את כבר מצהירה הצהרות". מרי לא נשמעת מוטרדת אלא משועשעת.
"זה לא שלא האמנתי לך", אני מספרת לה, "אבל אני לומדת הכי טוב על-ידי חזרות".
מרי מהנהנת. "הלוואי שכולם היו יכולים ללמוד משהו רק על-ידי החזרה עליו שלוש פעמים". היא שולחת מבט מלוכסן לחברה שלה.
"אלה אינם חיים", אומרת חברתה, מחווה לכיוון שולחן הפיקניק.
מרי עושה מחווה רחבה יותר, שאיכשהו מצליחה לכלול בתוכה את קרייזי-גלייז ואת כל העולם גם-יחד. "וזה כן".
החברה מפנה אלי את תשומת ליבה. "אם את לומדת הכי טוב על-ידי חזרות", היא אומרת לאיטה, "מה למדת מהחיים ברחובות יום אחרי יום עם אמא שלי?"
זה נשמע כמו שאלה מכשילה שאי אפשר באמת לענות עליה, אבל אני מקדישה לה מחשבה בכל מקרה.
"אני עדין חיה?", אני עונה לבסוף. ניחוש פשוט.
החברה עומדת לומר משהו, כאשר מישהו יוצא מהדלת האחורית וקורא משהו שגורם לה לרוץ פנימה.
"בואי נלך לספריה", אני מציעה אחרי דקה ארוכה. "זה בתוך בניין".
מרי מזעיפה פנים. "אולי".
"את חושבת שהיא כבר לא יכולה לא להיות בתוך בנין ?", אני מופתעת; זה יהיה משונה מאוד, אפילו בעולם המתים.
"לא, זה לא ככה". מרי מרשה לעצמה לצחוק עלי לרגע. "אני לא בטוחה שהספריה בטוחה יותר".
"למה לא?"
"כשהיינו שם אתמול, חשבתי שראיתי פושט מתחבא בתוך ספר".
"זה רע. למה לא אמרת משהו?", אני שואלת אותה בעצב.
מרי נראית אשמה. "לא רציתי להפחיד אותך. לפחות, לא לפני שהיה לי זמן לבדוק את מה שזכרתי. לא הייתי בטוחה. הייתי צריכה לחשוב על זה".
"ועכשיו את בטוחה?"
היא מהססת. "די בטוחה". עוד הפסקה. "כמובן שראיתי אחד, ראיתי רק אחד. נראה לי ששתינו יכולות לנצח אותו. לבעוט בתחת הדקיק שלו. לקרוע אותו לחתיכות קטנטנות".
"ואז תהיה לנו הוכחה", אני אומרת.
"הוכחה?"
"שהם קיימים. הפושטים. זה יראה לכולם את הראיות. לא יפשטו את העור של אף אחד בעודו בחיים".
מרי בוהה בי כאילו הצעתי שנעשה משהו באמת משוגע, כמו לאכול אותו לארוחת ערב. "את חושבת שמי שנמצא בעמדה שמאפשרת לו לעשות משהו, גם יעשה משהו?"
"למה לא?" אני שואלת.
היא תופסת את כתפי ומנערת אותה בכוח. "למה נראה לך, אידיוטית דפוקה בשכל?" היא תופסת את חזית חולצתי ומצמידה את פניה לפני. "מה אני כל הזמן אומרת לך? שלוש פעמים אמרתי לך! האם אני צריכה לומר לך שלוש פעמים ביום, לפני שתזכרי?"
"כי הם מתים", אני אומרת, מרגישה כאילו אני באמת דפוקה בשכל. כל כך דפוקה שאידיוטים הם חכמים לעומתי. "המתים לא עושים כלום".
"בדיוק. המתים לא עושים כלום. למה לא? בגלל שהם מתים. למתים אין מטרות. למתים אין שאיפות. למתים אין רצון חופשי. האם זה נכנס לך לראש?"
עיניה נראות כמו בריכות מעורפלות; אני קולטת שזה כנראה מה שרואים כשמסתכלים על שתי סופות טורנדו מלמעלה, ארורה אני אם אני מבינה למה אני חושבת את זה. אני גם לא יודעת מה זה להיות ארורה או אם אני יותר מדי טיפשה אפילו בשביל משהו כזה.
מרי עוזבת אותי ומנגבת את לחיי בבהונותיה. "הו, אל תבכי. את גורמת לי להרגיש שאני רעה, בזמן שאני רק מנסה לדאוג לך. אם משהו יקרה לי, אסור שתהיי חסרת אונים".
הרעיון גורם לי לבכות יותר? "את חושבת שתמותי שוב?" אני פולטת.
