2020 / חמוטל שבתאי

קודם כל, אקדים ואומר שנהניתי מאוד מהקריאה. 2020 הוא ספר שעומד בהחלט ברמה שלה אני מצפה מספר מדע בדיוני.

העלילה, בקיצור, היא כזאת: העולם מוכה במגפה, שדומה באופן חשוד למחלת האיידס אם כי שמה לא מוזכר לכל אורך הספר, וההיגיינה הופכת לצו השעה. דרישות ההיגיינה משפיעות על כל תחומי החיים, בעקבות חקיקה מחמירה בנושא שנועדה להילחם במגפה. המגפה מעוותת לבלי היכר את יחסי המינים, כשמגמות פמיניסטיות נוכחיות מקבלות מראה חדש ומפחיד. כל מסגרת החיים ב- 2020 מושתתת על פחד מתמיד מחוקי ההיגיינה ומבדיקות האנטיגנים היומיומיות, ומאובדן האמון בין בני אדם. כל אחד חושש מאובדן הסטטוס ה"נקי", וממעבר לאחד משני המעמדות הדחויים – "רשימת הסיכון" (אנשים שאינם חיוביים, אבל עסקו בפעילות שמגדירה אותם כתחת סיכון הידבקות, כגון רווקים, גרושים, אלמנים, בוגדים בבני זוגם, מקיימי יחסי מין שלא במסגרת נישואין, ועוד…), וחיוביים. שתי הקבוצות האחרונות מאבדות למעשה כמעט את כל זכויות האזרח שלהם, כי כמעט כל פעולה יומיומית כרוכה בהזדהות במסך בדיקה באמצעות טביעות אצבעות.

הספר מתואר מנקודות ראות רבות, כשהוא מורכב קטעים קטעים, וכל קטע כזה מתאר סצינה מסוימת בחייה של דמות אחת. הדמויות משכנעות, מובחנות היטב אחת מהשניה ובעלות עומק. גיבורי הספר העיקריים הם רופא ששוקד על פיתוח תרופה למחלה בזמן שאשתו מתרחקת ממנו ושוקעת עמוק יותר ויותר באובססיית נקיון ובשנאת גברים, ואלמנה שעובדת במחקר דמוגרפי מסווג ולא ברור, ומנסה להתמודד עם סכנת המעבר לרשימת הסיכון מתוקף היותה אלמנה, ועם געגועיה לחיי הזוגיות ולאהבה.

היה מתבקש להגדיר את הספר כדיסטופיה, אבל אני מהססת לעשות זאת. קודם כל, הוא ריאליסטי מדי. המציאות שלו משכנעת ונגזרת בצורה שיטתית מאד מהמציאות המוכרת לנו כיום. שנית, המציאות הקודרת שמתוארת בספר לא בהכרח נמצאת שם כדי ללמד אותנו לקח חברתי-פוליטי. ובנוסף, בספר יש הרבה נקודות קטנות של תקווה, והוא מסתיים בסוף שבהחלט אפשר להגדירו כסוף חיובי.

עלילת הספר מורכבת בהרבה מכפי שהיא נראית במבט ראשון, ובהדרגה אנחנו מגלים דמויות משנה נוספות, ולומדים שהדברים הם לא בהכרח כפי שהם נראים, ושמאחורי כל צעד וכל מניע יש רשת סבוכה של מניעים, ולא כל דבר הוא כפי שנראה על פני השטח. בקיצור, זהו ספר עתיר קונספירציות.

הסוף יוצר תחושה רדודה במידת מה, כאילו אירועי הסיום מתרחשים מהר מדי, למרות שכשניסיתי לחשוב איך הם היו אמורים להיראות כדי לחסוך ממני את התחושה הזו, לא הצלחתי. יכול להיות פשוט שהסוף נראה חפוז במקצת לאור רוחב היריעה של שאר חלקי הספר, שברובו מתקדם בקצב איטי למדי. במידת מה אפשר היה לומר שמרבית הספר הוא אקספוזיציה, כי העובדות שבונות את הסוף מוצגות ומתגלות מאד בהדרגה, כמו בספר מתח טוב – ואכן יש בו מרכיבים רבים שאופיניים לספרות מתח. עם זאת, אני רוצה לציין שלמרות אורכו ואיטיותו של הספר, הוא קריא מאד ולא מעיק, ובהחלט לא נותן את התחושה הכבדה האופיינית לספרים ארוכים ואיטיים. היה לי קשה בהתחלה להתרגל לקפיצות התכופות מדמות לדמות, אבל בסופו של דבר זה מצא חן בעיני – ריבוי נקודות המבט תרם הרבה לתפיסת הכוללת של העולם המוצג בספר.

כרגיל, הטרידה אותי הנטייה להרחקת העדות – הספר מתרחש בארצות הברית, וכל הדמויות הן אמריקאיות בעלות שמות אמריקאיים טיפוסיים. יש להודות שהעלילה המסוימת המתוארת בספר הזה היתה, כנראה, חייבת להתרחש בארצות הברית, בגלל קנה המידה של האירועים ובגלל שסביר להניח שבאמת ארצות הברית היתה המובילה באירועים כפי שמתוארים בספר, אבל עדיין זה מצער במידת מה לראות ספר ישראלי שאין לו ולו גם נקודה ישראלית אחת.

למרות שהסופרת היא רופאה פסיכיאטרית, ולמרות שמרבית הספר עוסק במחלות, תרופות, ורופאים, הספר לא עמוס מדי במונחים רפואיים, והוא אינו נותן לקורא המורגל בספרי מד"ב תחושה שמדברים לו מעל הראש.

בקצרה, מומלץ בהחלט, ולא רק בגלל היותו ספר ישראלי – פשוט כי זה ספר מוצלח ומעניין בפירוש.