מארי סון לי נולדה לאם אירית ואב מלזי וגדלה באנגליה. היא עשתה תואר שני במתמטיקה ולימודי תעודה במדעי המחשב, והמשיכה משם לתואר באסטרונאוטיקה והנדסת חלל. בתחילת שנות התשעים היא היגרה לארצות הברית, ושם גם החלה לפרסם סיפורי מדע בדיוני ופנטסיה, המקובצים בחלקם באוספים Ebb Tides and Other Tales ו-Winter Shadows and Other Tales. סיפורה הנוכחי מביא בחורה צעירה למפגש עם מלכה ועם אל שחלף זמנו.
אורורה נעצה מבט נוקב בטֵנֶקטוּס האל צב. "מה עלה בדעתך? המלכה תהיה כאן מחר בבוקר. אתה חושב שהיא תפלס לעצמה דרך בשטפון רק כדי לחלוק לך כבוד?"
תבנית המים הנשפכים מעל לשונו של טנקטוס נעה ככספית כשטנקטוס השיב, קולם של המים המתעצבים למילים. "המלכה תבוא כי זו חובתה", אמר טנקטוס, שנשמע יהיר כתמיד. "זוהי חובתה, שכן שלטונו של מונרך הוא כהרף עין למול חיי האלים. כל בני האדם חייבים לסגוד לתהילת האלים".
"אם זה המצב", אורורה אמרה, "איך תסביר את העובדה שאני הכוהנת היחידה שלך? ושאיש מלבדי לא בא להתפלל אליך? פרט, כמובן, ליום היחיד בכל שנה בו המלכה מבקרת".
"היתה בודאי טעות", טנקטוס אמר. "כנראה חוסר תשומת לב מצד אחד מפקידי החצר. ברגע שאדבר עם המלכה, אני בטוח שהיא תשלח סתתי אבן וחרשי זהב לשקם את מקדשי, חיילים שישמרו מבואותיו, עלמות מבתי אצולה אשר תפקידן היחיד יהיה לפזר תמצית פרחים שיבשמו את האוויר סביב המזרקה שלי".
לפני שנה, אורורה לעולם לא היתה מעלה בדעתה שצב האבן יכול להיות כה יהיר. היא לא האמינה כאשר זיהתה לראשונה מילים באמריתית עתיקה מבין קולות הפעפוע של מזרקת הצב. פרט למלומדים, אך מעטים ידעו את הלשון העתיקה. אבל סבהּ של אורורה היה אחד מאותם מעטים, והיא למדה אותה ממנו כשניקתה את ביתו, מחשבותיה מתמלאות באגדות ובמיתוסים, עולם שונה מאוד מהכפר המאובק בו גדלה.
אין ספק שבשל כך היא הגישה את מועמדותה לתפקיד כוהנת של טנקטוס. במקום בו ראו אחרים רק אל זקן ומנוון, היא ראתה את תהילת העבר. אף על פי כן, אורורה חשבה שמוחה מתעתע בה, כאשר שמעה את המילים העתיקות ברעש המזרקה. אולי פשוט דמיינה את קולו של סבהּ כי התגעגעה אליו. אך כאשר הבינה שטנקטוס באמת מדבר אליה, חזיונות של תהילה ריצדו למולה: היא חשפה את דבר האל!
לו רק יכלה אורורה להבטיח שטנקטוס לא ישתמש במיומנותו החדשה בשפה כדי להעליב את המלכה. אורורה התקדמה לעבר המזרקה, מנסה להתעלם מהמים המזרזפים במורד גבה, ונעצה מבט בעיניו של טנקטוס. "נעדרתי לכל היותר שעה. מכיוון שעשית את כל הבלגן הזה בזמן הזה, אני מצפה שתנקה הכל במהירות דומה".
"אה", אמר טנקטוס. "אז ככה. את מבינה, יש לי חיבה למים, הבנה –"
"בדיוק. אז תיפטר מהם".
"אה", אמר טנקטוס. "ככה".