"אני לא מתכננת את זה", מרי אומר, דוחפת ממחטה מתחת לאפי ועושה פרצוף נגעל. "אבל זה הקטע עם המוות. הוא מגיע באופן לא צפוי. מתגנב באחוריך כשאת לא מסתכלת. הדבר הבא שאת יודעת–".
היא מקפיצה את סנטרה אל משהו מאחורי ואני קופצת, חושבת שהמוות ממש מתגנב מאחורי, אבל זה רק מישהי אחרת שעובדת בקרייזי-גלייז שיוצאת מהדלת האחורית עם שקית זבל גדולה. היא יותר מבוגרת מחברתה של מרי ונראית משועממת יותר מכל אדם אחר שאי פעם ראיתי. אולי גם היא מתה צעירה. גם החברה הצעירה של מרי תראה כך אחרי זמן מה; כמה חבל. למתים אין למה לצפות. אבל כמובן, הם לא היו יודעים איך להביט קדימה אפילו אם יכלו. אין להם שום שאיפות.
מרי מושכת בעדינות את ראשי כדי שאני אפנה אליה. "טוב, את רואה על מה אני מדברת?"
אני מהנהנת ומרי מנגבת שוב את לחיי. "אני אנסה לזכור את זה טוב יותר".
"טוב. עכשיו, לגבי הספריה". היא מחביאה שאריות בתיק שלה. "האם את אמיצה מספיק ללכת לשם כשאת יודעת שפושט עלול להתחבא שם בפנים?"
אני לא מהססת. "כן. כמו שאמרת, אנחנו נוכל להתגבר עליו".
"אנחנו נוכל", מרי קמה מהמזגן ודוחפת בנחישות את התיק שלה מתחת לזרועה השמאלית. "אבל אל תלכי לשם כאילו את מחפשת צרות. אנחנו לא חייבות להתעסק איתו אם הוא לא מטריד אותנו".
"מה יקרה אם הוא יטריד מישהו אחר?" אני שואלת.
"מי למשל – אחד מהמתים?" מרי נותנת בי מבט.
אני יורדת מהמזגן ומברישה חתיכות של זיגוג מהמקטורן שלי לפני שאני סוגרת אותו. "אז הוא כנראה מחפש אותנו", אני אומרת. "אחרת, בשביל מה הוא שם?"
"שאלה טובה", אומרת מרי. "אולי הוא סתם אוהב לקרוא".
האנשים בספריה לא שמחים לראות אותנו. לעולם לא. אני לא יודעת את מי הם כן ישמחו לראות. אולי אף אחד. אולי הם רוצים להיות לבד עם כל הספרים.
מרי ניגשת לעיתונים ומתארגנת לה עם משהו ממקום רחוק, היכן שהחדשות שונות, כך היא אומרת, וכמעט מעניינות, אפילו שהן כולן על המתים.
אני נודדת לאורך אגף המגזינים. הקריאה שלי אינה אחידה – לפעמים היא קלה, לפעמים בלתי אפשרית; לפעמים אני מצליחה להבין מספיק מהמלים כדי להבין את הרעיון הכללי, שיכול להתגלות כמוטעה. יכול להיות שזה משהו שקשור לראיה שלי; כשזה מגיע למלים, אני לא תמיד רואה אותן בבהירות. יש לי הרגשה חזקה שלמדתי לקרוא מסיבה מאוד ספציפית ולא שגרתית. אני חושבת שלא קוראים במקום שממנו באתי, ויש רק תמונות.
כיום, אני יכולה לקרוא אם אני רוצה להתאמץ; אחרת המלים הן רק סימנים שאני רואה את התמונה דרכם, ולא שמה לב אליהם. אם יש תמונות, כמו בכריכה של מגזין. בפנים, לחלק מהם יש תמונות ולחלק לא. או יותר נכון, חלק מהם לא אמורים להיות עם תמונות. אבל לפעמים הסימנים – המלים – יוצרים צורות שכמעט יש להם משמעות בשבילי. אבל אני מוצאת את זה מטריד. אני מעדיפה לראות תמונות שאמורות להראות כמו תמונות. מרי אומרת שתמונות או מלים הן רק הרהורים של המתים, והמשמעות שאני רואה בהם היא רק מה שאני רוצה שיקרה. עכשיו, אם היא רק היתה יכולה לומר לי מה אני רוצה, לא הייתי מרגישה כל-כך אבודה. אבל, כמו שמרי מזכירה לי לעיתים קרובות, היא לא יודעת הכל, רק דברים אמיתיים.
אני תופסת שזה אומר שמרי לא יודעת גם דברים שהם אמיתיים. זו כנראה אבחנה חשובה, הלוואי וידעתי מדוע.
