קורי דוקטורוב פרסם את סיפורו הראשון בשנת 1988, כשהיה בן 17, והחל בהדרגה לבנות לעצמו שם, בכתיבת מאמרים, ביקורות, וכמובן סיפורים, וזכה תוך כדי כך בפרס ע"ש ג'ון קמפבל, הניתן לסופרים מתחילים מבטיחים. בשנה האחרונה הוציא לאור שני ספרים ראשונים באורך מלא: Down and Out in the Magic Kingdom, ו-Eastern Standard Tribe, ואוסף של סיפורים קצרים. הוא חי כיום בלונדון ועובד למחייתו בארגון המטפל בזכויות יוצרים ברשת – ספריו, בהתאם, ניתנים להורדה בחינם מהרשת. סיפורו הנוכחי (פורסם במקור בגליון יוני 2003 של אסימוב'ס), כרגיל אצלו, הוא מדע בדיוני קצבי ומעודכן.
(איור: זוהרה צעירי)
שלא תבינו אותי לא נכון – אני אוהב את מרחבי הטבע הפראיים. אני אוהב לראות שמיים כחולים ובהירים ולגור בעיר נקיה מרעם המכוניות והמקדחים. אינני טכנוקרט. אבל בחיאת, מי לא ירצה נשק אישי נישא אוטומטי לחלוטין, מונחה לייזר, חודר שריון ומתחדש מאליו?
משפט חביב, נכון? שיננתי אותו לעצמי באחד הלילות מפיו של אחד הקופצים, בעת שעמד בחדר השינה שלי, כיוון את תותח הזרוע שלו כלפי קופץ אחר, ומנה את נפלאותיו הרבות: "זהו נשק מונחה לייזר בלה בלה בלה. השלך את הנשק שלך ושים את ידיך מאחורי הראש, בלה בלה בלה". שמעתי החודש את הדיאלוג הזה כמעט מדי יום, בכל פעם בה קופצי ממדים השליכו את עצמם לתוך הבית שלי, ירו בו, שברו לי את החלון, צללו אל הרחוב ורדפו זה אחרי זה ברחבי השטעטל המסכן שלי, מותירים מאחוריהם אנדרלמוסיה, פוגעים בעוברי אורח, ופורצים לבסוף שער לממד מסכן אחר, בו יוכלו להמשיך במעשיהם.
חארות.
הדבר היחיד שיכולתי לעשות כדי לדאוג שביתי ימשיך לשגשג בחול היה לתקן את החלונות. עוד כמה קופצים שיחדרו הנה ואני אאלץ לשלוף לו את הרגליים וללכת באבאיאגה אל החוף. בכל מקרה, למה לעזאזל זה תמיד חייב להיות הבית שלי?
הלילה אני לא אשן, זה כבר היה ברור. רוח הסתיו הנושבת מבעד לחלונות המנופצים הדיפה ניחוחות אדר ורקב עשיר וחציר פריך, אך היתה גם די קרה כדי להעלות הבל בנשימתי ולכסות את גופי בעור ברווז. חוץ מזה, המהומה בכיכר בחוץ החרישה אוזניים, שלל בומים על קוליים וצרחות מהבתים הפגועים. ידיהם של מגדלי הבתים יהיו מלאות עבודה בבוקר.
ולכן מצאתי לעצמי חלוק ונעלי בית ודידיתי לעבר המטבח, שאבתי קצת קפה מאחת הפטמות וחלב מאחרת, חיכיתי עד שהרעש יתרחק לעבר שדות האופניים ויצאתי החוצה לדפוק על דלתה של סאלי.
חלון חדר השינה שלה נפתח לרווחה והיא הוציאה דרכה את ראשה. "בארי?" קראה לעברי.
"כן", הרמתי את קולי, עננים של נשימה מעובה האפילו על פניה אפופי השינה. "תני לי להיכנס – אני קופא כאן למוות".
החלון נסגר וכעבור רגע נפתחה הדלת בתנופה. סאלי עטתה שמיכת פוך עבה על כתפיה הרחבות, כמו היתה רדיד. מתחתיה לבשה חלוק רפוי שהגיע עד כפות רגליה הארוכות והיחפות. סאלי ואני היינו פעם זוג. הקשר היה רציני מספיק כדי שנחבר את בתינו ונאחד את שתי המיטות. היא נהגה להקשית את אצבעות רגליה כשדגדגתי אותה. נשארנו עדיין ידידים – לעזאזל, הבתים שלנו עדיין צמודים זה לזה – אבל כבר שנתיים לא הִקְשַתִּי לה את אצבעות הרגליים.
"אלוהים, עכשיו לא שלוש בלילה, נכון?" היא אמרה כשעברתי על פניה ונכנסתי לביתה החמים.
"שלוש. בהחלט. לוחמי פשע בין-ממדיים לא נשמעים ללוחות זמנים אנושיים". התמוטטתי על הספה שלה וכרבלתי את כפות רגלי תחת ירכיי. "נמאס לי מזה לגמרי", אמרתי, ועיסיתי את רקותי.
סאלי שקעה לצידי והטילה את שמיכתה בחיקי. לבסוף לחצה קלות על כתפי. "כולנו משלמים את המחיר. משפחת ג'פרסון מתכוונת לשנות מיקום. הם מתכתבים עם בני הדודים שלהם במפלי הניאגרה, ושמעו מהם שכמעט שלא מגיעים לשם קופצים. אבל אני תוהה כמה זמן זה ימשך ככה?"
"אה, לא יודע. הקופצים יכולים להיעלם מחר. אף אחד לא אמר שהם הולכים להשאר כאן לתמיד".
"בטח שכן. אתה לא יכול להחזיר את השד לבקבוק. יש להם קפ"מים – הם לא יפסיקו סתם כך להשתמש בהם".
לא אמרתי דבר, רק בהיתי ללא מטרה בפסיפס המופשט שעיטר את חדר האורחים שלה: חתיכות מהוקצעות של אלומיניום רקוע, שבבי פלסטיק כה סתומים עד שאפילו הבית הגס ביותר יסרב לאכול אותם, לבני זכוכית חוף נדירות ואגדי ויניל.
"זה לא אותו דבר", היא אמרה. "נפטרנו מהטכנוקרטיה כי מצאנו תחליף טוב יותר. אף אחד לא החליט שהיא מסוכנת מדי ושיש להפטר ממנה כדי לשמור על שלומנו. היא פשוט… התיישנה. החברה האלה לא יתנו לקפ"מים להתיישן בקלות". למטה, בכיכר, נמשכו הבומים, נקטעים מפעם לפעם בקולות הנפיחה של בתים הנסים על נפשם. ביתה של סאלי הגיב ברטט של הזדהות, והפסיפס העלה גלים.
