לפני כמה שנים החליט המורה שלי לספרות להעביר קורס חצי-שנתי בנושא הקשר בין סופרים ופרי עטם. "סופרים וסיפוריהם", הוא קרא לזה. לאורך כל השנה ניסינו לחבר בין המחבר לבין הטקסט עצמו – קנת' גרהם, אדגר אלן פו, א. א. מילן – ולבסוף הגענו למסקנה אחת, מאלפת ובלתי נמנעת: הסופר הוא המפתח העיקרי לפענוח של ספריו. החוכמה היא לראות מה מסתתר אי שם, מתחת לשכבות האוטוביוגרפיות.
כשניגשים לספר של פיליפ ק' דיק, הדבר הקל ביותר הוא לבוא בגישה של "הנה מנה דחוסה של שיגעון וערעור תחושת המציאות". ובאמת, עוד לפני שדיק עצמו ירד מהפסים, עסקו ספריו באובססיביות ראויה לציון בתימה הנכספת – מהי המציאות, והאם ניתן בכלל להגדירה בצורה כלשהי? השאלה הזו עולה איכשהו בכל ספריו, אם ברפרוף עדין (הפסנתרן המשוגע ב"הצלם") ואם כנושא מרכזי (יוביק). אלא שדיק, מלבד היותו מטורף נרקוטי, היה גם אינטלקטואל, והיו לו כמה דברים לומר על עוד כמה דברים. קחו לדוגמא את "כשל-זמן".
"כשל-זמן" (תרגום חסר משהו לשם הלועזי האימתני Martian Time-slip) ממוקם על מאדים העתידני של 1994, שלושים שנים אחרי שנת פרסומו של הספר במקור. הסיפור הוא סיפורם המורכב של כמה וכמה דמויות: ארני קוט, יו"ר איגוד השרברבים, שמקיים מגעים אינטימיים עם דורין, עובדת שלו, שמקיימת מגעים גם עם ג'ק בוהלן, איש תחזוקה, שנשוי לסילביה, עקרת בית, שמנהלת רומן עם אוטו זיטה, מוכר מדלת לדלת, שעובד בשביל נורברט סטיינר, סוחר לא חוקי של מאכלים מכדור הארץ, אביו של מנפרד, ילד אוטיסט, שמתיידד עם הליוגאבולוס, כהה-עור ציניקן, שהוא גם המשרת הפרטי של ארני קוט, ממנו התחלנו, המנסה לנוע קדימה ואחורה בזמן. וזוהי רק הרשימה הקצרה – "כשל-זמן" שופע דמויות, אינטריגות פוליטיות ופיתולי עלילה.
מריח כמו אופרת סבון? יכול להיות. הקרקע העלילתית שעליה בונה דיק את הרעיונות הפילוסופיים שלו נוטה להיות מעט שטחית; ועם זאת, ב"כשל-זמן" – שנכתב מעט אחרי שדיק זנח את החלום להתפרסם כסופר מיינסטרים – יש כמה רגעים אמיתיים של כאב אנושי מבעבע, ורצף עלילה אמין. בניגוד ל"הצלם", "כשל-זמן" לא כורע תחת עומס הדמויות; ובניגוד ל"האיש במצודה הרמה", "כשל-זמן" מנסה ומצליח לחבר את פאזל הדמויות לכדי סיפור משותף. בקיצור – מבחינה מבנית, "כשל-זמן" עשוי מצוין, ויש בו מכל הבא ליד. והכי חשוב – יש בו רגעים מופלאים של קריסת המציאות סביב הגיבורים.
אז איפה הבעיות?
כאן אנחנו מגיעים למילכוד. אחרי שנרגעים מההנאה שבקריאת רומאן עשוי היטב, מתחילים לתהות – מה בעצם ניסה דיק לומר ב"כשל-זמן"? או לכל הפחות, איזה שאלות ניסה לשאול?
במבט ראשון, זהו ספר על סכיזופרניה, שהיא, אליבא דדיק, המגפה העתידית הנוראה מכל. הספר אכן עוסק בסכיזופרניה, ובמבט עקום על המציאות; אך הפעם זהו רק הרובד העלילתי. מתחת לעיסוק בשיגעון, "כשל-זמן" הוא לא מד"ב פסיכולוגי, כי אם מד"ב חברתי גרידא. כמעט סאטירה.
הדמויות של דיק אמנם מחליפות מציאות ועוד מציאות, אך הפעם זה רק בכדי לגלות שהן כלואות במציאות האמריקאית, האפורה והבלתי נמנעת שאליה נולדו. הדמויות, כולן, אינן מאושרות. כולן גם אינן מרוצות מחיי הזוגיות שאמריקה השמרנית כופה עליהן. אלו שבוחרות לברוח נידונו לשוב, כי כך דפוסי המחשבה שלהן קובעים. היחיד שמצליח לחמוק מגורלו באמת הוא נורברט סטיינר, שמתאבד כבר בתחילת הספר. המוות הוא למעשה המוצא היחיד, וגם זה נלקח מגיבורי הספר בהמשך. ע"פ "כשל-זמן", המציאות האמריקאית היא דטרמיניסטית, וגם השליטה בזמן לא תשחרר את האמריקני הממוצע מגורלו הידוע מראש.
מכיוון שביקורת חברתית היא לא המומחיות המרכזית של דיק, "כשל-זמן" איננו ספר מושלם כמו "יוביק" או "ואליס". אבל הוא עדיין ספר מצוין ומהמם, משום שהוא מצליח, ללא כל קשר למסרים, להיות מבעית וטורד מנוחה לכל אורכו. למרות בעיות מסוימות בעריכה, יש בהחלט לברך את הוצאת אודיסאה על שהיא טורחת ומתרגמת ספר שכזה, שנים כה רבות לאחר צאתו לאור במקור.
לצערי נראה שהמבקר לא מבין רבות ביצירתו של פיליפ ק. דיק.
ביקורת חברתית היא לא המומחיות המרכזית של דיק? נו באמת, מהמוצר ביוביק, דרך הביקורת על החברה שנועלת משוגעים בואליס דרך המוסדות המושחתים של הצלם והתרבות הצרכנית ביוביק ובהצלם.
באמת נראה לי שפספסת כמה דברים בספרים של דיק.