ליסה גולדשטיין מספרת…
כתבתי את "מגיפת נרקיסוס" אחרי שבוע שבו נראה היה שכל האנשים שראיתי לא דיברו על דבר פרט לעצמם, והתחלתי לתהות אם יש איזו מגיפה באוויר…
האיש במחסום כביש האגרה סבל ממגיפת נרקיסוס. "עברנו, כל המשפחה, כשהייתי בן תשע", סיפר בכובד ראש. הושטתי לעברו את שטר הדולר שלי, צופה בו מתנופף ברוח. "הכלב שלי מעולם לא הצליח להתרגל לבית החדש. אני זוכר שהוא השתחרר פעם ורדף אחרי הדוור עד שטיפס על עץ קרוב. אף אחד לא היה בבית, והשכנים היו חייבים לקרוא למשטרה…"
בסופו של דבר הוא לקח את השטר ומיהרתי להסתלק משם כמה שיותר מהר. כשהסתכלתי במראה כעבור דקה, המכונית שאחרי היתה עדיין תקועה במחסום. החלצות על חוט השערה, חשבתי לעצמי. בדקתי את מסיכת החמצן ואת כפפות המנתחים שחבשתי, ומיהרתי לעבר משרדי העיתון שבו אני עובדת.
חניתי בחניון ועליתי במעלית לקומה שלי. "היי, אמי, מה שלומך?" שאל תומס, העורך שלי. זו היתה הדרך היחידה שבה בירכנו זה את זה לשלום בימים אלה. זה נועד להראות לאחרים שאנחנו עדיין מסוגלים להתעניין גם בהם, שלא נדבקנו במגיפה.
"הכל בסדר, ואתה?" אמרתי. הוא הלך בעקבותי לאורך האולם, לעבר תא העבודה שלי.
"שלום, חברים", גארי, שותפי לעבודה, אמר, מתקדם לעבר השולחן שלו. "ישבתי כל הלילה על המאמר הזה שביקשת, תומס".
סבבנו לקראתו וצפינו בו מתרחק. אם זה היה כל אחד אחר, היינו מודאגים שמא נדבק במגיפה, אבל גארי לא דיבר על דבר פרט לעצמו מאז שאני זוכרת אותו.
"שומעת? — יש לי משימה בשבילך", אמר תומס. מישהי באחת מהמעבדות מספרת שהיא מצאה תרופה".
"תרופה? אתה צוחק עלי", אמרתי.
"אני רציני, אבל יכול להיות שהיא לא. זה מה שאני צריך שתבדקי. קוראים לה דוקטור ליילה קלרק".
הוא נתן לי את הכתובת והטלפון שלה ומיהרתי לשולחן לצלצל אליה. לאכזבתי, ענה שם רק המשיבון. "שלום, הגעתם למשרד של דוקטור ליילה קלרק. איננו יכולים לענות כרגע, אבל אם תשאירו שם וטלפון אחזור אליכם תיכף אחרי שאלך לחבר שלי. הוא אמר שהוא הולך להיפרד מהאישה הזאת, אבל אני מוכנה להתערב שהוא לא עשה את זה. הוא מבטיח לעזוב אותה מאז החורף שעבר, כשתפסתי אותם יחד במסעדה האהובה עלינו".
ניתקתי. הסיכויים למציאת תרופה לא נראו מבטיחים.
מסתבר שהמעבדות היו בצד השני של הפארק שלידו שכנו גם משרדי העיתון. השמש זרחה מעל העננים; היום הלך והתבהר. החלטתי ללכת.
המזרקה במרכז הפארק היתה מעופשת, אצווה ירוקה מעטרת את שוליה. המסננים שלה נסתמו; היא השמיעה יבבות מכניות מוזרות בנסיון להכריח את המים לנוע בחופשיות. נראה שהאיש התחזוקה נדבק במגיפה, חשבתי. לקח לוירוס לא יותר משבוע בשביל להפוך אותך בלתי כשיר לשום דבר פרט לדיבורים על עצמך. דברים התקלקלו בכל רחבי העיר.
לא תמיד מגיפת נרקיסוס היתה כל כך אלימה. לפני עשר או עשרים שנה, אנשים דיברו על 'דור האני', 'עידן החמדנות', כאילו הדברים האלה היו נורמליים, חלק מהטבע האנושי. אבל לפני כששה חודשים הוירוס השתנה, והפך חזק בהרבה. קצת אחרי כן, צוות רופאים בודדו את הוירוס שלדעתם היה אחראי למגיפה.
