פרולוג
שנת הקדוש 561
ריצ'ארד הוֹקווּד חילץ את עצמו מתעלת הביוב שאליה נדחק בידי ההמונים ופילס לו דרך באכזריות בקרב האספסוף המריע, דורך על כפות רגליים, ממרפֵּק ימינה ושמאלה ונועץ מבטי זעם פרוע בכל מי שהעז להביט בעיניו.
כמו צאן. כמו צאן מחורבן.
הוא מצא מי שיפוליים מסוג כלשהו, אי של שלווה בצלו של בניין גבוה, ונעצר שם להסדיר את נשימתו. התשואות היו מחרישות אוזניים, ופשוטי העם של אַבְּרוּסיוֹ, המקובצים בצפיפות, לא הדיפו ניחוחות ערֵבים. הוא מחה זיעה מעפעפיו. ההמונים פרצו בשאגות, והלמות פרסות נשמעה כעת ברחוב המרוצף. תרועת חצוצרות ומגפיים צועדים בקצב מדוד. הוקווד סירק את זקנו באצבעותיו. חֵי דם האלוהים, הוא זקוק למשקה.
שוטים נלהבים כלשהם השליכו עלי כותרת של ורדים מהחלונות העליונים. הוקווד זכה רק להצצה חטופה בכרכרה הפתוחה מבעד לראשי ההמונים, נצנוץ כסוף על ראש אפור בתוכה, ולידו הזוהר הרגעי של שיער ערמוני מרהיב זרוע חרוזי ענבר. זה הכול. החיילים המשיכו לצעוד בחום הצורם, וסערת הרגשות של הקהל כבתה כמו נר שלהבתו נצבטה באצבע גסה. הרחוב הרחב כאילו התרפה כשהגברים והנשים החלו להתפזר, והצעקות השגרתיות המאפיינות רחוב בעיר התחתית של אברוסיו התחדשו. הוקווד מישש את ארנקו – הוא עוד שם, אם כי היה רופס כשדיה של זְקנה. צמד מטבעות יחיד רקד וקשקש בין אצבעותיו. זה יספיק לו לבקבוק נַרבּוֹסְקִים לפחות. הוא היה אמור להגיע בקרוב להגאי. שם מכירים אותו. הוא מחה את פיו ויצא לדרך, דמות כחושה ויגעה בחולצת סוור ובמכנסי מלח, שפניה חומות כאגוז מאחורי הזקן העבות. הוא היה בן ארבעים ושמונה.
"שבע-עשרה שנה", אמר מילוֹ בעל הפונדק. "מי היה מאמין שהוא יחזיק מעמד כל-כך הרבה שנים? שאלוהים יברך אותו, אני אומר".
רעם הסכמה עילג מרוב משקה, ועם זאת עולץ, עלה מהגברים שהתגודדו סביב שולחנות פונדק ההגאי. הוקווד לגם בדממה את הברנדי שלו. האם חלף זמן כה רב? השנים חלפו עכשיו כהרף עין, וכל הזמן שעמד לרשותו לבזבז במקומות כאלה – ההווה – נדמה כמתמתח עד בלי סוף. קולות מטושטשים, אבק מחולל באור השמש. אורו הקופח של היום הכלוא בלבו הבוער של גביע יין.
אַבֵּלֵיין הרביעי, בנו של בְּלֵיין, מלך הֶבְּריוֹן בחסד האל. היכן היה הוקווד ביום שהילד-מלך הזה הוכתר? אה, כמובן. בים. אלה היו השנים של סיבוב מאקָאסר, השנים שבהן הוא וג'וּליוס אלבָּק ובילרנד והָאוּקל הרוויחו סכומים נאים במָאלָאקר. הוא זכר את ההפלגות לרובֶנאן בקורסאיירים המבהיקים בבוהק עז, כל התותחים דרוכים ופתיל-אט מעשן סביב הסיפון. ההתמקחות המתוחה, המפנה את מקומה לרעוּת טובת מזג כאשר הקורסאיירים הסכימו על החלֶק שיינתן להם. הם היו אנשי כבוד בדרכם שלהם.
