מן הכריכה האחורית: ספרו הראשון והמבריק של בארי יוגארט, "גשר ציפורים" (יצא באופוס ב-2002), ביסס את מעמדו כאחד מן הקולות החדשים והחדשניים שקמו בתחום ספרות הפנטזיה מזה שנים. גשר ציפורים, סיפורם הקודם של מאסטר לי ושור מספר עשר זכה לתשבחות הן ממעריצים והן ממבקרי ספרות וזכה ב-World Fantasy Award לרומן הטוב ביותר.
סיפור האבן הינו המשך של גשר ציפורים ,אך עומד גם כספר בפני עצמו
שוב אנו פוגשים את מאסטר לי מלומד קשיש ולו פגם קל באופיו, ואת שור מספר עשר, בן איכרים פשוט המצויד במערכת שרירים מרשימה ובתבונה חדה יותר מכפי שאפילו הוא יודע.
אב המנזר של המנזר הצנוע בעמק היגון מבקש מהם לחקור רצח אכזרי של נזיר וגניבת כתב יד, חסר חשיבות לכאורה, מספריית המנזר. החשוד העיקרי בפרשה הוא ליו-שנג, הנסיך הצוחק הידוע לשמצה, מייסדו של עמק היגון, שהתקפיו הרצחניים היו לאגדה – והחקירה הייתה פשוטה הרבה יותר אלמלא היה מת כבר למעלה משבע מאות שנה .
כדי לסייע להם בחקירתם, מגייסים מאסטר לי ושור שני עוזרים: בן ירח, צעיר נאה להפליא ושטוף זימה, גדול אמני הצליל החיים בסין, ותוגת-שחר אהובתו, יצאנית צעירה ומקסימה, האדם היחיד בכל רחבי סין המסוגל לשלוט בבן ירח. הרביעייה יוצאת יחדיו בחיפוש אחר שדים, רוחות ורוצחים.אך מה שהם עתידים לגלות מוזר עוד יותר.
הקדמה
זֶ'ן ווּ הוא היום שמאסטר לי מַקצֶה לשאיפותיי הספרותיות, ואני שמחתי שאותו יום היה קר וגשום, יום שלא יִצלח לדבר מלבד להתזת דיו סביב.
"שור", הוא אמר, "רישום זיכרונותיך אמנם מחולל פלאים לכתיבה התמה שלך, אך אין לי בררה אלא להטיל ספק בתוכֶן. מדוע אתה מתמקד דווקא באירועים הנדירים שבהם הכול משתבש באופן מלודרמתי?"
בגבורה רבה נמנעתי מלענות לו, "הכול משתבש תמיד".
"כשאתה מאפשר לסנסציוניוּת לעשות את העבודה, אתה מייתר את הצורך במחשבה. חוץ מזה", הוא הוסיף בקוצר רוח מסוים, "מכּתביך עולה הרושם שאני אלים וחסר מצפון, דבר הנכון אך ורק בשעת הצורך. מדוע לא להסביר מקרה שהיה רגוע ודי נינוח ונעים; מקרה שבו ההתרחשויות היו פילוסופיות ולא קדחתניות?"
גירדתי את חוטמי במכחול הכתיבה בעל זיפי העכבר, וניסיתי לחשוב על מקרה כזה. הישגי היחיד היה שהחדרתי דיו לנחיריי.
"שִי טוֹוּ גִ'י", הוא אמר.
לטשתי בו מבט נדהם. "אתה רוצה שאנסה להסביר את האנדרלמוסיה הנוראה הזאת?" שאלתי בקול צווחני וחנוק. "אדוני הנעלה, אתה יודע היטב שזה כמעט שבר את לבי, ואני…"
"שִי טוֹוּ גִ'י", הוא חזר.
"אבל איך אוכל לספר את סיפור האבן?" ייללתי. "ראשית, אני לא יודע איפה הוא מתחיל, ושנית אני לא יודע אם יש לו סוף, ושלישית גם אילו הבנתי את הסוף, זה לא היה עוזר לי בכלל כי אני לא מבין את ההתחלה".
הוא הביט בי בשתיקה. אחר כן אמר, "נערי, הישמר לך ממשפטים שכאלה. הם נוטים להפריח פצעונים ולגרום עוויתות פנים כרוניות".
"כן, אדוני", אמרתי.
"התחל בהתחלה כפי שאתה מבין אותה, התקדם דרך האמצע, המשך עד הסוף, ואז עצור", אמר מאסטר לי ויצא בניחותא להשתכר, מותיר אותי לייסוריי הנוכחיים.