הרחקתי את הספל שבידי מהשמיכה, וקפה נשפך משולי הספל אל הריצפה. הבית שתה אותו בתאווה.
"בלי קפאין!" אמרה סאלי ומיהרה לספוג את הקפה ברגליה עטויות הגרביים. "זה גורם לבית להיות עצבני".
פתחתי את פה להעיר משהו על התורות הפסיכיות של סאלי לגידול בתים, כשפיצוץ העיף את הדלת מציריה. קופץ שריון טכנוקרטי זר למראה התגלגל אל חדר האורחים, התיישב, שלח שלושה מטחים בכיוון הכללי של הדלת (אחד עבר דרכה, ושני האחרים הותירו על הקירות סביבם בשר בית קרוש וסימני כוויות).
סאלי ואני ריחפנו ממקום מושבנו וצללנו מאחורי הספה, בשעה שקופץ נוסף התגלגל מבעד לדלת והשיב אש, מחטיא את יריבו אך מפוצץ את הפסיפס לרסיסים. לבי הלם לי בחזה, ויחד עם שאר האסוציאציות הנדושות שלי ירד לי למכנסיים.
"את בסדר?" צעקתי מעל ההמולה.
"נדמה לי שכן", אמרה סאלי. חתיכת פלסטיק משוננת ננעצה בקיר סנטימטרים ספורים מעל ראשה, והבית קונן.
מטח תועה של רעם חשמלי העלה את הספה באש, ואנו קרטענו הלאה. האקדוחן השני החל לסגת לנוכח מטחי האש של יריבו, שהפגין כישורים אתלטיים מתוגברים מכנית ברחבי חדר האורחים, בעודו מתחמק מהיריות שנשלחו לעברו. השני השלים את מנוסתו והראשון תחב את אקדחו בנרתיק ופנה לעברנו.
"מצטער על הבלגן, חבר'ה", הוא אמר מבעד לציפוי הפנים שלו.
הוכיתי אלם. סאלי, לעומת זאת, כיסתה את אוזניה כאפרכסת וצעקה, "מה?"
"מצטער", אמר האקדוחן.
"מה?" חזרה סאלי. היא פנתה לעברי ואמרה, "אתה מצליח להבין מה הוא אומר?" היא קרצה אלי בעין הרחוקה ממנו.
"לא", אמרתי לאטי. "לא מבין מילה".
"מצטער", חזר שוב, מרים את קולו.
"אנחנו! לא! מבינים! מה! אתה! אומר!" אמרה סאלי.
האיש הרים בכעס את שריון הפנים שלו ואמר, "מצטער, טוב?"
"אתה הולך להצטער הרבה יותר", אמרה סאלי ונעצה את אגודלה בעינו. הוא זעק וכפפותיו נעו לעבר פניו ברגע בו חטפה ממנו סאלי את אקדחו. היא נקשה על אחורי קסדתו כדי לזכות בתשומת לבו, ואז נסוגה לאחור בעודה מכוונת כלפיו את לוע הנשק. האקדוחן הביט בה בהבנה גוברת, הרים את ידיו מאחורי ראשו ובלה בלה בלה.
"חתיכת חרא", היא אמרה.
קראו לו לארי רומאן, מה שהסביר מדוע המילה "רומאן" שוכפלה על גבי כל אחד מחלקי השריון שלו. כבר קל יותר לפתוח שריון של לובסטר, מאשר לפשוט ממנו את כולם, וכל אותו זמן הוא קילל אותנו בשצף. סאלי הוסיפה לכוון לעברו את האקדח, אדישה למראה, בעוד אני מקלף את שריון הצב המיוזע וקושר את ידיו וקרסוליו.
הבית שלה נפגע קשות, ולא האמנתי שהוא יצא מזה בחיים. ניכר לעין שהקירות החלו דוהים ללבן פריך ולא בריא המעיד על מחלה. הקפ"מ עצמו היה מכשיר מורכב ומסקרן, טבליה באורך הזרוע שנראתה כאילו יצקו אותה כחתיכה מתכת אחת – טיטניום? – ולכל אורכו מוטבעים ערב רב של לחצני בקרה מבלבלים. הנחתי אותו בזהירות, נזהר שלא למצוא את עצמי בטעות מטואטא ליקום מקביל.
רומאן הביט בי בעינו הטובה – זו שבה חבטה סאלי התנפחה ונסגרה – בתערובת של תרעומת ודאגה. "אל תדאג", אמרתי. "אני לא הולך לשחק עם זה".
"למה אתם עושים לי את זה?" הוא אמר.
החוויתי לעבר סאלי. "ההצגה שלה", אמרתי.
סאלי בעטה באודי הספה שלה. "הרגת לי את הבית", היא אמרה. "אתה והחארות האחרים באים לכאן כל הזמן ויורים לכל כיוון, בלי לחשוב לרגע על האנשים שחיים כאן – "
"למה את מתכוונת כשאת אומרת 'באים כל הזמן?' זו הפעם הראשונה שמישהו השתמש במתקן הבין-מרחבי".
סאלי נחרה. "בטח, בממד שלך. אתה מפגר קצת, חבוב. כבר חודשים שמתעופפים לנו כאן קופצים".
"את משקרת", הוא אמר. סאלי הביט בו בקור. יכולתי לומר לו שלא מנצחים ככה בוויכוח עם סאלי. מעולם לא מצאתי שום דרך לנצח אותה בוויכוח, אבל לא היה ספק שאין שום טעם בהכחשה גורפת. "תראי, אני שוטר. האדם שאחריו אני רודף הוא פושע מסוכן. אם לא אתפוס אותו, כולכם תהיו בסכנה".
"באמת?" היא אמרה לאיטה. "סכנה גדולה יותר מזו שמציבים לנו חארות כמוך כשהם יורים בנו?"
הוא בלע את רוקו. מופשט מהשריון שלו, כשהוא לובש לבנים הייטקיים ותו לא, כעת באמת התחיל לפחד. "אני רק מבצע את תפקידי. לאכוף את החוק. שניכם לא יודעים לאיזו מין צרה הכנסתם את עצמכם. אני רוצה לדבר עם הממונה".
כחכחתי בגרוני. "השנה זה אני. אני ראש העיר".
"אתה צוחק עלי".
"זו משרה מנהלתית", התנצלתי. קראתי על המִנהל הציבורי בימים עברו, וידעתי שראשות עיר זה לא מה שהיה פעם. ובכל זאת, אני טוב במשא ומתן, וזה מה שחשוב כיום.
"אז מה אתם מתכוונים לעשות בי?"