מרק, החבר שלי, היה אחד הקורבנות הראשונים של הגירסה האלימה החדשה. בהתחלה לא היה לי מושג מה קורה לו; כל מה שידעתי זה שהוא חדל להיות הגבר המתעניין והדואג שהכרתי. "למה אתה חושב שמעניין אותי לשמוע על החברות הקודמות שלך?" הייתי שואלת אותו שוב ושוב בכעס, וגם, "איך זה שאתה אף פעם לא שואל אותי איך עבר עלי היום? למה אנחנו תמיד חייבם לדבר עליך?" כיום הוא גר אצל אימו, יושב בחדר הישן שלו ומדבר בלהט עם כל מי שמגיע. אני משתדלת לבקר אצלו בערך פעם בשבוע.
הגעתי לקצה הפארק, מצאתי את משרדי המעבדה ונכנסתי. חדר הקבלה היה נטוש, אבל שמעתי קולות צחוק וקריאות צהלה אי שם בפנים. עברתי את דלפק הקבלה והלכתי לאורך המסדרון, עוקבת אחרי הקולות. קבוצת גברים ונשים התאספו באחד המשרדים, מחזיקים כוסות ובקבוקי שמפניה.
אישה פנתה לעברי. היא היתה צעירה, בעלת צמה בלונדינית קלועה שהשתפלה מאחורי ראשה וחלוק מעבדה לבן עם תג שעל כיסו היה כתוב "ליילה קלרק". "שלום לך, דוקטור קלרק. מה שלומך?" שאלתי. "קוראים לי אמי נונס. העיתון שלח אותי –"
"מה שלומך?" אמרה האישה. "אני דברה לאורי". קולה נשמע עמום במקצת, אבל חשבתי שכבר יצא לי לשמוע אותו. היא הורידה מבט לחלוק המעבדה וצחקה בקול רם מדי. "הו, מצטערת — בדיוק חגגנו לנו. הנה דוקטור קלרק".
אישה אחרת ניתקה עצמה מהחבורה. היא נראתה דומה יותר למישהו שחשף תגלית רפואית מסעירה, אשה בשנות הארבעים לחייה, בעלת שיער שחור וארוך, זרוע בפסי שיבה ותספורת זנב-פוני. "שלום, מה שלומך?" אמרה. "שלחתי הודעה לכל העיתונים, אבל נראה שרק את הגעת. אני מניחה שכל האחרים נפגעו במגיפה". היא הושיטה יד מכוסה בכפפה, גילתה במפתיע שהיא עדיין מחזיקה בכוסית השמפניה, והניחה את הכוס.
"ניסיתי להתקשר –" אמרתי. לחצתי את ידיה, כפפה נוגעת בכפפה.
"היה פה קצת בלגן בזמן האחרון", אמרה. היא הוציאה תיקיה מהערימה שניצבה על השולחן ומסרה לי אותה. "הנה — התקציר הזה ייתן לך את הפרטים".
פתחתי את התיקיה. היה שם סוג הפירוט המדעי שהמחלקה המדעית אצלנו כל-כך אוהבת. הוצאתי את הרשמקול והפעלתי אותו. "את אומרת שזוהי תרופה למגיפה?"
"כן".
"אבל איך אתה יכולה להיות בטוחה שזה עובד?"
"כל מי שטיפלתי בהם עד כה, הבריאו". דוקטור קלרק לקחה עוד לגימה מהשמפניה, והניחה את הכוס על השולחן שלה. "את מבינה, הייתי כמעט משוכנעת שמצאתי תרופה, אבל נזקקתי לנבדקים לנסות אותה עליהם. מובן שלא יכולנו לעשות ניסויים בבעלי חיים — לא נראה שהם רגישים למחלה, ואם כן, היא מופיעה בצורה שאנחנו לא מסוגלים להבין כל עוד הם לא משתמשים בשפה. כך שביקשתי מכל העובדים פה לחתום על טפסי-הסכמה". היא החוותה בידיה, כמעט מפילה את הכוס שהניחה רגע קודם. "הם חתמו, כולם, שאם יידבקו במגיפה, אוכל לתת להם את התרופה. דברה, פקידת הקבלה שלנו, היתה אחת מאלה שהפגינו תסמינים של המחלה".