מה אוכל לומר על פרשת האבן? הדבר היחיד שאני יודע בוודאות הוא התאריך שבו נקלענו אנו לתוכה: היום השנים-עשר של הירח השביעי בשנת הנחש 3339 (650 לספירה). אני זוכר זאת מפני שהייתה לי תחושה מוקדמת שמשהו דרמתי עומד להתרחש, ובדקתי בלוח השנה אם קרבים ובאים ימים מבשרי טובות, אם כי יותר משחזיתי את העתיד קיוויתי לימים כאלה, מפני שדאגתי למאסטר לי. מצב רוחו היה ירוד כבר חודש. הוא לא עשה דבר במשך ימים שלמים, רק נותר סרוח על מזרנו, משתכר עד אובדן חושים, וכאשר היה פיכח, תלה על הקירות רישומים של פקידי ממשלה וניקב את קיר הצריף בסכינים שהשליך. הוא מעולם לא אמר מילה על כך באוזניי, אך הוא היה זקן, זקן במידה שלא תיאמן כמעט, ואני חושב שהוא חשש שיצנח מת לפני שיצוץ משהו מעניין.
זה כלל לא נשא חן בעיניי, אך לא יכולתי להרשות לעצמי מגיד עתידות ראוי לשמו, ולכן נאלצתי להסתפק בטָא-שִיהְ שיאמר לי אם תחושתי המוקדמת מבשרת רעות או טובות, כלומר, יכולתי לקבל רק אחת משש תשובות אפשריות: "שלווה ומזל אדירים", "מעט סבלנות", "שמחה מיידית", "אכזבה ומריבות", "מזל זעום" ו"אובדן ומוות". לא העזתי להסתכן בזעמם של האלים, ולכן לא ניסיתי יותר מפעם ביום. את הקריאה הראשונה עשיתי ביום השמיני לחודש השביעי, ולבי שקע כשראיתי "אובדן ומוות". בתשיעי ניסיתי שוב, ושוב קיבלתי "אובדן ומוות". לבי ניתר מעלה ומטה אל סנדליי כש"אובדן ומוות" הופיע ביום העשירי. ביום האחד-עשר, לפני עלות השחר, חמקתי להתפלל במקדש קוּאָן יִן, אך אפילו ידהּ של אלת הרחמים קצרה מלהושיע; "אובדן ומוות" הופיע שוב. קראתי את התשובה בצל פִּסלה של האלה בזמן שהשמש זרחה מעל חומות העיר, ובאותו הרגע שמעתי קולות קינה בוקעים מן הסמטה של מאסטר לי, ואחריהם את צלצולו המאיים של גונג הענן.
רצתי בחזרה, דמעות מעוורות את עיניי, והפלתי ארצה את מינְג מספר שש, כמעט מרסק את הנרות הדקיקים של הקטורת הטקסית "אצבעות בודהא" שקנה במיטב כספו. הוא לא כעס. מעולם לא ראיתי איש שמח ממנו, ורק אז הבנתי שהקינות וצלצולי גונג הענן בוקעים מביתו שלו, ולא מצריפו של מאסטר לי, כי סבא-רבא מינג (מן הרודנים הנתעבים ביותר שחיו אי-פעם) הואיל לבסוף לנשום את נשמת אפו האחרונה. מאסטר לי עדיין היה איתי, ואפילו חש טוב דיו כדי להזמין כמה אנשים בלילה.
זאת הייתה החלטה של רגע. האדונים נאספו מחנות היין, והגברות הגיעו מאחת מאותן להקות שחקנים יוּאָן פֶּן גסות, שהיו עדיפות בעיניי בהרבה על פני אופרת דְזָה ג'וּ, והכול התנהל היטב, מלבד החתול של המינגים. הם קשרו את המפלצת לארון המתים של הסבא-רבא, בתקווה להניס רוחות רעות שעשויות לארוב לנשמת הפּוֹ (החישה) שלו בזמן שההָאן (אישיות) שלו נשפטת במעמקי השאול. לדעתי זה היה רעיון נורא – כלב זה בסדר, אבל כולם יודעים שאם חתול מזנק מעל ארון מתים, תתיישב הגופה ותצא החוצה ותעשה כל מיני צרות – וגם החתול חשב שזה רעיון נורא והחל ליילל מלוא ריאותיו. אחד האורחים, ברנש בעל פרצוף בצקי שלא היה מוכר לי, פתח במשחק קובייה הנקרא "הטלת מרוֹם ותשע", והגברות השתכרו מעט והחליטו לנסות להחריש את קולו של החתול בשאגת שירים גסים מן הפארסה הירודה "המחול העליז של הפילגש לוּ". בו בזמן החלה סערה מתקדמת לעבר פקין. רוח פראית צירפה את קולה לזה של החתול, וחור ברוחב שלושים סנטימטרים בערך נפער פתאום בגג. דליתי מעט סכך שצנח לקערת אורז, והעברתי את האחריות לבישול לידי הגברות, ואחר כך יצאתי אל הסמטה וטיפסתי אל הגג כדי לתקנו.
