מן הכריכה האחורית: כשרייצ'ל ואריק, שני ילדים רגילים, מתחילים לחלום בכל לילה את אותו החלום בדיוק, הוריהם אינם מאמינים להם. אבל האישה המוזרה בחלומם, שנחש כרוך סביב צווארה ושלג אפור צונח על ראשה, היא מכשפה אכזרית ורבת-עוצמה החוטפת ילדים מכדור הארץ לעולמה, אית'ריאה, כבר אלפי שנים. וכאשר נסחפים רייצ'ל ואריק לאותו עולם, לחש אחד בלבד מפריד בינם לבין אובדנם.
באחד מסיפורי האגדה הצבעוניים והסוערים שנכתבו אי-פעם, מגולל קליף מקניש את קורותיהם של גיבורים בעל כורחם הנקלעים לעולם של ניגודים, עולם מסתורי ומוזר של כישוף ושל קסם, אשר רב בו הנסתר על הגלוי. האם יצליחו רייצ'ל ואריק לשבור את לחש האבדון ולחזור בשלום לביתם?
לחש האבדון הוא הרפתקה מסחררת, סוחפת ומקורית מאת אחד מהקולות הבולטים בספרות הנוער העכשווית.
1
המכשפה
המכשפה ירדה במדרגות הארמון החשוכות. הלילה היה קר, סופת שלג נשבה בפראות בשמים והרוח יללה כמו זאב רעב.
"איזה ערב נהדר", נאנחה המכשפה באושר.
למרות הקור העז, היא לבשה רק שמלה שחורה דקה, ורגליה היו יחפות. סביב צווארה התפתל בלהט נחש, ממצמץ מפעם לפעם בעיני הארגמן שלו לעבר משבי השלג.
המכשפה פסעה בקלילות, מתענגת על קול מעיכת הקרח מתחת לבהונות רגליה היחפות, והאיש שבחברתה היה צריך להתאמץ כדי לא לפגר אחריה. גובהו היה פחות ממטר וחצי, וגילו יותר מחמש מאות שנים. קמטים בצורת קשת נמתחו משני צדי עיניו וגרמו להן להיראות כאילו נעקרו מחוריהן והוחזרו אליהם פעמים רבות. הוא דשדש במורד מדרגות הארמון התלולות, ורק אפו הגדול הפחוס וסנטרו המרובע נראו לעין. שלושה צעיפים לפחות כיסו את זקנו הדליל.
"אז איך אני נראית, מוֹרְפֶּת'?" שאלה המכשפה.
היא יצרה לרגע אשליה של פני אישה יפות.
"הילדים יאמינו לזה", מלמל. "למה את בכלל טורחת להיראות יפה, דְרַאגְוֵונָה? בדרך כלל לא אכפת לך מה הם חושבים".
המכשפה חזרה למראהּ הרגיל: עור אדום כדם, עיניים שטופות דם, ארבע מערכות שיניים – שתיים בחלקו הפנימי ושתיים בחלקו החיצוני של הפה הנחשי המתעוות. מוֹרְפֶּת' הביט בשורות השיניים המנסות לנשוך זו את זו במאבקן על המיקום הטוב ביותר לאכילה. כמה עכבישים משוריינים, סגולי עיניים, התרוצצו בין הלסתות וניקו את שאריות ארוחתה האחרונה של המכשפה.
"אה, אבל הערב יגיע ילד מיוחד", אמרה המכשפה. "אינני רוצה להפחיד אותו מהר מדי".
מוֹרְפֶּת' המשיך לרדת במדרגות מכוסות הקרח של צריח העין. הצריח התנשא מעל הארמון, מגדל דק שניקב את השמים. מתחתיו הצטופפו בשלג האגפים המשוננים האחרים של הארמון, זיזי האבן השחורים שלהם מזדקרים מעלה כרגלי חיפושיות. מוֹרְפֶּת' פסע בזהירות, עקב בצד אגודל. הוא העדיף לא להחליק – אילו היה נופל, המכשפה הייתה מחכה עד לרגע האחרון לפני שהייתה מואילה להציל אותו. הוא שם לב שדְרַאגְוֵונָה נרגשת במיוחד הלילה. היא גלגלה בעדינות את העכבישים על לשונה וצחקקה. זה היה צחוק דוחה, צורם, לא אנושי – כמוה. נחיריה, שנראו כמו עלי כותרת חתוכים של צבעוני, רחרחו את האוויר בלהיטות.