דברה הנהנה. "כך שהיא נתנה לי גלולה –"
"אז את זו שהשאירה את ההודעה במשיבון!" אמרתי, מזהה את הקול.
"אלוהים!" אמרה דברה, ויצאה במרוצה אל המסדרון.
"את מבינה, את לא זוכרת מה עבר עליך בזמן המחלה", אמרה דוקטור קלרק. "אחרי שהחלמת, הכל נראה לך מטושטש, כאילו אירע למישהו אחר".
"מתי התרופה תצא לציבור?" שאלתי.
"לא מוקדם מספיק, לצערי. בגלל המשבר, רשות המזון והתרופות פועלת מהר ככל שניתן, אבל גם כשהם ממהרים, הם לא עד כדי כך זריזים. ורבים מהם מנוטרלים בעצמם בגלל המגיפה. ניסית פעם להתמודד עם בירוקרט שחלה במגיפה?"
הנהנתי באהדה.
"לכל המוקדם, נקבל אישור מהרשות תוך חצי שנה, אולי שנה". היא שלפה חפיסת כדורים מהשולחן. "הנה הם".
הכדורים – גלולות אדומות-צהובות — הבריקו באור כמו תכשיטים. "כמה זמן עובר עד שמחלימים?"
"כשבוע. צריך לקחת את הגלולות פעמיים ביום. אבל התגובה לגלולות מיידית, תוך כמה דקות מלקיחת הגלולה הראשונה".
"ויש תופעות לוואי?"
"לא שידוע לי".
"כחכחתי בגרוני. "הח– אה, החבר שלי, מארק –"
דוקטור קלרק הנידה בראשה. "מצטערת – אני לא יכולה לתת שום דבר לאף אחד שלא חתם קודם על טופס הסכמה. לא הייתי רוצה לסכן את המעמד שלנו מול הרשות".
היא הניחה את הבקבוק חזרה על המדף. רק ארבע-עשרה מהן ומארק יחזור להיות האיש שהכרתי. אם רק יכולתי להסיח אותה לרגע… אבל היו לפחות תריסר אנשים דחוסים במשרדה של הדוקטור. לא היתה לי שום דרך להניח את ידי על גלולה.
קיבלתי קצת מידע רקע מדוקטור קלרק — מתי נולדה, באיזה בית-ספר למדה — וחזרתי למשרד.
תומס, העורך, עצר אותי לפני שנכנסתי לתא העבודה שלי. "אמי", הוא אמר. ניכר בקולו טון של התרגשות שמעולם לא שמעתי לפני כן.
בגלל המגיפה אני לעולם לא יודעת למה לצפות מהעיתון. יש ימים שבהם הדפוס מוציא מדורים שלמים של אוטוביוגרפיה, ויש ימים שתופסים את זה בזמן ומשאירים דפים שלמים ריקים. "מה קרה?" שאלתי.
"גארי נדבק", הוא אמר. "את חייבת לראות את זה".
"גארי? איך בכלל אפשר לדעת?"
"בואי כבר", אמר.
נראה שגארי תמיד סבל מהמגיפה — אני מתכוונת, גארי מעולם לא התעניין במישהו פרט לעצמו כל חייו. אבל שלא כמו קורבנות המגיפה, הוא תמיד ניסה להסוות את זה, מסיט את השיחה לעצמו בכל התחכום והמיומנות של אומן שחמט בכיר. מסוקרנת, עקבתי אחרי תומס לאורך האולם.
גארי היה בחדרון שלו, וכך גם קבוצה גדולה של אנשים אחרים, ישובים כולם סביב השולחן וצופים בו. "אני אוהב שמשגיחים בי", אמר גארי. "אני אוהב שאנשים שמים לב אלי. בשביל זה אני חי. אני חייב שיהיה לידי מישהו שיקשיב לי ויביט עלי כל הזמן…"
אנשים התאפקו שלא לצחוק. "אני זוכר שפעם ישבנו כולם ודיברנו על הנשיא", גארי סיפר. "כך שהתחלתי גם אני לדבר על הנשיא, ואז על האח של הנשיא, ואז על האח שלי ולבסוף הגעתי לנושא האהוב עלי — אני. פעם אחרת חשבתי שתומס קיבל יותר מדי תשומת לב, כך שירדתי שתי קומות ודאגתי שיקראו לו בביפר מטלפון ציבורי. אחר-כך חזרתי לעבודה — היה הרבה יותר קל לדבר על עצמי כשהוא לא היה שם".