"אה, בטח נחשוב על משהו", אמרה סאלי.
כשעלה השחר, ביתה של סאלי כבר מת. הוא פלט אנחה נוראה, והפטמות החלו להזיל דם קרוש ושחור. הצחנה היתה בלתי נסבלת, כך שהובלנו את האסיר הרועד שלנו לביתי הסמוך.
מצבו של הבית שלי לא היה הרבה יותר טוב. הרוח הקרה נשבה כל הלילה בחדר השינה שלי, והותירה אחריה חרוזי קרח לאורך הקירות הפנימיים העדינים, הבנויים מלבנים דקיקות. אבל הבית פונה דרומה, וכשזרחה לה השמש, אור סוללות חדר מבעד לשאר החלונות וחימם את פנים הבית, ושמעתי את לשד הבית שוטף את הקירות מבפנים. הגשנו לעצמנו קפה והמשכנו את הוויכוח.
"אני אומר לכם, אוסבורן מסתובב שם בחוץ, ויש לו מוסר של רוכל בשוק. אם לא אתפוס אותו, כולנו נהיה בצרות". רומאן המשיך לנסות לשכנע אותנו להחזיר לו את הציוד ולאפשר לו לרדוף אחרי הנוכל.
"מה בכלל הוא עשה?" שאלתי. תחושה כלשהי של אחריות ציבורית הטרידה אותי – מה אם הוא באמת מסוכן?
"זה משנה?" שאלה סאלי. היא שיחקה בציוד של רומאן ומעכה את חלוקי האבן המעוטרים שלי לאבק עם הכפפות הממוכנות. "כולם טכנוקרטים מזוינים". היא ירקה את המילים מפיה ופוררה עוד אבן.
"הוא מונופוליסט", אמר רומאן, כאילו זה מסביר הכל. נראינו, בוודאי, מבולבלים, שכן הוא המשיך, "הוא אסטרטג בכיר בחברה שמייצרת מסנני רלוונטיות מופעלי רשת. הם שתלו ברשת תוכנות זדוניות שהורסות את כל מוצרי התקן המתחרים. אם לא יעמידו אותו לדין, כל האקולוגיה התקשורתית תהיה בבעלותו. חייבים לעצור אותו!" עיניו בהקו.
סאלי ואני החלפנו מבטים, ולבסוף סאלי פרצה בצחוק. "מה הוא עשה?"
"הוא היה מעורב בתחרות עסקית לא הוגנת!"
"אם כך, נראה לי שנחזיק מעמד", היא אמרה. היא שקלה שוב את האקדח בידה. "טוב, רומאן, אז אתה אומר שאתם שם בדיוק המצאתם את הקפ"מ, מה?"
הוא נראה מבולבל. "המתקן הבין-מרחבי", אמרתי, משנזכרתי איך קרא לו.
"כן", הוא אמר. "פיתח אותו אחד החוקרים באוניברסיטת ווטרלו, ואוסבורן גנב אותו כדי שיוכל להתחמק מידי הרשויות. הנדסנו את השני פשוט כדי שנוכל לרדוף אחריו".
אהא. השטעטל כולו נבנה על חורבות אוניברסיטת ווטרלו – הבית שלי נמצא בוודאי בדיוק במקום בו עמדה פעם מעבדת הפיזיקה; עומדת עדיין, בממדים הטכנוקרטיים. זה מסביר את הפופולריות שלי בחוגים הבין-מרחביים.
"איך מפעילים את זה?" שאלה סאלי כבדרך אגב.
היא לא הצליחה לעבוד עלי, וגם לא על רומאן. הגירסה של סאלי לבדרך אגב מביישת את רגשי הדריכות החזקים ביותר שלי.
"אסור לי לגלות", אמר רומאן ועטה על פניו ארשת של מחוייבות איתנה.
"נו, באמת", אמרה סאלי,בעודה מגפפת את הקפ"מ. "מה כבר יכול לקרות?"
רומאן בשקט את מבטו ברצפה.
"אם כך, נעבור לניסוי וטעיה" אמרה סאלי והניחה את אצבעה על אחד מלחצני הבקרה הרבים.
רומאן נאנק.
"אל תעשי את זה. בבקשה", הוא אמר. "גם ככה אני בצרות".
סאלי העמידה פנים שלא שמעה אותו. "אחרי הכל, כמה קשה זה כבר יכול להיות? בארי, שנינו למדנו טכנוקרטיה – בוא ננסה להבין את זה יחד. הדבר הזה מזכיר לך כפתור הפעלה?"
"לא, לא", אמרתי משעמדתי על כוונתה. "את לא יכולה סתם ללחוץ באופן מקרי על כפתורים – עוד תמצאי את עצמך מטואטאת לממד אחר!" נראה שהוקל לרומאן. "מוטב אם נפרק אותו קודם, להבין איך הוא עובד. יש לי כמה כלים במחסן". רומאן נאנק.
"ואם הם לא יעזרו", המשיכה סאלי, "אני בטוחה שהכפפות האלה יפתחו אותו בקלות. הרי גם אם נשבר אותו, תמיד אפשר ללכת לבחור השני – אוסבורן? גם לו יש אחד".
"אני אראה לכם", אמר רומאן. "אני אראה לכם".
רומאן ברח כשעמדנו לגמור את ארוחת הצהריים. זה קרה באשמתי. חשבתי שמרגע שהסביר לנו איך לתפעל על הקפ"מ, הוא כבר יהיה מאולף. היתה לי ולסאלי מריבונת קטנה בנושא שהותירה אותי מעורפל ומלא נוסטלגיה לעבר הרומנטי שלנו, ואולי בגלל זה לא עמדתי על המשמר. וגם מרגע שאורח הבית שלנו שוחרר מכבליו והעלה בכפו חתיכות גרנולה לצד שולחן המטבח הישן והביתי שלי.
הוא היה ערמומי יותר מששיערתי. עם לסתו הרבועה, עיניו הכחולות (טוב, עינים כחולות-שחורות, תודות לסאלי) והתשישות שניכרה בו, הוא עורר בי תחושת בטחון חסרת שחר. כשפניתי לסחוט ספל קפה נוסף מקיר המטבח, הוא בעט בשולחן, הפך אותו והתחמק. סאלי ירתה לעברו חזיז, שפגע בביתי המותש ממילא וגרם למים לרדת באסלה ולכל הצ'צ'קס שלי ליפול כגשם מהמדפים בשעה שהבית קיפץ. כעבור רגע הוא רץ והתרחק לו במורד הרחוב.
"סאלי!" צעקתי ברוגז. "יכולת להרוג אותו!"
