מייקל מרשל סמית נולד באנגליה, נדד בילדותו בין ארצות הברית, דרום אפריקה, אוסטרליה ולבסוף השלים את מסעותיו בנקודה בה התחילו – אנגליה. במהלך לימודי התואר הראשון הוא החל לכתוב מערכונים לרדיו, ומשם התקדם לכתיבה תסריטים ופרוזה ופרסם מאז כמה ספרים ועשרות סיפורים קצרים. הוא הספיק לצבור עד כה שלל פרסים מאגודת הפנטסיה הבריטית ובפרס פיליפ ק' דיק. שלא כמו הספק היצירה של סמית, גיבור סיפורו הקצרצר המובא להלן דוקא לא ממהר לשום מקום…
הייתי בדרך חזרה מהמגרש הנטוש עם מאט וג'ואי וקראנו לג'ואי טיפש כי הוא ראה את העכביש הענק הזה וחשב שזאת אלמנה שחורה או משהו, וזה סתם היה, נו, עכביש, ואז ראיתי את האיש הזה.
הלכנו במורד הרחוב בכיוון הבלוק, צוחקים זה עם זה, ובמקרה הסתכלתי למעלה וראיתי את האיש הגבוה הזה בקצה השני של הרחוב, הולך בכיוון שלנו, עברנו את הפינה לפני שהוא הגיע אלינו, ואני שכחתי מכל העניין.
בכל אופן, מאט היה צריך לחזור הביתה מוקדם כי אמא שלו משתגעת אם הוא לא חוזר בזמן ורוחץ ידיים, אז אני נשארתי עוד כמה זמן עם ג'ואי ואז גם אני הלכתי הביתה. שום דבר מיוחד לא קרה בערב.
הבוקר קמתי מוקדם כי רצינו ללכת לנחל במשך היום וזאת הליכה ארוכה. הכנתי סנדוויצ'ים ושמתי אותם בתרמיל, ולקחתי תפוח ושמתי אותו גם. ואז הלכתי לדפוק על הדלת של מאט.
אמא שלו פתחה והזמינה אותי להיכנס, היא בסדר בעצם, ונראית לא רע בתור אמא, אבל היא די קפדנית. היא האדם היחיד בעולם שקורא לי פיטר במקום פיט. החדר של מאט תמיד נראה כאילו שרק סידרו אותו, שזה בכלל לא רע אבל בטח קשה לסדר כל הזמן. אבל לפחות אתה יודע איפה הכל נמצא.
הלכנו במורד הרחוב לקרוא לג'ואי. מאט נראה קצת שקט בדרך, כאילו שהוא רצה לספר לי משהו אבל לא ידע איך. לא אמרתי כלום, כי ידעתי שאם הוא רוצה לספר לי הוא יגיע לזה בסוף. ככה זה עם חברים הכי טובים. לא צריך לדבר כל הזמן, במוקדם או במאוחר זה יצא לו.
ג'ואי לא היה עדיין מוכן כשהגענו, אז נשארנו עד שהוא גמר לאכול ארוחת-בוקר. אבא שלו קצת מוזר. הוא יושב וקורא את העיתון בזמן הארוחה, ורק נוהם מדי פעם. אני לא חושב שיכולתי לאכול ארוחת-בוקר עם מישהו כזה, אני חושב שזה היה מפריע לי, אני משער שזה משהו שקורה לך כשאתה מתבגר.
בכל אופן, ג'ואי סופסוף היה מוכן ועזבנו את הבלוק. למרות שזה היה רק תשע בבוקר מזג האוויר כבר נעשה חם ושמחתי שאני לובש רק חולצה קצרה. אמא של מאט הכריחה אותו ללבוש סוודר למקרה שתהיה סופת-שלגים או משהו וידעתי שהוא הולך להתבשל עד סוף היום. אבל אי אפשר להגיד לאמא שלו שום דבר.
איך שהלכנו מהבלוק בכיוון המגרש הנטוש ראיתי עוד פעם את האיש, עומד בקצה השני של הרחוב ומסתכל בכיוון הבלוק. הוא הסתכל בקומה העליונה, ואז נראה לי שהוא הסתובב והסתכל בכיוון שלנו, אבל היה קשה לדעת בדיוק כי השמש היתה לי בעיניים.
הלכנו ואז רצנו דרך המגרש, לא מתעכבים הרבה כי היינו שם אתמול. בדקנו את המבצר אבל הוא עדיין היה שם. לפעמים ילדים אחרים באים והורסים אותו אבל היום הוא היה בסדר.
מאט סידר את ג'ואי כמו שצריך עם עלה יבש. הוא שם את העלה על גב היד של ג'ואי כשהוא הסתכל בכיוון אחר, ואז התחיל לנעוץ בו מבטים ולהגיד "פיט…" כאילו שהוא מפחד; וכשראיתי מה הוא עושה התחלתי גם להעמיד פנים שאני מפחד, וג'ואי בלע את זה.
