לא כל הספרים משעממים כקוראיהם. ייתכן שיש דברים המכוונים בדיוק למצבנו, ואילו יכולנו באמת לשמעם ולהבינם, היתה תועלתם מרובה מזו של הבוקר או האביבי בחיינו, ואפשר שהיו משווים צביון אחר לכל אשר לנגד עינינו. מה מרובים הם האנשים שציינו תקופה חדשה בחייהם למן היום שקראו איזה ספר.
הנרי דיוויד תורו, וולדן (החיים כיער)
כל בני משפחתי היו קוראים נלהבים, אבל אחי, ליאם מק'הְיוּ, שם את כולנו בכיס הקטן. זה לא אומר שהוא קרא מהר במיוחד, מאחר שהוא לא – הוא מעולם לא היה נמהר, הוא תמיד קרא בתשומת לב מרבית את הספר שמולו – אולם כשהיה מדובר במילים, הוא היה מעמיק וחודר במידה בלתי רגילה. כשקרא ספר, הוא לא טרף אותו בשלמותו כפי שאחדים עושים; הוא שבר פיסה, לעס אותה בכוונה גדולה ונתן לה להשתהות על לשונו ולהסגיר את כל מיציה. באופן חריג במידת מה הוא גם קרא מילונים בעונג רב; הוא השתוקק לדעת כל ניואנס, כל הבחנה דקה בכל מילה שבה נתקל, ועל כן הוא בדק בחריצות את המשמעויות השונות של כל מילה שהיתה חדשה עבורו או לא לחלוטין מובנת. מעולם לא הכרתי מישהו שהשפה היתה עבורו חוויה כה חושנית וכה תלת-מימדית. מילה רבת משמעויות במיוחד יכלה להותיר אותו בוהה בחלל האוויר, מרותק. כמעט יכולת לשמוע את הפצפוצים האלקטרונים המהירים והניצוצות בתוך ראשו בעת שמחשבותיו הסתעפו.
אחיו של אבי, הוגו, ואשתו פיונה, נדהמו באמת ובתמים מהתעמקותו של ליאם בעולם האותיות – ואולי הזדעזעו תהיה מילה מתאימה יותר, מכיוון שהם נותרו החלטיים בחוסר התרשמותם. לא היו להם ספרים בביתם, מאחר שאלה היו גורמים לו להראות לא מסודר והיו צוברים יותר מדי אבק. כמו רבים מהאנלפביתים למחצה הם ראו בעצמם מופת לחשיבה המעשית. אני עדיין זוכר את היום בו ראו את ליאם קורא את 'מסביב לעולם בשמונים יום', מוקף באנציקלופדיות ואטלסים, בהם התעמק לפחות באותה תדירות כמו ברומן עצמו. הוא אמר שהם עוזרים לו לדמיין לעצמו יותר בברור את האתרים בספר.
"זה לא בריא, כל הקריאה הזו. הוא יהרוס לעצמו את העיניים!" חוותה דודה פיונה את דעתה.
"הוא פרחח עצל. אתה צריך להניא אותו מכך, פרנק!" אמר דוד הוגו לאבי. "הוא מבזבז את זמנו!"
"מה יוצא לך מזה, ליאם?" שאל פעם דוד הוגו.
"שום דבר, עד כמה שאני יודע!" ענה ליאם בשלווה תוך משיכת כתף. הוא היה כה משוכנע בעליונותה של המילה הכתובה עד שמעולם לא טרח להגן עליה.
"זה יפגע בו בטווח הרחוק!" אמרה דודה פיונה.
"הוא לעולם לא יראה גרוש מכל הקריאה הזו!" אמר דוד הוגו המעשי.
ובכן, בנוגע לשתי הנקודות האחרונות היא צדקה והוא טעה.
אני מתבייש להודות שכל העניין המצער התחיל בגללי. ליאם רק עלה למעלה לחדרו כדי ללמוד למבחן, ואני הכנתי למטה את ארוחת הערב עם אמי. ליאם לקח אתו את תקוות גדולות של דיקנס, מאחר שזה היה הטקסט שהיה עליו ללמוד למבחן בספרות. הוא נהנה ממנו למרות שהיה עליו לנתח למוות כל אחת מתנועותיו ומניעיו של פיפ.
לפתע, אמי ואני חדלנו ממעשינו ובהינו זה בזה. רעש חזק הגיע מלמעלה. זה נשמע כאילו בחדרו של ליאם נמצאו סוס וכרכרה, ושישים הולכי-רגל שהסתובבו במגפיים כבדות.
"ליאם בטח הדליק את הרדיו", אמרה אמי. "תגיד לו להחליש, חמוד, בסדר?"
"לא נראה לי שהוא הדליק את הרדיו, אמא. הוא קורא".
היא הנהנה. היא ידעה שהוא לעולם לא יאפשר לשום הסחת דעת להפריע להערכתו את הטקסט. חוץ מזה הוא חשב ששידורי הרדיו והטלוויזיה לא מעוררים שום השראה. הוא בז להם.
"ובכן מה שזה לא יהיה; לך לבדוק מה זה". היא נופפה בידה לעברי.