אחד מהעיתונאים היותר נמרצים בעיתון הפעיל את הרשמקול שלו. אם דוקטור קלרק באמת גילתה תרופה לוירוס, לגארי תהיה בעיה להתנער מהדברים האלה.
"כמה זמן תיתן לו להמשיך ככה?" לחשתי לתומס.
"הו, לא יודע", הוא אמר. הוא מישש לוודא שהמסיכה והכפפות שלו נמצאים במקומם. "זו כמעט הפסקת הצהריים — כנראה אשלח אותו הביתה אז".
יצאתי מהחדרון של גארי וחזרתי לשולחן שלי. לפני שהספקתי לשבת על הכתבה על דוקטור קלרק, חברתי ברברה נקשה על המחיצה והתיישבה על הכסא השני שבחדר. "שלום, מה שלומך?" היא אמרה.
"בסדר. איך היה בוושינגטון?"
"לא תאמיני!" היא אמרה. "הטייס בטיסה חזרה חלה במגיפה. דמייני לך את כולנו, מביטים החוצה מהחלון או קוראים מגזיני טיסה, וכעבור רגע הטיפוס הזה עולה במערכת הכריזה ומספר לנו שכל האצבעות שלו כמעט באותו אורך. עוד ועוד — לא תאמיני כמה הבן-אדם מסוגל לדבר על הידיים שלו. מפעם לפעם את שומעת התכתשות קטנה בתא הטייס, כשטייס המשנה ניסה להשתלט על האינטרקום, אבל הטייס החזיק בו בתקיפות כל הדרך הביתה". היא נאנחה. "שלוש וחצי שעות. הנה לך קהל שבוי".
"מה קרה כשהמטוס נחת?"
"הו, הוא נחת בסדר גמור. הוא לא היה עד כדי כך מנותק מהמציאות. חיכתה לו אלונקה בשער הכניסה — אני מניחה שהוא שיעמם גם את פקחי הטיסה".
"שומעת?" אמרתי. "בדיוק ראיינתי חוקרת שטוענת שהיא מצאה תרופה למגיפה".
"ברצינות? נראה לך שהיא בעצמה מאופסת?"
"אלוהים, אני מקווה שכן", אמרתי.
הלכתי לבקר את מארק אחרי העבודה. לא יודעת למה אני עדיין הולכת אליו — אני מניחה שאני עושה את זה מתוך כבוד לאיש שהוא היה פעם, לזכרונות שנותרו לי מימינו הטובים.
אמו של מארק הזמינה אותי להיכנס. עיניה נראו עייפות מבעד למסיכת החמצן. "הוא בחדר", אמרה, מצביעה בזרוע עטוית כפפה.
הודיתי לה ועברתי את המסדרון לעבר חדרו של מארק. הוא עמד שם בגבו אלי והביט החוצה מהחלון; עמדתי שם לרקע קל, מתבוננת בו. הוא היה גבוה ורזה, עם שיער חום ומסורק בקפידה, שזהר באדום עמוק באור השמש. לרגע נמשכתי אליו כאילו היה עדיין בריא. אולי פעם, חשבתי, הוא יסתובב ויחייך אלי, ינשק אותי, יוביל אותי אליו למיטה.
לפתע הבנתי שהוא בכלל לא מסתכל מהחלון החוצה. הוא התבונן בהערצה בהשתקפות דמותו על הזכוכית. "שלום, מארק", אמרתי. "מה שלומך?"
הוא הסתובב. הוא נראה להוט לראות אותי. הוא תמיד היה להוט לראות אותי — קורבנות המגיפה זקוקים לאנשים אחרים לדבר אליהם. "כשהייתי ילד נהרגנו להפעיל את הממטרות בימים חמים", הוא אמר. "כל הילדים בשכונה היו רצים דרכן. ואז משאית הגלידה היתה מגיעה, וכולנו היינו הולכים לקנות גלידה".
הוא המשיך באותו טון מונוטוני, מהורהר. הוא לחלוטין לא שם לב שתשומת לבי נדדה למקומות אחרים, שהסתכלתי החוצה מהחלון לא פחות משהסתכלתי עליו.