מבטי נופל על תמונה של אשה בבגדים משונים; הפנים שלה צבועות בצבעים חזקים והיא בוהה בי כאילו היא ידעה, כאשר התמונה צולמה, שאני אבוא ואתבונן בה, והיא רצתה להתבונן בי חזרה. אני שמחה שהיא לא נמצאת כאן בעצמה. אלוהים יודע איזה אופי יש לה. אפילו אנשי-הספריה לא נראים כל כך עוינים כלפי.
קול לוחש באזני. "תניחי את זה ותסתובבי מאוד לאט".
הלב שלי נופל רחוק למטה בחצי שניה לפני שאני מזהה את הקול כקולה של מרי. "מה הבעיה?" אני לוחשת.
"רק תסתובבי. לאט". היא מושכת אותי במרפק, כך שאני יכולה לראות את האיש יושב ליד שולחן עגול לא רחוק מהמקום שבו מרי קראה את העיתון שלה. ספר פתוח מונח לפניו והוא נראה כאילו הוא קורא בו, פרט לכך שמשהו שנראה כמו סמרטוט לחוץ לפניו, מכסה אותו מקו השיער ועד לצואר. זה חסר צבע, עמום ומחבק את תווי פניו באופן כל כך צמוד, עד שאפשר לחשוב שזה צבוע עליו.
"האם זה פושט-עורות?" אני לוחשת למרי.
"כן ולא", היא אומרת. "זה נראה כמו פושט, אבל זה הרבה יותר קטן. והוא היה אמור לצרוח".
"אולי זה סוג חדש". אני נזכרת במשהו שקראתי או שמעתי פעם. "אולי הם התפתחו".
מרי מסתכלת עלי בחשדנות. "התפתחו ממה?"
זו כנראה שאלה מכשילה אבל מרי לא מבינה את זה. כנראה שגם הטובים ביותר יכולים לשחק משחקים עם עצמם בלי לשים לב. ואז אני קולטת משהו.
"אולי הוא מת", אני אומרת.
מרי מתחילה לומר לי שאני משוגעת ואז מפסיקה. היא מסתכלת על האיש ועל הדבר שמכסה את הפנים שלו ואז עלי. היא עושה זאת פעמיים-שלוש. "מעולם לא חשבתי על זה", היא אומרת. "כל אחד מת בסוף, כולל פושטי-העורות. וחייבים להיות להם חיים שאחרי המוות, בדיוק כמו לכל אחד אחר".
האיש ליד השולחן כבר לא מרוכז בספר שלו. אם הוא היה יכול לראות משהו מבעד לדבר שעל הפנים שלו, הוא היה בוהה ישירות בנו. אני רק יכולה לקוות שמתחת לפושט, אם זה מה שזה, הפנים שלו אינם כל כך עוינים כמו אלה של האישה בתמונה שהסתכלתי עליה. מפחיד אותי לחשוב שהוא יכול להיות כזה עוין מבלי שאני אפילו אדע זאת.
"אז הנה אתן", הוא אומר לנו, וקם.
"אחורה, איש מת", מרי אומרת. "לא תוכל לצוד אותי. אני בוחרת בחיים. אני בוחרת בחיים!"
אני לא יכולה שלא לבהות במרי. זה לא הפעם הראשונה ששמעתי אותה אומרת משהו שכבר חשבתי עליו קודם, אבל זה תמיד מפתיע אותי כשזה קורה.
האיש מסתכל מסביב – או שהוא נראה שהוא מסתכל מסביב, עם הפנים המכוסות שלו – ונראה שהוא רואה את האנשים ליד הדלפק, שמתבוננים בנו עם עיניים גדולות, לא מאושרות. אני לא חושבת שהם יכולים להיות יותר אומללים ממה שהם, אבל הנה הם. אני תוהה בקצרה האם מישהו נעשה כל כך אומלל עד שהוא מת מזה.
"אין טעם לצוד אותה", הוא קורא לעברם. "זה לא אומר שום דבר לאף אחד מכם?" ואז הוא מנער את עצמו בצורה מצחיקה, והדבר על הפנים שלו נעשה – טוב, לא הדוק יותר, אבל דק יותר בצורה כלשהי. כאילו הוא שוקע על – לתוך – פניו.
"לא משנה", הוא אומר לאנשי הספריה. "טעיתי". הוא מחליק בידיו על מצחו ואני יכולה לראות את מרקם עורו דרך הכיסוי. "זה לא בריא לאף אחד מאיתנו", הוא מוסיף, מסתובב אל מרי ואלי. "אתן מבינות את המושג הזה, נכון?"
מרי מציצה בי. "למי מאיתנו אתה מדבר?" היא שואלת.
"למען האמת", האיש עונה, "אני לא יודע".