היתה הפוגה. הפוגה ארוכה מדי. זרזיף מים קר זרם על רגלה של אורורה.
טנקטוס מצמץ בעיני האבן שלו. "אני, אה, לא יכול להפטר מהמים מהר יותר ממהלך הדברים הטבעי".
"אבל עד אז יעברו ימים – מה חשבת לעצמך? אתה רוצה להשאר עד קץ הימים הזניח שבעשרים ושמונת האלים נמוכי הדרג?"
"שכחתי שהמלכה מגיעה". טנקטוס אמר; הפעם הוא לא נשמע יהיר. הוא נשמע כמו אחיה הקטן של אורורה היודע שעשה משהו רע. "הייתי שמח, אז שרתי. כשאני שר, יורד במערה גשם".
אורורה נאנחה, לא מוצאת בעצמה עוד כעס. היא התיישבה בכבדות על קצה המזרקה. ברכיה דאבו מקרצוף רצפת המערה לקראת הביקור המלכותי. עכשיו נשטפו כל מאמציה במים. סביר להניח שתבלה כאן את שארית ימיה, חיה על נדבותיהם של כפריי הסביבה. נראה שאפילו אותם הביך מעמדו הנחות של האל שלהם, והם השאירו אוכל ונרות לאורורה, אבל לעולם לא נשארו כדי לבקר את טנקטוס.
"אז המלכה לא תבוא להתפלל אלי?" טנקטוס אמר, כה בשקט עד כי אורורה התקשתה לשמוע אותו.
"קשה לי להאמין". אורורה קמה לאטה. הכפריים השאירו ערימה של קנים טריים שתפזר על הרצפה. מוטב לה לפזר את כולם בחדר הכניסה, שכן לא נראה שהמלכה תתקדם מעבר לשם. אורורה שכשכה לעבר הפמוט הראשון וכיבתה את הנרות. "לילה טוב, טנקטוס".
"לילה טוב", אמר טנקטוס, עדיין בקול זעיר.
טנקטוס נאנח בלאט. במשך דקה נוספת הוא הקשיב לקולות השכשוך הרפים שליוו את צעדיה של אורורה. המעבר דרך המערות העמיק לפני העליה לבסוף אל פני הקרקע. הנערה תיאלץ בודאי לשחות פה ושם, ובודאי תכעס עליו עוד יותר.
הוא לא התכוון להרגיז אותה. הוא פשוט שכח; היה קל לשכוח, לנמנם באפלולית הלחה של המערה. הוא נהג לנמנם במשך שנים, אולי אף עשורים, לפני שאורורה באה. הוא לא הצליח לזכור את שמותיהן של מעט הכוהנות שבאו לפניה, יצורים עכבריים שפניהן היטשטשו יחדיו בזכרונו. הן מעולם לא השתהו במערתו, חומקות להן חזרה לפני השטח ברגע שיכלו.
אבל אורורה האריכה את שהותה.
הוא נזכר בפעם הראשונה שהבחין בה. היא התבוננה בעיטורים שלאורך הקירות, עוקבת באצבעה אחר הדמויות החרוטות באבן, מהמהמת בתגובה לנעימת המזרקה. היא היתה יצור צנום, סנטרה קטן מכדי שיתאים לפניה, אבל הלהיטות בה למדה את העיטורים היתה מדבקת. בכל פעם בה נגעה אורורה באחת הדמויות, המלכים והמלכות, הכוהנות והשומרים, טנקטוס לחש לעצמו את שמם.
עכשיו, בחשכה, הוא דקלם את שמות שושלת המשפחה המלכותית. כל שם הזכיר לו עת אחרת, האורות הרבים שנצנצו על מימיו, עולי הרגל המתכופפים מעל האגן שמתחתיו, טובלים את מצחם במים הירוקים. אורורה נועדה למקום כזה, הומה ומלא אנשים.
טנקטוס קיווה להרשים כל כך את המלכה, עד כדי כך שזו תרומם את מעמדו, תתן לו תריסר כוהנות מתלמדות ותעלה את אורורה לדרגת כוהנת ראשית. אבל הוא לא שם לב לזמן שחלף, ובזבז את ההזדמנות לשנה.
