דרך פשוטה להכיר עיר היא לראות כיצד האנשים בה עובדים, כיצד הם אוהבים ומתים
— אלבר קאמי, הדבר
הר סין
ז'אנג
מנהל העבודה מפטפט במייהוא, הלשון היפה, אנגלית סינגפורית. "תביא הוא לפה. כל הזבל הזה כאן! יש קצת זמן". הוא גבר סיני גוץ וחסון, ששבע אכזבות בחייו. "מישהו יעבוד עם הקרן חיתוך הזאת, שינג בושינג?"
מישהו זה אני, ההנדסאי באתר העבודה הזה. "שינג", אני אומר. "בסדר". אי אפשר לסמוך על ילידים ניו יורקים טיפשים עם ציוד טוב. אני מרים את קרן החיתוך, מאזן אותה על ברכי. משקפי המגן שלי מתכהים, חוסמים את הבניינים, אפילו את המגרש הזה שאנחנו מנקים לבנייה.
"בסדר", הוא אומר, נסוג לאחור, שמח שיש לו מהנדס ABC. ABC – סיני יליד אמריקה, או כמו שאומרים הוואיגורן, הלא סינונים, עוד סינון מנוול. כשמשקפי המגן שלי כהים, אני לא יכול לראות שום דבר מלבד הבוהק בקצה הקרן בזמן שהיא חותכת בפלדה חלודה ומעוקמת, קורות סבוכות זו בזו ששוכבות שם כמו חוטים שנזרקו בערמה. הקרן עוברת בפלדה כמו בחמאה, ובמקום שבו נחתכה היא תנצנץ נקייה וחופשית מחלודה. טיפות פלדה ניתזות כמו כספית, בוהקות בלובן מתכתי. האוויר מדיף ריח סערה מתקרבת.
אני מקלל את מנהל העבודה חרש בספרדית, אבל הוא רחוק מכדי לשמוע משהו, וזה טוב. הוא לא יודע שאני מדבר ספרדית. ABC. הוא יודע שאני מדבר מנדרין – פאוטונגהוא – ואמריקאית תקנית ואת האנגלית הסינגפורית שהאסיאנים מכנים מייהוא והווייגורן מכנים סינגלית. ווייגורן לא תופשים את הבדיחה. מייהוא, שפה יפה, מפני שזו מייגואו – אמריקה. מייגואו פירושה ארץ יפה, מפני ש"מייגואו" קרובה להגיית א-מ-רי-קה באוזניים סיניות.
מנהל העבודה בסדר יחסית למי שנולד בפנים. הוא מדבר אנגלית כאילו למד אותה בבית ספר בשנחאי, מה שנכון, אבל לפחות הוא מדבר אותה ללא העשרה. הוא מחבב אותי. אני עובד קשה, ואני מדבר מנדרין יותר טוב מרוב ה-ABC. אני כמעט כמו סיני אמיתי. הנימוסים שלי טובים. דוגמה לכך שמוצא טוב יגבר בסופו של דבר, אפילו במדינה סוג ב' כמו זו. הוא יכול לדבר איתי, ומן הסתם יש מעט מאוד אנשים שמנהל העבודה קיאן רואה כל יום שאיתם הוא יכול לדבר. "אתה כאן בשביל מה?" הוא שואל אותי. "אתה חכם. אתה הולך שנחאי". כל מי שבפנים בטוח שכל השאר מתים ללכת לסין.
אם הייתי הולך לסין ללמוד, הייתי מצליח הרבה יותר מאשר בעבודה כהנדסאי בצוות בניין. אולי כל השאר מתים ללכת לסין, אולי אפילו אני. אבל אולי ספרדית היא השפה הראשונה שלמדתי, מפני ששם הנעורים של אמי היה תרזה לואיס, והסיבה היחידה לכך שאני נראה מלוכסן כמו אבא שלי היא שהורי שילמו כדי לשנות את המערך הגנטי של בנם. אז קיאן לא יודע. שם המשפחה שלי הוא ז'אנג ואני דובר מנדרין, וכשהוא שואל אותי למה אני לא הולך ללמוד בשנחאי או בגואנגזאו, אני רק מושך בכתפי.
זה מרתיח אותו, משיכת הכתפיים הזאת. הוא חושב שזה סימן היכר של ילידים, שזה מצביע על אדישות ועל תבוסתנות פטליסטית. אבל מראה סיני לבדו אינו מספיק כדי להכניס מישהו לסין. ההורים שלי לא היו עשירים, והתעסקות עם גנים היא עניין יקר. אולי המיפוי שלי יתקרב מספיק לתקן הסיני כדי לעבור. או שמשהו בתוכם יוכיח שאני הידלגו. אני לא מגיש את הבקשה, כך שאני לא חייב לעבור את המבדקים הרפואיים.
בתוך זמן קצר הפלדה שוכבת לה בחתיכות ומחכה שייקחו אותה משם. אני מכבה את קרן החיתוך, משקפי המגן שלי מתבהרים ואני חוזר לעולם האמיתי. "תנו לזה חמש-עשרה דקות להתקרר", אני אומר, "ואז תעיפו את זה מפה". הצוות הסתכל בי בזמן שחתכתי. הם יסתכלו בכל דבר. מנהל העבודה עומד שם עם ידיו על מותניו. וואיגורן חושבים שסינים לעולם אינם מפגינים הבעה כלשהי, אז מובן שהבעתו ריקה וגם זו שלי. הצוות חושב שאנחנו כועסים מפני שהם לא עושים שום דבר, והם חוזרים לאיטם לעבודה. הם צוות טוב מלבד בזמן שמנהל העבודה קיאן נמצא כאן. אז אני לא יכול לגרום להם לעשות שום דבר.
"ז'אנג", אומר מנהל העבודה, ואני נכנס אחריו למשרד. בפנים מעל הדלת כתוב: "המהפכה חיה בלבבות בני העם", אבל הצבע דוהה. זה מן הסתם צויר במהלך מערכת רוחות הטיהור הגדולות. אני לא חושב שמנהל העבודה קיאן טהור מאוד מבחינה אידאולוגית. הוא מעוניין מדי בשורה התחתונה. זה כמו הצלב במסדרון הדירה שבה גדלתי, משהו שכולם חולפים על פניו כל יום. אין לי דת, לא ישו ולא מאו זונג.
"אני הרבה פעמים שואל אותך, מה אתה עושה עם החיים שלך. אתה בחור די טוב", אומר מנהל העבודה קיאן. "אנחנו זה את זה מכבדים, דוי בודוי?"
"דוי", אני אומר. נכון.
"כאן אתה הנדסאי, עבודה ככה-ככה".
"בו-קואו", אני עונה. לא רע.
"יש לי בת", אומר מנהל העבודה קיאן. "מבקש אתה לביתי תבוא. תפגוש אותה. האו בוהאו?"
יש לי תחושה רגעית שהשיחה הזאת, שמנהל העבודה קיאן ואני כבר ניהלנו בעבר, יצאה כרגע הרחק משליטתי. "מנהל העבודה קיאן", אני מגמגם, "אני – אני לא יכול… אני רק הנדסאי…"
"לא להיות טיפש", הוא אומר ועובר למנדרין. "בן כמה אתה, עשרים וחמש?"
"עשרים ושש, אדוני".
"אשתי ואני, יחד יש לנו בת אחת. אין אף אחד בשבילה כאן. הייתי רוצה שהיא תפגוש בחור צעיר ונחמד".
"מנהל העבודה קיאן". אני לא יודע מה לומר.