היא היתה חיוורת ובהתה באקדח שבידה. "לא התכוונתי! זה היה רפלקס".
שנינו נעלנו במאמץ את נעלינו ויצאנו בעקבותיו. כשמצאתי אותו לבסוף, כבר היה באמצע שדות האופניים, קטף אופני הרים בשלים ודיווש לעבר גְוֶולְף.
חבורה של צווארוני-גומי התאספה סביבנו, רוב תושבי העיר, לבושים בגדי צמר וכסיות כהגנה מפני האוויר הצונן. סאלי ואני עוד לבשנו פיג'מות, וראיתי איך הולכי הרכיל רושמים את הדברים בזכרונם. עד בוא הערב רשת הבתים תבער מרוב חדשות על ההתפייסות בינינו.
"מי זה היה?" שאל אותי למואל. הוא היה ראש העיר לפני, ועדיין אהב להפגין עניין בעלתני בכל הקורה בעיר.
"קפ"מ", אמרה סאלי. "טכנוקרט. הוא הרג לי את הבית".
למואל צקצק בלשונו ומעך את פניו העגולים והסמוקים. "רע מאוד. גם הבית של משפחת בקר. בארי, מוטב שתשלח מישהו לטורונטו להתמקח על עוד זרעים".
"תודה, למואל", אמרתי, נאבק שלא להפגין את הרוגז בקולי. "אעשה את זה".
הוא נשא את ידיו. "אני לא מנסה ללמד אותך איך לעשות את העבודה שלך", אמר. "רק מנסה לעזור לך. בזמנים כאלה, כולם צריכים לשלב ידיים".
"אני רק רוצה לתפוס את הבן זונה", אמרה סאלי.
"אה, הוא בטח יחזור תכף לממד הבית שלו", אמר למואל.
"לאאא", אמרתי. "לקחנו לו – איי", סאלי דרכה לי על הרגל.
"כן, סביר להניח", היא אמרה. "מה לגבי השני – מישהו ראה לאן הוא הלך?"
"אה, הוא הלך מזרחה", אמר חזקיה. הוא היה בנו של למואל, ויכולת לסדר אותם זה בתוך זה כמו בובות רוסיות: סמוק פנים, כרסתני, עגול פנים ורציני. חזקיה ידע איך לטפל בעצי הסיגריות, והחורשה שלו הפכה למלכודת תיירים. "אולי הלך לטורונטו".
"טוב", אמרה סאלי. "אפיץ את השמועה. הוא לא יגיע רחוק. נצא לעברו ונפגוש אותו".
"ומה עם הבית שלך?" שאל למואל.
"מה אתו?"
"טוב, תצטרכי להוציא את החפצים שלך בהקדם – מגדלי הבתים ירצו לקחת אותו בהקדם לדישון".
"תאמר להם לשים את החפצים שלי אצל בארי", היא אמרה. ראיתי איך מבטי הרכלנים מזנקים להם.
סאלי סרקה בקדחתנות את רשת הבתים בשעה שמגדלי הבתים טיילו הלוך ושוב אל הבית שלי וממנו, נושאים ערמות גדולות של חפציה. הם שלחו אלי שוב ושוב מבטי היי-חבוב, אבל ידעתי שהברכות מוקדמות מדי. סאלי לא עברה אלי בשביל הרומנטיקה – השיקול שלה היה תועלתני, המניע העיקרי שלה כמעט בכל מצב. היא סימנה מה שסימנה בחרט של רשת הבתים, גבה נוקשה, מחכה בקוצר רוח שבני שיחה המרוחקים יואילו להשתמש בחרטיהם, עד שכל קירות ביתי כוסו זמנית בפיגמנטים. איש לא ראה את אוסבורן.
"אולי הוא חזר לממד שלו", אמרתי.
"לא, הוא כאן. ראיתי את הקפ"מ שלו לפני שהוא ברח אתמול בלילה – הוא היה הרוס".
"אולי הוא תיקן אותו", אמרתי.
"ואולי לא. חייבים לעצור את הסיפור הזה, בארי. אם אתה לא מוכן לעזור, פשוט תגיד. אבל תפסיק לנסות לשכנע אותי להפסיק". היא הטיחה את החרט שלה בקרקע. "אתה משתתף או לא?"
"משתתף", אמרתי. "משתתף".
"אז לך תתלבש", היא אמרה.
כבר הייתי לבוש. כך גם אמרתי.
"תלבש את השריון של רומן. אם אנחנו רוצים לתפוס את אוסבורן, אנחנו צריכים לבוא אליו בכוחות שווים, והציוד הזה לא מתאים לי".
"ומה עם רומאן?"
"הוא יחזור", היא אמרה. "הקפ"מ שלו אצלנו".
איך קראתי לזה? "שריון טכנוקרטי זר?" אולי מבחוץ. אבל כשהייתי בפנים, בן אדם, הפכתי לאלוהים. צעדתי בנעלי קפיצת דרך, נעליים שיאפשרו לי לקפוץ עד צמרות העצים. הראיה שלי התרחבה לתחומי התת-אדום והעל-סגול ואף המשיכה הלאה לגלים האלקטרומגנטיים, עד שראיתי את אותות רשת הבתים המקודדים כימית חוצים את מערכת השורשים אליה קושרו כל הבתים, את אצבעות האור המקוטב מתארכות להן בעוד השמש שקעה לה במערב. אוזני הפכו חדות כשמיעתו של ארנב, המיית הרוח וקולות הפיצוח של חיות היער, והווש-ווש של לשד הבית, כולם תוארו במדויק ואותרו ללא שגיאה. יצאנו לרדוף אחרי רומאן, ופיתחתי במהרה אסטרטגיית חיפוש: קפצתי כמה שיותר גבוה, והסתובבתי במהירות בשעה שנפלתי ארצה, בוחן תוך כדי כך את השדות באור תת-אדום בנסיון לגלות כל דבר שעשוי להזכיר בן אדם. משעמדתי שוב על קרקע יציבה, העמסתי את סאלי וזינקתי זינוק גדול קדימה – מבלי לחכות עד שרגליה האטיות, חסרות הסיוע, יסגרו את המרחק שיצרו צעדי העצומים – הורדתי אותה וחזרתי על התהליך.
אחרי כן המשכנו שעה או שעתיים, שוקעים בתוך מין הזיה נעימה, הנקטעת מפעם לפעם בשמיכת השגעון הלוהטת של עלי השלכת כפי הם נראים מגובה רב. ראיתי משטחים צבעוניים בספרים טכנוקרטיים ישנים, העולם כפי שהוא נראה מגובה רב, מהחלל, ומכל הדברים שעליהם ויתרנו כשנפטרנו מהטכנוקרטיה, נראה לי שהתעופה היא הדבר לו ייחלתי יותר מכל.