"אם כך, שב ותחשוב על זה", מרי אומרת, "ואנחנו נלך לפדר את אפינו".
בשביל מרי, זו מילה נקיה ללכת לשירותים, שזה משהו שאנשי הספריה לא אוהבים שאנחנו עושות. אבל במקום ללכת לשירותים, מרי לוקחת אותי ישר החוצה, מהר ככל שנוכל מבלי לרוץ.
חצי שעה אחרי זה, אני תופסת שהיא השאירה את התיק שלה מאחור.
"נלכדתי בלולאת היזון חוזר", מרי אומרת בפעם הששית או השביעית. אין לי מושג האם זה אומר שזה אמיתי כפליים ממה שזה אמור להיות באופן נורמלי, או ששש פעמים מבטלות את הדברים, והפעם השביעית מתחילה את הכל מהתחלה מהצד של האמת. "אני לא יכולה להחליט אם אנחנו צריכות לחזור ולראות אותה או לא".
היא מתכוונת לחברה שלה בקרייזי-גלייז, אני יודעת. היא מנסה להחליט אם אנחנו צריכות לדרוש עוד אוכל בזמן שמרי צועקת עליה על כך ששלחה מישהו אחריה או אחרי שתינו. מה שמרי לא מצליחה להחליט הוא אם חברתה שלחה את האיש, ואם כן – האם היא ידעה על הפושטים, או שזה צירוף מקרים? אני מזכירה למרי שהיא בדרך כלל צוחקת מאנשים שמתייחסים ברצינות לצירופי מקרים.
"כמובן", מרי אומרת, יותר מדי רצינית מכדי להתעצבן ממני. "מפני שהם מתים. צירופי מקרים לא אומרים כלום למתים. אבל אנחנו חיים. וכשאת חיה, לכל דבר יש איזושהי משמעות".
עובר עלי רגע של הארה קלה ושנונה: רק המתים יכולים להיות פרנואידים קליניים. אני רק רוצה לדעת מאיפה אני יודעת את המונח פרנואידים קליניים. זה לא נשמע כמו משהו שקשור לטבע האמיתי שלי; אבל מצד שני, אני לא יודעת הכל על הטבע האמיתי שלי מלכתחילה, כך שאני לא יכולה לדעת מה קשור לזה ומה לא.
מרי מנערת אותי. "בואי, הלכנו במעגלים כבר שעתיים. בטח יש לך מה להציע".
"צריך להיות לי?" אני אומרת, מופתעת.
"חשבת כל כך הרבה זמן, בוודאי מצאת משהו".
אני מסתכלת מסביב. אנחנו ברחוב של חלונות ראווה, חלקן חסומות בקרשים וחלקן לא. זה נראה מוכר, אבל יש המון מקומות בעיר שנראים בדיוק אותו דבר, למרות שאני מצליחה להבדיל ביניהם ביתר קלות כשאני מצליחה לקרוא.
אני מחליטה לנסות לקרוא משהו, מה לא יהיה, בהנחה שזה אולי ייתן לי או למרי השראה לרעיון חדש. בחלון הראווה הסמוך יש המון חתיכות קרועות של דברים דקים כמו אלה שהיו על פניו של האיש בספריה; אולי הם מתחברים לקרשים בחלון הראווה באותה דרך, ומישהו מרגיש את הצורך לקרוא אותם. אבל יש שם אחד שנראה כאילו הדביק את עצמו שם רק דקה לפני שהבחנתי בו. לדקה, זה נראה כמו סימן אקראי, ואז משהו זז, כמו עדשה שמתמקדת, ואני רואה את המלים.
"אנחנו יוצרים את המציאות שלנו. מדוע לא תיצור את המציאות עליה תמיד חלמת? החל זאת הערב בהרצאה-שיפוע-סדנה שלנו בחינם…"
"קו נטוי", מרי אומרת. "הרצאה-קו נטוי-סדנה. אבל לא משנה. הצלחת יפה. בואי נראה אם נוכל למצוא עוד אחד". היא מתחילה למשוך אותי לאורך המדרכה.
"עוד מה?" אני שואלת, מסתכלת אחורה לעבר חלון הראוה. אי רוצה לקרוא את הכל; זה נראה מוכר.
"פוסטר אחר, או פרסומת. שלוש פעמים ונדע אם זה אמיתי".
"אבל חשבתי שאת כבר יודעת מה אמיתי", אני אומרת.
"ואיך לעזאזל את חושבת שאני מגלה זאת?" מרי אומרת בקוצר רוח.
"אני לא יודעת", אני אומרת לה. "אין לי אפילו תיאוריה".