כך שרצתי במעלה המדרגות ובמורד המסדרון אל דלתו של ליאם. התפרצתי דרכה כדי לשאול אותו מה הוא חושב שהוא עושה, אבל מצאתי את עצמי חסר יכולת לדבר. ליאם לא עשה שום רעש; הוא רק ישב וקרא. אולם מעל לראשו השקדני, בחלל בֵּיצתי זוהר בגודל של מיטה, היה מה שאני יכול לתאר רק כחיזיון. בתוך הביצה המוזהבת, אדונים משופמים התהלכו ברחובות מרוצפים לבושים במעילים ארוכים וגלימות. גברות, ידיהן שלובות בידי האדונים, לבשו כומתות מצחיה ותחתוניות מחוך, ונשאו מטריות עדינות וסגורות בידן הפנויה. גלגלי כרכרות ופרסות סוסים נקשו על המרצפות בעוד פרחחים רצים אנה ואנה. הכל נסחף מהמרכז לשולי החיזיון בצורה זורמת, כאילו העין שצפתה בהם היתה בכרכרה נעה.
פיפ הגיע עד לונדון.
מובן שבאותו רגע, כשצפיתי בחזיון בלסת שמוטה, לא הייתי מודע למשמעותו.
"ליאם!" הצלחתי לומר בכבדות.
החיזיון (והרעש) כבה במהירות כמו נורה.
"מה העניין, ג'ו?" הוא אמר בשלווה.
"הראש שלך! מעל לראש שלך –"
הוא הביט למעלה. "איפה?"
"זה נעלם עכשיו!"
"הו, נורא מצחיק, חה-חה". הוא חזר לספר שלו.
ומול עיניי המשתוממות, זרמים של אור פעפעו מגולגולתו, נישאו לגובה שלושת רבעי מטר מעל ראשו וחברו שנית לחזיון. הרעש החל מחדש.
צרחתי חלושות. "ליאם!"
"מה!" הוא סגר את הספר בזעם. החזיון הבהב וכבה שוב; הצליל פסק באותה פתאומיות.
"מה אתה רוצה!"
"ביצה!" פלטתי. " ביצה מעל הראש שלך! אבל עכשיו היא נעלמה!"
"אוף, צא מזה!" הוא עמד להתחיל לקרוא שוב, כשנזכרתי בספר שבידיו והשראה פתאומית ניצתה בי.
"ליאם, מה אתה קורא?"
הוא אחז בספר כך שיכולתי לראות את הכותרת.
"כן, כן! את זה אני יודע! אבל מה קורא בספר? ממש עכשיו, בקטע שאתה קורא!"
"פיפ בדרכו ל –"
"איפשהו בכרכרה!"
"כן –"
"בלונדון!"
"כן –"
"אני לא מאמין!" יצאתי בריצה מבעד לדלת. מספר דקות אחרי כן, כשהרעש שוב מהדהד מחדרו של ליאם, אמא הלכה בעקבותי במעלה המדרגות, מנגבת את ידיה בסינור שלה ומתנשמת קלות. פתחתי את דלתו של ליאם באיטיות.
"הסתכלי פנימה", לחשתי. "אבל אף לא ציוץ".
היא פסעה לפני, והציצה מעבר לפינה. היא צרחה: "הו אלוהים הגן עלינו! מה זה?" היא רצה מאחורי. הרעש, ואני מניח שגם החזיון, נמוגו.
ליאם הגיח מעבר לפינה, אצבעו נעוצה בספר כדי לסמן את המקום בו הוא נמצא. "כולכם השתגעתם? מה בשם האלוהים קרה לכם?"
"אתה מתעסק בתורת הנסתר, נכון? אני אחבוט באחוריך" אמרה אמא.
"מה? מה עשיתי? אני רק יושב בשקט בחדר שלי וקורא –"
"זה בדיוק העניין, אמא", אמרתי לה. "זה קורה רק כשהוא קורא. אני חושב שאני יודע מה קורה, למרות שקשה לי להאמין בזה. ליאם", הנחתי את ידי על כתפו, "אתה קורא קריאה חיה. כן, אני בטוח במה שאני אומר. קריאה חיה. אתה לא ער לזה, אבל אתה רואה הכל בראשך בפירוט כה ממשי, עד שאתה מקרין את זה לעולם החיצון. צופים מהצד יכולים לראות מה עובר לך בראש כשאתה קורא. ההערכה שלך לספרות עברה לרמה חדשה!"
מבטו החלול צינן את התלהבותי.
"ג'ו, אולי פשוט תתחפף מפה?"
הוא נכנס חזרה פנימה וסגר את הדלת. אמי ואני החלפנו מבטים מודאגים. הרעש התחדש.
מאוחר יותר, אבא שלי הגיע הביתה עם דוד הוגו. הוא שמט את תיקו על הרצפה, ליטף את הכלב, ונישק את אמי על הלחי. דוד הוגו כבר התיישב בחדר השני, וחיפש את השלט של הטלוויזיה.
"על מה ולמה הפנים העצובות האלה?" אמר אבי.
"זה סיפור ארוך", אמרתי ביובש.
הוא עצר והטה אוזן. קולות אנגליים הגיעו למטה מלמעלה. שיחה מנומסת התנהלה בתקוות גדולות.
"ליאם הדליק את הרדיו?" הוא אמר בקול מהוסה מתדהמה.
"לא. זה הסיפור הארוך".
סיפרנו לו כל מה שהתרחש מוקדם יותר במהלך היום. הכנות שלנו היתה כובשת, או שלפחות לא היה קשה לשכנע אותו. אני מניח שהסיפור היה רק במעט יותר מוזר מהרעיון שליאם יאזין לרדיו מרצונו החופשי. אבא חשב לרגע ואז עלה למעלה.
הוא חזר דקות מאוחר יותר ונראה חיוור.
"נו?" אמרנו אמי ואני במקהלה.
