"עוד כוח!" שאג הברון.
ביראה, עשה איגור כמצווה, מטיל את כובד משקלו על הידית הענקית בדוחפו אותה קדימה. ניצוצות כחולים זינקו מהמגעים כמו היו תולעים רוחשות ומדושנות. אי שם קרס אחד הנתיכים תחת העומס, אך מנגנוני הבקרה והגיבוי נכנסו לפעולה מיידית. עבודה משובחת, חשב הברון לעצמו. הוא נהנה מרציפות מובטחת של אספקת כוח, ולא משנה עד כמה יתעלל במערכת. הוא רכן מעל היצור שהיה כפות לדרגש ברצועות והציץ בשקיקה אל חוגות לוח הבקרה.
"עוד כוח", חזר ואמר.
עיניו של איגור רחבו כהקרנה בהילוך איטי של פרח הנפתח לאויר. "הנגדים", צווח. "הם בקושי עומדים בעומס כרגע. הם לא יוכלו לעמוד בעוד!"
"עוד כוח".
נו טוב, מלמל איגור לעצמו, הוא הבוס, ונניח שהוא יודע מה הוא עושה. ואם הוא לא – טוב, עוד שנים מספר קאטשן והילדים יעלו לפיקניק במגדל החרב על ראשו של ההר, וקאטשן תכניס אותם אל שלדה החרוך של המעבדה, ותצביע על צללית אדם מרוחה על אבני הקיר, ותאמר – "רואים, ילדים? זה הדוד שלכם, איגור". אלמוות, בערך. והרבה יותר טוב מלעבוד במפעל שעוני הקוקיה.
הוא נשען על הידית, אך בתחילה מאום לא קרה. ואז, אי-שם מעבר לערימת לבני-העופרת, משהו החל לזמזם, ומיד לאחר מכן בצבץ פרץ-כוח אדיר והחל לגאות, כמו הגל הגדול ביותר שתפס גלשן מעודו בבוקר אחד בחוף אלמוני. חרוזים קטנים של טיפות עופרת שניתכה נצצו כטיפות טל בין מחברי שכבת המגן.
אינצ'ים ספורים מאפו של הברון קפצה לרגע אחת ממחטי השעונים. "עוד כוח!" הוא שאג, מכה בלוח הבקרה בשתי ידיו, ומשגר את ספל הקפה שלו (מתנת יום-הולדת מאיגור, הנושאת הקדשה עליה חשב איגור רבות – 'לבוס הטוב בעולם') בדרכו אל הרצפה. איגור עצם עיניו, מילמל את ארבע המילים הראשונות בתפילת אווה-מאריה, והדף את הידית עד לקצה מסילתה.
כוח גולמי ניתז מהמעגלים, כלימונדה תוססת מבקבוק שנוער. סליל נחושת של אחד הממירים המשניים נמס בן-רגע לשלולית זוהרת של נחושת נוזלית; אך מעגלי הגיבוי נטלו על עצמם את העומס, ומחוג המדידה כמעט לא זע. יכולת להרתיח קומקום על ראשו של הכור הראשי, אם לא מטריד אותך לשתות תה ירוק זוהר.
"כן!" רעם הברון. "איגור, זה…"
לפני שהצליח להבחין בפרטים, כידון כחול של אש נורה מעדשות-הענק שמוקמו מעל היצור. האש אפפה את ה-דבר. הברון צרח, והשליך עצמו על הדמות עטוית הלהבות, בטרם יגמרו לכלות את יצירתו; אך לפני שהצליח ליצור מגע, כוח אדיר הלם בו והדף אותו אל הקיר המרוחק. איגור צלל אל מתחת לשולחן, חומק מסופת טורנדו של אנרגייה מזוקקת שתלשה מעגלים, מצמדים, וצינורות-הולכה מבין הלוחות וליהטטה בהם באוויר במערבולת מבהיקה של חום מסנוור. היה זה מדהים. מרהיב. מבעית; כאילו שוחרר שפילברג במעבדת פעלולים, עם צ'ק פתוח שאלוהים חתם עליו.
ואז הסתיים הכל, באותה פתאומיות בה התחיל. כל האורות כבו, ואפילה אפפה את המעבדה, פרט לזוהר הכחול הקפוא שעלה מהדרגש עליו היה היצור. העשן התפזר, והשתררה דממה פרט לשריקות ולנקישות של הנחושת המתקררת בחזרה למצבה המוצק.
"איגור?"