מרי מושכת אותי אחריה במהירות, גוררת אותי דרך מעברי חציה באור אדום, כך שהמכוניות מתקרבות עד שאני יכולה לראות את הנהגים המתים, ואת הנוסעים ממלמלים משהו לעברנו כשאנחנו מתחמקות מדרכם. הם נראים מוכרים. אותם אנשים? אם כן, הם היו נעולים במכוניותיהם מאז הגירת הבוקר – אין פלא שהם כל כך לא מאושרים. אבל מדוע הם נעולים במכוניותיהם כל היום בעוד שאחרים מסתובבים באופן חופשי, לפחות עד יציאת מצרים של הערב? האם מענישים אותם על משהו?
איך אפשר להעניש אנשים מתים? ולמה? זה העולם הבא. הם מתים. זה נגמר.
"מה נגמר?" מרי אומרת. אנחנו עומדות בפינה ליד מונית. הנהג ירד וצעק משהו על שתינו. ועכשיו הוא חוזר ומנסה להשתלב בזרם התנועה.
"מה?", אני אומרת. מרי תופסת אותי בעורף ומכוונת את פני לעבר השלט על גג המונית.
"הי, אם הוא לא רוצה שאנשים יצביעו על המודעות שעל המונית, הוא לא צריך לשים אותם. "ראש-כרוב!" מרי מוסיפה בצעקה כשהמונית מתרחקת. קצת לפני שהיא נעלמת, אני תופסת זיק של אנו יוצרים את המציאות שלנו.
בפעם השלישית שמישהו מנסה לתת לנו כסף כשאנחנו יושבות על מדרגות של בנין שנקרא בית העיריה, אני מציעה למרי שאולי ננסה לקבל את זה כאמיתי. "שלוש פעמים גלידה", אני אומרת, ומקווה שזה נשמע חכם.
"זה טוב רק לדברים מתים", מרי אומרת. "אבל אם את רוצה קצת, אז קחי. אני לא אמנע ממך".
אני חושבת. "זה לא יהרוג אותי, לא?"
מרי צוחקת קצת. "לאאא. זה לא יהרוג אותך". היא צוחקת עוד קצת. אני רואה שהיא לא צוחקת עלי, אבל הייתי שמחה אם היא היתה מסבירה לי את הבדיחה, גם אם סביר להניח שלא אבין אותה.
"כיוון שתקשורת זו תמצית החיים עצמם", אני שומעת את עצמי אומרת בקול רם. ואני מתכוונת שאני יכולה לשמוע את עצמי כמו שאני יכולה לשמוע מישהו אחר מדבר. או כאילו מישהו אחר דיבר, אבל בקול שלי.
"יש לך מראה?" אני שואלת את מרי.
היא מהנהנת בראשה, ועושה פרצוף כועס. היא חושבת על משהו חשוב ולא רוצה שאפריע לזרם המחשבות שלה. אני מרגישה עצבנית בתגובה. איך היא יודע שהבקשה שלי לא קשורה ישירות למחשבות החשובות שלה?
זה יכול להיות. דברים מוזרים מזה כבר קרו. דברים מוזרים מזה כבר קרו היום.
היום מתחיל להחשיך מוקדם יותר מאשר אתמול; עד שבוע הבא, יהיה חשוך לגמרי כאשר יציאת הערב תתחיל. מרי ציינה שיהיה חשוך גם בהגירה בבקרים. אני לא מבינה למה. אם זה יום או לילה זה לא משפיע על שניהם – זה קורה באותו הזמן תמיד. זה נראה כמו שינוי מיותר.
"זה לא קשור למתים", מרי אומרת, מובילה אותי במדרגות. "אלה החיים של היקום מסביבנו, שנוהג כמנהגו. ליקום סיבות משלו; למתים יש שגרה משלהם. זהו מעגל החיים. חפשי אחרי אולם כנסים א'".
"קומת היציע", אומר מישהו, גורם לשתינו לקפוץ. איש מת במדים שנראים כמו סימן של סמכות.
"מה איתה?" מרי שואלת אותו, בחשדנות.
"אולם כנסים א' הוא בקומת היציע, למעלה במדרגות". הוא מצביע לשמאלנו ואנו מסתובבות להסתכל על המדרגות המתעקלות למרפסת פתוחה למחצה.
"תודה", מרי אומרת בנוקשות.
"עלודבר. כשתגמרו ליצור את המציאות שלכם, תחזרו דרך המדרגות האלה כדי שאוכל להוציא אתכן", האיש המת אומר; הוא מחייך אלינו בדרך לא אמיתית. כאילו אלה לא באמת הפנים שלו.
אני תוהה אם הוא באמת מת. ואם הוא לא, איזו סיבה יש לו להעמיד פנים? המחשבה על כך יותר מדי אבסורדית; אני כנראה יותר טיפשה ממה שאני חושבת.