"פיפ מדבר עם הרברט פוקט".
"אז אתה מאמין לנו?"
"אין לי ברירה". הוא חיכך בראשו בעצבנות. "זה עניין מאוד מוזר".
"מה מוזר?" אמר דוד הוגו, שנכנס מהסלון. "שלום שרה, שלום ג'ו. פרנק, אני לא מוצא את השלט".
"זה בטח נפל מהספה, הוגו. אני מתערבת שתמצא אותו שם!" אמרה אמי בחיפזון רב מדי.
"למה, מה קרה, שרה? משהו לא בסדר?" הוא נעצר והטה אוזן בסקרנות, בצורה כה דומה לאבי, עד שלשם שינוי יכולת להאמין שהם אחים.
"ליאם שומע רדיו?" הוא שאל בחוסר אמון. "את זה אני מוכרח לראות!"
"פרנק, עצור אותו!"
מאוחר מדי. הוא כבר הגיע לראש המדרגות. כעבור רגע שמענו את דלתו של ליאם נפתחת במהירות, ואת החבטה הכבדה של גופו של דוד הוגו הפוגע ברצפה בעילפון חושים. כשהגענו למעלה, ליאם ניצב מעל הוגו, והבעה של חוסר-אמון מוחלט על פניו.
"השתגעתם. כולכם השתגעתם היום", הוא אמר בתקיפות.
"ליאם", אמרה אמי, "רד למטה למטבח. אנחנו צריכים לדבר. ג'ו, קח את דוד הוגו למיטה. נתמודד אתו כשיתאושש".
ליאם לא האמין לנו. מובן שהוא לא ראה את החזיון מרחף מעל ראשו, אז למה לו להאמין?
"תראו, בבקשה, זה בזבוז זמן. תנו לי לחזור ללמוד. יש לי בחינות בקרוב".
"ליאם, זו לא מתיחה. למה לנו לשקר לך? למה אמא צרחה? למה דוד הוגו התעלף? משהו לא טבעי קרה לך. אתה חייב להאמין לנו!"
הוא היסס. "אבל מה קרה לי? מה?"
"מאיפה לנו לדעת? אבל גם אם אנחנו לא יודעים את הסיבה, זה לא אומר שההשפעה שלה לא ממשית! שמע, שאל את דוד הוגו –"
"כן, איפה הוא?"
"למעלה, במיטה –"
אבל הוא לא היה שם. ארבעה צעדים, קל רגליים כארנבת, הביאו את הדוד המצוטט מדלת המטבח לדלת הקדמית. ארבעה צעדים נוספים והוא עזב במכוניתו.
"מה קרה לו?"
"אוי אלוהים, אני מקווה שהוא ישמור את זה לעצמו", נאנחה אמי.
"עכשיו, הקשיבו לי כולכם", נבח דוד הוגו. "זה טוב מכדי שנשמור את זה לעצמנו!"
"אנחנו לא מופיעים בחדשות!" התפרצה אמי, מזועזעת.
"את צודקת בהחלט! אנחנו נעשה קריאה פומבית!" אמר דודי הוגו. "זה הולך להיות להיט!"
"לא, לא, הוגו! חשוב על הילד – הוא רק בן שש-עשרה!"
"לי לא אכפת -" אמר ליאם.
"אל תתערב, ליאם", הזהיר אבא.
" –כל עוד אני אבחר את הספר".
"ילד טוב, ליאם!" הריע דוד הוגו. "הזמנתי את אולם אפולו לשבוע הבא. תשאירו לי הכול. מה אתה בכלל הולך לקרוא?"
אחרי ששכר את אולם אפולו לששה לילות, לא נשאר לו הרבה כסף לפרסום, אבל דוד הוגו לא נרתע. הוא הוציא את כל המזומנים שנשארו לו על פוסטר אחד גדול במרכז העיר.
חוויה חד פעמית! לא להחמיץ!
התנסות חובקת-חושים של פעם בחיים!
'הקראה חיה' פומבית
של
אי המטמון
יום חמישי בערב
אולם אפולו
דמי כניסה 4£
פתיחת דלתות: 7 בערב
התנסות חובקת-חושים של פעם בחיים!
'הקראה חיה' פומבית
של
אי המטמון
יום חמישי בערב
אולם אפולו
דמי כניסה 4£
פתיחת דלתות: 7 בערב
ומילאנו חצי אולם בזכות מודעה אחת עלומה. מעולם לא הערכתי כראוי את כשרונו של דוד הוגו. הוא הבין בצורה אינטימית למדי כמה קל להצית סקרנות. הוא אפילו שכנע כתב רדיו מקומי להגיע. והיה זה הוא – מיושב בדעתו ומעשי ככל שהיה – ששכנע את ליאם באמיתות התיאוריה שלי לגבי קריאה חיה (למרות, שכפי שהתברר, ייחלנו בסופו של דבר שהוא לא היה מצליח).
כשהקהל כבר התיישב אך עדיין הוסיף לנהל ויכוחים מהוסים בנוגע לדרך בה תתנהל הקריאה המסתורית הזו, דוד הוגו עלה לבמה כדי להשקיט את דיבורם ולהכריז על כניסתו של ליאם.
"גבירותיי ורבותיי, אני מודה לכם שהגעתם הנה. אני מבטיח שלא תתאכזבו. מילים לא יוכלו לתאר נאמנה את הדבר לו תהיו עדים– " ממקום מושבי יכולתי לראות את ליאם מתכווץ בצדי הבמה. הכרתי אותו היטב; ידעתי מה הוא חושב: שמילים שנבחרו בקפידה יכולות לתאר נאמנה כל דבר. " –וכך ללא הקדמה נוספת, אני מציג בפניכם את ליאם מק'הְיוּ!"