כשהגענו להמילטון, מזג האוויר כבר התקרר. המילטון! תוך שעתיים! התרגלתי לחשוב על המילטון כמקום שנמצא במרחק יום רכיבה מאומץ על אופניים, אבל הנה אני שם, כמעט בלי מאמץ, וכבר הגעתי. לקחתי את סאלי בזרועותי וקפצתי לתחומי העיר, מוקסם מאור השקיעה הבוער כלפיד מעל הגבעות, ומשהו מהיר וקשה פגע בי בצדי. הידקתי אינטסינקטיבית את אחיזתי בסאלי, אבל היא לא היתה שם – וטוב שכך, בהתחשב בזה שעם תוספת הכוח של השריון, הייתי שובר לסאלי את עמוד השדרה אם הייתי מוחץ אותה ככה.
הוטחתי לאדמה, שומע את מתלי השריון מיבבים. יישרתי את עצמי ושמעתי את סאלי צועקת. הרמתי את ראשי וראיתי אותה שם, מתפתלת בזרועותיו של אוסבורן בעוד הוא קופץ אִתה ומתרחק.
הם נעו מערבה, בדרך חזרה אל השטעטל, ורדפתי אחריהם כמיטב יכולתי, אבל אוסבורן הפעיל את השריון כאילו נולד בתוכו. איזה מין חיים הם החיים בממד שלו, בו אנשים מקפצים באוויר ברגלים בלתי נלאות וחזקות עד בלי קץ, עם ראיה מתוגברת ורפלקסים שעושים יחד צחוק מהאילוצים קלי הערך של הגיאוגרפיה, הזמן והחלל.
בפלמבורו איבדתי אותם. חרדה אחזה בקרבַי כשתרתי אחריהם על פני כל משרעת השדה האלקטרומגנטי, כשאימצתי את אוזני לקלוט את שאגותיה הזועמות של סאלי. נדרש לי רגע נוסף של הרהור כדי להבין שאני נבהל ללא סיבה: יש להם רק מקום אחד ללכת אליו: השטעטל, הבית שלי, הקפ"מ.
אבל הקפ"מ היה בידי, מוצמד היטב למגן הירך השמאלי של השריון, בתוך חלל אחסון קטן. מגן הירך הימני היה גדוש באמצעי הישרדות מתקפלים ומיניאטוריים משלל סוגים ומינים, ואוסף של כדורים שרומאן זיהה כתוספי מזון. אוסבורן לא הולך לצאת מהממד שלי בזמן הקרוב.
יצאתי הביתה מהר ככל שיכולתי באפלה הכמעט מוחלטת ששררה כעת. ירח מלא אדום כדם זרח מאחורי בשעת ההסתערות הקופצנית שלי. בהמשך, איבדתי פעמיים את דרכי בצללים המוזרים שהטיל מנקודת המבט האווירית הזרה כל כך. ועדיין, נדרשה לי פחות משעה של מסע עצמאי, בו לא טרחתי יותר לחפש.
מערכת הקיום של הבית שלי הטילה שלל צללים תת-אדומים ומנעה ממני לגלות אם סאלי ואוסבורן נמצאים בפנים, כך שנדחקתי במעלה הקיסוס הבודד בצדו הצפוני של הבית, ואז התקדמתי כעכביש לאורך הקירות, מציץ מבעד לחלונות.
מצאתי אותם בחדר השמש באחורי הבית. אוסבורן הסיר את קסדתו – באופן מפתיע, פניו היו ילדותיות ונעימות למראה וגרמו לי לאבד לרגע את דריכותי – ואכל חתיכת פשטידת דלעת מהמקרר שלי, הנשק הנישא שבידו מכוון לעבר סאלי שנעצה בו מבט נוקב ממושבה בכסא הנצרים הרעוע שקנתה לי ליום ההולדת לפני חצי עשור.
מנורת המרפסת הביולומית בהקה באור בהיר בחדר השמש, וידעתי שזוהרה יוטל חזרה גם מצידם הפנימי של החלונות. מעודד מהתגלית, התכופפתי והלכתי הליכת ברווז לאורך אדן החלון, חש את פני הקרקע לפני שאחליט על פעולתי הבאה. קסדתו של אוסבורן הונחה על גבי המקרר ובהתה בי בעוורון. הוא אחז באקדח בידו השמאלית ואת הפשטידה בימנית, ואצבעו עמדה על ההדק. לא עלתה בדעתי שום דרך לפרוק אותו מנשקו לפני שירה בסאלי. יהיה עלי לשאת ולתת. בכל מקרה זה השטח החזק שלי. בגלל זה מינו אותי לראש עיר: ידעתי להתמקח עם הבני-זונות מטורונטו תמורת זרעי בתים; עם המטומטמים מהמילטון תמורת פירות הדר צוננים; עם הקרקסים הנודדים שדרשו אופניים על גבי אופניים תמורת מופע לילי. בימיו של למואל, לשטעטל כמעט לא נותרו אופניים לרפואה כשהגיע חודש מרץ, סחרו בכל היבול תמורת מוצרים חיוניים. בתום השנה הראשונה שלי כראש העיר, היה עלינו לגדל אסם נוסף ולתלות ווים לכל אורך קורות התקרה כדי לתלות עליהם את עודפי האופניים שלנו. אשא ואתן עם אוסבורן על סאלי, אוציא ממנו הבטחה לא לחזור עוד לעולם לממד שלנו, ובתמורה אתן לו את הציוד הטכנוקרטי הארור שלו.
הרמתי את ידי העטויה כפפה לנקוש על החלון, כשמישהו התקיף אותי מאחור.
נותר לי די שיקול דעת לעצור את נאקת ההפתעה שלי באיבה, בעוד מייצבי החליפה מיללים במאמץ להחזיק אותי זקוף תחת משקלו של הזר התלוי על גבי.
שלחתי יד לאחורי גופי ואחזתי את התוקף בכתפו, העפתי אותו מעל ראשי והטחתי אותו על הארץ. גם הוא עצר את נאקתו, וכשהתבוננתי בו באור המלאכותי של תצוגת שריון הפנים שלי, זיהיתי שזהו רומאן.
"אסור לך לתת לו את המתקן הבין-מרחבי", סינן מבין שיניו. ידו עיסתה את כתפו. חשתי נקיפת אשמה – בטח כאב לו מאוד. בעשר השנים האחרונות אפילו לא נתתי סטירה לאף אחד. אך אחד לא עשה את זה.
"למה לא?" שאלתי.