"למה אנחנו צריכים להיות נעולים בפנים?", מרי שואלת.
"אתן לא, למען האמת", האיש אומר. "אבל אנחנו עובדים לפי שעון חורף. הבנין נסגר בשבע; הפגישה שלכם לא תסתיים לפני שמונה. כך שאנחנו צריכים להוציא אתכם כשתגמרו".
"אז אף אחד לא יכול לבוא אחרי שבע?" מרי אומרת.
"רק אם הם התקשרו קודם לומר שהם יאחרו. אנחנו שמים את השם שלהם ברשימה. יש לך חבר שהולך לאחר?"
"לא", מרי אומרת, "רק רציתי לדעת אם אתה יודע את התשובה".
"את ועוד מליון אנשים אחרים", אומר האיש. "מובן שאני יודע את כל התשובות, בגלל זה אני עובד כשומר. כדי שאנשים יוכלו לבוא לכאן ולבחון אותי". לא, זה בטוח לא חיוך אמיתי. "אם אני אענה נכון על עוד עשר, אוכל ללכת הביתה מוקדם". הוא מצביע לעבר המדרגות. "אל תשכחו, תחזרו באותה דרך". הוא נשען ומנמיך את קולו. "שלא יהיו לכם רעיונות למצוא לכם איזו מיטה מבודדת ללילה. יש לי זכרון טוב, ואני אשים לב אם לא תצאו יחד עם כולם".
מרי מתחילה לומר משהו כועס אבל הוא מרים את ידיו ופוסע אחורה.
"רק נתתי לכן אזהרה הוגנת, גבירותי. כך שלא תאמרו שלא אמרתי לכן".
"תאמר לי את זה עוד פעמיים", אני אומרת.
הוא לא מחייך עכשיו. "שהחברה שלך תגיד לך". הוא הולך. מרי לא אומרת לי כלום כשהיא מושכת אותי לכיוון המדרגות.
בחדר כנסים א' יש הרבה יותר כסאות מאנשים, ויש לי הרגשה שזה גם ישאר ככה. הכסאות כולם פונים לחזית החדר, איפה שיש במה ומיקרופון. זה הכל. בלי זה, החדר היה עירום. בלי אף לא כרזה אחת על איך ליצור את המציאות שלנו.
אבל מיד אחרי שאנחנו מגיעות, אנשים במדים לבנים מגלגלים פנימה שולחנות ארוכים ומסדרים אותם בסוף. הם עוזבים וחוזרים עם כמה עגלות שעליהן מגשים עטופים של מזון – פירות טריים, ירקות ומטבל, פרוסות של בשר וגבינה. מרי ואני מסתכלות מסביב לחדר ואחר כך אחת על השניה; יש פה מספיק בשביל כולם והרבה יותר. אנחנו ניקח איתנו כמה ארוחות.
זה מזכיר לי שלא אכלתי מאז ארוחת הבוקר ואני מנסה להגיע למאכל הקרוב ביותר.
קצה אצבעי בקושי נוגע בעטיפת הפלסטיק; ומישהו תופס את זרועי.
"זה נועד לאחר כך, בזמן ההפסקה". האישה שמחזיקה את ידי מזכירה לי את זו שבכתב עת, אבל ההבעה שלה הרבה יותר ידידותית. "ואז, יהיה גם קפה עם האוכל".
"נטול?" אני שואלת, כדי למקד את תשומת ליבה עלי. מרי חוטפת חופן של פרוסות תפוחים ודוחפת אותן לכיס מעילה.
"וגם רגיל", האישה אומרת, טופחת על גב ידי ומשחררת אותה. היא מסתובבת כדי להסתכל על מרי, שבוהה בה בתמימות מתגרה.
"מה?" מרי אומרת. "את הולכת לחפש עלי?" היא פורשת את זרועותיה "שיהיה לך לבריאות".
"אולי אחר כך", אומרת האישה והולכת לשבת בשורה הקדמית.
שלושה אנשים אחרים מתיישבים בקרבת מקום, אחד באותה שורה ושניים בשורה שאחריה. אחד מהאנשים במדים הלבנים זז קצת הצידה, נעמד לידינו, מסדר את עטיפות הפלסטיק על האוכל.
"רק תשבו", הוא אומר בשקט. "ככל שהם יתחילו מוקדם, כך מהר יותר הם יתנו לנו ליהנות מהשלל".
מרי ואני יושבות בערך באמצע המעבר המרכזי. שני אנשים נוספים נכנסו – זה בסה"כ שמונה, כולל האישה, ואחד -עשר אם סופרים את אלה שבמדים הלבנים. נראה שזה כל האנשים שיגיעו, אבל פתאום בערך חצי תריסר אנשים נכנסים יחד ומתיישבים בשורה הראשונה. כמה דקות אחר כך, אני שומעת את הדלת נסגרת ומישהו הולך לדוכן המרצים.