בדקתי שהסכך והחוט והפטיש והמסמרים שלי קשורים היטב, והתחלתי להחליק במורד הגג לעבר החור. הגברות הסדירו את נשימתן בטרם תִפְצחנה בסיבוב נוסף של שירה בציבור, אבל הרוח והחתול ודקלומי המהמרים נמשכו במלוא עוזם.
"פטיש אדום שש; הכי קל שיש!" צעק המהמר בעל הפנים הבצקיות, כלומר שהוא צריך להטיל הטלה טובה יותר מאחת וחמש.
"אווווווווווווווהההה", נאנחה הרוח.
"מיייייייייייאאאאאו!" יילל החתול.
"באמצע הדרך לשמים; לשבע רגל אחת במקום שתיים, כסף-כסף-כסף!" צעק המהמר, שזה עתה הטיל אחת ושש.
המשכתי להחליק במורד הגג ובדקתי בזהירות אם קורת החזרן יכולה לעמוד במשקלי. הקורה החזיקה מעמד, ואני הוצאתי סליל חוט והתחלתי למדוד את החור. בדיוק מתחתיי חידשו הגברות את כוחותיהן, ונזכרתי במעורפל שהשמועות מספרות על יותר ממנדרין חוסה אחד שמצא את מותו עקב מגע בלתי מתוכנן עם שירי יואן פן על הבלתי-רחוץ הגדול.
"מצלצלים צִבְרי בצעירותך, יקירתי, כי היופי חולף
וככל שאר העלמות, סופך שתחטטי באשפה
פנים אפורות, בטן וחזה נפולים, סנטר רופף
מדדה ברחובות בלילות, אפך כמנורה
מבהיקהההההההההההה!"
עוד שתיים או שלוש צנצנות יין, חשבתי, והן תהיינה ממש משוחררות. לא רציתי להחמיץ את זה.
"אווווווווווווווהההה", נאנחה הרוח.
"מיייייייייייאאאאאו!" יילל החתול.
"שומעים מה אני אומר?" צעק המהמר בר המזל, "זה ראש הנמר! כסף-כסף-כסף!"
מבעד לשאון שמעתי אך בקושי את קול השומר המכריז על שעת העכברוש הכפולה. יום חדש החל, ומסיבה כלשהי הטלתי כמה מסמרים מבלי לחשוב, סיכמתי אותם, הוספתי להם את מספרי הירח, היום והשעה, והתחלתי בקריאת טא-שיה אחרונה. ספרתי במהירות את ששת המפרקים העליונים של שלוש האצבעות האמצעיות של ידי השמאלית, ובהיתי בתדהמה באצבעי הסופרת, שנעצרה על המפרק השישי הקטלני.
"אובדן ומוות?" לחשתי.
מה זאת אומרת? הרי הנבואה ודאי הוגשמה במותו של סבא-רבא מינג, אלא אם כן הוא קם לתחייה… החלקתי בחיפזון מטה והצצתי מבעד לחלון משפחת מינג לראות אם החתול הארור קפץ מעל לארון. המכסה לא זז ממקומו. אם כך, מדוע קיבלתי שוב ושוב את תוצאת המוות? משהו מאוד, מאוד לא בסדר. לקח לי רגע להבין מה.
רק החתול והרוח המשיכו לזמר סרנדות ללילה. הצריף היה דומם. אף לא ציוץ. טיפסתי במהירות בחזרה למעלה והצצתי מבעד לחור, והתברר לי שמזלו יוצא הדופן של המהמר בעל הפרצוף הבצקי, שהביס חמישייה כפולה עם חמישייה ושישייה, אזל בזה הרגע. רצועת שוט חמוֹר הייתה כרוכה סביב זרועו הימנית, מפשילה את השרוול מעלה וחושפת צינור עור שהיה קשור לאמת ידו. הקוביות שֶחפן והחליף בקוביות מזויפות קודם לכן, נפלו מהצינור והתגלגלו על הרצפה, ואני הבחנתי בטיפשות שהוא זכה בלאו הכי: "מרום", שישייה כפולה, הציצה אליי מלמטה.
האידיוט החליט לנסות משהו מסוכן אפילו יותר מקוביות מזויפות. ידית שוט החמור הייתה אחוזה בידו השמאלית של מאסטר לי, והרמאי ודאי ראה שעיניו של מאסטר לי נראות כמו גבישי קרח צרים, אבל הוא בכל זאת שלח את ידו השמאלית לתוך גלימתו ושלף במגושם סכין. לא היה לו סיכוי, כמובן. בעטתי בגג בין שתי הקורות והתרסקתי פנימה כמו תאו מים שדורך על קרח דק על פני נהר קפוא, וגם כיוונתי היטב – נחַתּי על כתפו השמאלית של האידיוט – אבל איחרתי את המועד. כשנעמדתי על רגליי, נטפתי מדמו.
"סליחה, שור. בן החזירה הזה זז לי באמצע", אמר מאסטר לי, בוחן את הגופה בשאט נפש.