אולי רצה לשכוח. אולי רצה לשמור את אורורה לעצמו. טנקטוס המה, נאבק להסתובב באבן. אלים היו בני אלמוות, בלתי פגיעים, אינם חשופים לסבל ולמכאובים פחותי ערך. אך זה לא מנע מטנקטוס לחוש אי נוחות, והוא גלגל את עיניו ופער את פיו רחב ככל שיכול.
משהו התיז במרחק, ושוב. אורורה חזרה.
הוא התאמץ כדי לתפוס את הבהוב פנסהּ, צפה בעוד עיגול האור הלך וגדל. "האם בא כבר הבוקר?"
"לא". אורורה הדליקה שני נרות סמוך למזרקה, אבל הותירה את השאר כבויים. היא ישבה על שפת האגן מתחתיו, יד אחת מרחפת על פני המים. "לא הצלחתי לישון".
"אה. משמרת הלילה נשמרה בדרך כלל לכוהנת המתלמדת הצעירה ביותר. רובן ישנו על מדף סמוך למזרקה, אבל אחדות נהגו לשאול שאלות. זה היה הזמן הטוב ביותר לשיחה. בַּשקט –"
"מה הן לבשו?"
"לבשו?" טנקטוס מצמץ. "לפני שנשבעו את שבועותיהן האחרונות, הן לבשו בערך מה שאת לובשת, כותנות כותנה וגלימות צמר".
"אבל הכוהנות", אמר טנקטוס, והוא הרים את קולו ואימץ לו צביון טקסי, "הכוהנות לבשו סאטן לבן טהור, רקום בחוט זהב ומעוטר בצוואר באבני ברקת מממלכת מירְן".
"מירן של אלף ההרים", אורורה אמרה, וטנקטוס ראה כיצד החיוך ריכך את פניה. "המקום בו סאליט הנשכח בשלישית אילף את הסייח המהיר ביותר שנולד אי פעם. תמשיך".
"על זרועותיהן של הכוהנות היו צמידי נחושת וכסף וזהב. ובטקסים הנעלים, הכוהנות היו נעמדות כל אחת בסירתהּ, והן היו זורחות כַּירח, כל כך הרבה אור השתקף מהתכשיטים שהן ענדו עד –"
"סירות?" אורורה נעמדה, ודשדשה לעבר הקיר המעוטר. שם, חרוטה בתוך האבן, היתה דמות זעירה העומדת בסירה, אור בוקע מתכשיט הענוד למצחהּ".
"מה קרה לסירות?"
"לקחו אותן לפני שלושה דורות". טנקטוס עצר, שונא את הבעת האכזבה שניכרה על פני הנערה. מבלי לחשוב הלאה אמר "אם תבקשי, אצור סירה בה תוכל מלכתך לשוט".
"באמת?" אורורה נשכה את שפתה, ואז כרעה ברך במים, קצוות שיערה נשרכים מאחוריה. "טנקטוס, אם אתה יכול, אם תסכים –"
"אוי, קומי כבר", טנקטוס נהם, מתחרט כבר על פזיזותו. כדי ליצור סירה היאה למלכה, יצטרך לותר על פיסה מגופו. במשך מאה שמונים ושבעה דורות בני אנוש, מעולם לא עשה מעשה כה טפשי. אין זאת שהפיסה לה יזדקק למעשהו תגרום לו נזק רציני, אבל מעתה ועד עולם הוא ישאר פגום, בלתי מושלם.
ובכל זאת, הוא הבטיח. הוא נעץ מבטו באורורה. אם הוא הולך לעשות זאת, מוטב שכבר ייצור גם שמלה לנערה. הוא התרכז בנקודה קטנה בצד שריונו. כעבור רגע נשמע קול נפץ חד. רסיס אבן נפל משריונו לתוך אגן המזרקה. אורורה בהתה בשבב האבן.