"אנחנו יוצרים את המציאות שלנו", הוא אומר. "האם מישהו לא מסכים עם זה?" בזמן שהוא מחכה, הוא מסתכל על הקהל כאילו כל הכסאות מלאים. מוזר מאוד.
"מוזר איך אני אף פעם לא מקבל תשובה", הוא אומר. "למרות שאני יודע שאף אחד מכם לא מסכים איתי. אף אחד בחדר לא מסכים איתי שאנחנו יוצרים את המציאות שלנו".
התאורה בחדר היא אור פלורוסנט חזק וחסר רחמים שלא מכסה כלום וגורם למתים להראות מתים כמו שהם באמת. אבל , זה משתנה; האור משתנה. או שהעינים שלי משתנות. הראיה שלי לא בדיוק מטושטשת, אבל יש בה משהו נוסף, כאילו אני מנסה לראות דרך מים מעוננים.
"את יכולה לזוז?"
אני לא יודעת מי שואל, אבל התשובה היא שלא. פס אופקי שחור חוצה את שדה הראיה שלי. הוא מתחיל לדחוף את המחצית העליונה למעלה בזמן שהחלק התחתון מתכהה ומתחדד בדרך כלשהי, כך שאני יכולה לראות כל פינה של כל חפץ סביבי.
"ומה עכשיו? את יכולה לזוז?"
אני מרגישה שאני צפה קדימה ואני מגלה שהתנתקתי מהגוף שבו תמיד הלכתי.
"טוב. חששנו שאת מתה".
"אני בוחרת בחיים! אני בוחרת בחיים!" לוחשת מישהו מאחורי; מרי.
"מצטערת". הראיה שלי מתבהרת, ועכשיו אני יכולה לראות את האיש מאחורי דוכן המרצים הרבה יותר ברור. הדבר שעל הפנים שלו מדבר אלי.
"את לא יכולה להשאר כאן", הדבר אומר. "את חייבת למלא אחר טבעך. את חייבת להגר".
"רק המתים מהגרים", מרי לוחשת מאחורי. החלק המעורפל של הראיה שלי רועד ומאיים לרדת ולהשתלט שוב; ואז הוא נעלם, כמו צִילוֹן מתגלגל.
"אני פושֵט", אני אומרת. אני אומרת. אני נזכרת עכשיו. שתי מיטות תפוסות בחשכה, חדר דומם.
"לא. 'פושט' זה סמל פגום מהיצור הזה שניזוק ממך".
הדבר מתכוון למרי. אני לא הזקתי לה מלכתחילה, אבל אני גרמתי לזה להחמיר. זה לא היה בכוונה; חשבתי ממש שמגע בתפיסה שלה יעזור לה לקבל את מה שהיא ראתה. הרעיון של נדידה אינו זר לעולם זה, אחרי הכל; ליצורים הנודדים שלהם יש מקומות שבהם הם עוצרים לנוח. אבל לא הצלחתי לעזור לה לקשר בין הרעיון של יצורים נודדים לבין מה שהיא ראתה מתעטף סביב האישה במיטת בית החולים, האישה שבדיוק התנתקתי ממנה. החלק שלי שנגע בתפיסה של מרי עודו סבוך בה, לכוד. זה גם לא היה מכוון, לא בהתחלה, אבל כעת מרי לא היתה מוכנה לעזוב אותו גם אם ידעה כיצד.
"אנחנו החלק השיתופי", הדבר שבחזית פניו של האיש אומר. "אנחנו נודדים ומתחדשים. זוהי תחנה, לא יעד. חדשי את המסע".
זה מגיע אלי בתמונה כל כך מושלמת שלעולם לא תזדקק למלים: נדידה. משיכת הגאות כל כך רחוקה עד שאף פעם לא ראיתי את המקור, אבל היא חזקה עד כדי כך שהיא נותנת לי – לנו – מטרה. עצרנו פה כדי לנוח. אף אחד מהיצורים הנקראים אנשים לא היה צריך לראות אותנו, אבל חלק ראו. נראה שלעולם לא נדע כיצד או מדוע זה קרה, אבל האזהרה לאחרים יצאה החוצה: אל תעצרו פה, זה לא בטוח. בינתיים, מאמצי ההצלה נמשכים. אני לא הראשונה או האחרונה שהלכה לאיבוד.
"אל תעזבי אותי למות", מרי לוחשת.