הוא התכוון שהברנש היה צריך להירצח בצורה נקייה, ולא להסתובב תוך כדי כך, כך שסכינו המוטל של מאסטר לי ישסע את וריד הצוואר הגדול ביותר. רצח היה המונח ההולם היחיד. על-פי אחיזתו המרושלת של הברנש בסכין, מאסטר לי ודאי הבין שמדובר בחובבן ירוק, והוא ודאי ידע שאני אנחת על הדביל בטרם יעשה שני צעדים. הזקן הביט בי בחרטת-מה, פרשׂ את זרועותיו לרווחה ומשך בכתפיו, אך לאחר מכן ליווה אותי החוצה להביא עוד סכך. הגוף האנושי מכיל כמות מדהימה של דם, וידענו שנצטרך להביא מלוא הזרוע סכך לפחות ארבע פעמים כדי לספוג את האגם שנִקְווה על הרצפה.
לפחות לא היה עלינו לדאוג לאורחים יותר. הם נעלמו כמו קרעי חלום, ובתוך חצי שעה יסדרו להם עדים שיהיו מוכנים להישבע שהעבירו את כל הלילה בהקרבת קורבנות לְג'וּ-ג'וּאָן שֶן, פטרון נוחרי החזירים, במקדש הגשר המערבי בקצה האחר של פקין.
מאסטר לי כרע ליד הגופה. "אין לי מושג מי הוא", הוא מלמל. "ראיתי אותו ליד חנות היין והוא נראה לי מוכר, אז הזמנתי אותו לבוא".
לא היו עליו תעודות מזהות. חגורת הכסף הכילה כמות יוצאת דופן של זהב, ומאסטר לי בחן את צבען המשונה של אצבעותיו של הברנש ואמר שהאיש נהג לעבוד עם מגוון חומצות מתכתיות, אם כי הוא לא דמה לאלכימאי מכל בחינה אחרת. בכיס חבוי בבגדי האיש מצאנו שפופרת ממעי חזיר שפלטה עננים קטנים של חומר אפרפר, ומאסטר לי שרק בהתפעלות.
"זה אוצר קטן, שור", אמר. "אבקת מטריית השטן, טהורה לגמרי להערכתי. אמנם לא הטובה ביותר, אבל בלי ספק יקרה וממכרת במידה ניכרת מכל פטריות הלינְג-גִ'י, וכבר מאה שנה שפטריות כמו זו לא גדלות סביב פקין באופן טבעי".
הוא לא מצא דברים מעניינים אחרים. החתול של מינג והרוח הִקבילו את פניי כשיצאתי החוצה, הגופה החיוורת והמנוקזת מדם מוטלת על כתפי. באוויר הקר עמד ריח של גשם. עננים שחורים קטנים שטו במהירות בשמים סחופי הרוח, כוכבים הבליחו כמו מיליארד גחליליות, והירח נראה כמו מפרש אדיר, צהבהב ומתנופף, השייך לספינה הפולחת גלי אוקיינוס שחור-כחול לעבר צוקי עננים עצומים במערב, שביניהם ריצדו ברקים.
איש לא ראה אותי חומק למנהרת המבריחים הנטושה שהובילה מן הסמטה, תחת המזבלה העירונית ואל התעלה. כשיצאתי מן המנהרה, היו השמים מכוסי עננים כמעט לגמרי, ואני התקשיתי לראות את המזח ואת המים הכהים שמתחתיו. ליד המזח ניצבו סלעי ענק. קשרתי את הקצה השני של החבל המשומן סביב רגליה של הגופה, והחלקתי אותה בשקט אל המים, עד שנסחפה מטה והצטרפה לאחרות1.
התקרית הסתיימה. מתוך הסכמה שבשתיקה, מאסטר לי ואני מחינו מזיכרוננו את פרשת רמאי הקוביות, ולא התכוונו להזכירו אי-פעם. הגג היה חייב לחכות עד הבוקר. הזדחלתי אל מזרנִי בעייפות בזמן שמאסטר לי הידס אל כד יין נוסף, מאזין לטפיחות טיפות הגשם המחלחלות דרך החורים כמו מטר כסף. שלולית קטנה נקוותה לרגליו, והדבר האחרון שראיתי לפני שעצמתי את עיניי היה המלומד הזקן, משקיף מהורהר על דמותו המשתקפת במי הגשם שהבהיקו באור הנרות כמו מראה.
התעוררתי בתחושה שמשהו מוזר קרה. במהלך הלילה הרגשתי כאילו עול גדול הוסר מעליי, ואף שתחושתי כי משהו חשוב עומד לקרות רק הלכה והתחזקה, הפעם בישרו כל האותות טובות. כאילו רגע הזעם הרצחני של מאסטר לי היה מטהר הכרחי, אם כי לא הבנתי למה. מאסטר לי העווה את פניו ונאנק תחת השפעתו של אור הבוקר, כרגיל, ואני הקלתי את כאב הראש שלו ברטיית פרוסות שורש זנגביל חם. כנראה הוא עצמו עדיין לא חש בהשפעה המטהרת, כי היה רגיש כמו יבלת.