"אין לי בן, ואני לא אזכה לחזור לסין –" הוא אזרח סיני, ואם המשרה הכי טובה שהוא יכול להשיג היא כמנהל עבודה בבניין, כנראה סר חינו. אני תוהה איך הסתבך מנהל העבודה קיאן במהלך רוחות הטיהור הגדולות. "יש לי בן דוד באוניברסיטת שנחאי. אהיה מוכן להעניק חסות לחתן שם".
זה בלתי צפוי. זה אסון. מה בדיוק גורם לקיאן הזקן לחשוב שאהיה חתן טוב? זה נראה מצוין מבחוץ, להציע לבחור בן עשרים ושש הזדמנות ללמוד באוניברסיטת שנחאי ואזרחות מכוח נישואים, מה שטוב כמעט כמו אזרחות מלידה. אולי אקבל הזדמנות להישאר בפנים, ואז יהיה לבתו בית שם. מנהל העבודה קיאן ואשתו יוכלו לפרוש לגמלאות בסין ולחיות שם עם בתם ועם חתנם.
"אני מבין שמעולם לא פגשת את בתי", אומר מנהל העבודה קיאן. "אני מתכוון רק שתפגוש אותה".
"אני לא יכול, קיאן האב". אני משתמש בלשון רשמית וארכאית בניסיוני לומר משהו, נסוג לספרי הלימוד במנדרין, לניסוחים נלעגים. "אני לא ראוי". מודה אני. אני מסמיק קשות. בראשונה זה שנים אני נבוך עד כדי כך שחם לי. "אני, אני נוכרי".
הוא מנפנף את הטיעון הזה. "מקריות של מקום הלידה".
אני פותח את פי לומר שלא, אבל איני יכול להגיד את זה. לא רק שזו תהיה גסות רוח, אלא שאיני יכול להגיד את זה. אני לא טהור, יצור כלאיים. אני מתחזה. ויש עוד דברים שהוא לא יודע. כשאני אגיד לו מה אני, הוא ייראה מטופש מפני שטעה בחושבו אותי לסיני. פניו יולבנו. אנחנו נעמיד פנים ששום דבר לא נאמר מעולם. וכשהעבודה הזאת תסתיים, הוא יודיע לי שלחברה אין עוד צורך בשירותי. לא קל למצוא עבודה.
"תחשוב על זה, תפגוש אותה. אולי לא תסתדרו, אולי כן. אין רע בלהיפגש".
אני צריך לסיים את זה עכשיו, להסביר, אבל אני נמלט.
אני נפגש עם אמי לארוחת צהריים בערך פעם בשישה חודשים. חובה משפחתית. תרזה לואיס גרה בפנסילבניה ונוסעת מדי בוקר לעבודה כאן, במנהטן. יש לה משפחה אחרת, בעל ושני ילדים. היא ואבא שלי התגרשו במהלך רוחות הטיהור הגדולות. ז'אנג האב חי בחוף המערבי ועובד כמנהל משרד בחברה שמייצרת רובוטים לעבודות מדויקות. לא ראיתי אותו כבר חמש-עשרה שנים.
אני יורד מהרכבת בטיימס סקוור כדי לפגוש אותה בשוק.
אני לא יודע למה היא אוהבת לאכול בשוק. אני חושב שזה מקום צעקני עם רחובות צפופים, דוכנים ורוכלי רחוב. היא אומרת שיש בו קסם. אמא שלי עובדת בסיטינט במחלקת הבנקאות הבינ"ל. היא פקידה. היא תמיד לובשת את החליפות האלה שנראות כמו מדים – צבעים אפורים עם זנבות עד הברכיים. לעולם לא זנבות ארוכים, לא קצרים. היא דתית מאוד ומאמינה במרקס ובמאו זדונג. אל תחשבו שהיא מטומטמת. היא נאלצת ללהטט בין כמויות גדולות של קירקגארד והיילר כדי להסביר, אבל היא מצליחה יפה.
"שלום", היא אומרת ולוקחת את זרועי. אני לא בטוח שאני הבן שלה, אם כי אני לא מטיל בזה ספק מבחינה הגיונית. זה רק שהקשר בינינו רופף מאוד. אולי יש לי מעט כל-כך מהגנים שלה שאנחנו יותר כמו בני דודים.
"ז'ונג שאן, מה קרה?" ז'ונג שאן הוא השם הסיני שלי. רפאל הוא שמי הספרדי. אין שום דמיון. אני קרוי על-שם מהפכן סיני ועל-שם הסבא של הסבא הספרדי שלה, שהיה מארגן באיגוד לפני הקריסה הגדולה. הוא היה חבר מפלגה בימים הסודיים של השפל הכלכלי השני, ואחר כך, במלחמת השחרור האמריקנית, קדוש מעונה.
"אני בצרות", אני מספר לה על מנהל העבודה קיאן. בעודי מדבר, אני מתבונן בסימני הנחושת תחת העור של מפרק כף ידה. לאחר מכן אני מתבונן בצלקות הנחושת על מפרק כף ידי, כמעט כמו חבורות. היא מתחברת למסוף שלה כל יום, אני משתמש בחיבור שלי רק כשאני עובד עם מכונות. באמצעות החיבורים האלה מנהל העבודה קיאן יכול לגשת אל התיקים שלי. אבל רק לתיקים השטחיים, לא לתיקים העמוקים. לזה אין לו סיווג. אין שום דבר אישי בתיקים השטחיים שלי, ושם אמי הרשום בהם הוא לי טאי-מינג, שמה מימי פעילותה במפלגה.
לאחר שאני מסיים, היא אומרת: "הסינים הם הגזענים הכי גרועים בעולם". זה לא מפתיע, וגם לא עוזר. זה גם לא דבר נבון לומר מבחינה פוליטית, אבל כולם יודעים את זה. "מה תעשה?" היא שואלת.
"אסרב. אני אפילו לא מכיר את הבחורה. גם אם זה היה מסתדר, כשאגיש בקשה הם יעשו לי בדיקות רפואיות. אם אעבור את הבדיקות הרפואיות, עדיין אכשל בבדיקות הרקע". מבחינה חוקית כולם שווים, אבל אפילו כאן, בקצה השני של העולם, באיחוד הסוציאליסטי של מדינות אמריקניות, אנחנו יודעים שזה לא כך. בין שזו רומא ובין שבייג'ינג, אנחנו משלמים מיסים, אבל לא מקבלים אותנו. מר היום שבו נולדתי.
"אתה יכול ללכת לארוחת ערב", היא אומרת. "אולי לא תמצא חן בעיני הבת שלו. אולי תשכח את החינוך שלך ותתעטש על יד השולחן".
"זה שקר", אני אומר. "ואת תמיד אמרת לי ששקר יוצר סיבוכים". אבל גם הפנים שלי הן שקר, והיא תמכה בזה. אני בטוח שהיא שומעת את ההאשמה, אבל אנחנו לעולם לא מדברים על הסתירות באמא שלי.
היא לא נוגעת בי, אם כי לרגע נדמה לי שהיא עומדת לכסות את ידי בידה, ואני פוחד.
"לא המהפכה אשמה", היא אומרת, "אלא האנשים שמבצעים אותה".
אני לא מאמין בסוציאליזם, אבל גם לא בקפיטליזם. אנחנו קטנים, ממשלות הן גדולות, אנחנו שורדים בסדקים. נחמה קרה.