נשמע פרץ רדוד של מחיאות כפיים מהוססות, אך לא יותר מזה – מלבד, כמובן, מהמשפחה שלנו; אנחנו הִכֵּנוּ בכפינו ועודדנו אותו בקריאות. ליאם הלך למרכז הבימה, בה המתינו לו והספר וכסא פשוט. הוא התיישב מבלי להרים מבט לעבר הקהל. יכולתי לראות שהוא נרגש. הוא החל לקרוא, לא בקול רם, אלא לעצמו. דממה מתוחה אחזה בצופים.
רגע ממושך לא קרה דבר. עיניו של ליאם חזרו ועזבו את הדף כשהוא זרק מבטים מלוכסנים, מודאגים, באולם הגדול. הוא לא יכול להתרכז. נדמה היה שהמיזם שלנו ייכשל עוד בטרם החל. כמה מהצופים החלו לחשוד במתיחה ושיחות כעוסות החלו מתפתחות באקראי. כל זה פסק כהרף עין כשריכוזו של ליאם נכנס להילוך, והחיזיון המופלא, הביצה הבוהקת, החלה להיווצר מעל ראשו. הקהל התנשף, וילדים קטנים הסתירו את ראשם. זה היה טוב בהרבה מסרט קולנוע – ליאם היה מתעב את עצם ההשוואה – מאחר שאיכות התמונה והרזולוציה היו טובים בהרבה, וכיוון שזה היה תלת-ממדי, ולא שטוח. יחד עם העושר של הצליל, והעובדה שמעולם בכל ימי חייהם לא חזו הצופים בתופעה שכזו, די היה בכך כדי להשקיט את השיעולים הרגילים, ואת המלמולים והכרסומים שמאפיינים הופעות פומביות. השתררה דממה חדורת תדהמה.
בתוך החזיון הקורן, הקפטן עשה דרכו אל דלתו של פונדק 'האדמירל בינבאו', ארגז-הים שלו נגרר אחריו בעגלת-יד. יכולנו לראות את הנפיחות סביב הצלקת הכחולה-שחורה המזוהמת למראה שלו. יכולנו לראות איך שביבי עץ זעירים מתעופפים למעלה כאשר המקל שלו חבט בדלת, וכאשר הבעלים הגיע, והקפטן הזמין כוס רום תוך הרמת קולו, יכולנו לשמוע בו את כל השנים ששהה באוויר הים. החזיון היה אמין לאין שעור. היינו מוקסמים.
ובסוף ההקראה – ההקראה של החלק הראשון של אי המטמון שבה ראינו את כלב-כושי העלוב, ואת פְיוּ העיוור המרושע, ואת מות הקפטן, ואת מותו של פְיוּ העיוור תחת פרסותיהם של סוסי המושיעים (כיצד הרענו כשראינו את גופו נרמס, ואת הדם!), ואת מפת האי מתגלה ואת התוכניות שנעשו עבור ג'ים והאציל טרילוני וד"ר ליבסי לחפש את האי והמטמון הטמון בו – ליאם סגר את הספר בחבטה, והחזיון הבהב ונעלם. ליאם קם, החווה קידה עמוקה ועזב את הבימה ללא מילה. במשך חצי דקה של הלם, הקהל לא זז. אחרי כן הוא קם על רגליו תוך מחיאות כפיים סוערות.
ליאם הופיע בחדשות באותו לילה.
רדיו, תחנות טלוויזיה זרות, עיתונות כתובה – כולם פילסו את דרכם לדלתות אולם 'אפולו'. בחמש ההקראות הבאות, כל סנטימטר רבוע באולם היה גדוש באנשים, בין אם הכיל כסא ובין אם היה משטח ריק. הקיר האחורי של האולם שפע בעדשות מצלמה ובמיקרופונים. עקבנו אחר קורותיהם של ג'ים והאציל וד"ר ליבסי בעת שחיפשו אחר המטמון, ותיעבנו את בוגדנותם של סילבר וצוותו. עקבנו אחרי זה כל לילה, קלטנו הכל בלהיטות: שוכן האי, נטישת הספינה, המצור בין החומות, הקרב מורט העצבים בין ג'ים לישראל הנדס – עקבנו אחר הכל. גם אלה שלא יכלו להיכנס לאפולו עקבו – תארו לעצמכם! – על-ידי קריאת הספר! אי המטמון הפך שוב לרב-מכר. הפרסום גבר עם כל הקראה, ובכל לילה הגיע סבב חדש של כתבי-חדשות אל דלתות האפולו. ליאם האומלל לא אהב להיות במרכז תשומת הלב הציבורית – וכל זאת תוך פחות משבוע!
הדאגה שלי, לעומת זאת, גברה – ואני לא יודע איך חזיתי את ביש המזל שעתיד להתרחש בהקראה הבאה של ליאם – בשל התפתחות אליה שמתי לב רק בזמן שליאם קרא את החלק החמישי. החיזיון נהיה יותר מציאותי במהלך השבוע – לא רק גדול יותר בקנה מידה, אלא גם כמעט מוצק יותר. ההתגלויות הראשונות בחדרו של ליאם היו קטנות; זו היתה גדולה, רוחבה כרוחב האולם, ומפורטת לפרטי-פרטים. אבל מה שבאמת גרם לי להבין עד כמה השתנתה ההתגלות היתה העובדה שעכשיו יכולתי להריח את אויר הים המלוח ואת יריות הרובים; קודם לכן לא יכולתי להריח דבר פרט לפופקורן בחמאה. למעשה – ובשום פנים ואופן לא הייתי בטוח בכך בזמנו – נדמה היה שרסס אויר לח כיסה אותנו כשהמפרש הגדול התנפח בפרץ רוח פתאומי. התופעה התפשטה עד ששיתפה את כל החושים. ככל שליאם קרא יותר, כך נהיה החזיון חי יותר. איכשהו זה גרם לי לתחושה לא נוחה.