"אני חייב להעמיד אותו לדין. רק לו יש את המפתחות לסוכני התוכנה הזדונית. אם יצליח להתחמק עכשיו, לעולם לא נתפוס אותו – כל העולם יהיה נתון לרחמיו".
"הוא תפס את סאלי", אמרתי. "אם אצטרך לתת לו תמורתה את הקפ"מ, זה מה שאעשה". חשבתי: מה בכלל אכפת לי מהעולם שלך, חבוב?
הוא העווה את פניו והסמיק. הוא סחב מאיפשהו מעיל צמר וזוג מגפי גומי לא בשלים, אך מתחתם עדיין לא לבש דבר פרט ללבנים ההייטקיים שלו, ושפתיו עטו גוון כחול חולני. בשריון המחומם חשתי קלוי ונינוח. קולות עמומים נשמעו מחדר השמש שלי. הסתכנתי והגנבתי מבט פנימה. סאלי הטיפה בהתלהבות לאוסבורן, אם כי דבר לא חדר מבעד לשמשה פרט לטון הדיבור מלא התוכחה שלה. אוסבורן חייך.
יכולתי לומר לו שזו אינה אסטרטגיה מוצלחת. הוא נראה מגחך, וראיתי בתדהמה מבועתת איך סאלי נעמדה במפתיע, מבלי לשים לב לאקדח, והטיחה את כסאה בראשו. הוא הרים את זרועותיו כדי להגן על עצמו ואקדחו לא פנה יותר לעבר סאלי. בלי לחשוב כלל, רק לפעול, קפצתי מבעד לחלון, גיבור פעולה טכנוקרטי מתגלגל גלגול בזק על שוקיו נאבק בידו האוחזת באקדח, ושמעתי המתוגברת העבירה אלי את צעקותיה של סאלי, נאקות ההפתעה של אוסבורן, מעברו הקולני של רומאן מבעד לשברי החלון החדים. ניסיתי להגיע לראשו הבלתי מוגן של אוסבורן, אבל הוא היה מהיר, מהיר כעולם בו הזמן נחתך לשברירי שניה, מהיר כאדם שגדל בעולם כזה, ואני – שמעולם לא מדדתי זמן ביחידות הקטנות מבוקר שלם – לא היוויתי לו יריב ראוי.
הוא ירה בפראות באקדחו, גורם לבית לזעוק. לפני שהבנתי מה קורה, אוסבורן השכיב אותי על בטני כשידי לכודות מתחתי. הוא כיוון שוב את אקדחו לעבר סאלי. "איזה בזבוז", הוא נאנח וכיוון למטרה. התפתלתי בפראות וניסיתי לשחרר את ידיי, והקפ"מ צנח לכפפה שלי. מבלי לחשוב, לחצתי על כל הכפתורים שרק מצאתי והיקום נעמד על ראשו.
רגע חלקלק של חרדה חלף עלי כשהעולם הטשטש והתמקד מחדש, אף שהאירוע עצמו ארך פחות זמן משנדרש לתיאור שלו, כה מהר עד שהטמעתי אותו רק לאחר מעשה, כעבור כמה ימים. אוסבורן עוד היה מעלי, ונותר בי די שיקול דעת כדי לגלגל אותו מעלי ולקום על רגלי, לשחרר את האקדח שלי ולכוון אותו לעבר הפנים הלא מוגנות.
הוא נעמד לאטו, ידיו מאחורי ראשו, והביט בי בבוז עמום.
"מה הבעיה שלך?" אמר קול מאחורי. המשכתי לכוון את האקדח לעבר אוסבורן וזזתי שמאלה לראות מיהו הדובר.
הדובר היה אני.
אני, בחלוק בית באריגה גסה ובנעלי בית, עיני אפופות שינה, רזה עד כחוש, רותח, רועד מרוב כעס. אוסבורן ניצל את הבלבול שלי וזינק לעבר החלון של חדר השמש, ששוב היה שלם. סחטתי שני מטחים בגבו ופגעתי במקום זה בבית, שצרח. שמעתי שמונצסים מקרקשים מטה ממדפיהם.
"אוח, תעשו לי טובה!" שמעתי את עצמי צועק מאחורי, ואז נכרך על גבי משקלי שלי. ידיים משכו את קסדתי. בזהירות החזרתי את אקדחי לנדנו, קילפתי את כפפותי ותפסתי את הידיים.
"בארי", אמרתי.
"מאיפה אתה יודע איך קוראים לי?"
"רד משם, בארי, טוב?"
הוא ירד ואני פניתי לעברו. בתנועות איטיות ומודגשות פתחתי את סוגרי הקסדה והסרתי אותה. "היי, בארי", אמרתי.
"אוח, תעשה לי טובה", הוא חזר על דבריו, יותר מרוגז מאשר מבלבול. "הייתי צריך לדעת".
"מצטער", אמרתי, מתבייש כעת במעשי. "ניסיתי להציל את חייה של סאלי".
"אלוהים, למה?"
"יש לך בעיה עם סאלי?"
"היא מכרה אותנו! לטורונטו! בכל השטעטל לא נותרו שני זוגות אופניים לרפואה".
"טורונטו? כמה בתים אנחנו כבר צריכים?"
הוא נבח צחוק מעושה. "בתים? טורונטו כבר לא מגדלים בתים. חכה שניה", הוא אמר ודשדש למעמקי הבית. כעבור רגע הוא חזר ואחז בידו רובה עצום ממדים ומסורבל. הוא נראה טכנוקרטי, עם סימנים לעבודת כלים וקווים ישרים, וידוע שהוא יוצר, לא גודל. הקנה היה רחב כאגרוף ידי. "משמר אזרחי", אמר. "רעיון של סאלי. כולנו אמורים להדוף את הפולשים בהתראה של רגע. אתה לא מריח?"
שאפתי לאפי שאיפה עמוקה. סרחון של אמוניה וגופרית נוסף לאוויר, ניגוד חד לפריכות הסתיו לה הורגלתי. "מה זה?"
"מפעלים. תחמושת, נשק, שריון. אנשים כבר לא עושים שום דבר אחר. אנחנו חיים, כולנו, על מכסות קצובות". הוא החווה לעבר החלון השבור. "לחבר שלך מצפה הפתעה לא נעימה".
כמו לפי אות, שמעתי מטח רעם מרוחק. בארי השני חייך חיוך נורא. "תמחק קפ"מ אחד", הוא אמר. "אם הייתי במקומך, הייתי נפטר מהתלבושת הזאת לפני שמישהו ירה בך".
התחלתי לקלף מעלי את השריון של רומאן כששמענו שנינו את קול האש הצולבת, קול ההתרסקות של אקדחו של הטכנוקרט נשמע כמעט תרבותי מול היומרנות של רובי הבלנדרבאס המקומיים של סאלי. "הוא עקשן", אמרתי.