יש משחק שאני משחק כשאני לבד אבל בין אנשים. אני משחק בו בדרכי הביתה, בזמן שאני יורד למרכז העיר, לוקח רכבת בת שלוש מאות שנה אל תחתית האי ומתחת לנמל החנוק לברוקלין. הרכבת התחתית מתנועעת, וכמו אידיוטים כולנו מהנהנים יחד. המשחק שלי הוא זה: אני הופך לאנשים אחרים.
איש שקורא בטופס הימורים, בוחר סוסים. פקיד בחליפה המרובעת שלו. הערב אני טכנאית כוח, אישה צעירה שיושבת מתחת לשלט, שבו רשום המספר שאליו יש להתקשר ליישוב מחדש של מאדים. היא לובשת ירוק של רשות ההיתוך אדיסון, שוקיה החסונות מודגשות על-ידי הרגליים ההדוקות של הסרבל שלה. כל היום היא יושבת ומתעלת כוח, ואני מתאר לעצמי את האנרגיה של העיר זורמת בין ידיה, שער ראשה עומד עם הצטברות המתח הסטטי. מובן שזה לא נכון. היא יושבת על יד מסוף ומזינה מידע, עוקבת אחר הקווים, מנקזת את מאגרי הכוח כשזקוקים להם וממלאת אותם כשהצריכה יורדת.
הרכבת עוצרת ברחוב לורנס והדלתות נפתחות. טכנאית הכוח שלי יורדת, ואני חוזר להיות רק ז'אנג. מטר שמונים (כמעט), שישים וארבעה קילוגרם, נשען על הדלת כשרגלי פשוקות לתמיכה, ממש מתחת לשלט שאומר באנגלית, בסינית ובספרדית "לא להישען על הדלת". אני יכול ללכת ולשוטט לי, להישאר ברכבת וללכת לקוני איילנד לראות מה אפשר למצוא שם. אבל זה יהיה רק כדי להימנע מלחשוב על מנהל העבודה קיאן, וחוץ מזה אני עייף מדי מהעבודה.
בכל זאת אני לא יורד בתחנה שלי. אני נשאר ברכבת עד התחנה האחרונה. קוני איילנד הייתה פעם שכונה נחמדה, בניינים משותפים על שפת המים והכול, עד שהריח במים הבריח את כולם. הריח השתפר עכשיו בזכות המיזם לסינון המים שנכנסים למפרץ, אבל קוני איילנד היא עדיין סוף הדרך. הזוגות הצעירים מתחילים לעבור לשם למרות הפשיעה כדי לקבל אישורים לדירות זולות ולהקים קומונות, שבהן כולם מכירים את כולם בבניין. בתוך זמן קצר כולם יתחננו לאישורים לעבור לכאן, וצרכניות השוק החופשי הקטנות ייפתחו, אבל כרגע קוני איילנד נמצאת בשלב מעבר אפור, וניצים כמוני לוקחים את הרכבת לשם כדי לפרוש כנפיים.
אפור זו מילה טובה. כשאני עולה לרחוב, השעה היא בין ערביים, הבניינים אפורים, הרוח מהים מריחה כמו אפור ואפר. הכול שקט. שכונה שקטה היא סימן רע כאן. הז'קט שלי לא מחמם במיוחד, אבל אני יורד לשפת המים. אני תוהה אם חלק מהנמל עלה באש שוב, אבל ייתכן שהאפר על החוף כבר ישן.
אני צועד על טיילת הבטון שלאורך המים, נעלי משמיעות קול נפץ פריך על החול המפוזר בה. גבר צעיר נשען על ספסל, ודופק ליבי מואץ. הוא נראה בן עשרים, צעיר ממני. הוא לובש סרבל כחול של פועלים, המכסה את רגליו ואת מפשעתו. אלא שהוא כהה, והראש שלי מלא בפיטר הבלונדיני. עינינו נפגשות, והוא יהיר, מסוכן למראה, אבל מבטו משתהה באפשרות של הזמנה. אני חושב להאט, לשאול אותו מה הוא עושה, אך ממשיך לצעוד. לא באתי לכאן לצוד. כשאני מציץ לאחור, הוא משוטט לו בצעד נוקשה בכיוון הנגדי.
אני מוצא תא קשר ציבורי. השרשרת שעל הצמיד קצרה כדי להקטין את הסיכוי שמישהו יתלוש אותה, כך שברגע שאני עונד את הצמיד, אני צריך לחפש את ספר הטלפונים שלי ביד אחת. אני מקריא את מספרו של פיטר, והשיחה מועברת. בזמן שאני ממתין לו שיענה, החלק היחיד בי שחם הוא מפרק כף היד שבו נוצר המגע, וגם זו רק אשליה, רק עצבים מגורים בשולי המגע.
"זה ז'אנג", אני אומר.
"היי", אומר פיטר, הבעתו עסוקה, וכוונתי לכך שהוא מביט במשהו בחיקו במקום בי.
"היי, אני כאן על החוף".
זה מעיר אותו, עיניו הכחולות-אפורות נחות עלי והוא נשמע מעוניין. "באמת? בוא תעלה".
פיטר גר בקומונה עלובה, לנין יודע איך הם בכלל השיגו אישור. מה שרק מוכיח שלפני חמש שנים כל אחד היה יכול להשיג אישור לגור בקוני איילנד. מעל לדלת כתובה הסיסמה: "הכוח שבגרעין העם הוא המהפכה" מתוך השיאו הונגשו, הספר האדום הקטן. אני לוחץ את מפרק ידי אל לוח המגע, פיטר אומר לבניין לצפות לי ודלת הכניסה נפתחת.
אני עולה במדרגות, מפני שיש לי תאוריה שהבניין של פיטר לא אוהב אותי, ואני לא מוכן להיכנס למעלית. פיטר גר רק שתי קומות מעל קומת הקרקע. אני דופק בדלת, והוא פותח אותה ומנשק אותי במסדרון. הוא נשבע שלאיש לא אכפת, אבל אני עדיין שונא את זה. אם מישהו יחשוד שאני עקום, זה עלול לעלות לי במשרה שלי. לא שליסה וארובה, שגרות בדירה הסמוכה, נמצאות במצב שמאפשר להן להתלונן על הרמה המוסרית שלנו.
"הר סין", הוא אומר, "איפה היית לעזאזל?" הר סין הוא תרגום אפשרי של שמי. פיטר אוהב אותו.
"אני עובד", אני אומר. "יש לך פיז'יו?"
הוא מושיט לי בירה. פיטר ואני גרנו יחד במשך שלושה חודשים, ואנחנו עדיין חברים. טובים כחברים יותר מאשר כנאהבים. "רוצה ללכת למירוצי העפיפונים?" הוא שואל. פיטר עובד במשרד, אבל נראה שחסך בשינה מעולם לא הפריע לו.
אני לא רוצה ללכת למירוצי העפיפונים. "מנהל העבודה קיאן רוצה לתת לי את חסותו לאוניברסיטת שנחאי". אני מתיישב באחת הכריות הגדולות שלו, שוקע בתוכה כאילו הייתה חיבוק, והיא מזמזמת בעדינות ומתחילה לחמם אותי.
"זה לא קצת מפתיע?" פיטר מכווץ את מצחו. שלושה קווים קטנים מופיעים במרכז מצחו. גבותיו מתקמרות כמו כנפי שחף. הן בהירות יותר משיזוף הקיץ שלו, שבדיוק מתחיל לדהות.
"הוא רוצה שאתחתן עם הבת שלו. ואז אלך לאוניברסיטה, אשיג עבודה בסין והוא יוכל לפרוש לגמלאות בפנים".