אלה, אמר לעצמו הוקווד, אלה הם החיים, החיים האמיתיים לגבר. גניחותיה ואנקותיה של ספינה חיה תחת רגליו – כאשר אינו כפוף לאיש, וכל רחבי העולם פרושים לפניו, כר לשיטוטיו.
אלא שלא היה לו עוד חשק לשוטט. חיי הימאי איבדו את רוב קִסמם בעשור האחרון, ואף שהתקשה להודות בכך, אפילו בינו לבין עצמו, הוא ידע שזאת האמת. כמו איבר כרות שהפסיק סוף-סוף את גירודי השווא שלו.
וזה הזכיר לו את מטרת בואו. הוא רוקן לגרונו את הברנדי התפל, העווה את פניו ומזג לעצמו עוד. טחב ביבים מנרבוסקים. הדבר הראשון שהוא יעשה אחרי – אחרי היום הזה – הוא לרכוש לעצמו בקבוק של משקה פימברי.
מה עושים עם הכסף? זה יכול להיות סכום נאה. אולי יתייעץ בגָליארְדוֹ כיצד כדאי להשקיע אותו. או שירכוש לעצמו ספינת קוּטָר זריזה ומצוידת היטב ויפליג איתה אל הלֶוָונְגְוֹר. או שיצטרף לקורסאיירים המחורבנים, למה לא.
הוא ידע שלא יעשה אף אחד מהדברים הללו. היכרות עצמית הייתה המַתנה המרירה של גיל העמידה. היא שחקה את החלומות ואת שאיפות השטות הארורות של הנעורים והותירה אחריה חוכמה כביכול. בעיני נפש שעייפה מלטעות, היה נדמה לפעמים שהיא סוגרת כל דלת ומגיפה כל חלון שנפתח בעיני הדמיון. הוקווד בהה לתוך כוסו וחייך. הפכתי לפילוסוף שיכור, הוא חשב לעצמו כשהברנדי שחרר סוף-סוף את מחשבותיו.
"הוקווד? אתה קפטן הוקווד, נכון?" יד מיוזעת ושמנמנה נתחבה לשדה הראייה של הוקווד. הוא לחץ אותה מכנית והעווה את פניו בגלל הזיעה השמנונית ששאבה את כפו.
"זה אני. ואני מניח שאתה גרוֹבּוּס".
איש שמן התיישב מולו. הוא הצחין מבושם ועגילי זהב הכבידו על תנוכי אוזניו. מטר מאחוריו ניצב איש אחר, רחב כתפיים ובריוני למראה, ובחן את סביבותיו בדריכות.
"אתה לא צריך כאן שומר ראש, גרובוס. אף אחד פה לא מחפש צרות".
"אי אפשר להיות זהיר מדי". האיש השמן נקש באצבעותיו לעבר בעל הפונדק חמור הסבר. "בקבוק של יין קַאנְדלרי, אישי הטוב, ושתי כוסות – שים לב שיהיו נקיות". הוא מחה את רקותיו במטפחת תחרה.
"ובכן, קפטן, אני מאמין שאפשר להגיע להסדר. דיברתי עם שותפי והחלטנו מהו הסכום ההולם". גליל נייר נשלף משרוולו של גרובוס. "אני מאמין שהוא ייראה לך מספק".
הוקווד הביט במספר הכתוב על הדף ופניו לא השתנו.
"אתה מתלוצץ, כמובן".
"הו, כלל וכלל לא. זה מחיר הוגן. בסופו של דבר – "
"אולי זה מחיר הוגן לסירת משוטים אכולת תולעים, אבל לא לקאראק המפליגה בים הגדול".
"אם תרשה לי, קפטן, עליי לציין שהעיט אפילו לא התקרבה לים הגדול במשך יותר משמונה שנים. המעטפת שלה מחוררת מרוב תולעי עץ, ורוב התרנים והאסקריות שלה אינם עוד. אנחנו מדברים בעצם על גוויית נמל, על שלד של אונייה בלבד".
"מה אתה מתכוון לעשות בה?" הוקווד שב לנעוץ את מבטו בכוס. הוא נשמע עייף. הנייר היה מונח ביניהם, נטוש.