זהירות – בלנדרבאס!
אבל הבארי השני החוויר וקפא במקומו, ואני הבנתי שאוסבורן יורה בוודאי במישהו שבארי רואה כידידו. רגישות אף פעם לא היתה הצד החזק שלי.
פשטתי את שארית השריון ורעדתי באוויר המקפיא של חודש נובמבר. "בוא נלך", אמרתי, מנופף באקדחו של רומאן.
"תצטרך מעיל" אמר בארי השני. "חכה רגע". הוא חמק הביתה וחזר עם המעיל השני הכי טוב שלי, זה שבו נותר מזה שנים כתם גדול בצד הימני של בית החזה, שריד מארוחת בוקר של אוכמניות שנקטפו היישר מהשיח ונאכלו ברשלנות.
"תודה", אמרתי, חש רטט של מוזרות מסוכנת כשידינו נגעה זו בזו.
בארי השני נשא, מנורה ביולומית בגובה הכתף והלך בראש, כשאני עוקב אחריו ומבחין שצעדיו שטוחים ומתנדנדים, ואז מבחין שכך גם צעדיי שלי, והמודעות שלי לעניין גברה. תריסר פעמים כמעט מעדתי כשניסיתי לתקן את צעדיי, לפני שמצאתי את המקום בו עמד אוסבורן.
היתה זו קרחת יער בה נהגתי תכופות לנפוש בימי הקיץ. העששית האירה את גזעי העצים העתיקים, המצולקים , בירות, גחלים לוחשות שקועות בתוכם כעיניים חורשות רע. אוושות מעורפלות של עשן עצים רקדו באור.
בקצה קרחת היער מצאנו את חזקיה שכוב על גבו, ידו השמאלית מגובבת בשר מומס ושביבי עצם משוננים. הוא נשם נשימות רדודות ומהירות ועיניו פעורות לרווחה ובוהות. הוא שפשף אותן בידו הבריאה כשראה אותנו. "רואה כפול. הרובה המזוין התפוצץ לי בידיים. רובה מזויין. זין על הכל".
אף אחד מאתנו לא הבין כלום בעזרה ראשונה, אבל השארתי לבארי השני לכרוע לצד חזקיה בעוד אני רצתי לקרוא לעזרה, חותך דרך היער האפל אך המוכר.
איפשהו באזור, אוסבורן חיפש את הקפ"מ, כדי לחזור הביתה. החזקתי אותו בכיס המעיל המוכתם, השני הכי טוב שלי. אם ימצא אותו וישתמש בו, אני אתקע כאן, במקום בו רובים מתפוצצים לך בידיים ובארי רוצה שסאלי תמות.
רחובות השטעטל, שנראו לרוב כחיוך ידידותי המורכב מבתים קטנים ומסודרים, התמלאו שיני מכשולים והפכו מחורצים מנהירת הכפריים לנוכח מתקפת הקפ"מים. אבל המרפאה של מרי עוד נותרה במקומה, והתקרבתי אליה בזהירות, בעוד עורפי מעקצץ מצפייתן של עיניים דמיוניות.
בדיוק הגעתי לשם כשאוסבורן תיקל אותי מצדי, אסף אותי בפראות בזרועותיו וקפץ חזרה אל בין העצים. שייטנו בשמי הלילה, כשהקפ"מ לחוץ לצדי בכוח חיבוקו הצמוד והמתכתי, וכשהוא נחת והניח אותי ארצה, מעדתי לאחור ונפלתי על ישבני, מנסה להתרחק ממנו מעט.
"תן לי את זה", הוא אמר והפנה לעברי את אקדחו. קולו היה קר ולא הותיר מקום לוויכוח. אבל אני נושא ונותן במקצועי. חשבתי מהר.
"האצבעות שלי עליו הרגע", אמרתי, אוחז בו מבעד לכיסי. "לחיצה אחת ופוף, אני מתחפף לי ואתה תקוע כאן לתמיד. למה לא תעיף מכאן את האקדח שלך ונדבר על זה?"
הוא גיחך בדומה לחיוך הלעג שהיה לו בחדר השמש. "אתה מתחפף עם קליע בתוכך, מת או גוסס. תוריד את המעיל".
"אני אמות, אתה תיתקע. אם אתן לך אותו, אני אמות ואתה לא תיתקע. תסלק את האקדח".
"בלי ויכוחים. המעיל". הוא ירה לתומו על האדמה שלפני, ממטיר עלי גושים חמים של אדמה רכה. שורשים שבורים מרשת הבתים התפתלו בנסיון לגשר על מקום הפגיעה. מרוב מתח כמעט לחצתי על הכפתור, אבל עצרתי את אצבעותי בכוח רצוני.
"אקדח", אמרתי בקול מדוד ככל שרק יכולתי. קולי נשמע לי צייצני. "שמע", אמרתי, "שמע. אם נמשיך להתווכח כאן, אנשים אחרים יבואו, ורוב הסיכויים שיהיו חמושים. לא כל הרובים בעולם הזה מתפוצצים כשיורים בהם", אני מקווה, "ואז זו תהיה בעיה שלך. וגם שלי, כי בטח בסופו של דבר תירה בי יחד אִתם. תוריד את הנשק ונדבר. נמצא פתרון ששנינו יכולים לחיות אתו, וסליחה על הביטוי".
הוא פרק לאטו את אקדחו.
"זרוק אותו, בסדר? לא רחוק, משהו כמו שני מטר. אתה זריז".
הוא הניד בראשו.. "ממזר עצבני", הוא אמר, אבל זרק את האקדח כמה מטרים הצידה.
"עכשיו", אמרתי, מנסה להסתיר את אנחת הרווחה שלי. "עכשיו, בוא נמצא פתרון".
הוא הרים לאטו את מגן הפנים שלו והביט בי כמו הייתי גוש של צואה.
"נראה לי", אמרתי, "שאנחנו לא צריכים להסתבך אחד עם השני. אתה רוצה ממד שאליו תוכל לעבור בחופשיות ולחמוק ממי שרודפים אחריך. אנחנו מחפשים דרך למנוע מאנשים להופיע סתם כך ולזרגג לנו את הבתים. אם נעשה את זה כמו שצריך, נוכל ליצור מערכת יחסים ארוכת טווח שתועיל לשנינו".
"מה אתה רוצה", הוא שאל.
"שום דבר שאתה לא יכול לתת", אמרתי והתחלתי לשאת ולתת ברצינות. "ראשית, אתה צריך להחזיר אותי למקום שממנו לקחת אותי. אני צריך לקרוא לרופא בשביל חזקיה".