לבסוף החלק השישי הוקרא עד סופו. ג'ים חזר בבטחה מהים, עם האוצר, כששמש אדומה כאבן אודם מאירה את מדרגות ביתו השלו. הקהל מחא כף בהתלהבות, וליאם הלך הביתה גם הוא. כשעזב את האולם הוא עבר לצד צוותי צילום מכל רחבי העולם. יער של מיקרופונים צץ לפניו; סוללת עדשות כוונה אליו. בדיוק אז, הוא ממש רצה להתרחק מכל הפרסום שסבב אותו. גם אנחנו השתוקקנו שכאן היוזמה תסתיים. זה גרם לבחור המסכן למתח. הודענו לדוד הוגו שליאם פורש.
דוד הוגו הרים מבטו מחישוביו.
"ובכן, הצלחנו בגדול. כל הכבוד, ליאם".
הוא סגר את מכסה העט, כיבה את המחשבון והניח את שניהם מסודרים זה לצד זה על שולחנו. הוא הוציא ממחטה ומחט במבוכה את אפו, כאילו הוא עומד להעלות נושא רגיש.
"הציעו לי להשתמש בפארק העירוני להקראה נוספת. השכירות מאוד סבירה, והקיבולת גבוהה בהרבה משל האפולו".
"מה!" צעק אבי. "הוגו, הבטחת שההקראה ההיא תספיק! לילד יש בחינות שהוא צריך להתכונן לקראתן, הוא צריך לתכנן לעצמו קריירה!"
"זו תהיה האחרונה", אמר דוד הוגו בנחישות.
"אתה תהפוך אותו למופע בקרקס!"
"לעולם לא!" הכריז הוגו. "זה המיזם האחרון בהחלט שאני מציע".
"אתה לא קולונל פרקר, הוגו, והילד הוא לא אלביס פרסלי!"
ליאם התערב בשלב זה. "לא אכפת לי לעשות עוד –"
"ילד טוב!" גיחך דוד הוגו. "וזה מה שתקרא". הוא הוציא מכיסו רומן. זו היתה פיסת זבל סנסציונית על דינוזאורים שהשתלטו על העולם.
"הוגו לא! זה זבל!"
במבט פגוע, הגן דוד הוגו על בחירתו. "זה רב-מכר מספר אחד! הקהל ינהר למקום! בכלל", הוא משך בכתפיו, "כבר הדפסתי את הפוסטרים".
"אני לא אקרא את זה", אמר ליאם בשלווה.
"עכשיו הבט, ליאם –"
"לא נתת לי לסיים את דברי קודם. לא אכפת לי לעשות הקראה נוספת, כל עוד אני אוכל לבחור את מה שאקרא. את הספר הזה אני לא אקרא".
"כל הכבוד, ליאם". אמרה אמי.
"ליאם ,למה לא תקריא את ילדי ליר?" הצעתי אני.
"כן, או את 'פשיטת הבקר בקולי'!" " לא. אלו הצעות טובות, אבל יש לי רעיון לספר. יצירה נדירה בגאוניותה ובביצועה, בעלת דמיון רב וכשרון אומנותי אשר כמעט לעולם אינה נקראת. זהו ספר שראוי שייקרא יותר. למרות שהדפוק שכתב אותה תמך בקרומוול".
"באמת, במה מדובר?" שאלתי.
"אני באמת לא חושב שהציבור יגלה עניין בספר גאוני שכז-" החל דוד הוגו לומר.
"מדובר בגן-העדן האבוד. אל תנסה אפילו להניא אותי מכך. אני החלטתי. אתה יכול כבר לשנות את הפוסטרים, דוד הוגו".
"מה זה גן-העדן האבוד?" לחש דוד הוגו לאבי כשליאם עזב את החדר.
"שירה", אמר אבי בשלווה.
דוד הוגו השתנק.
וכך, למרות חששותינו, ההכנות להקראה בפארק נמשכו. זו וודאי היתה הקראת השירה המוזרה ביותר וזו שאליה הגיעו הכי הרבה אנשים מעולם. בדרך כלל בהקראת שירה אתה מצפה לאיזשהו גנדרן שיכריז:
על אי-הציות הנורררא של האדם ועל פרררררררי
העץץץץץ האסורררררררר…
אך גן-העדן האבוד כפי שהוקרא על-ידי ליאם מק'הְיוּ היה דבר שונה לחלוטין. דבר ראשון, זה היה אמור להכניס לנו הון.
הקהל התאסף בפארק בשעה שבע כפי שפורסם. נראה שהעובדה שמדובר בהקראת שירה לא הפחיתה את התלהבות ההמונים מהחידוש חסר התקדים שבקריאה חיה. הקהל היה עצום בגודלו. הוא התפרש לפני הבימה שנבנתה במיוחד לאירוע, הוא עלה על המדשאה וגלש אל גני המשחקים. כמה צופים צעירים טיפסו על עמודי תאורה בלהיטות של פולינזים המטפסים על עצי דקל. קיוויתי שכולם יוכלו לראות ולשמוע.