כשהיה בריא, הוא מעולם לא דיבר כל כך הרבה. הוא היה חושב לפני שפתח את הפה, שוקל בקפידה כל מילה שהוציא מפיו. מעולם לא הכרתי לפני כן אדם שכל כך התכוון למה שאמר. רק לפני ששה חודשים הוא שאל אותי, מבלי לבזבז מילים, אם אני חושבת שאנחנו צריכים לעבור לגור ביחד.
במקום זה הוא נדבק במגיפה. והנה הייתי כאן, מנסה למצוא את הגבר שאהבתי אי שם בתוך הזר הפטפטן הזה. נאנחתי והסתכלתי בשעון. אני משתדלת להיות איתו לפחות שעה בכל ביקור.
השעה הארוכה הסתיימה לה בסופו של דבר. קמתי ללכת. הוא התעצב לראות אותי הולכת, אבל זה לא הפסיק את שטף הזכרונות שלו. ידעתי מביקורים קודמים שהוא לא היה מסוגל לבקש ממני להישאר. באופן מאוד מוחשי, לא הייתי אדם אחר בשבילו — הייתי קהל.
נפרדתי מאימו של מארק ונסעתי הביתה. כשהגעתי, הסרתי את המסיכה והכפפות וחיממתי במיקרוגל סיר של צלי בן יום. כשנשמע הביפ, לקחתי אותו לספה ואכלתי, בוהה בעוגמה במכשיר הטלוויזיה. לא רציתי להדליק אותה; בימים טרופים אלה, עם המגיפה המשתוללת, לעולם אינך יודע מה אתה עלול לראות.
אני צריכה לצלצל למישהו, חשבתי. אני צריכה לצלצל לחברתי ברברה. אבל שמעתי יותר מדי סיפורים על אנשים שמצלצלים לחברים ותיקים שלהם ומגלים שנדבקו במגיפה.
ועדיין, הבטתי בטלפון בערגה. המלים הראשונות שנאמרו אי פעם בטלפון היו מלים של צורך, של בקשה, חשבתי. "ווטסון, בוא הנה — אני צריך אותך", אלכסנדר גרהם בל אמר. כמה פעמים מאז אנשים ניסו נואשות להתקשר זה עם זה באמצעות הטלפון? כי אנחנו צריכים אנשים אחרים לידנו. אנחנו זקוקים להם באמת ובתמים. מה יקרה לנו אם כל העולם יחלה במגיפה?
פתחתי את תיק היד שלי והוצאתי ממנו את התיקייה שנתנה לי דוקטור קלרק. כבר כתבתי ומסרתי את הכתבה שלי, אבל רציתי אישושים. הייתכן שהיא באמת גילתה תרופה?
עברתי ברפרוף על ההסברים הטכניים. הבנתי מעט מאוד מזה, אבל המסקנה היתה חד-משמעית. "לאורך תקופה של שלושה חודשים", היא כתבה, "טיפלנו ב- 79 נשאים של הוירוס, כולם בהצלחה מלאה".
סגרתי את התיקייה. חצי שנה עד שנה נראו כזמן ארוך מדי להמתין להחלמתו של מארק. מחר אחזור למשרדה של דוקטור קלרק ואגנוב לה את הגלולות.
תומס העורך חגג למחרת את נצחונו. השגנו סקופ לפני כל שאר העיתונים עם הידיעה על תרופה אפשרית. הוא לא הביע שום התנגדות למאמר המשך על ליילה קלרק. חציתי את הפארק לעבר המעבדה.
עברתי את הנואם עטוי-הסחבות שעמד לפעמים ליד המזרקה, מטיף לאנשים להאמין בישו. "אתמול מישהו נתן לי משולש של פיצה!" הוא צעק בקול. "היה לי בדיוק מספיק כסף בשביל לקנות קולה לשתות עם זה! קולה ופיצה, חברים! קולה ופיצה!" הוא צעד הלוך ושוב בחזית המזרקה, זרועותיו מכות באוויר. עקפתי אותו במרחק בטוח.
דברה לאורי ישבה בדלפק הקבלה. "שלום, מה שלומך?" היא שאלה. "את הכתבת שהיתה כאן אתמול, נכון?"
"כן, אני אמי נונס", אמרתי. "אשמח לשאול את דוקטור קלרק עוד כמה שאלות. היא נמצאת?"