הבוקר היה אפוף אד וערפל. בערך בשעת העֵז זינק מאסטר לי על רגליו, חטף את גלימתו ואת כובע הגשם שלו ויצא לעבר חנות היין של ווֹנג שְׂתוּם-העין, סימן רע על-פי-רוב, מפני שהוא יודע היטב שהניחוח המפורסם של היין של וונג מקורו בתיקנים מעוכים. הייתי בטוח יותר מתמיד שמשהו בעל חשיבות אדירה מתקרב היישר אל הזקן, והתלוויתי אליו בשמחה לשולחנו הפרטי.
מאסטר לי ישב שם, נראה כמו חמישים קילוגרם של סם-אש על סף התפוצצות, וזה כל מה שאני בטוח בו בנוגע לפרשה המוזרה של שִי טוֹוּ גִ'י. לא הבנתי דבר מכל מה שקרה אחר כך. אני יכול רק לתאר את המאורעות שהייתי עד להם, ולהודות מרצוני החופשי שנעלמו מעיניי הרמזים הדקים שהיו עשויים להבהיר לי מה מתרחש, ומה חשוב ומה לא.
התחל בהתחלה, אמר לי מאסטר לי. התקדם דרך האמצע, המשך עד הסוף, ואז עצור. זה מה שאעשה, ואולי אז יכתוב לי קורא טוב לב כלשהו מכתב ויסביר לי הכול.
– 1 –
וונג שׂתוּם-העין ואשתו האהובה פוּ השמנה עבדו בפרך כדי להרוויח ביושר את המוניטין של ניהול חנות היין הגרוע בכל סין. המוניטין הגרוע זיכה אותם בקהל לקוחות שהיה מושא קנאת האימפריה כולה, ותמהיל הלקוחות הרגיל נכח במקום כשהגענו אליו: בּוֹנְזים וטָאוּ-שִיהְ החליפו סיפורים גסים עם פורצים ורוצחים, ואומנים ומשוררים בולטים פלרטטו עם נערות ונערים יפים, בשעה שפקידי ממשל בכירים שיחקו קלפים עם סרסוריהם של אותם צעירים. החלק היחיד שיכולתי לראות מגופם של מלומדים בכירים היה כיפות הגזה מצופות הלכּה שלהם, מפני שהם כרעו ברך והטילו קוביות בחברת שודדי קברים. ליד אחד הקירות ניצבה שורת תאים מחופים בווילון למען בני האצולה, ומדי פעם הִפרידה יד מטופחת את וילון החרוזים כדי לזכות בתצפית טובה יותר על שוכני הבּיבים. תעלוליו של קהל הלקוחות היו עלולים להיות קיצוניים, ולכן פטרל וונג שתום-העין בשטח מסעדתו ללא הפוגה, גרב מלא חול משתלשל מידו. פו השמנה עדכנה אותו במתרחש באמצעות שריקות.
היא הכירה את כל מי שהיה חשוב או מסוכן. כשמאסטר לי נכנס, היא שרקה כמה תיבות משיר פופולרי שנכתב בהשראתו: אור ירח יחרוך ולהבת אש תצנן, בטרם מאסטר לי קאוֹ אל המידה הטובה יתבונן.
כפי שאמרתי, חיכיתי שמאסטר לי יתפוצץ, ובאותה המידה חיכיתי שתחושותיי המוקדמות יתממשו, ובאותו הרגע נפרדו שני וילונות בתאו של אציל, ואני אמרתי לעצמי: זהו זה! הנערה שיצאה מהתא הייתה אחד היצורים היפהפים שראיתי מימיי. היא בוודאי הייתה נסיכה, והיא פנתה היישר אל שולחננו. היא לבשה גלימה בצבע דבש מחומר אקזוטי כלשהו, וחזייה מכופתרת שבשוליה פרוות סנאי אפור. הטוניקה הארוכה שלה, בעלת השסע, נתפרה מהמשי היקר ביותר, "צְחור-קרח", המאבד את בוהקו אחרי חשיפה של עשר דקות לשמש ישירה. כיפתהּ השחורה הייתה מעוטרת בפנינים מושלמות, ונעליה הכחולות היו רקומות בחוט זהב. רגליה לא השמיעו אפילו רחש כשריחפה לעברנו כמו ענן מרהיב.
כשהתקרבה אליי מספיק, ראיתי שעיניה היפהפיות אחוזות טירוף. זינקתי לתנוחת הגנה לשמאלו של מאסטר לי, משאיר לו מרחב להפעיל את יד ימין, יד הסכין שלו. אך היא לא התייחסה אלינו, רק המשיכה לרחף, אפופת אד בושם קליל. מאסטר לי הבחין בניצוצות אש זעירים לוהטים עמוק בתוך עיניה הגדולות, ובאישוניה המורחבים מאוד.