הייתי מודאג מסיבה נוספת. אני יודע שהפסדנו קצת כסף באותו יום, מפני שיכולתי לראות ילדים מטפסים מעבר לחומת הפארק בהתעלמות מהשערים המסתובבים. לא הייתי צריך להיות תאב-בצע. זה היה מדבק.
לבחירתו של ליאם את גן-העדן האבוד לא היה ביסוס או דחף כלכלי, בזה אני בטוח. הוא חשב שזו יצירה שצריכה להיות יותר פופולרית, ואם הוא יכול לעזור בזה, מה טוב. אף על פי כן, היתה זו יצירה כתובה מאד חזותית, עם הרבה תיאורי קרב נמרצים וגילויי גבורה, טובים ורעים. בייחוד, ציפיתי להקראה של ספר 6, בו רפאל תיאר לאדם בפרטי-פרטים את הקרב האכזר והארוך בין צבאות השטן ואלוהים שהתרחש ליד קיר הבדולח של גן-העדן. יש שם כמה סצנות חזקות. אבל עכשיו, כשאני חושב על זה, בהתחשב במה שקרה במהלך ההקראה של ספר 1, אולי טוב הדבר שליאם לא הגיע עד שם. במקרה הטוב, הוא היה הורס את דבלין.
ים האנשים נע בגלים אקראיים, בעוד אנשים מתיישבים וקמים מהדשא, מנסים להתארגן. ניידות השידור הרבועות היו פזורות ברחבי הפארק. מסוק של תחנת טלוויזיה נצץ בשמש הערב, כמו זבוב עדין. הנאספים היו מעט חסרי סבלנות, אך היה עליהם להמתין עד שהכנסנו את כולם. לבסוף, דוד הוגו עלה לבימה, מגפון בידו, נראה כמו פי.טי. בארנום.
"גבירותיי ורבותיי, תודה על סבלנותכם", הוא הכריז כשהוא מחווה בהגזמה, "אני מתנצל על העיכוב. אבל עכשיו הירגעו, והתכוננו לחוויה של פעם בחיים. איש מאתנו לא ישכח את היום הזה!"
דוד הוגו עזב את הבימה, וליאם עלה עליה. הוא נשא כרך שלם של כל ספרי גן-העדן האבוד וכסא מעץ. פרט לאלה, לא היו לו שום אביזרים. הוא הלך עד אמצע הבימה, קד עמוקות והתיישב. הוא לא החל לקרוא מיד, אלא ישב במקום זאת כשהוא נושם בשלווה ובאיטיות, עיניו סגורות, הספר נח בחיקו. כל שיכולנו לשמוע היה טרטור התנועה בעיר והזמזום המרוחק של המסוק.
ואז ליאם הרים את הספר, דילג על ההקדמה המלומדת אל מילות הפתיחה של הפואמה. הזרמים המוזהבים נפלטו לחלל שמעל הבימה עליה ישב ליאם, ושם יצרו שוב את ביצת האור המבריקה, במימדים שלא ראינו קודם לכן. הקוטר הגדול ביותר היה שווה באורכו לפחות לזה של צפלין, והקטן יותר היה חצי ממנו. זה היה עצום. התנשפויות של תדהמה פרצו סביבנו. זה זהר בחמימות. רחצנו באור נבואי.
איש בפיאה, עטוי בגלימה בסגנון אנגלי מהמאה השבע-עשרה הופיע בחיזיון, קורא ממגילה גדולה. קולו עמוק וסמכותי. הוא ביטא את תפילת בת-השיר האלוהית בטון וברגש כאלה, שלמרות שאני חושב שהתחושה לא הגיעה לחלק מהקהל, הרי הוא נפל שבי בידי המוסיקה שנוצרה. התרווחתי בכיסאי.
כשהתפילה הסתיימה וסיפור העלילה עצמו החל, הביצה החלה להתכווץ וקולו של המספר נחלש. מעל, צורה ביצתית מוזהבת, גדולה יותר, נוצרה, ובה נפרשה הדרמה של השטן. כשהסיפור התקדם, הצורה הביצתית התחתונה המשיכה להתכווץ בעוד החדשה מתפשטת. הנחתי באותו זמן שהיה זה ליאם ששכח מקיומו של המספר – אשר חמק לו לאחורי תודעתו של ליאם. בסופו של דבר, כבר לא יכולנו לראות את הביצה הראשונה.
המפגן – מילה בה אינני משתמש בקלות ראש – החל בהידרדרותו התלולה והממושכת של השטן המוֹרֵד אל הגיהנום, מושלך מחומות גן-העדן לאחר מפלתו בידי האלוהים, האוויר נאנק ונקרע סביבו. ברעש גריסה איום ובחבטה מהדהדת שגרמה לקהל להתכווץ באהדה, נפילת השטן הסתיימה בגיהנום. זה היה הדבר המרשים ביותר שראיתי בחיי. להבות קודרות זינקו לאוויר והפארק הזדעזע בעת ההתנגשות. השטן התעוות בייסורים באגם אִשִים. לא יכולת שלא לחוש קורטוב של רחמים כלפיו, בעודו נחרך בחימת הדמדומים. והמבט שעל פניו ישבור את לבך, או יביאו לפרשת דרכים: כזו נוקשות, כזו אצילות מעוררת כבוד, ועם זאת כה מודגש על-ידי גאווה ומושחת ביוהרה. ליאם נראה זעיר תחתיו, ונראה שאם השטן ייפול מהביצה הוא ימחץ אותו אל תהום השכחה.