"היא לא תִצלח לדבר מלבד לפירוק במספנה. העץ של חלקיה הפנימיים עוד שלם, הצלעות שלה והחיבורים שלה וכדומה עדיין חסונים ומוצקים. אבל אין טעם לחדש אותה. מספנת הצי הביעה בה עניין".
הוקווד נשא את ראשו, אך עיניו היו ריקות וסומות. בעל הפונדק הביא את היין הקאנדלרי, חלץ את הפקק ומזג את היין המשובח לשני הספלים. יין הספינות, כך נקרא היין הזה. גרובוס לגם מגביעו והביט בהוקווד בתערובת של זהירות ושל פליאה.
"הספינה הזאת הפליגה אל מעבר לגבולות הידע של הגאוגרפים", אמר הוקווד לבסוף. "היא הטילה עוגן באדמות שרגל אדם לא דרכה בהן קודם. אני לא מוכן שיפרקו אותה לחתיכות".
גרובוס מחה את היין משפתו העליונה. "אבקש את סליחתך, קפטן, אבל אין לך בררה. ערב-רב של מיתוסי גבורה אופפים את העיט ואותך, אך מיתוסים אינם מתפיחים ארנק רופס – ולא ממלאים כוס יין, אם כבר מדברים. אתה כבר חייב הון בשל מסי הנמל. אפילו גליארדו פּוֹנֵרָה איננו יכול לעזור לך להתחמק עוד מהתשלום. אם תקבל את הצעתי, תוכל ליישב את החובות שלך ועוד יישאר לך מעט כסף כדי שתוכל – תוכל לצאת לגמלאות. ההצעה שלי היא הצעה הגונה, ו-"
"ההצעה שלך נדחית", אמר הוקווד בפתאומיות וקם על רגליו. "אני מצטער שבזבזתי את הזמן שלך, גרובוס. מעתה והלאה העיט לא עומדת למכירה עוד".
"קפטן, אתה חייב להישמע לקול ההיגיון – "
אך הוקווד כבר עזב את הפונדק בצעדים רחבים, בקבוק היין הקאנדלרי מתנודד בידו.
ערב-רב של מיתוסי גבורה. האם זה מה שהם? בשביל הוקווד הם היו סיוטים מעוררי צווחות, תמונות שלא התעמעמו כמעט אפילו בחלוף עשר שנים.
לגימה מהבקבוק. הוא עצם את עיניו בהכרת תודה על חמימות היין. בחיי, כמה שהעולם השתנה – או לפחות חלק ממנו.
העיט שלו עגנה בדרכים החיצוניות, קשורה למצופים עגונים בחרטומה ובירכתיה. זאת הייתה כִּברת דרך של ממש בסירת משוטים, אבל לפחות בסירה הוא היה לבד, ותנועת הגלים הייתה לו כמו שיר ערש. הצחנה המוכרת של הזפת והמלח והעץ ומי הים. אך הספינה שלו הייתה שלד חסר תורן, שאסקרותיה נמכרו בזו אחר זו, שנה אחר שנה, כדי לממן את דמי עגינתה. הימור שגוי במיזם הובלה חיסל את כל חסכונותיו חמש שנים קודם לכן, ומוראד חיסל את היתר.
הוא חשב על כל הפעמים במהלך המסע הנורא למערב, כאשר שמר לצדו של מוראד בלילה. כמה קל היה לרצוח אותו אז. אך האציל המצולק הסתובב כעת בחוגים חברתיים אחרים, והיה משוֹעֵי הארץ, והוקווד לא היה אלא עפר לרגליו.
שחפים התרוצצו על הסיפון מעל ראשו. הם כיסו את הסיפון בשכבת גללים כה קשה ועמוקה, עד שלא היה ניתן עוד לפנותה. הוקווד השקיף החוצה מהחלונות הרחבים של תא החרטום שבתוכו ישב – לפחות את אלה לא מכר – ובהה לכיוון היבשה באברוסיו המתנשאת מתוך הים, רעולה בערפיח שלה, עטורה בתורני ספינות, מוכתרת במבצרים ובארמונות. הוא הרים את הבקבוק לחייה, לחיי הזונה הזקנה, שתה ממנו עוד, הניח את רגליו על השולחן הכבד הקבוע ברצפה והעיף הצדה את החרב המעוקלת רחבת הלהב שהייתה מונחת עליו. הוא השאיר אותה שם נגד העכברושים – הם גילו לעתים חוצפה ותוקפנות – ונגד פושטי ספינות שעלולים לאזור די מרץ כדי להגיע עד לכאן. לא שנשאר הרבה מה לפשוט מהספינה הזאת.
