קחלילי בינת מונדי סולימן, או בשבילכם – קיי בי מונדי, היא עיתונאית וותיקה המפלסת דרכה אי שם בעתיד הלא רחוק של המאה ה- 21. מלבד היותה עיתונאית, היא גם אשה, לא צעירה, מאד לא יפה וקריזיונרית לא קטנה.
עכשיו היא עובדת כעורכת חדשות ברשת טלוויזיה גדולה ומכובדת, אבל הרזומה שלה כולל כיסוי שטח של מלחמה קטנה ומלוכלכת אי שם במדינה קטנה ומכוערת במזרח התיכון. את המלחמה הזאת היא כיסתה כגבר: המראה החיצוני הא-מיני שלה אפשר לה להתחפש לגבר ולהוליך שולל את כל מי שבא איתה במגע.
מעשים רבים ונועזים עשה\ת קיי בי מונדי כעיתונאי\ת שטח ואף זכתה בפרסים על עבודתה העיתונאית. אבל היום היא חיה על הזכרונות ופוחדת מהם, והם שמחזיקים אותה בעמדתה האלמונית מאחורי שולחן העריכה.
קיי בי מרוצה מחייה בדרכה המרירה והיהירה, אבל יום אחד עברה שב לרדוף אותה: הבוס קורא לה למשרדו ושם מחכים לה סוכן של ארגון חשאי דמוי CIA (סי.די.איי- אם אתם חייבים לדעת), וגבר מדהים נוסף, חלומה הרטוב של כל אשה.
קיי בי תוקעת מבט המום ומזיל ריר בחתיך, מסווגת אותו כ-"מושלם מידיי בשבילי" ועוברת לפתח יחס עויין כלפי הסוכן החשאי. תוך כך וכך קשקושים עויינים ומתחכמים, מתברר שהסוכן החשאי מבקש ממנה לחזור לקרחבג'ה, החור המזרח תיכוני בו קנתה את תהילתה לפני עשור, וללוות לשם את החלום הרטוב היושב לצידו. לקיי בי אין כל סיבה להסכים, אבל היא מסכימה והמסע ה"מופלא" מתחיל.
שתי פסקאות נוספות, ואנחנו מגלים שהאליל הנפלא אכן טוב מדיי בשביל להיות אמיתי: הוא יצור מלאכותי. אדם מהונדס גנטית, שנוצר מרצף של גנים רשומים כפטנט, ולהלכה אינו אנושי כלל.
העלילה היא עלילה בלשית מד"בית והשילוב בין שני האלמנטים מעולה. אין ספק שווד יודעת לכתוב. הכתיבה שלה קולחת ומרתקת ואפילו ההרצאות השטחיות, הטפשיות ואינסופיות על ההסטוריה של קרחבג'ה קריאות מאד.
גם הדמויות הראשיות לא נופלות לתוך לתוך סטריאוטיפים ברורים מאליהם: גיבורה קטנה ומכוערת, שמבלה 99% מהספר בלהיות גבר… נו, לא כל יום נתקלים במקוריות כזאת וכשבן זוגה הוא אדם מלאכותי מושלם, בעל חולשות מעוררות קנאה ובלי אף טיפה של מצ'ואיזם.
יש לנו כאן מרשם לספר מעולה: מד"ב, בלש, עתיד קרוב מספיק בשביל להיות מוכר ורחוק מספיק בשביל להיות שונה, אשה שהיא גבר שהוא אשה וגבר שאינו גבר אבל הוא אנושי ונשי יותר מכל גבר או אשה אחרים באזור, סוכנויות ריגול, תככים פוליטיים, שבבי מחשב מסתוריים ותפאורה מזרח תיכונית לוהטת ומחוררת מפגיעות מלחמה. מה לעזאזל עוד אפשר לבקש?!
התשובה שלי היא- הרבה!
אפשר לבקש, שהאשה תהיה אשה, במיוחד כשהיא נכתבת ע"י אשה. מותר לה להתחפש לגבר, מותר לה להיות מה שתרצה, מתי שתרצה וכמה שתרצה, ורצוי שלא תהיה סטריאוטיפית וצפויה מראש, אבל היא חייבת להיות אשה: לחשוב כאשה, להגיב כאשה, להרגיש כאשה. אם היא חושבת, מגיבה, מרגישה, מתנהגת ונראית כמו גבר, אז היא פשוט גבר, בלי כל קשר למה שיש או אין לה בין הרגליים. (כי חזה ממילא אין לה…).
ואכן- החלק היחיד בסיפור, בו היא מתגלה כאשה בכל רמ"ח אבריה הוא…טוב נו, הסקס. כשזה מגיע לסקס, היא לגמרי אשה. היא מגיעה לשם מהמקום שממנו באות נשים והיא נוהגת כפי שהיא נוהגת, מתוך מניעים, שלמיטב הבנתי, הם נשיים טהורים.
דבר נוסף שאפשר לבקש הוא דיוק ואמינות: לולא בחרה ווד להיות ארכנית כל כך לגבי המנטליות, הפוליטיקה והמדיניות המזרח תיכונית, לא הייתי נטפלת לנקודה. אבל כשעמודים על גבי עמודים, עוסקים בפירוט ובאריכות מייגעות, בניתוחים רדודים וטפשיים של תהליכים פוליטיים וגאו-פוליטיים במזה"ת וב"דרכי החשיבה המזרח תיכוניות", קשה שלא להשתעמם – ולחלופין להתרעם: ניכר בווד שהיא יודעת על מה היא מדברת, אבל רמת הידע שהיא מפגינה רדודה כל כך, שנראה כאילו שאבה אותה מתוך תחקיר רוחב שטחי מאד. (לא – זו לא סתירה: עבודות רוחב מאסיביות, נוטות להיות שטחיות לעתים קרובות).
העניין השלישי שמציק לי הוא ג'ון הלטון, היצור המלאכותי. רוב השאלות לגביו נענות לאורך הקריאה, אבל השאלה הבסיסית: איך ועל סמך מה הרשתה החברה האנושית את קיומו של דבר כזה, נשארת בלתי פתורה. קשה לי לראות את היום בו תסכים חברה אנושית מתורבתת, ליצירת עבדים מלאכותיים, וההסברים שניתנים לכך בספר – אינם מספקים.
מחפשים את המהדי הוא ספר חביב וקולח, גם אם מייגע לעיתים, שמעלה סוגיות מעניינות ברמות שונות ומתמודד איתן בהצלחה ברמה הטכנית- אבל לא ברמת החשיבה. התרגום של בועז וייס מעולה. העטיפה של יפה נוימן איומה.