לרגע נראה פיטר כאילו הוא עומד לצחוק, אבל במקום זה לוקח לגימה ארוכה מהבירה שלו. "הוא צוחק, נכון? אני מתכוון, נישואים בשידוך זה דבר די פאודלי".
"הוא טיפוס די פאודלי".
הוא חושב לרגע. "אתה יכול לספר לו שאתה כבר מאורס?"
"לא, הוא כבר שאל".
פיטר נד בראשו. "יש לך חיים פרטיים כאלה מסובכים".
מה אתה אומר.
"היי, הר סין. אל תשב לי שם מאובן. אתה מסתגר שוב בגולגולת שלך. נו כבר, רפאל, אל תהיה לי סינון".
"אולי לא הייתי צריך לבוא", אני רוטן.
"אשמה, אשמה, אשמה, אני מרגיש נורא. עכשיו תזיז את התחת שלך ובוא נלך למירוצי העפיפונים. אני אכיר לך טייס רזה ובלונדיני, ואתה תוכל לספק את תאוותך לשערות צהובות. אין לו מוח בגולגולת המושלמת שלו, אבל הוא עדיין האו קאן".
"אם אני אלך, אהיה ער כל הלילה ואז אהיה שבר כלי בעבודה מחר". אבל אני הולך, ואנחנו צופים במירוצי עפיפוני המשי כל הלילה מעל כיכר וושינגטון. מפרשים אדומים וצהובים צונחים ונוסקים לאור הזרקורים. פיטר לא מוצא בסוף את הטייס שלו.
למחרת, יום שישי. אני חוזר לדירה שלי, מתקלח, מחליף בגדים ותופס את הרכבת חזרה למנהטן. איך פיטר עושה את זה? אני מגיע לעבודה בשש ארבעים וחמש, מוזג קפה בתקווה הנואלת שאם אשתה מספיק, לא אכרות לעצמי את הרגל בטעות עם הקרן. מנהל העבודה קיאן מגיע בשבע וחצי. אני לא יודע מה אגיד לו. אני אגיד לו שבעצם יש מישהי. אני אגיד לו שאני מעורב בסחר במוצרים בלתי חוקיים, ולכן איני בחירה טובה. אני אגיד לו שאני מתנגד לסידורים פאודליים כאלה. אני אגיד לו שיש לי מחלה חשוכת מרפא, ונותרו לי רק שישה חודשים לחיות.
אני נכנס אחריו למשרדו, והוא מתיישב. אני מבחין שלחייו שמוטות קצת כמו אלה של בולדוג עייף. אחר כך אני בוהה בקיר שמאחוריו.
"המהנדס ז'אנג", הוא אומר במנדרין. "בבקשה בוא לארוחת ערב ביום ראשון".
הקיר לבן וזקוק לצביעה. "תודה לך, מנהל העבודה קיאן", אני אומר. "לכבוד יהיה לי". ואחר כך אני חומק החוצה לאתר.
יום ארוך ונורא, כשמנהל העבודה קיאן מחייך אלי כמו אל חתן עתידי. הצוות יודע שמשהו קורה, וכשמנהל העבודה קיאן שורץ באתר, שום דבר לא מתבצע. אני לא נוזף בהם ישירות, לא זו הדרך לגרום להם לעבוד, אבל אני מוצא דרכים קטנות להביע את מורת רוחי. אבל הראש שלי לא בזה. בצהריים אני נשכב בשמש על שק מלט – זה לא נוח, אבל אני מתכוון לשכב רק רגע. אני מניח את זרועי על עיני ונרדם, מתעורר ושותה עוד קפה. אנחנו מסיימים לבסוף בארבע. כשאני מחלק תלושי שכר, אני מביט בכל אחד. "שכר עמלכם הקשה", אני אומר.
אני שומע את קווין מקווינס ממלמל: "קיאן שוב קורע לבנזונה ת'תחת".
אין לך מושג כמה.
בשישי בערב אני ישן חמש שעות ונפגש עם פיטר באחת-עשרה כדי לעבור במסיבה של חבר. אני מתכוון לחזור הביתה בשתיים-שלוש לכל המאוחר. כשאני חוזר הביתה, השעה כבר שמונה בבוקר ואני ישן כל היום. בשבת אני מבטיח לעצמי שאשאר בבית בערב, אבל בסוף אני נפגש עם שני חבר'ה לראות ויד. יום ראשון בבוקר אני כמו תמיד עייף, מרושש, בדירה שזקוקה לניקיון באופן נואש. זו לא דירה גדולה, ולא לוקח זמן לסדר אותה. פשוט לא יוצא לי לעשות את זה במשך שבועות שלמים.
בשש אני מתייצב בדירה שש-עשרה, בשיכון ביי-שור. אני נושא עותק עטוף בקפידה של חיבורו הקלסי של סון-צי על אסטרטגיה. לא שאני חושב שמנהל העבודה קיאן הוא חובב נלהב של אסטרטגיה צבאית, אלא שנראה לי שהוא יוחנף מן הרמיזה שהוא קורא את הקלסיקות.
בתו של מנהל העבודה קיאן פותחת את הדלת. "אתה המהנדס קיאן?" היא אומרת. "אני קיאן סאן-שיאנג".
היא מכוערת להדהים. יותר ממכוערת, יש משהו לא בסדר בעצמות הפנים שלה.
היא נערה סינית שטוחת פנים, דרומית למראה, בת עשרים או עשרים ושתיים. יש לה פרצוף קטן ורבוע כמו של קוף ועיניים קטנות אפילו במושגים סיניים. פניה הקטנות והצמוקות כה בלתי צפויות, עד שאני ממצמץ. אני חושב מיד על פגם כלשהו בעצמות שהיה יוצר את הסנטר הכמעט לא קיים הזה. היא מביטה בי ללא הבעה, ואז משפילה את עיניה ומתבוננת הצידה באמה. אמה, אישה בעלת מראה של מטרוניתה, מחזיקה את ידיה לפני גופה ומחייכת אלי. מנהל העבודה קיאן נכנס לחדר הכניסה הקטן ואומר שלום. והנה כולנו שם, ארבעה אנשים דחוסים בחלל הקטן. סאן-שיאנג מחליקה בין אביה לאמה ונעלמת בחדר השני.
"תן לי לקחת את המעיל שלך", אומרת אמה. "אני ליו סו-פינג". נשים סיניות אינן מאמצות את שמו של הבעל, וניכר שהשארתי את המערב במסדרון.
אני מתנער מהז'קט ומשאיר את החבילה שלי כלאחר יד בסמוך לדלת. כאדם מנומס איני מושך תשומת לב למתנה. כאנשים מנומסים מעמידים בני הזוג קיאן פנים שלא הבחינו בה. אנחנו עוברים לסלון, המלא רהיטי עץ כבדים שהובאו מסין. החלון בעל הפיתוחים המורכבים פונה אל הנמל. הדירה יפה אבל צפופה במידה יוצאת דופן. אני מתיישב ודוחה בנימוס הצעה לשתות משהו.
"לא, בבקשה, שתה משהו", מתעקשת סו-פינג. יש לה ידיים קטנות ורכות למראה, שהיא משאירה ספוקות. אני מסרב בנימוס. האם אני בטוח שלא ארצה קצת תה? "סאן-שיאנגסאן-שיאנג", היא קוראת. "תביאי למהנדס ז'אנג קצת תה".