"ובכן, הרימי זאת. למה את מחכה?"
אורורה הרימה את הרסיס. האבן כבר החלה להשתנות, להתכהות.
"שימי אותה במים לרגלייך". טנקטוס בחן את האבן לרגע, מביט בה צפה על פני המים בעוד החומר מתרחב לגודל ככף ידה של אורורה, צבעו משתנה לצבע אלון מבריק. ראשית הופיעה צורת המעטפת החלולה של גוף הסירה, אחריה הופיע קו השדרית, והמושבים שבפנים, ושמלת סאטן לבנה מקופלת על אחד המושבים. כשהסירה הגיעה לאורך זרועה של אורורה, טנקטוס הפנה מבט והביט בנערה. אה, כן, כך יותר טוב. כשהיא חייכה כך, הוא רצה לשיר.
ומדוע לא? עכשיו כשיש להם סירה, היה צורך בעוד מים, לא פחות. טנקטוס פתח את פיו, ושר את התו הראשון.
רישומי החצר העתיקים סיפרו על נסים שעשו אפילו האלים נמוכי הדרג, שינוי וריפוי, זימון סערות או רעידות אדמה. אבל הנס היחיד לו העזה המלכה פנלופי לקוות הוא שתהיה בדרכה הביתה לפני הצהרים.
המלכה פנלופי מצמצה באור העמום במערה, ואז מצמצה שוב. הנערה שבאה לקראתה היתה לבושה במה שנראה כסאטן לבן, ולא, לא יתכן, אבל, כן, קו של אבני ברקת הקיף את צווארון שמלתה.
"הוד מלכותך", אמרה הנערה.
"כוהנת". המלכה פנלופי הרכינה את ראשה מעט, והגניבה מבט טוב יותר באבני הברקת. צורה וצבע מושלמים. מאין השיגה הנערה אבנים כה מרהיבות?
"בשמו של האל טנקטוס, אני מברכת את פניך במקדשו". הנערה סבה על עקביה והתקדמה לאורך השביל היורד מטה לעבר מערה שניה.
מוקפת במלוויה, המלכה פנלופי הלכה אחרי הנערה. המלכה עצרה לפתע, השומר שאחריה מועד על מנת שלא להיתקל בה. המערה השניה היתה מוצפת מים.
הכוהנת חלצה את נעליה, הרימה את שולי שמלתה ודשדשה לתוך המים.
המלכה פנלופי הביטה קדימה בחשד. כשעיניה הסתגלו לחשכה, ראתה סירה מתנועעת על פני המים. הכוהנת חיכתה בתוכה. המלכה פלטה נחרה בודדת חסרת כבוד, אבל לא היתה לה כוונה לתת לנערה לחמוק מבלי להסביר מאין לה אבני הברקת. היא החוותה לעבר שניים משומריה "אתם תשאו אותי אל הסירה".
לאחר מעבר מביך ומביש לתוך הסירה, כשהשומרים מתנשפים בצורה לא מכובדת, המלכה פנלופי צנחה לצד הנערה.
הסירה החליקה קדימה ללא עזרה נראית, נעה פנימה לתוך מערכת המערות. נרות הבהבו מכל העברים, אבל המלכה לא אהבה את משקל הסלעים שמעל ראשן, את המים הכהים שמתחתן. מבטה התקבע על שמלתה של הנערה, על זוהרן של האבנים הירוקות המעטרות את קו הצוואר. "מאין לך אבני הברקת המשובחות הללו?"
"הן מתנת טנקטוס, הוד מעלתך".
"האמנם. אם כך אני מבינה שכוחו של טנקטוס החכם ושופע הטוב גדל?"
"כוחם של האלים אינו משתנה, אבל טנקטוס כיוון לאחרונה את תשומת לבו אלינו. הוא דיבר אלי פעמים רבות".
"האמנם". המלכה ניסתה להיזכר בתפילות המתאימות כתשורה לאל צב, אבל הקרובה ביותר שמצאה היתה פזמון ששימש את כוהנות נחש הנהרות. האם טנקטוס יעלב אם יציעו לו מזמור של אל אחר?