שוב התרוצצות על הסיפון מעליו. הוקווד לטש בו עיניים זועמות, אך לגימה נוספת מהיין הטוב הרגיעה את עצביו. השמש החלה לשקוע וצבעה את הגלים בזוהר זעפרן. הוא צפה בהתקדמותה האטית של ספינת סוחר ברוח – הקלושה מאוד – שנראתה מצדה הימני של ספינתו. בקצב הזה הם לא יגיעו לנמל עד אמצע הלילה. למה הטיפש הזה לא פורש את המפרשים המשולשים שלו?
צעדים במורד הירדה. הוקווד הזדקף בבהלה, הניח את הבקבוק ושלח יד מגושמת אל החרב, אך דלת החדר כבר נפתחה ודמות עטוית גלימה בכובע רחב שוליים פסעה מעל מפתן הסופה.
"שלום, קפטן".
"מי אתה לעזאזל?"
"נפגשנו כמה פעמים, לפני שנים". הכובע הוסר וחשף ראש קירח לגמרי ושתי עיניים אנושיות וכהות שקועות בעומק פנים חיוורות כשנהב. "באת למגדלי פעם אחת, לסייע לידיד משותף".
הוקווד שקע בחזרה בכיסאו. "גולופין, כמובן. עכשיו אני מזהה אותך. השנים היטיבו עמך. אתה נראה צעיר יותר מאשר בפעם האחרונה שראיתי אותך".
גבה בולטת אחת הורמה קמעה. "אכן. אה, קאנדלרי. אני יכול?"
"אם לא אכפת לך לשתות מפֶּה לפה עם פשוט עם".
גולופין לגם לגימה מיומנת. "מצוין. אני שמח לראות שמצבך לא הידרדר בכל המובנים, קפטן".
"שטת לכאן? לא שמעתי אף סירה עוגנת".
"אפשר לומר שהגעתי לכאן בכוחות עצמי".
"טוב, יש שרפרף ליד החציץ מאחוריך. הצוואר שלך יתכווץ אם תמשיך להתכופף כך עוד זמן רב".
"רוב תודות. קרביהן של ספינות אף פעם לא נבנים מתוך התחשבות בטיפוסים מזדקרים כמוני".
הם התיישבו, העבירו ביניהם את הבקבוק בחברותא נעימה ובהו בגוויעתו של היום ובהתקדמותה האטית של הקראוול לעבר הדרכים הפנימיות. לנגד עיניהם ניעורה אברוסיו לחיים מנצנצים, עד שהייתה לבסוף לצל מתנשא המואר בחצי מיליון אורות צהובים, שביישו את הכוכבים והאפילו עליהם.
מפלס היין ירד עד שהגיע לקרקעית. הוקווד נשק לצד הבקבוק והטיל אותו לפינה, שבה צלצל בנופלו על רעיו הריקים. גולופין הצית מקטרת חומר חיוורת ונשף בה בהנאה גלויה. לבסוף תחב את אצבעו לתוכה והפר את הדממה.
"אתה נראה איש חסר סקרנות במידה יוצאת דופן, קפטן, אם תרשה לי לומר זאת".
הוקווד השקיף מבעד לחלונות החרטום כפי שעשה קודם. "סקרנות היא תכונה שזוכה להערכה מופרזת".
"אני מסכים, אם כי היא יכולה להוביל לחשיפת ידע מועיל מדי פעם. שמעתי שפשטת את הרגל, או שאתה על סף פשיטת רגל לפחות".
"רכילות הנמל מתפשטת מהר".
"הספינה הזאת היא מין קוריוז ימאי".
"כמוה – כמוני".
"כן. לא היה לי מושג כמה שִׂנאה לורד מוראד רוחש לך, אם כי אתה ודאי תתקשה להאמין בכך. הוא היה עסוק בשנים האחרונות".
הוקווד הסתובב. הוא היה צללית כהה על רקע המים המבריקים שנעו סביבו, וקרני השמש האדומות האחרונות צבעו את הגלים בצבע דם.