"לא, אל תטרחי", אני אומר. אני לא מהנדס, אני הנדסאי. טכנאי. תואר של שנתיים, לא ארבע. אני שונא שאנשים קוראים לי מהנדס.
"אחותי שלחה את זה. תה באר הדרקון, מהואנגזאו", היא אומרת.
היות שסירבתי בנימוס שלוש פעמים, כעת אני יכול לומר כן, אני אשמח לשתות קצת תה. תמיד קל יותר להניח לאנשים לתת לך משהו מאשר לשכנע אותם שאינך מסרב מתוך נימוס, שאתה באמת לא רוצה שום דבר.
אלא שעכשיו, בזמן שסאן-שיאנג מכינה תה, משתררת דממה.
"ובכן", אני אומר במנדרין, "תמיד התכוונתי לשאול אותך, מנהל העבודה קיאן, מאין באה המשפחה שלך?" פרץ קצר של שיחה מתחולל. משפחתו באה מצ'נגדה, במערב. משפחתה באה מוונז'או, בדרום. הם נפגשו בזמן שהוא היה במשימה של שנתיים במחוז שלה. מאין המשפחה שלי?
אני יכול רק לומר שאיני יודע. ז'אנג האב נולד וגדל בארצות הברית. יש לי סבא בחוף המערבי, אבל לא ראיתי אותו כבר עשרים שנה. ואין צורך לדון באמא שלי, אז אני לא מזכיר אותה.
"אתה מדבר מנדרין יפה מאוד", אומרת סו-פינג. "איפה למדת אותה?"
"למדתי בתיכון ברוקלין לתאוריה והיסטוריה, וכל השיעורים שלנו נערכו במנדרין", אני אומר. "אבל אני חושש שאיני מהיר תפישה כמו חברי ללימודים. המנדרין שלי עלובה מאוד".
הו לא, הו לא, הם אומרים, היא טובה מאוד, שוטפת מאוד. הו לא, אני אומר. הם מחמיאים לי.
אנחנו שוקעים בשתיקה. הנחמה היחידה שלי היא שאני ודאי לא עושה רושם טוב במיוחד.
סאן-שיאנג מביאה תה במגש. התה נמזג מתוך קומקום חרסינה יפה. זה תה טוב, חזק ומעושן. אני אומר זאת.
סאן-שיאנג מוזגת תה ומתיישבת, עיניה כבושות בחיקה. היא לבושה יפה, אבל חגיגי פחות מכפי שציפיתי. מנהל העבודה קיאן לובש סרבל מחויט, בדיוק כמו שהוא לבוש כל יום בעבודה. אבל סאן-שיאנג ואמה לבושות בכותונות בעלות צווארונים סיניים מעל גרביונים. מאוד לא רשמי. ייתכן אפילו שהבגדים מסין. אני לבוש בצורה חגיגית ושמרנית מדי, עם חולצה שחורה וארוכה שמגיעה לי עד אמצע הירכיים, אבל חשבתי שזה יהיה רשמי יותר. מאוחר מדי לדאוג. הלוואי שהייתי אמיץ מספיק לעשות משהו גס רוח באמת.
לאחר רגע קמה סאן-שיאנג, הולכת למטבח ושבה עם צלחת מלאה בוטנים, אגוזי מלך מסוכרים וביצי שליו מדומות. אני שונא ביצי שליו מדומות, אבל מקפיד לטעום מהכול.
זו הקלה שאני צריך לקום מוקדם, זה יהיה תירוץ לעזוב מוקדם.
הארוחה נמשכת כמו כל הערב, בכבדות. האוכל טוב. בשר לבן ממולא ביצים קשות, כיסונים, סלט טרי ולסיום מרק. מנהל העבודה קיאן ואני מדברים על עבודה, ובמהלך הארוחה סאן-שיאנג בקושי אומרת לי משהו. אני כל הזמן מחכה לשמוע אותה מדברת. כשהיא כן אומרת משהו, קולה גבוה ורך, קול של ילדה. אני יודע שהיא בשנות העשרים המוקדמות שלה. נערה מסוגרת מאוד, אני חושב.
בתשע אני מתנצל ואומר שאני חייב להיות בעבודה מוקדם למחרת, שכן יש לי בוס קשוח. מנהל העבודה קיאן צוחק. "טוב שבאת, אנחנו לא מארחים הרבה".
אני לא מופתע, היות שגינוניהם החברתיים לא משובחים במיוחד. "זה היה ערב נפלא", אני משקר.
"לא הייתה לשניכם הזדמנות של ממש להכיר זה את זה", אומר מנהל העבודה קיאן. "בפעם הבאה עליכם לבלות קצת זמן יחד".
סאן-שיאנג מביטה הצידה באמה. אני מסמיק. למה ההצעה שלו נשמעת מגונה? לא מבחינה מינית, אבל אני מרגיש נבוך. "כן", אני מסכים. "אולי בפעם הבאה תהיה לנו הזדמנות לשוחח".
"אולי בשבת תוכלו לבלות קצת זמן ולהכיר זה את זה".
לנין ומאו זדונג. אבל אני קורן כמו אידיוט. "זה יהיה נחמד מאוד", אני אומר. "בשבת".
"מצוין", אומר מנהל העבודה קיאן. "אתה תחליט מה תעשו. ואני אראה אותך מחר".
הדלת נסגרת, ואני עומד במסדרון. אני בוהה בדלת הסגורה.
חרא.
"אולי", אני מציע למנהל העבודה קיאן, "בתך תרצה ללכת איתי לוויד". זו מין קומדיה מגונה שאנחנו משחקים, אחת מקומדיות המצבים של שייקספיר, כמו מידה כנגד מידה. טרגדיה שאיבדה את אומץ ליבה ומנסה נואשות לזווג גיבורים שאין להם שום עניין משותף.
הוא מהנהן. הוא עובר על החשבונות. לאחר שסיים את מה שרשם, הוא מרים את מבטו אלי. "אני חושב אתה איתה למירוצי עפיפונים תלך. הרבה פעמים אתה מספר לי אתה למירוצי עפיפונים הולך. האו בוהאו?"
"אני לא יודע. אולי מירוצי עפיפונים אין עניין", אני אומר, עובר לסינגלית.
"הפעם, פעם ראשונה שבתי למירוצי עפיפונים הולכת. היא אומרת לי יש עניין".
"אה, טוב", אני אומר. "אנחנו למירוצי עפיפונים נלך".
אני לא רוצה לקחת אותה למירוצי העפיפונים. הם מתחילים רק בתשע וחצי, ואם הייתי לוקח אותה לוויד, יכולתי לקחת אותה בשבע וחצי ולהחזיר אותה הביתה באחת-עשרה וחצי, חצות לכל המאוחר. אם היא מקסימה כמו שהייתה בארוחת הערב, אז הערב הזה ייראה כמו שישה חודשים בכל מקרה.
בשבת אני מתייצב שוב בדירה שש-עשרה בבניין בביי-שור. את הדלת פותחת ליו סו-פינג, אמה של סאן-שיאנג, ואני נאלץ לנהל שיחת חולין בזמן שסאן-שיאנג גומרת להתכונן. בסופו של דבר היא מופיעה בגרביונים ובז'קט אדום ארוך. יש לה טעם נחמד בבגדים, אבל לערב כבר יש את האווירה התלושה כמו בכל הפעמים בתיכון כשיצאתי עם בחורה. לפחות עכשיו אני לא מקווה שמשהו יעורר איזו הטרוסקסואליות חבויה.