"אמרתי לכם" – הוא אומר כשהוא נסוג אחורה – "אמרתי לכם שיש אלמנות שחורות", ויכולנו להמשיך להעמיד פנים אבל אז התחלתי לצחוק. ג'ואי נראה מבולבל לשנייה ואז הוא רק נהם, כמו אבא שלו כשהוא קורא את העיתון בבוקר, אז קפצנו עליו וקראנו לו אבא כל אחר הצהריים.
לא הגענו לנחל עד אמצע היום, ומאט הוריד את הסוודר שלו וקשר אותו מסביב למותניים. הנחל נמצא שלושה קילומטרים מהבלוק, הרבה אחרי המגרש הנטוש ולתוך השיחים, אבל זה נחל טוב – כל כך טוב שאנחנו לא הולכים לשם הרבה, כדי שלא ימאס לנו מיותר מדי ביקורים.
אתה הולך לאורך השיחים, לא מסתכל בשום דבר, ופתאום אתה שם, ויש מין קניון קטן שחותך את פני הקרקע. אני חושב שהוא נעשה קצת יותר עמוק כל שנה, חוץ מבשנים שבהן לא יורד גשם. אני לא בטוח – אולי הוא נעשה יותר עמוק גם אז. הצדדים הם בערך בגובה של שלושה מטר והשנה ירד גשם ככה שיש הרבה מים בתחתית ואתה צריך להיזהר כשאתה יורד למטה, אחרת אתה יכול להחליק ולנפול בבוץ. מאט ירד למטה ראשון, הוא טוב בטיפוסים, ומאוד מהיר. הוא ירד קודם כדי שאם ג'ואי יחליק הוא לא יפול כל הדרך. מבחינתי, אם ג'ואי הולך להחליק אז שיחליק, אבל מאט הוא טוב ככה. בטח בא מזה שיש לו חדר נורא מסודר.
ג'ואי הצליח לרדת בסדר הפעם, מי היה מאמין, ואני ירדתי אחרון. הדרך הכי טובה לרדת היא אם אתה מסתובב עם הגב לנחל ומשלשל את הרגליים למטה עד שאתה נתלה עם הידיים מקצה הקניון. אז אתה רק צריך למהר. בזמן שהורדתי את עצמי למטה ראיתי כמה רחוק אפשר לראות לאורך המישור, מטר מעל לאדמה. אתה יכול להסתכל למרחק של קילומטרים ולא לראות כלום חוץ משיחים ואבק. אני חושב שהאיש היה שם גם, במרחק, אבל היה קשה להיות בטוח ואז החלקתי וכמעט נפלתי לנחל בעצמי, ואם זה היה קורה הייתי מתעצבן וג'ואי לא היה נותן לי לשכוח את זה אף פעם.
הלכנו קצת לאורך הנחל, עד שהגענו לים. זה לא באמת הים, זה רק מקום שבו הנחל מתרחב והופך לכמעט מעגל שהוא ברוחב של שלושה מטר. המים שם יותר עמוקים מבשארית הנחל, ופחות נקיים, אבל זה מקום אדיר כשאתה שם למטה. אתה לא יכול לראות כלום חוץ ממעגל של שמיים, ואתה יודע שאין שום דבר אחר במרחק של קילומטרים. יש שם דלת ישנה שאנחנו קוראים לה הספינה שלנו ואנחנו מושכים אותה לצד אחד של הים ואז מנסים לעלות עליה כולנו ולצוף לאמצע. בדרך כלל זה בלגן ואני יודע שמאט וג'ואי חושבים על מה שהאמהות שלהם יגידו כשהן יראו את הבגדים שלהם, אבל היום הצלחנו איכשהו לעשות את זה כמו שצריך ושטנו עד למרכז כמעט בלי להתרטב.
שיחקנו קצת במשחק שלנו ואז רק ישבנו שם מלא זמן ודיברנו. חשבתי כמה טוב זה היה להיות שם והיתה שתיקה ואז ג'ואי ניסה להגיד משהו דומה משלו. זה לא יצא לו כל כך טוב, אבל ידענו למה הוא מתכוון אז אמרנו לו לשתוק והעמדנו פנים שאנחנו הולכים לדחוף אותו למים. מאט העמיד פנים שיש לו עכביש על הרגל ככה שהוא נראה מפוחד ונעץ בו מבטים, וג'ואי צחק, ואני הבנתי שזה המקום שממנו בדיחות באות. זאת היתה בדיחה משלנו, שאף אחד אחר לא יבין אף פעם ושהם אף פעם לא ישכחו אותה, לא משנה כמה הם יגדלו.
מאט הסתכל בכיווני פעם אחת, כאילו שהוא רצה להגיד לי מה העסיק אותו, אבל אז ג'ואי אמר משהו טיפשי והוא לא דיבר. אז רק ישבנו שם ודיברנו על דברים ומדי פעם זזנו קצת כדי שלא נישרף יותר מדי. פעם אחת כשהסתכלתי למעלה חשבתי שראיתי ראש מציץ מצד הקניון, אבל זה בטח לא היה כלום.