להתקיים לבד, היא מתכוונת; לחיות בלי החלק שלי שסבוך בתפיסה שלה. היא תמיד היתה יחידה בפנים עד שהגעתי; ועכשיו היא מאמינה שהיא תמות אם אלך. אבל זה הדבר היחיד שאני יכולה לעשות. במצבנו הסבוך, אף אחד מאיתנו לא ישרוד עוד זמן רב. יש לה נדידה משלה, בדרך מסוימת, שהיא חייבת להשלים.
מוזר לחשוב על מצב קיומי שבו לנדידה יש ממש סיום.
אני מגלה שאני משתנה; החלק שלי שהיה סבוך במרי ניתק יותר ויותר. במהרה אני אהיה חלק מהנדידה שוב ולא שלם יחיד.
אבל מרי עדין לא מוותרת. היא רוצה לשמור על המודעות שבאה יחד עם הסבך. זה דבר נכה ומעוות, אבל היא רוצה לשמור עליו בכל זאת. הוא הרבה יותר גדול מהעולם הישן שהיא הכירה.
"אני בוחרת בחיים! אני בוחרת בחיים! אני בוחרת בחיים האלה!" האם מרי אמרה זאת או אני?
"מה את יכולה כבר לעשות ברמה הזאת של הקיום?" אומר הדבר שמרי קוראת לו פושט-עורות. "אין נדידה, אין שינוי. החיים שאת אומרת שאת בוחרת בהם הם קצרים במידה לא מתקבלת על הדעת מאלה שהיו במצבך המקורי, ואין אחריהם דבר".
אני מגלה שאני לא מאמינה לזה. אני לא מאמינה לזה כי מרי לא מאמינה לזה; אני לא אאמין לזה אפילו אם אעזוב. סבך; אני יכולה לעזוב את תפיסתה של מרי, אבל מרי לא יכולה לעזוב את שלי.
כשהראיה שלי מתבהרת, אני שוכבת על הרצפה מתבוננת על כמה פרצופים מודאגים, כולל זה של מרי.
"היא לא שיכורה", מרי אומרת, "היא רק התעלפה מרעב".
"מרעב?" מישהו אומר, כאילו זה משהו לחלוטין לא מוכר.
"ויתרנו על ארוחת צהרים היום", מרי אומרת בטון של יש-לך-בעיה-עם-זה. "אנחנו עסוקות מאוד עם הקריירה שלנו". היא עוזרת לי לשבת ומתחילה לדחוף פרוסות תפוחים לתוך פי. זה כל כך טעים שזה כואב.
מישהו אומר שזה נראה כמו זמן טוב לצאת להפסקה ממילא. מרי קמה מהכסא ואומרת לי לחכות, היא תעשה לי כריך אחד או ששה. האיש מדוכן המרצים עומד ונראה אומלל. אין שום דבר על הפנים שלו אבל אני יודעת שזה האיש מהספריה. אני גם יודעת שאחרי הלילה, אני לא אראה אותו שוב. זה רק מקרה שאני רואה אותו עכשיו, כי בעצם – הוא כבר עזב.
"אלוויס", אני אומרת למרי "עזב את הבנין".
"אני מקווה שהוא יזכור לקחת את המדרגות הימניות", היא אומרת.
"את וחברה שלך פה רק בגלל האוכל", הוא אומר, ואז נראה מבולבל, כאילו הוא לא התכוון לומר זאת בכלל.
"אני ממשיך לחשוב שאמצא אנשים שפתוחים לרעיונות חדשים", הוא אומר בעייפות. "אבל תמיד מתברר שהם פה בשביל האוכל".
"אל תוותר", אני אומרת. "זה עולם גדול. אתה תמצא את האנשים המתאימים". אני לא יודעת למה אני אומרת לו את זה; זה כאילו יותר שאני חייבת לומר זאת ממה שהוא חייב לשמוע. אני מסתכלת למעלה עליו ולרגע, נוצרת תמונה בראשי שלו עם מטלית על הפרצוף.
ואז מרי מושכת ומקימה אותי על רגלי. כל מה שהיא עשתה היום זה למשוך אותי לכאן ולמשוך אותי לשם. אני מרגישה כאילו אני הולכת לבלות את שארית חיי כשהיא מושכת אותי ממקום למקום.
"בואי", היא אומרת ודוחפת כריך לתוך ידי השמאלית. "תני להם ליצור את המציאות שלהם. אנחנו נלך לחפש משהו אחר".
"מה?" אני אומרת.
"אני לא יודעת", מרי אומרת בעליזות. אני לא חושבת שאי פעם היא היתה כל כך מאושרת. "אני לא יודעת, אבל אני לא יכולה לחכות לראות את זה".
גם אני לא. גם אני לא. ובפעם השלישית והאחרונה: גם אני לא.