אומרים לנו לבלות יפה, ואנחנו עוזבים. היא מתבוננת ברצפה, ואז במספרים במעלית. אני מדחיק את הדחף לומר: "מזג אוויר יפה".
אנחנו הולכים לרכבת התחתית, והיא אומרת באנגלית: "אני מצטערת על כל זה".
"אין על מה להצטער", אני אומר בעליזות.
היא מציצה בי באותו מבט מהצד שהיא נותנת באמה. "אני יודעת שלא רצית לבלות את מוצאי שבת בלסחוב אותי למירוצי העפיפונים. אני יודעת שאתה עושה את זה בגלל אבא שלי. בטח יש לך חברה". את המשפט האחרון היא אומרת במרירות כזו, עד שאני נרתע, אפילו בעודי חושב לעצמי שהאנגלית שלה טובה.
"לא", אני עונה בכנות. "אין לי חברה".
"תראה, נלך קצת למירוצי העפיפונים, ואז אני אקח מונית הביתה ואתה תוכל לעשות מה שאתה רוצה".
העולם אכזר במידה לא טבעית לבחורות מכוערות. "למה שלא נלך פשוט למירוצי העפיפונים ולא נדאג", אני אומר. "היית פעם?"
"לא, רק ראיתי בוויד".
"טוב, זה יותר טוב כשאת שם".
אני משלם עליה בתחתית, ואנחנו נוסעים למנהטן ויורדים ביוניון סקוור. אנחנו לא מדברים ברכבת, אבל בכל מקרה הרכבת רועשת. ביוניון סקוור אנחנו הולכים למעבר הולכי הרגל של מנהרת הואנג ויוצאים בוושינגטון סקוור פארק, שבו מתחילים המירוצים ונגמרים. כיכר וושינגטון גדושה במוצאי שבת. אני קונה לנו כרטיס ליציעים, מפני שאני מעדיף בהרבה להתחבר. "את רוצה משהו לשתות? בירה?" אני שואל.
היא מנידה בראשה.
"אל תהיי מנומסת", אני אומר בחיוך. "אני ניו יורקי. אני הולך לשתות בירה. אכלת ארוחת ערב?" היא מניחה לי לקנות לה בירה, ואני קונה שקית של כיסוני אצבע ומוצא את המושבים שלנו. אני גם קונה שתי תוכניות, אפילו שבדרך כלל אני משתמש רק בלוח.
אנחנו מתיישבים. היא מחזיקה את הבירה שלה בזהירות. אני מסתכל בה זמן-מה, אבל היא לא שותה. אולי היא לא אוהבת בירה.
"בת כמה היית כשבאת לניו יורק?" אני שואל.
"תשע", היא אומרת.
"את אוהבת אותה?"
"שנאתי אותה בהתחלה, אבל אני מתארת לעצמי שזה בסדר". היא מושכת בכתפיה. "כל המקומות די דומים מתחת".
"את חושבת?" אני שואל. "אף פעם לא הייתי בשום מקום חוץ מניו יורק, חוץ מפעם אחת שהייתי בן שש והלכנו לסן דייגו לבקר את סבא וסבתא שלי. זה נראה שונה".
"יש הבדלים בין מקום למקום", היא אומרת. "ניו יורק באמת שונה מאוד מסין, פחות—" היא משתהה, מחפשת מינוח דיפלומטי.
"אנחנו מפגרים", אני משלים, מחייך.
"לא מפגרים", היא אומרת. "דברים מתקדמים פחות, אולי. פעם חשבתי שאני לא מאושרת מפני שאבא שלי היה בצרות, ונאלצנו לבוא לכאן, אבל עכשיו אני לא חושבת שזה משנה בכלל. אם אתה סוג מסוים של בן אדם, לא תהיה מאושר לא משנה איפה אתה נמצא".
אין לי שום ספק שהיא חושבת את עצמה לסוג כזה של בן אדם.
"אתה מאושר?" היא שואלת.
"את מתכוונת ברגע זה או בחיים?"
"בחיים. תגיד את הדבר הראשון שעולה לך בראש".
"לא", אני אומר.
"אתה חושב שתהיה מאושר בסין?"
"אני לא יודע", אני אומר. "אף פעם לא הייתי בסין".
"אתה רוצה לנסוע?"
אני תוהה אם היא משחקת בי. האם היא יודעת שאבא שלה נופף לי בסין בתור הנדוניה שלה? "בטח", אני גורם לזה להישמע אגבי ככל האפשר. "לא הייתי מתנגד לנסוע לסין. הייתי רוצה לראות את סין".
"היית רוצה לחיות שם?"
"ללמוד שם? לחיות שם תמיד?" בסין הומוסקסואליות היא עברה שדינה מוות. אני לא בטוח שאני רוצה לחיות במדינה שבה עקב נטיותי הטבעיות אני עלול למצוא את עצמי עם התרופה המסורתית של כדור בראש.
"זה לא משנה אם היית עושה את זה או לא", היא אומרת. "מפני שעדיין היית אתה. ואם לא היית מאושר כאן, לא תהיה מאושר שם".
"אבל הרבה מחוסר האושר שלנו נגרם על-ידי תנאים חברתיים", אני אומר.
"זה סוציאליזם תמים", בסלידה מסוימת.
למעשה, זו התחמקות מצידי. מה הביא אותנו לשיחה הזאת? אולי ההבעה שלי מסגירה אותי.
"אני מצטערת", היא אומרת. "רק ניסיתי להסביר".
מרתק להתבונן בה. שיניה ישרות, שערה נחמד, בגדיה מקסימים. אבל אין שום עדינות בתוויה. האף שלה רחב מדי, שפתיה צרות, מצחה נמוך מדי. ואין לה סנטר. זה פרצוף קופי להדהים. אני מוצא את עצמי נמשך שוב ושוב להביט בה. מאין בא הפרצוף הזה? מנהל העבודה קיאן אינו נאה, אבל פניו עגולות יותר. ואמה ליו סו-פינג אינה יפהפייה, אבל אין לה אף אחד מהתווים שאני מוצא בפני בתה.
"למה אתה כל הזמן מסתכל בי?" שואלת סאן-שיאנג פתאום.
נתפס בקלקלתי, אני מסתכל הצידה. "אני נמצא איתך", אני אומר. "אם את לא אוהבת בירה, אני אשתה את שלך. את רוצה סודה?"
"אני אוהבת בירה", היא אומרת ולוגמת ממנה.
היא לא אוהבת בירה. אני מנהל קצת שיחת חולין על טייסי מירוצים, ובכל פעם שאני מציץ בה, היא לוגמת מהבירה שלה. שפתון מכתים את שולי הכוס. הטייסים מתרוממים במעגלים עצלים, משי בוהק באדום ובכחול. אני מראה לה איך להמר, להתחבר למערכת. "את צריכה להמר על מישהו כדי להתחבר אליהם", אני מסביר. "אבל מרגע שהתחברת, את יכולה להמר בכל דרך שאת רוצה. כולל נגד הטייס שלך אם את רוצה. אני בדרך כלל מתחבר לטירונים, כי הם רגילים פחות להתחרות, וזה יותר מעניין".