"ברון? הכל בסדר?"
שני הגברים נעמדו בזהירות, ולטשו עינים אל מקורו של האור הכחול הבלתי טבעי. "האם ראית מה קרה, איגור?" לחש הברון. "האש הזאת… האם נותר דבר מה?"
איגור משך בכתפיו. "מה אתה רוצה ממני? אני התחבאתי".
הם ניגשו יחדיו אל הדרגש. הלהבה הכחולה ריצדה על משטח האלון הצרוב והמצולק כמו להבת הברנדי מעל קרפ-סוזט טרי, ובליבו של הזוהר, במקום בו היה היצור, היתה דמות; דמויית אנוש, בודאי, המספר הנכון של זרועות, ופחות או יותר בפרופורציות הנכונות, אבל…
"אלוהים אדירים", לחש הברון, "הו, איגור, מה עשינו?"
"מה 'תה מתכוון 'אנחנו'?" לחש איגור בחזרה. "אני רק עובד כאן, זוכר?"
במקום בו היו שבע אמות של שרירים משובחים ועצמות שנבחרו בקפידה מהאיכותיים שבבתי הקברות באירופה ניצב כעת עצם דמוי ילד קטן ומוצק, גופו גוץ וקטן, ידיו ורגליו כקיסמים, וראש שהיה גדול מדי לעומת שאר המרכיבים. הוא לבש בגדים בצבעים עליזים, כובע אלפיני בו היתה נעוצה נוצה, ונעלים שחורות ומבריקות. הוא היה עשוי מעץ, והיה לו פרצוף עליז, ואף חמוד ומחודד.
"זאת בובה", נהם הברון.
"כן, נכון", ענה איגור, מנסה למחוק את החיוך מפניו ומקולו. על אף כל המלודראמה של חצי השעה האחרונה, הוא לא היה יכול שלא לחבב את הברנש הקטן.
"בובה", חזר הברון. "בובת עץ ארורה. מה בשם הגיהנום אני אמור לעשות בה?"
איגור השתעל בנימוס. "אם אתה לא צריך את זה לשום דבר, ברון", אמר, "האחיין שלי פיוטר ישמח לקבל את זה ליום הולדת".
"בוּב–" הברון עצר באמצע הרטינה. הבובה קרצה אליו. "אתה ראית את זה?" השתנק.
"ראיתי מה, בוס?"
"הוא קרץ אלי".
איגור מתח את צווארו לכיוון. "אתה בטוח, בוס?" אמר. "לא'כול להגיד שראיתי אני משהו".
"זה זז. אני בטוח בכך". הברון התיישב בכבדות על המסגרת השרופה של לוח הבקרה. "או אולי הקרינה שיבשה לי את המוח. אבל יכולתי להישבע…"
"שלום", אמר הבובה והתיישב לזווית מדויקת של 90 מעלות. "אתה אבא שלי?"
הברון השמיע צליל מוזר; פליאה, תחושת ניצחון וגועל עמוק, דחוסים כולם לנאקה גרונית אחת. "זה חי", הוא חרק. "איגור, ראית? זה חי".
"כן, בטח", ענה איגור. "יש לנו כאן בובה חיה שהולכת ומדברת וחושבת ונושמת". הוא עצם את עיניו ופתחן שוב. "כשתלך לדווח על זה לבעלי המניות, אני רוצה להיות שם. אפשר לקבל את הריאות שלך, כמזכרת?"
"אתה אבא שלי", אמר הבובה. "אני אוהב אותך. קוראים לי פינוקיו ואני עומד לחיות איתך לנצח-נצח-נצח-נצחים".
הרוזן נאנח, וקבר את ראשו בין ידיו; מה שהפתיע את הבובה, שהאמין שאבא ישמח לראות אותו. דבר שסביר להניח, לא? אולי לא. היה כה הרבה שלא הבין בעולם החדש והנפלא הזה, והאין זה יהיה נהדר לגלות הכל?
עמוק אי שם במוח העץ שלו, קול קטן צווח הי, חכה רגע, זה לא הוגן, הנח לי לצאת! אבל ליבת העץ ספגה אליה את שיירי האנרגיות העצביות האחרונים, והניצוץ העמום דעך לו לתוך הלשד הקר.
"קוראים לי פינוקיו", חזר הבובה ואמר, ואם התארך האף בשמינית אינץ' בערך, אף אחד לא הבחין.
זה נפלא! טום הולט גאון, מוכרח להשיג ספרים..
אדיר…