"מלאה כדורי-רעם עד הזימים", הוא העיר.
הוא התכוון לפטריות ההזיה, שהיו כה מסוכנות עד שמכירתן נאסרה. פו השמנה הגיעה לאותה המסקנה והחלה לשרוק את נעימת "סכינים אדומות". וונג שתום-העין נע בזריזות. הנסיכה התקרבה אל שולחנו של בירוקרט נפוח, שהתהדר לראווה בכל תשעת כפתורי הדרגה האפשריים על כובעו והִרצה באוזני פקודים מעריצים, וחיוכה היה כה מתוק עד שנשימתי נעתקה. יד עדינה החליקה לתוך הטוניקה שלה. הגרב המלא בחול שוונג הניף פגע בעורפה בדיוק ברגע שבו נגע פגיונה בצווארו של הבירוקרט. היא צנחה אַרְצָה בחינניות של עלה נושר, ואחד מהמלומדים נשא את מבטו ממשחק הקוביות.
"שוב תפסת אותה, וונג", הוא אמר.
"יום אחד אני אפספס", אמר וונג בעגמומיות.
הבירוקרט השפיל את מבטו אל הגוף היפהפה, ראה מי הנערה והוריק. "בודהא יגן עליי!" צעק, ומיהר כל-כך להסתלק מן המקום, עד ששכח את ארנקו והפקודים מיהרו לקחת אותו ולחלק את הכסף ביניהם. וונג הרים את הנסיכה ולקח אותה לחדר צדדי, ובפעם האחרונה שראיתיה היא נאספה על-ידי צמד משרתים במדים שנשאו אותה משם בכיסא אפִּריון ממֶשי.
"אסור להאמין לתחושות מוקדמות", אמרתי לעצמי.
מאסטר לי הסגיל. "באיזה עולם אנחנו חיים", הוא אמר ונשם בכבדות דרך אפו. "שור, הנערה העדינה הזאת הייתה הגבירה הוֹוּ, שהיא במקרה אחת משלושת המשוררים הנפלאים ביותר באימפריה. בעידן תרבותי היו מכבדים אותה, קושרים לה זרים ומהללים אותה עד השמים, אבל אנו חיים בעידן של ניאו-קונפוציאניים".
הוא הטיח את אגרופו בכוח בשולחן, עד שקנקן היין שלו התעופף באוויר, ואני תפסתי אותו פן יישפך על גלימתו ויחורר אותה.
"הונאה, שור!" הוא אמר בזעם. "אנחנו חיים בארץ כה מסואבת, עד שאומנויותיה המוערכות ביותר הן הונאה וזיוף. הניאו-קונפוציאניים אינם יכולים להסכין עם העובדה שאישה תחונן בכישרון שכזה, ומובן שהם השולטים בצנזורים הקיסריים, השולטים בהוצאה לאור. ברוב חסדם הסכימו להוציא לאור את שיריה של הגבירה, אך לתדהמתה, גילתה שבמקום שם המְחַבֶּרת נכתב כך: 'מיוחס ליָאנְג וואן-לי'. באמת שזה מתוחכם מאוד. מן הכתוב משתמע שמישהו מזייף סגנון קלסי גברי, ובכך שיצירה אמיתית מסוּוגת מראש כמזויפת, למעשה שללו מהגבירה הוֹוּ את זהותה. מאז אותו היום היא משחיתה את מוחה בכדורי הרעם ומשספת גרונות של ניאו-קונפוציאניים, אבל הם פשוט רבּים מדי. בסוף הם ינצחו. בסוף היא תשתכנע שהיא לא קיימת באמת, ושבעצם היא עציץ או משהו אחר בטווח המחירים הזה, ואז הם ינעלו אותה במוסד ואילו הניאו-קונפוציאני הראשי ינכס לעצמו בניחותא את שירתה ויציג אותה כשלו".
הוא גמע את היין שלו בבת אחת ואותת לפוּ השמנה להביא לו עוד.
"נערי", אמר בעצב, "אנו חיים באחרית ימיה של אימפריה שהייתה פעם אדירה. הריקבון פשה, ואנו מכסים אותו בשקרים ומצפים אותו בזהב של שוטים, וביום מן הימים יתפרק כל העסק במשב רוח עז, ובַמקום שבו שגשגה פעם אימפריה אדירה, לא יישאר דבר מלבד נחיל עטלפים שנכנסים לחבית ויוצאים ממנה".
הוא היה מדוכא, אבל אני התעודדתי. ידעתי בוודאות בלתי מוסברת שתחושתי המוקדמת הייתה נכונה בכל זאת, ופשוט התמקדתי באדם הלא נכון. הנחתי שהיא קשורה לאימה בקול שהתחלתי לשמוע – עדיין לא ראיתי מי האיש המשמיע אותו, אבל מישהו פילס לו דרך בקהל, מדקלם שוב ושוב אותן מילים בלתי מובנות. אפילו מאסטר לי נשא את מבטו מקנקן היין שלו כשהבחין בכך.