היא נושכת את שפתה התחתונה בריכוז. מעלינו העפיפונים חגים בקשת ענקית מעל הכיכר ופונים לכיכר יוניון. המערכת נדלקת ופתאום אני מסונכרן עם טייס טירון בשם אייסברג. אני מרגיש את שריריו-שרירי פועמים. אני רואה את העפיפונים שלפני כשאנחנו יוצאים אל האור מעל כיכר יוניון. העפיפונים חגים מעל כיכר יוניון וחוזרים לכיכר וושינגטון, מתכוננים לתחילת המירוץ ברגע שיחצו את כיכר וושינגטון. הטייס שלי מתוח מציפייה. זה לא אותו דבר כמו לחוות את זה בעצמך. הכול שטוח יותר, מרוחק. אני יודע שהוא מרגיש את הקור, אבל לי לא קר. אני פוקח את עיני ורואה את המשי מעלינו.
אני מציץ בסאן-שיאנג. היא בוהה בחושך, וכשהעפיפונים מבזיקים בזוהר אל תוך האורות שמעל כיכר וושינגטון, היא נרעדת ולוגמת מהבירה שלה.
אני לא יודע למה זה מסעיר הרבה יותר לראות את המירוצים במציאות. כולם מתחברים גם בבית. ובבית המירוץ ברור יותר מכפי שהוא כאן. אבל זה נפלא לראות אותם למעלה ובו בזמן לעצום עיניים ולקלוט תחושה מסוימת של מה שהם רואים.
המירוץ נגמר מהר – בשתי הקפות זה תמיד כך – ואייסברג לא מסיים בין הזוכים. "מוכנה לעוד בירה?" אני שואל את סאן-שיאנג.
"כן, בבקשה", היא אומרת. לחייה סמוקות מהמירוץ, מהקור או מהבירה.
כשאני חוזר, היא מחייכת אלי. "תודה", היא לוקחת את הבירה. "זה כיף. אתה עושה את זה הרבה?"
"די הרבה", אני אומר.
"היית רוצה להיות טייס מירוצים?"
"אני גדול מדי", אני אומר בצחוק. טייסי עפיפונים הם קטנים, בדרך כלל בסביבות ארבעים, ארבעים וחמישה קילו.
"כן, אבל היית רוצה להיות? אילו יכולת?"
"אם הייתי מנצח הרבה", אני אומר.
היא צוחקת ולוגמת מהבירה שלה, מתבוננת בי מעל שפת הכוס. מפלרטטת. אנחנו עוברים על התוכנייה. לא שמעתי על אף אחד מהטייסים במירוץ הזה, אבל אני מזהה הרבה מהטייסים בשלושת המירוצים האחרונים, הגדולים. סאן-שיאנג מחליטה לא להמר על טירון. היא רוצה לזכות.
היא לא זוכה במירוצים השני והשלישי, אבל הטייס שלה מסיים שני במירוץ הרביעי ומשלם 3:1. הנורה של יתרת הזכות נדלקת, ואני לוקח אותה לאסוף את פתק הזכייה שלה. בזמן שהיא נעמדת, היא קצת לא יציבה מהבירה. היא מסרבת לקחת את זרועי, אבל מאושרת כשמשלמים לה. היא מפנה אלי את פני הקוף ומחייכת אלי.
"אני מבלה נפלא", היא אומרת. "אחד הערבים הכי טובים בחיים שלי!"
אנחנו הולכים קצת במקום לחזור מיד למושבינו, והאוויר הקר מנקה לה את הראש.
"לא נחמיץ את המירוץ הבא, נכון?" היא שואלת.
אני נד בראשי. "יש הפסקה בין ארבעת המירוצים הראשונים לארבעת האחרונים. ארבעת הראשונים הם התוכנית המשנית, וארבעת האחרונים הם התוכנית המרכזית. הטייסים הכי טובים מתחרים בתוכנית המרכזית".
פיטר ובחור אחד משכונת בד-סטיי עומדים איפה שאנחנו תמיד עומדים על יד הקשת. לא התכוונתי ללכת משם, פשוט הרגל. אני חושב להעמיד פנים שאיני רואה אותם, אבל חוזר בי ומנופף. פיטר מחייך ומנופף חזרה.
"מי זה?" לוחשת סאן-שי, אנג.
"חבר טוב שלי", אני אומר.
אנחנו עוצרים לרגע לדבר עם פיטר ובד-סטיי, שאת שמו אני לא זוכר באותו רגע. "פיטר, זו קיאן סאן-שיאנג. ידידי פיטר ו—" אני עושה את אחת מאותן תנועות שאדם עושה כשאינו מצליח לזכור שם.
"קאי", אומר בד-סטיי.
"זה שם אמריקני?" שואלת סאן-שיאנג.
"סקנדינבי", אומר בד-סטיי, "אבל אני אמריקני". פיטר וקאי בהירים שניהם, אנגלו-נאים. איש מהם לא יפה במיוחד במונחים סיניים – בעלי אף גדול, ולקאי יש פנים זוויתיות מהסוג שסינים לא אוהבים. סינים תמיד חושבים שעיני המערביים שקועות עמוק מדי בראשם, שהם נראים נאנדרתליים מעט. אני לא שותף לדעה הקדומה הזאת. אבל גם פיטר וגם קאי לבושים היטב, שניהם בסוודרים עם שרוכים, פסים נוצצים, מחזירי עור שמשתרבבים מהכתפיים ומשקפי שמש על מצחם. שערו של בד-סטיי אסוף בפוני כמו שלי. הם נראים עקומים כל-כך, עד שאני תוהה אם היא תנחש.
אנחנו מקפידים לשוחח בשקט, מדברים קצת על מי צפוי לנצח במירוצים השביעי והשמיני, ואז אני אומר שסאן-שיאנג ואני צריכים לחזור למושבים שלנו.
"אנחנו הולכים לקוממורטיב אחר כך", אומר פיטר. "תעברו אם לא יהיה לכם מאוחר מדי".
"בסדר", אני אומר ומוביל אותנו חזרה ליציעים.
"מה זה קוממורטיב?" שואלת סאן-שיאנג.
"זה בר של טייסים שפיטר אוהב", אני אומר. "את רוצה עוד בירה?"
אני קונה עוד שתי בירות, ואנחנו חוזרים למושבים שלנו. אנחנו עוברים על התוכנייה ודנים על מי כדאי להמר. אני עייף ורוצה ללכת הביתה, אבל ברור שסאן-שיאנג נהנית מהערב, אז אני מעמיד פני מתעניין. היא לוגמת מהבירה שלה ומביטה בי בהתחנחנות מזווית עיניה, ומאחר שאני לא יודע איך להגיב, אני מעמיד פנים שלא הבחנתי. ברור שהיא לא חושבת שאני גיי וזו הקלה, אבל הערב מתחיל לדכא אותי.
"החברים שלך נאים", היא אומרת.
"את חושבת?" אני שואל. "יו דא ביזי", אני אומר. יש להם אפים גדולים. הסלנג הסיני למערבי הוא "אף גדול".
היא מצחקקת ומשפילה מבט אל התוכנייה.
ארבעת המירוצים האחרונים מתחילים סוף-סוף. זו תוכנית ככה-ככה, המירוץ השביעי נראה טוב. אני בוחר טייס באקראי במירוץ החמישי, סאן-שיאנג מתלבטת לפני שבוחרת במועמד לנצח. אני מוצא את עצמי מחפש את פיטר ואת בד-סטיי בין המירוצים. סאן-שיאנג מאוכזבת כשהטייס שלה לא מסיים את המירוץ. היא מנצחת במירוץ השישי ומתרגשת כל-כך, עד ששופכת את הבירה שלה. אני קונה לה עוד אחת בחשש מסוים. היא כבר שתתה שתיים וחצי, וניכר בה שאינה רגילה לזה. אבל אני מקווה שאם היא תשתה עוד אחת, היא תהיה שיכורה וישנונית מספיק כדי לרצות ללכת הביתה אחרי המירוצים.