דברה הביטה ביומן. "היא בערוץ 7 כרגע, בראיון. היא תחזור בעוד כרבע שעה, אבל רק כדי לפגוש את הצוות ולאסוף הודעות. יש לה עוד ראיון מאוחר יותר".
"לחכות לה במשרד?" חזרתי לכיוון המסדרון.
"מצטערת — אסור לאף אחד להיכנס למשרד של דוקטור קלרק".
עד כאן הרעיון הזה. התיישבתי על כסא המתכת המרופד בעור והרמתי גליון של קוסמופוליטן משולחן הקפה העשוי מזכוכית. "גברים דורשים יותר מדי השקעה: איך למדתי לאהוב את עצמי", אמרה הכותרת.
הטלפון צלצל ללא הפסקה עם הודעות מאנשים שרצו לשמוע על התרופה. הסתכלתי בשעוני. רבע שעה חלפה, חצי שעה. אין ספק שדוקטור קלרק מתעכבת בערוץ 7.
חשבתי על מארק. לא יכולתי לשבת בצד כשהתרופה — התרופה שלו — היתה רק כמה צעדים ממני. קמתי והלכתי לעבר המסדרון.
"גברתי", אמרה דברה לאורי, קוראת לעברי. "גברת נונס!"
הסתובבתי. דברה התרוממה מהדלפק והלכה במהירות לקראתי.
הורדתי במופגן את המסיכה והכפפות שלי. "בקיץ שעבר הלכתי לגרנד-קניון", אמרתי. "זה היה עצום –בחיים לא ראיתי משהו כל כך גדול. הנה, יש לי כאן תמונות".
דברה נסוגה לאחור. היא אולי החלימה מהמגיפה, אבל הפחד הישן עדיין קינן בה ללא ספק. "אחרי שראיתי את הגרנד-קניון, הלכתי לשמורת ילוסטון", אמרתי, מתקדמת לעברה.
היא הביטה לעבר הדלת הראשית, לעבר ההצלה. "ואז להר ראשמור", הוספתי. היא פנתה לאחור וברחה.
מיהרתי דרך המסדרון ולתוך משרדה של דוקטור קלרק. בקבוק הגלולות עדיין היה על השולחן. אחזתי אותו, הכנסתי אותו לכיס מעילי ומיהרתי החוצה דרך הדלת. חדר הקבלה היה נטוש.
בדרכי למעלית עברתי קבוצה של אנשים שאחזו במיקרופונים ופנסים ומצלמות. ליילה קלרק עמדה במרכזם. היא נראתה כמי שנהנית מאור הזרקורים; קיוויתי שזכרה לחתום על טופס ויתור.
נסעתי לביתו של מארק. אימו הזמינה אותי להיכנס, מופתעת ומרוצה לראות אותי כה סמוך לביקורי הקודם. לקחתי כוס מהמטבח, מילאתי אותה במים. "מה –" היא שאלה.
לא אמרתי דבר, אלא רק עברתי במהירות את המסדרון. "הנה", אמרתי, נותנת לו את הגלולה לפני שיספיק לפתוח את הפה. "בלע את זה".
היא הביט לתוך הכוס, בוחן משהו — את ההשתקפות של עצמו? — שלא יכולתי לראות. "בלע את הגלולה", אמרתי שוב, והפעם הוא עשה זאת.
"תמיד פחדתי לחזור ללימודים אחרי החופש הגדול", הוא אמר. "שנאתי לנעול נעליים אחרי שכל הקיץ הלכתי יחף. הרגשתי שהם אף פעם לא התאימו בדיוק…"
כמה זמן עד שזה יתחיל לפעול? האם זה בכלל יעבוד? שבעים-ותשע הצלחות — האם מארק יהיה הכשלון הראשון?
מארק המשיך לדבר. שמעתי על חבריו מבית הספר, אלה שאהב, אלה ששנא, ההתאהבות הראשונה שלו. שמעתי על המורים שהיו לו.
"מעולם לא אהבתי את ההסתגלות למורה חדשה", מארק סיפר. "כמה מהן היו נחמדות, אבל היו כמה בלתי-נסבלות, כמו גברת פלטשר. אני — אני — את". היא הסתכל עלי, מגלה את עיניי. "הו, את!" הוא אמר. "איפה את היית?"
סיפור מקסים, כבר אמרתי? קטן וקולע.