הוא הניד בראשו בחוסר אמון. "חתיכת בזבוז".
"קודם חזקיה, אחר כך כל השאר. תלונות רק יעכבו אותנו. קדימה". ללא טקס קפצתי לזרועותיו. תופפתי פעמיים על קסדתו. "קדימה, קפוץ מכאן", אמרתי. הוא מעך אותי לחזהו וקפץ לעבר הירח.
"בסדר", אמרתי כשהירח טבל באופק. דיברנו כבר שעות, אבל הצלחנו להתקדם קצת לכיוון הנכון. "אתה תקבל מעבר חופשי – מקום מסתור, בגדים להחלפה – בשטעטל שלנו מתי שרק תרצה. בתמורה, שנינו נחזור לשם עכשיו, ואז אתן לך את הקפ"מ. אתה תיקח אתך חזרה את רומאן – לא אכפת לי מה תעשה איתו מרגע שתגיעו לממד שלכם, אבל לא תפגע בו אצלנו".
"טוב", אמר אוסבורן בקול קודר. זה היה צעד גדול קדימה – נדרשו שעתיים לשכנע אותו לא לירות ברומאן על המקום. הנחתי שבממד שלו, כשהוא עוטה שריון וחמוש באקדח שלו, יהיה לרומאן סיכוי.
"עוד דבר אחד אחרון", אמרתי. אוסבורן קילל וירק על האדמה הרכה בקרחת היער בה חזקיה פוצץ לעצמו את היד. "עוד דבר קטן אחד. בפעם הבאה שאתה קופץ לביקור בשטעטל, תביא לנו עוד מתקן בין-מרחבי"
"למה?" הוא שאל.
"לא עניינך", אמרתי. "תחשוב על זה כהוכחה לרצון טוב. אם אתה רוצה לבוא לשטעטל ולזכות בשיתוף הפעולה שלנו, תצטרך להביא לנו מתקן בין-ממדי. אחרת אין הסכם".
הוא לא הסכים מיד, אבל בסופו של דבר זה קרה. משא ומתן תמיד כולל בתוכו מלחמת עצבים, ואני אדם סבלני.
"משמר אזרחי, אה?" אמרתי לסאלי. היא בחנה לעומק את קירות ביתה החדש, מקום בו היא ומישהו נוסף מטורונטו שרטטו יחד תוכניות לרובה בלנדרבאס מוכר למראה.
"כן", היא אמרה בטון שאמר, עוף לי מהעיניים, אני עסוקה.
"רעיון טוב", אמרתי.
דבריי גרמו לה לעצור במקום. לא לעתים קרובות אני מצליח להפתיע אותה, ואני נצרתי רגע של סיפוק. "נראה לך?"
"אה, בטח", אמרתי. "הנה, תראי". הושטתי את ידי, וכשהיא אחזה בה נגעתי בקפ"מ שבכיסי והיקום נעמד על ראשו.
לא משנה כמה אני מבקר בממדים הטכנוקרטיים, תמיד אני נדהם מזרם העוברים והשבים עטויי השריון, ניתוריהם המפליאים מעל הבניינים המבריקים והדרכים הנישאות. כמה שאני מתאמץ, אני לא מצליח להבין איך הם לא מתנגשים זה בזה.
בגרסה זו של הטכנוקרטיה, לחנות הנשק קראו "אדי ובניו". הקודמת שראיתי נקראה "אד ובניו". הבדלים זעירים, אבל הנוהל עצמו נשאר בעינו. נכנסנו לחנות תוך הפגנת בטחון עצמי רב ונופפתי באדיבות לאד/אדי. "שלום שלום", אמרתי.
"היי", הוא אמר. "מה אפשר להראות לכם?"
אחיזתה של סאלי בידי היתה כמלחציים הדוקים וכואבים. חשבתי שהיא מתחרפנת מהטיול הבין-יקומי הזה שלנו, אך כשעקבתי אחרי מבטה והסתכלתי החוצה מהחלון, הבנתי שמשהו לא בסדר במקום הזה. ברחוב ממול, בין הבניינים דמויי הגלולה, עמד לו בית שיכול בקלות להתאים לשטעטל, עם שורשי רשת בתים מתפתלים למעמקי הבטון. מולו עמדו שני אנשים לבושים בגדי צמר מצוחצחים ומגפי גומי בשלים כהלכה. אנשים מוכרים. סאלי ואני. ושם, ברחוב, עמד זוג נוסף – סאלי ואני – ופניו לעבר חנות הנשק של אד/אדי. הצלחתי לחייך והפטרתי בקושי, "אפשר לראות את הנשק האישי הנישא האוטומטי לחלוטין, מונחה הלייזר, חודר השריון והמתחדש מאליו הזה?"
אד/אדי העביר לי אותו, ומרגע שאחזתי כמו שצריך בצדו האחורי, חיבקתי את סאלי בזרועי ונעצתי את ידי בקפ"מ. היקום עמד שוב על ראשו, ואנו חזרנו הביתה, לקרחת היער שבה, כמטחווי שערה הצידה ובמרחק של שבוע, אחת מגרסאותיו של חזקיה איבדה את זרועה.
הושטתי את האקדח לסאלי. "יש עוד הרבה במקום שממנו הוא בא", אמרתי.
היא רעדה, ולרגע חשבתי שהיא עומדת לצעוק עלי, אבל אז היא צחקה , וגם אני.
"היי", אמרתי, "אכלת כבר ארוחת צהריים? אפשר לרוב למצוא מסעדה איטלקית מצוינת קצת מעבר לשדות האופניים".
[1] אדם ששומר על קדושת ביתו ופרטיותו. ראשי תיבות באנגלית של Not In My Back Yard
ייחוס-שימוש לא מסחרי-שיתוף זהה 2.5
את/ה חופשי/ה:
-
להעתיק, להפיץ, להציג ו/או לבצע את היצירה
-
ליצור יצירות נגזרות
תחת התנאים הבאים:
|
דרישת ייחוס. |
|
שימוש לא מסחרי. |
|
שיתוף זהה. |
-
בכל שימוש חוזר ביצירה או הפצה, עליך להבהיר לאחרים את תנאי הרישיון ביצירה זו.
-
ניתן לוותר על כל אחד מהתנאים הנ"ל בכפוף לקבלת רשות מבעלי זכויות היוצרים.
זכותך לשימוש הוגן וזכויות אחרות הקבועות בדין אינן מושפעות בשום דרך על-ידי התנאים הנ"ל.
זו גירסה קריאה המסכמת את המסמך המשפטי (הרישיון המלא)