"עסוק להפליא".
"לא היית צריך לסרב לפְּרס שהמלך הציע. אילו קיבלת אותו, לפחות היית מסכל את כוונותיו הרעות של מוראד. במקום זאת הייתה לו יד חופשית בעשר השנים האחרונות להבטיח שכל אחת ואחת מתוכניותיך תסוכל. אם נגזר על אדם שיהיו לו אויבים רבי-עוצמה, קפטן, אל לו להפנות עורף לידידים רבי-עוצמה".
"גולופין, הרי לא באת הנה להשמיע באוזניי אמיתוֹת בוסר או אִמרות שפר של קשישות. מה אתה רוצה?"
המכשף צחק ובחן את העלה המושחר שבתוך מקטרתו. "אמירה הוגנת. אני רוצה לגייס אותך לשירותו של המלך".
הוקווד שאל בתדהמה, "למה?"
"מפני שגם מלכים זקוקים לידידים, ואתה איש שערכו רב מכדי שנניח לך לטבוע בכוסית משקה".
"איזו התחשבות נאצלת", הוקווד נחר בבוז, אך היה נדמה לו שהזעם שלו חלול.
"כלל וכלל לא. בין שתודֶה בכך ובין שלא, הֶבְּריון חבה לך חוב גדול. ואתה עזרת פעם לידיד שלי, ומשום כך גם אני חייב לך".
"העולם היה מקום טוב יותר אילולא טרחתי לעשות זאת".
"ייתכן". השתררה שתיקה. הוקווד אמר אז בקצרה, "הוא היה גם חבר שלי".
האור גווע והתא היה שרוי כעת בחשכה, למעט זוהר קלוש מהים שמעבר לחלונות החרטום.
"אני לא האיש שהייתי פעם, גולופין", לחש הוקווד. "אני מפחד מהים".
"איש מאיתנו איננו כפי שהיה, אך אתה עדיין הימאי המומחה שהשיב את ספינתו מן המסע האדיר ביותר בתולדות העולם. לא מהים אתה מפחד, ריצ'ארד, אלא מהדברים ששוכנים מעברו השני. הדברים האלה הגיעו לכאן עכשיו. אתה אחד מהמעטים הנבחרים שפגשו אותם ושרדו את המפגש. הֶבְּריון זקוקה לך".
צחוק חנוק. "שיהיה ברור לך שאני משענת קנה רצוץ בשביל הֶבְּריון. על איזה תפקיד חשבתם, אתה והמלך? שוער מלכותי או קברניט סירת המשוטים המלכותית?"
"אנחנו רוצים שתתכנן ספינות למען הצי ההבריוני, על-פי קווי המִתאר של העיט הזאת. ספינות מהירות ויציבות שיכולות לשאת תותחים רבים. תוכניות חדשות למפרשים ולאסקריות".
הוקווד נאלם דום לכמה רגעים. "למה עכשיו?" שאל לבסוף. "מה קרה?"
"הרב-מג אָרוּאָן, המוכר לי ולך, מונה אתמול לתפקיד ראש המסדר הקמאי פה בנורמניה. פעולתו הראשונה עם היכנסו לתפקיד הייתה להכריז על הקמת מסדר צבאי חדש. הדבר אינו ידוע לציבור, אולם אני הצלחתי לגלות שהגוף החדש הזה יהיה מורכב אך ורק ממגים וממְשַנֵי צורה. הוא קורא להם 'כלבי הציד של האל'".
"הקדוש שבשמים!"
"מה שאנחנו רוצים ממך, קפטן, הוא שתעזור להכין את הֶבְּריון למלחמה".
"באיזו מלחמה מדובר?"
"המלחמה שתפרוץ בקרוב מאוד. אולי לא השנה, אך בתוך שנים ספורות. הקרב על השליטה ביבשת הזאת. אין איש שלא יושפע ממנה – ואין איש שיוכל להתעלם ממנה".
"אלא אם כן הוא ישתה את עצמו לדעת קודם לכן".
גולופין הנהן בכובד ראש. "אלא אם כן".