בסופו של דבר אני בוחר טייס שמסיים שני במירוץ השמיני. סאן-שיאנג מצחקקת ומתנודדת.
"את רעבה?" אני שואל.
"מה עם המקום הזה שהחברים שלך הולכים, קוממורטיב, יש להם אוכל?"
"לא בשעה כזו", אני אומר. "אני מכיר מקום תאילנדי קטן ברחוב 4 מערב, זה לא רחוק מכאן".
"אני נהנית כל-כך, אני לא רוצה לחזור הביתה כל הלילה!" היא אומרת. "אתה נהנה?"
"כמובן", אני אומר. "כשאתה הולך עם מישהו שמעולם לא ראה את מירוצי העפיפונים, זה מזכיר לך את הפעם הראשונה שלך".
"זה מסעיר כל-כך. זה טוב הרבה יותר מאשר לראות את זה בוויד".
זה ערב שהיא תזכור כל חייה, הערב שבו הלכה למירוצי העפיפונים. כמה ערבים אני זוכר? כמה ערבים מיוחדים היו לי בחיי? זה כל-כך הרבה לוותר על ערב?
"בואי נלך לאכול משהו ואחרי זה נראה מה השעה, אולי נעצור לשתות משהו", אני אומר. הו, הסכנה שבחמלה.
המסעדה מלאה, ואנחנו לוקחים את מנות הקארי והאטריות שלנו ואוכלים בעמידה על המדרכה. הרחובות מלאים סטודנטים בבגדים שערורייתיים. סאן-שיאנג מתבוננת בבחורה בכותונת בצבע סגול חיוור, חתוכה בצדדים ועם חגורה. מתחת היא לובשת בגד גוף שקוף בצבע ירוק בהיר. היא מתווכחת עם בחור, מעיפה את שער הנחושת שלה כדי להדגיש את טיעוניה. הבחור – אפרורי כשם שהיא צבעונית – לובש את אחד מהדברים דמויי החיתול שלובשים בהודו. יש לו רגליים ארוכות וצנומות במידה בלתי אפשרית, עטופות בשחור ומציצות מתוך הדהוטי שלו. אני תוהה איך הוא היה נראה אילו לא גילח שערו. "תעזוב אותה", אני דוחק בו באלם. הוא כועס וזעוף, מביט בה מבעד לעיניים חבולות וזועמות. הוא משלב את זרועותיו ומעביר את משקלו מרגל לרגל. הוא רזה כל-כך, עד שאין שום דבר מתחת לעורו פרט לשרירים ארוכים ומשורגים, והשרירים ברורים כמו תרשים על פני עצמות פניו. פתאום הוא מסתובב והולך.
הבחורה עושה לו אצבע משולשת ועומדת קפואה מזעם, ואז מפנה לו את גבה וצועדת במעלה הרחוב.
"כלב", לוחשת סאן-שיאנג בסינית. היא מביטה בי לאישור, ואני מהנהן, אף שאני יודע שהיא מתכוונת לבחור. סאן-שיאנג לוקחת את זרועי, ואני מתקשח, מופתע, אבל היא לא שמה לב.
קוממורטיב דחוס וקולני. חם ורועש. אני מנסה לראות את פיטר ואת בד-סטיי, אבל לא מצליח, אז אני לוקח אותה ומפלס דרך מבעד להמון. אני מוצא אותם בסופו של דבר בסוף הבר. הם מדברים עם טייס. הוא מגיע לפיטר רק עד הכתף, והוא כהה ומכוער. לא הרבה טייסים נראים טוב. כמו רובם הוא נראה כאילו ראשו גדול מדי לגופו.
"ז'אנג!" צועק פיטר. "זה—"
אני מחמיץ את השם ברעש, אבל מהנהן ומחייך בכל זאת. אני לא חולק את משיכתו של פיטר לטייסים. הוא אומר שהם ספורטאים, טובים במיטה. אני מסמן למוזגת "שתי בירות", והיא מניחה אותן על הבר. פיטר מושיט לי אותן, אנחנו לא יכולים להתקרב. פיטר שמח ומלא חיים, מנסה לשוחח עם הטייס שלו. בד-סטיי עוטה את ההבעה הסבלנית של אדם שעמד על יד הרבה ברים, והוא מוכן לחכות ולראות אם מזלו ישתנה. סאן-שיאנג נראית המומה מעט.
אני מחייך אליה ומושך בכתפי להביע התנצלות. היא מחייכת ושותה קצת מהבירה שלה.
אני מתבונן בה שותה, והיא מתבוננת בי. לאחר מכן פניה הופכות ורודות, והיא משפילה מבט אל הכוס שלה. כמה שהיא מרתקת. איני יכול שלא להסתכל בה, לנסות להגדיר מה השתבש. מה היא צריכה כדי להיות יפה? עיניים גדולות יותר? יותר עצם בלסת? ולמה היא לא עשתה את זה?
אנחנו לא נשארים הרבה זמן. היא מעט לא יציבה בזמן שאנחנו עוזבים.
"את בסדר?" אני שואל אותה.
היא נשענת עלי ולוחשת כממתיקה סוד: "אני קצת שיכורה". שפת הגוף שלה, המחוות – כולן תנועות של בחורה שמנסה להיות חמודה, לפלרטט, אבל מה שמסתכל בי הוא פרצוף הקוף הזה, העיניים הקטנות והחזיריות האלה. היא מכווצת את חוטמה, ועיניה כמעט נעלמות. אני נועץ מבט, מוקסם מן המגוחך.
אני מרגיש מגונה. כל חיי נזהרתי לא לנעוץ מבטים. אני לא נועץ מבטים בפצועי מלחמה. אני לא נועץ מבטים באנשי רחוב. אני מתאר לעצמי שבאופן תת-מודע אני לא נועץ מבטים גם באנשים מכוערים. אבל אני יכול לנעוץ מבט בסאן-שיאנג. אני מרגיש דחף פתאומי לנשק אותה במצח. אני לא יודע למה.
אנחנו לוקחים את הרכבת התחתית לברוקלין והולכים לדירת הוריה. במסדרון אנחנו נעצרים, ואני חושב על ימי התיכון, וליווי הבחורה לדלת ביתה והניסיון להחליט אם אני אמור לנשק אותה או לא. אני מנשק את סאן-שיאנג נשיקה נחמדה של אח.
"היה לי ערב נפלא", היא אומרת ומחייכת חיוך רועד. "אתה נורא נחמד".
"גם את", אני אומר.
"למה אין לך חברה? אתה מאוד נאה".
אני אוהב שאומרים לי שאני נאה לא פחות מכל אחד אחר, אבל מפי סאן-שיאנג זה נשמע קצת מטריד. אני עושה בידי את הנאלי-נאלי, תנועת האל-תדברי-על-זה, ומסב את פני במבוכה. "אין סיבה", אני אומר. "אני כנראה לא ממש רוצה חברה כרגע". הקירות במסדרון צבועים באדום סיני.
היא משפשפת את עיניה בגב ידה, וקולה מלא דמעות כשהיא אומרת: "אני חייבת ללכת, לילה טוב".
היא פותחת את הדלת וסוגרת אותה מאחוריה, ואני נשאר עומד במסדרון ותוהה: מה עשיתי?
(הוצאת אופוס, 2001. תרגום: רחביה ברמן. 259 עמודים)