"מעניין", אמר ונאנח אנחה קלושה. "לעתים נדירות מזדמן לאוזן לשמוע סנסקריט עתיקה. התפילה הגדולה מסוּטְרת הלב, למען הדיוק: גִ'יאָטֶה, ג'יאטה, הָרָגִ'יאָטֶה, הָרוֹסוֹג'יאטה, בּוֹצִ'י, סוּוָאקָה! כלומר 'אינו, אינו, אינו עוד, אינו עוד עמנו, איזו יקיצה, תרועות!' איש אינו יודע מדוע, אך לתפילה יש השפעה מרגיעה יוצאת דופן כאשר חוזרים עליה שוב ושוב".
אז ראינו את המדקלם, וחשתי אכזבה. ציפיתי לראות ברברי שעיניו פרא, אבל הוא היה בסך הכול בונז2. הוא היה נמוך וחיוור ונראה מבוהל עד מוות כמעט, והוא סרק את החדר בייאוש. עיניו ננעלו על מאסטר לי כמו צמד צדפות דביקות, והוא דשדש קדימה וצנח על ברכיו והחל להתרפס במלוא המרץ.
"בל-בל-בלפפ-בלפפט", הוא אמר, או משהו דומה.
"אם תפסיק לנסות לחצוב חור ברצפה באמצעות הסנטר שלך, יש סיכוי שתישמע בבירור", אמר מאסטר לי בנעימות. "למה שלא תעמוד ותתחיל מהתחלה?"
הנזיר זינק על רגליו והשתחווה תזזיתית כמו חיפושית קוּ-טוּ. "האם זכיתי לכבוד לדבר עם מאסטר לי הנכבד והעצום, ראש וראשון למלומדים ומחפשי האמת של סין?" הוא צווח.
מאסטר לי ביטל את המחמאות בנפנוף צנוע. "שם משפחתי הוא לי ושמי הפרטי הוא קָאו, וישנו פגם קל באופיי", הוא אמר. "זה רעי הנכבד, לקוחי לשעבר ועוזרי בהווה, שור מספר עשר. האם יש לך בעיה?"
הנזיר התאמץ להשיב לעצמו את השליטה העצמית. "אדון נכבד, אני אב המנזר העלוב של המנזר חסר החשיבות בעמק היגון. האם שמעת על העמק שלנו?"
"מי לא?" שאל מאסטר לי.
אני לא.
"חיינו בשלווה במשך מאות שנים, אבל כעת נרצח אחד הנזירים שלי באופן מחריד ובלתי אפשרי", אמר אב המנזר ונרעד. "פרצו לספרייה שלנו, ולעצים ולצמחים קרה משהו שלא תאמין שהוא אפשרי עד שתראהו במו עיניך".
הוא נתקף רעד, ונדרשו לו כמה רגעים עד שהצליח לבטא מילים נוספות.
"או, מאסטר לי, הנסיך הצוחק קם מקברו", הוא לחש.
"טוב, הוא תמיד אמר שהוא יחזור, אם כי נראה שהוא לקח את הזמן שלו", אמר מאסטר לי בקור רוח. "כמה זמן בן-החזירה האציל הזה היה בקברו?"
"שבע מאות וחמישים שנה", לחש אב המנזר.
מאסטר לי מזג לעצמו כוס יין נוספת. "דייקנות אינה מדורגת גבוה בסדר העדיפויות של נסיכים", אמר. "מה גורם לך לחשוב שהוא שב אל לוּל ילדותו?"
"ראו אותו. אני עצמי ראיתי אותו רוקד וצוחק באור הירח עם רעיו הרצחניים, וכאשר מצאנו את גופתו של האח המסכן פזלן, העידה ההבעה על פניו כאלף עדים על נוכחותו של הנסיך הצוחק. מצאנו את זה אחוז בידו, וחיפוש בספרייה הוכיח כי כתב היד נגנב ממנה".
אב המנזר הושיט בהיסוס פיסה קרועה ממגילת קלף עתיקה. מאסטר לי הציץ בה כבדרך אגב, ואז קפא. אף שריר בפניו לא זז, ולבי החמיץ פעימה. ידעתי מה משמעות הדבר, כשגופו דומם כסלע ועיניו כמעט חבויות מאחורי קמטים שנראו כמפת תבליט של סין כולה.
"עוד משהו?" שאל מאסטר לי בקור רוח.
הנזיר הקטן היה על סף עילפון. הזיכרון שהכביד עליו הבליט את עיניו מחוריהן, וקולו היה חנוק.