"אז אני אמור לעזור לכם להתכונן לקרב אדירים נגד המכשפים ואנשי הזאב של העולם. ובתמורה – "
"ובתמורה תקבל תפקיד בכיר בצי ובחצר המלכות, אני מבטיח לך".
"ומה עם מוראד? הוא לא יהיה מרוצה מֵהַ… מהקידום שלי".
"מוראד יעשה מה שאומרים לו".
"ואשתו?"
"מה איתה?"
"שום דבר. לא חשוב. אני מוכן לעשות את זה, גולופין. בשביל זה אני מוכן להזדחל החוצה מהכוס".
חיוכו של המכשף זרח באפלולית החדר. "ידעתי שתסכים. איזה מזל שגרובוס הציע לך היום מחיר כל-כך עלוב תמורת העיט. אנחנו נזדקק להעיט מגבריון. היא האב-טיפוס של הצי החדש".
"ידעת את זה. לקחת בזה חלק – "
"כן, בהחלט".
שום דבר לא משתנה, חשב הוקווד. האצולה צריכה אותך פתאום, אז היא שולפת אותך מהביוב, מתבוננת בחיים העלובים והמאכזבים המתפתלים בין אצבעותיה, ומניחה אותך על לוח המשחק האדיר כדי שתוכל להשתמש בך. טוב, לכלִי המשחק המסוים הזה יש כללים משלו.
"חשוך פה כמו בקבר. אני אדליק עששית". הוקווד פשפש בקופסת ההצתה שלו ואחרי שחיכך צור בפלדה תריסר פעמים, הצליח לשדל את עששית הספינה, שעוד נותר בה מעט שמן, להידלק. הזכוכית העבה הייתה סדוקה, אך זה לא היה חשוב. האור הצהוב הנעים האיר את פניו חרושות הקמטים של המכשף שישב מולו והסתיר את הים שנראה מהחרטום.
"אני יכול אפוא לצַפּות לך בשער צריח האדמירל מחר בבוקר?" שאל גולופין.
הוקווד הנהן לאות אישור.
"מצוין". המג הטיל על השולחן תיק קטן מעור ארנבת שהשמיע צלצול כבד. "מִקדמה לשכרך. אולי תרצה להצטייד במלתחה חדשה. יוקצו לך מגורים בצריח".
"יוקצו או הוקצו?"
גולופין קם וחבש את כובעו. "נתראה מחר, קפטן", אמר והושיט את ידו ללחיצה.
הוקווד קם ולחץ אותה. פניו היו כמסכה נוקשה. גולופין הסתובב לעזוב, אך נעצר. "אין פסול בכך שנטיית לב ותכתיבי מדיניות מתיישבים זה עם זה. אנחנו זקוקים לך, זה נכון, אולם אני כשלעצמי שמח שתהיה לצדי. חצר המלכות מלאה בנחשים בעלי ייחוס וחינוך נעלים. המלך זקוק גם לכמה אנשים ישרים סביבו".
הוא התכופף כשנכנס לירדה והסתלק. הוקווד האזין לצעדיו מתקדמים לעבר מרכז הספינה, ואז שמע את השחף המתרוצץ על הסיפון, ואחר כך לא שמע דבר.
כעבור זמן, הרפה ממשוטיו במרחק כבל מהעיט והביט בה בעודה בוערת. כשהלהבות מיתמרות מסיפוניה ושואגות במלוא בוהקן המסנוור אל השמים, הצליחה הספינה איכשהו להשיב לעצמה חלק מיופייה הקודם. האש השתקפה בעיניו, רטובה ונוצצת, והוא ישב והביט עד שהספינה נשרפה עד קו המים והים התחיל להתפרץ פנימה כדי לכבות את התופת. אוושת קיטור ואחריה גרגור רוחש בעוד שרידי הספינה מתהפכים ושוקעים בין הגלים. הוקווד מחה את פניו בחשכה המקוטעת.
הוא יִבנה להם את הצי המחורבן שלהם וירקוד לפי כל חליל שיתחשק להם לנגן בו. בסופו של דבר, זאת דרך הישרדות. אך ספינתו האמיצה לעולם לא תהיה סתם שרטוט במשרדו של סוקר ימי כלשהו.
הוא אחז במשוטים והחל בחתירה הארוכה לעבר החוף.