לג'ואי יש שעון ככה שידענו כשהשעה היתה ארבע אחרי-הצהריים. ארבע היא השעה הכי מאוחרת שאנחנו יכולים לעזוב כדי שמאט יגיע לארוחת-הערב שלו בזמן. הלכנו בחזרה למגרש הנטוש בהליכה, לא רצים. השמש התישה אותנו ולא מיהרנו לחזור כי זה היה אחר-צהריים טוב, והם תמיד נגמרים כשאנחנו נפרדים. אי אפשר לחזור עליהם יום אחרי, בייחוד אם מנסים לעשות את אותם הדברים.
עד שהגענו חזרה לרחוב היינו באיחור ומאט וג'ואי רצו קדימה. הייתי רץ איתם אבל אז ראיתי את האיש עומד בצד השני של הרחוב, ורציתי לראות מה הוא הולך לעשות. מאט חיכה שניה אחרי שג'ואי רץ קדימה ואמר שהוא יראה אותי אחרי ארוחת הערב. אז גם הוא רץ, ואני נשארתי לבד.
האיש שוב הסתכל למעלה בבלוק, כאילו שהוא מחפש משהו. הוא ידע שאני עומד שם אבל הוא לא פנה לכיוון שלי מיד, כאילו שמשהו מדאיג אותו. הלכתי וישבתי על הקיר ושיחקתי עם אבנים. לא מיהרתי.
"תסלח לי", אומר הקול, והסתכלתי למעלה לראות את האיש עומד מעלי. השמש השוקעת סנוורה אותו והוא הרים את היד לכסות על העיניים. היתה לו חליפה לא רעה והוא היה צעיר יותר מהרבה הורים, אבל לא בהרבה. "אתה גר כאן, נכון?" הנהנתי, והסתכלתי בפניו, הוא נראה מוכר.
"גם אני גרתי פה, פעם", הוא אמר, "כשהייתי ילד". אז הוא צחק, וזיהיתי אותו מהצליל של הצחוק. "לפני הרבה זמן. חזרתי אחרי כל השנים כדי לראות מה השתנה".
לא אמרתי כלום.
"לא השתנה הרבה, עדיין נראה אותו דבר". הוא פנה להסתכל שוב לכיוון הבלוק, ואז חזרה מעבר לי ולכיוון המגרש הנטוש, "עדיין משחקים שם, במגרש?"
"כן", אמרתי, "זה אדיר. יש לנו מבצר שם".
"ובנחל?"
הוא ידע שעדיין שיחקנו שם. הוא הסתכל כששיחקנו, ידעתי מה הוא באמת רצה לשאול, אז רק הנהנתי. האיש הנהן גם כן, כאילו שהוא לא ידע מה להגיד, או יותר כאילו שהוא ידע מה הוא רוצה להגיד אבל הוא לא יודע איך.
"קוראים לי תום ספיווי", הוא אמר, ואז הפסיק. שוב הנהנתי. האיש צחק, "זה הולך להישמע מאוד מוזר, אבל… ראיתי אותך בסביבה היום, ואתמול". הוא צחק שוב, והעביר את ידו בשיער, וסוף-סוף שאל את מה שהוא רצה לשאול כל הזמן. "לא קוראים לך פיט במקרה, נכון?"
הסתכלתי לו בעיניים, ואז הפניתי את ראשי.
"לא", אמרתי, "קוראים לי ג'ים", האיש נראה מבולבל לרגע, ואז הוא נרגע. הוא אמר עוד כמה מילים על הבלוק, ואז הלך לדרכו. בחזרה לעיר, או לאנשהו.
אחרי ארוחת הערב פגשתי את מאט במגרש החניה. דיברנו קצת על אחר הצהריים בתור חימום, ואז הוא אמר לי מה הטריד אותו.
המשפחה שלו עמדה לעזוב. אבא שלו קיבל עבודה טובה יותר במקום אחר. הם עוזבים תוך שבוע.
דיברנו קצת יותר ואז הוא נכנס חזרה הביתה, נראה קצת שונה, כאילו שהוא כבר עזב.
אני נשארתי בחוץ, יושב על הקיר, חושב על געגועים לאנשים. לא הרגשתי עצוב, רק עייף. בטח שאני אתגעגע למאט, הוא היה החבר הכי טוב שלי. התגעגעתי גם לתום כמה זמן, אבל אז מישהו אחר הגיע. ואז מישהו אחר, ומישהו אחר. תמיד יש אנשים חדשים, הם באים, ואז הם עוזבים. אולי גם מאט יחזור יום אחד.
לפעמים הם באמת חוזרים, אבל בסוף כולם עוזבים.
אוי. הלוואי והייתי יודע לכתוב ככה.
וואו, מדהים.
הרשימה אותי במיוחד הכתיבה מנקודת מבט של ילד, כתיבה ילדותית יפהפייה