לבסוף, לאחר הפוגה מלאת ייאוש, השטן ראה בן-לוויה, משותק על-ידי אותו כאב, מרותק לאותה תופת בוערת. היה זה בעל-זבוב – ובתוכחה מלאת שכנוע ומתיקות, שבמהלכה צבאותיו הרודפים של האל חזרו אל שערי שחקים תוך המטרת מבול אחרון של גופרית, הוא פיתה את בעל-זבוב לחבור אליו, להקים עצמו מהמקום האומלל ההוא, וללכת למקום יציב יותר של הגיהנום אותו יכלו לראות ממקום משכבם.
כשהשטן קם במאמץ רב כדי להגיע למישור הלוהט פחות, כולנו התנשפנו למראה תעוזתו ואומץ לבו, אך גם בשל גודלו המדהים. הצורה הביצתית תפחה שוב אך היא לא הכילה את כל אורכו, כאשר התרומם מעל ללהבות ומתח את גופו הארוך והחזק באוויר הדומם.
חיש קל מעל אגם האש זקר
גופו ענק; מזה וגם מזה,
השלהבות, באשר נדחו, שמטו
חדי ראשן, אך עת התגלגלו
בדמות גלים השאירו גיא עכור.
אזי פרש כנפיו – שנפרשו מהקצה הקהה לקצה החד של הביצה ההולכת וגדלה, ועף ליעדו. ואחריו, קרטע בעל זבוב. בסקרנות, בעוד השטן הביט סביבו בסחופת האין סופית של הגיהנום, הוא קונן על אובדן גן-העדן:
שלום, נוה ששון, משכן גיל-עד!
ברוכים היו לי, שאול וגיא-אימים!
פתח שער לאדוניך החדש,
תפתה עמק.
יכולתי להישבע שהקהל אהד את יגונו, חלקם אפילו נאנחו בצער. אני חייב להודות שהיה בקולו גוון של אומללות.
אבל הוא היה עצום; גם עתה, הביצה, בעודה מתפשטת, לא יכלה להכיל את כולו – חניתו נעלמה בחלק העליון, מגנו העצום בקושי נכנס למסגרת. כעת הוא הרים את קולו בשאגה כדי להאיץ בחיילותיו להתעורר, לקום או לשקוע לעד! קולו רעם דרך הפארק החוצה אל שמי העיר.
מלאכי זדון אין ספר זנחו את צערם ושכחו את ייסוריהם ופרשו כנפם עד שעלו מעלה בהמון עצום ורב – מולך המגואל בדם, בעל, עשתורת ואלפי או מיליוני אחרים חסרי שם, מלאכים תאוותניים, בוגדניים ומעוותים, מכים בכנפיהם האפלות מעל ראשו של ליאם. היה זה מראה מטריד. ניסו של השטן התנופף ברוח הגיהנום והבריק בחשכה כמו זרקור, והשדים המתלכדים לפניו הניפו את חרבותיהם הבוערות מנדניהן והכו במגניהם בעוצמה עד שאוזנינו כאבו, והילדים, שעד כה נשאו אימתם בדממה, החלו לבכות. הביצה היתה מלאה בפעילות פראית: הדגלים, החרבות, נהירת חיל הרגלים המכונף העצום. אדי זפת וגופרית גרמו לנו להשתנק.
החיזיון היה כעת ממש מעל הקהל. שטחו בחתך-רוחב היה כנראה גדול משטח הפארק. הריאליזם שלו היה מסמר שיער. יכולתי לחוש בדם מתנקז מפניי. זה היה אמיתי באופן מדאיג, הרבה יותר מאשר בתחילת ההקראה. חצוצרות וכלי נשיפה וחלילים צרפו קולם לשאון ואלפי דגלים נוספים התנופפו באוויר, בעוד השדים צועדים במערך מושלם לעבר מנהיגם, שהתנשא מעליהם כפסל ענק. כל אותם פרצופים מעוותים בעליצות מטורפת גרמו לי חולשה. הפארק היה חשוך כעת, והצללים שהוטלו על-ידי להבות הגיהנום הקודרות היו כהים כדם בחדר השמאלי של הלב.
מנהיגם הארור החל לעודד אותם באומרו שיוכלו ללחום היטב בדרכי-מרמה, ושלא תמיד ישכנו בגיהנום – וכאן נרתעתי, כי הוא ממש הביט לעברנו מבעד לביצה – ושישנם עולמות אחרים אותם יוכלו להפוך לביתם. ובעודו מביט החוצה מבעד לפאת הביצה הוא אמר בכיסופים:
פרצנו הראשון –
לשם נחדור או למקום אחר
הפראים היכו אז שוב במגניהם, בקול רועם אף יותר מקודם, עד שאוזנינו החלו מצלצלות. כלי הנשיפה והחלילים החלו מחדש בקקופוניה. תוך דקות הם זיהמו והשחירו שוב את אוויר הגיהנום משהותם בו, ועפו בענן זועם ועצום. בשאגה מחרישת אוזניים וביללה חדה של מקדחות ובחבטה עמומה של פטישים הם שיסעו את אדמת הגיהנום, הוציאו מחצב מתכתי, ובנו לנגד עינינו הנדהמות ארמון מחריד מזהב ומתכת חבוטה, במהירות כה רבה עד שהפכו מטושטשים, ובמימדים כה עצומים עד שהביצה התפשטה לנקודה בה הייתי בטוח שתתנפץ לרסיסים. הם עפו פנימה ללא היסוס כדי לדון בבריחתם מהגיהנום, ובמערכה שתבוא לאחר מכן. חדר המועצה נראה כמערה מוזהבת, מואר על-ידי לפידים בוערים. בקצה המרוחק, על כס שולטן גבוה ושחור ממגדל גותי, ישב מלך השדים. כל מה שראינו עד כה היה כאין וכאפס לעומת זה. הביצה היתה גדולה פי כמה מגודלה המקורי. מעולם לא ראיתי דבר כה מבעית כמו הים הזה, גל אחרי גל של פרצופים אכזריים מלאי צפייה וכלי נשק נוצצים, מתקהלים תחת הכיפות הקמורות של הפנדומיניאום.