המלכה כרעה ברך בחופזה. הסירה התנודדה בצורה מדאיגה. "הו, טנקטוס הגדול", אמרה המלכה, כשהיא אוחזת חזק בדופן הסירה. "הו, האציל והעקלקל, כלומר העתיק, אשר יופיו נצחי" – רק שהוא היה דומה יותר לקרפד מאשר לצב – "אני מפצירה בך –"
מים קרים הציפו אותה, השטף מפיו של הצב קולח בפראות. היא צווחה וקפצה לאחור. הסירה התנודדה. המלכה נאבקה להושיב את עצמה. היא יכלה להישבע שהצב הוציא לה לשון.
"אני לא דומה לשום קרפד", אמר טנקטוס, מים גולשים מלשונו. "שום דמיון שהוא".
"ודאי שלא", אמרה המלכה פנלופי, שיניה החלו לנקוש.
"שקרנית", אמר טנקטוס. "פתחתי את מוחך הקטן והצצתי לתוך מחשבותייך הקטנטנות. צאי מכאן. מיד".
הסירה סבה על המים, ואז נורתה דרך החשיכה גרר אותה צמד סוסים.
"אויה", אמרה המלכה פנלופי, כשהיא טופחת על גלימתה הספוגה במים. הדבר הארור הזה שם – היא ניסתה לחשוב על משהו אחר – מה אם יקרא שוב את מחשבותיה שוב ויהרוג אותה בזעמו? היא הסתכלה על הנערה, שהיתה שקועה בהתנצלויות. על צווארה של הנערה נצצו האבנים בירוק עמוק. "אויה, אלו אבני ברקת יפות אלה. כן, בהחלט. בהחלט אהיה אשת חובה של כל מי שתתן לי מתנה כזו".
"באמת?" עיניה של הנערה התרחבו, והיא שיחקה באצבעותיה באבנים שסביב צווארה.
המלכה חשבה שראתה שם נצנוץ של שאפתנות בהבעת פניה. "אכן, אני עשויה להציע להם משרה ככוהנת של אחד משלושת האלים העיקריים. כן, דבר כזה בהחלט עשוי לקרות, כך אני מאמינה".
הן הגיעו לשערי המערה השניה. השומרים עברו לדום כשהסירה התקרבה. אחיזתה של הנערה באבנים התהדקה, והיא נענעה בראשה. "במתנותיו, טנקטוס כיבד אותי. הוא האל העתיק מכל, ואני שמחה לשרתו. הוד מעלתך, אראה אותך בעוד שנה".
המלכה פנלופי יצאה מן הסירה. "לא", אמרה בקול החלטי. "בשנה הבאה אשלח אחד מבני".
טנקטוס פתח את פיו לרווחה, סגר אותו, פתח אותו שוב. "שכחתי עד כמה רוב האנשים יכולים להיות מעצבנים. למלכה יש מוח קטנוני כל כך. אולי הייתי צריך לשלוט טוב יותר בעצמי".
"בהחלט", אמרה אורורה, אבל זוויות פיה התעקמו. "היא בהחלט נראתה מטופשת כשהצפת אותה במים". אורורה כחכחה בגרונה וניסתה להפגין שוב את קשיחותה. "אבל בשנה הבאה אני מצפה ממך להתנהג בהדר הראוי לאל". היא התמתחה והברישה את הקצה הקטום של שריונו של טנקטוס. "תודה", אמרה בקול כה רפה עד כי מי שאינו אל עלול לא להבחין בו כלל. "על הסירה, על השמלה".
"בבקשה", טנקטוס אמר, ולמראה חיוכה, הוא החל לשיר.
סיפור מקסים……אהבתי…..
הסיפור היה מרגש לדעתי ממש יפה ונחמד
מסתבר שחיי נצח אינם מביאים איתם סבלנות אין קץ. אפילו לצבים גדולים.
אהבתי…
כל כך יפה כתוב…