"נשמע צליל", הוא לחש. "אני לא יכול לתאר את הצליל הזה. למשמע אותו הצליל, חצי מהנזירים כמו נהפכו עיסה, אך החצי השני לא שמע אותו כלל. אלה ששמעו אותו נאלצו ללכת בעקבותיו. לא היה לנו כל רצון משלנו. הוא הוביל אותנו אל זירת חורבן שלא ניתן לתאר במילים. היה זה צליל שכאילו בקע משמים, אך השפעתו הייתה כמו של הנוראה במדורות הגיהינום, ואני ידעתי מיד שחייב אני לבוא אל פותר החידות הגדול בכל האימפריה".
מאסטר לי הפך את פיסת הקלף ובחן את גבה. "מה אתה יודע על כתב היד הגנוב?" שאל.
אב המנזר הסמיק. "אני לא מלומד. לא יכולתי לקרוא אף מילה בו", אמר, שפל רוח. "האח פזלן, הנזיר שנרצח, היה הספרן שלנו, והוא אמר שכתב היד עתיק אך לא יקר ערך. דבר זוטא שנועד להיות הערת שוליים לדברי הימים".
"מה היה גודלו?"
הנזיר התווה בידיו צורת גליל, גובהו כשלושים סנטימטרים ועוביו כחצי סנטימטר.
"מה קרה לגופתו של האח פזלן?"
"נותר מעט קרח בחדר הקירור שלנו, ולכן הוריתי להניח עליו את גופתו", אמר אב המנזר. "אדון נכבד, מסדרנו מסדר עני הוא, אבל ודאי שמעת על הנסיך לִיוּ פָּאוֹ. כתבתי לו, והוא בדרכו, ואני מבטיח לך שהוא ישלם כל…"
מאסטר לי נשא את ידו. "ייתכן שלא יהיה בזה צורך", אמר. "נניח שאציע את שירותיי, כולל כל הוצאותיי, תמורת פיסת הקלף הזאת?"
"מוסכם!" קרא הנזיר.
הסכמתו של מאסטר לי לטפל בעניין חוללה פלאים, והברנש הקטן כאילו איבד עשרים שנה מגילו בן רגע. העניין נסגר בתוך דקות. אב המנזר התבקש לשוב למנזרו מיד, ומאסטר לי הבטיח להתחיל לעשות את דרכו אל עמק היגון ביום המחרת. אב המנזר פיתח דימום רציני מהאף עקב ההטחות החוזרות והנשנות של סנטרו ברצפה בעודו מזדחל אחורה מן השולחן, אך פניו היו עולצות כשזינק על רגליו ורץ לבשר לנזיריו את הבשורות הטובות. מאסטר לי הביט בו כמו סב משועשע.
"נו, שור, מה אתה למֵד מזה?" הוא שאל
הוא התכוון לפיסת הקלף, וידע היטב שלא "למֵדתי" מזה כלום. יכולתי לקרוא רק את הכתב הפשוט ביותר, והקלף היה כתוב בקצרנות מלומדים, ועוד קצרנות עתיקה. השבתי לו במשיכת כתפיים.
"זה זיוף", אמר מאסטר לי בשמחה. עיניו סקרו את הקלף כמעט ביראת כבוד. "וזה בלשון ההמעטה של האלף. זה זיוף כל-כך נפלא, שראוי לבנות סביבו מקדש ולסגוד לו בתפילות ובגונגים ובקטורת, והנזיר שגילה זאת נרצח, בדיוק כפי שהיה צריך לקרות מבחינה אומנותית. בְּרכוֹת על הקרח ההוא!" הכריז מאסטר לי. "אם נסתמך על זה, אזי הריאה השמאלית של האח פזלן תהיה מלאה בגללי יאק, והריאה הימנית תכיל אפר וולקני, והקוקו הקצוץ של נזירות מתלמדות יהיה כרוך סביב המעי הגס שלו, ועל הכבד שלו יהיו חרוטים שבעת חילולי הקודש של דְזָאוּ דְזָאוּ. נערי, אנו עומדים לבצע את הנתיחה שלאחר המוות המענגת בהיסטוריה".
לא הייתי בטוח שנתיחה שלאחר המוות כלשהי יכולה להיות מענגת, אבל לא היה לי אכפת. האש הנושנה חזרה לעיניו של מאסטר לי, ואני חשתי כמו סוס קרבות שנקרא לשוב לשדה המערכה. למען האמת, כמעט צנפתי ובטשתי ברצפה.
(הוצאת אופוס, 2003. תרגום: יעל סלע. 251 עמודים)
1 המשמעות אינה ברורה, אם כי ההשלכות מבהילות. יש לזכור כי הכרכים השני עד החמישי של זכרונותיו של שור מספר עשר הוחרמו ונשרפו על ידי צנזורים קיסריים, ואף על פי שהשמועות גרסו כי קיימים עותקים נוספים, עותקים אלה לא נמצאו מעולם.
2 נזיר בודהיסטי (המתרגמת).