ואז, ממש כשהחלה הפגישה השטנית, המועצה הגדולה, ליאם סגר את הספר בחבטה. היה זה סופו של הספר הראשון. הוא קם, קד, וניסה לעזוב את הבימה, אולם משום מה הוא הצליח להתנודד צעדים ספורים בלבד לפני שנפל על ברכיו. סבב התשואות הראשון דעך לכדי דממה. החזיון המורכב, הזוהר, המדהים, הבלתי-יאמן, הנישא, לא נעלם.
הקהל לא נע ולא השמיע הגה. השדים לא זעו. התנועה היחידה היתה הבהוב אלפי הלפידים שנתלו מתקרת חדר המועצה העצום. נעצנו מבטים זה בזה מעבר למשטח הביצה המבריק. המשטח הוא כל מה שהפריד בינינו לבינם.
דוד הוגו היה על הבמה, מודיע שהספר השני יוקרא בשבוע הבא, באותו מקום. הוא הפסיק כשנוכח שהחזיון נותר שם, ושחילות השדים העצומים והנוראים הביטו עלינו – אל מחוץ לביצה. חיוך רעב, פיקח וסבלני כיער את פני כל אחד ואחד מהם. החיוך הזה היה מדושן-עונג, כאילו שהם הערימו עלינו לעשות דבר מה שלא רצינו לעשות. ניצבנו מולם זמן ממושך; הם הביטו החוצה מתוך עולמם, ואנו הבטנו פנימה. כל אחד מאתנו קיווה בכל לבו שזו השהיה, שזה רק עניין של דקות ספורות עד שהחיזיון יהבהב ויעלם כפי שקרה תמיד.
בסופו של דבר עזבנו את הפארק בדממה מאופקת. זה לא נעלם. הבאנו את ליאם הביתה והזמנו את הרופא.
הרסיטל של הספר השני בוטל, הפארק נאטם, ואיש לא הורשה להיכנס אליו שוב. אולם החיזיון היה עצום בגודלו. יכולת לראות אותו מכל מקום בעיר, ומראהו הרס כל יום עבורנו.
התקרית האומללה שיתקה את ליאם. הוא לא היה נכה פיזית, אולם הבחור האומלל מעולם לא חזר לעצמו. קשה להחלים מהדברים שעברו בנפשו הצעירה.הוא כמעט שלא דיבר; הוא בילה ימים שלמים לבדו בחדרו המוחשך, ראשו פונה אל הקיר, רועד תחת השמיכות. לעיתים הוא צעק בלילה כמו חיה מוכת אמוק. הוא נהיה כחוש, עיניו עמומות וחסרות הבעה, וציסטות ושלפוחיות התהוו על רגליו, גבו וצווארו. הרופא אמר שהוא סובל מהלם וחרדה. נדמה כי ההלם והחרדה נמשכו עד אין קץ. הוא נותר צל חיוור. מעולם לא סלחנו לדוד הוגו על שדחף אותו לכך, או לעצמנו על שנתנו לו לעשות זאת.
מאז ואילך החיזיון נותר שם, דומם פרט ללהבות הלפידים המרקדות , עומד ללא נוע מעל עירנו העצובה כמו בלון מזג-אויר נורא. השטן וחבורתו מעולם לא שינו את הבעתם. מדי פעם הם מצמצו; הם הציגו את חיוכם הסבלני ללא הרף, כאילו כל שעליהם לעשות הוא להמתין. וכך זה נמשך. אנו חיים בפחד. איש לא מסוגל לומר מה יקרה. האם הביצה הבוהקת תעלם? האם תישבר ותשחרר את תוכנה?
חזיונו של ליאם מרחף מעלינו; הוא מטיל צל נורא על כל מעשינו.
- הציטוט מתוך "וולדן (החיים כיער)" נלקח מהתרגום העברי של ראובן אבינועם. הוצאת מוסד ביאליק בירושלים, 1962.
- שמות וביטויים מתוך אי המטמון של רוברט לואי סטיבנסון נלקחו מהתרגום העברי של אוריאל אופק. הוצאת כתרי, 1974.
- שמות, ביטויים וציטוטים מתוך גן-העדן האבוד של ג'ון מילטון נלקחו מהתרגום של ראובן אבינועם. הוצאת מסדה ועם הספר, 1982.
תודה לקובי קמין מקדמת עדן שהשאיל את הספרים הנ"ל לצורך התרגום.
נחמד מאד, רק קצת…אה…מטריד (לפחות את אלה מאיתנו שנהנים לקרוא…)
הם….אבל למה הוא לא ממשיך לקרוא? כשהוא יגיע לסוף זה יגמר! והאם הוא הפסיק לקרוא לחלוטין? אבל אין, סיפור נהדר.