"ערב מושלם", אמרה. "הקור, החשכה והזאבים המשחרים לטרף. אתה מריח אותם?"
מוֹרְפֶּת' נחר, רוקע ברגליו כדי לשמור על חום גופו. הוא לא היה מסוגל להריח את הזאבים או לראות אותם, אבל לא פקפק בדבריה של דְרַאגְוֵונָה. עפעפיה המשולשים, שעצמות נעוצות בקצותיהם נפקחו ונמתחו עד לעצמות לחייה. כל פרט מהמתרחש בלילה היה גלוי תמיד לעיני המכשפה.
"והחלק הטוב ביותר של הערב עוד מצפה לנו", נאנחה. "בקרוב יגיעו ילדים חדשים. הם בטח יהיו מבולבלים קצת כמו תמיד, אבל אסירי תודה על הכנסת האורחים שלנו. מה נעשה בהם הפעם?" היא גיחכה, וכל ארבע מערכות השיניים שלה נדחקו קדימה ברשעות. "אולי נפחיד אותם עד מוות? מה דעתך, מוֹרְפֶּת'?"
"יכול להיות שהם יהיו חסרי ערך", ענה. "כבר הרבה זמן לא הגיע ילד מיוחד".
"אני חושבת שהלילה יהיה שונה", אמרה המכשפה. "חשתי בילד הזה כבר מזמן. הרגשתי בכוחותיו מתעצמים על פני האדמה. זהו ילד מחונן".
מוֹרְפֶּת' לא ענה. למרות שהשהות בחברת המכשפה הייתה בלתי נסבלת בעיניו, הערב רצה להיות לידה. אם ילד מיוחד עומד להגיע הוא רצה לדעת זאת לפחות כמוה, אם כי מסיבות שונות לחלוטין.
הם המשיכו לרדת במדרגות צריח העין, שבסופן המתינה להם כרכרה רתומה לשני סוסים שחורים עצבניים. בדרך כלל הייתה המכשפה מעופפת כדי לקדם את פני הילדים החדשים, אבל הערב שינתה מהרגלה מתוך גחמה.
היא המתינה בחוסר סבלנות למוֹרְפֶּת' שהתנודד במורד המדרגות האחרונות. הוא כל-כך אטי, חשבה. כל-כך זקן. יהיה תענוג להרוג אותו בקרוב, כשלא יהיה בו עוד צורך.
היא דחפה את מוֹרְפֶּת' לכרכרה, ולחשה לחש כשף מעורר אימה לכל אחד מהסוסים. הם זינקו בבעתה ממקומם, ויצאו בדהרה לעבר השער שבין העולמות.
2
המרתף
"מה קרה?" שאל אריק, לועס את הקורנפלקס שלו.
רייצ'ל משכה בכתפיה. "אתה יודע".
"עוד פעם החלום?"
"אהממ". רייצ'ל הניחה לשערה השחור והארוך להיטלטל מעל החלב שבקערית, ואז נופפה בו לעבר אחיה.
"תפסיקי", אמר אריק. הוא קירב את פניו אל פניה של רייצ'ל, פער את פיו לרווחה והניח לחלב ולקורנפלקס הלעוס לנזול מבין שפתיו המחייכות.
"אוף, תתבגר כבר", אמרה רייצ'ל.
אריק צחק. "להתבגר ולהיות כמוך? לא, תודה".
רייצ'ל התעלמה ממנו ובהתה באוכל שלא נגעה בו.
"החלום השתנה הלילה", אמרה. "הפעם היו שם – "
"ילדים", סיים אריק את המשפט. "אני יודע. ראיתי אותם. הם עמדו בשלג מאחורי האישה".
אימא שלהם עמדה לידם ובחשה את הקפה שלה. "אל תתחילו עם זה שוב, בבקשה", נאנחה. "תראי מה עשית, רייצ'ל. את התחלת בשטות הזאת עם החלומות, ועכשיו גם אריק הצטרף אליך. אני מבקשת שתפסיקו עם הבדיחה הזאת. זה אפילו לא מצחיק".
"למה אתם לא מאמינים לנו?" שאל אריק. "שנינו חולמים את אותם חלומות. בדיוק אותם חלומות".
"אתמול בלילה", אמרה רייצ'ל, "הילדים עמדו מאחורי האישה ורעדו. היו להם קמטים עמוקים מסביב לעיניים והם היו מכוסים בכפור".
"הם נראו חצי מתים", אמר אריק.
"תפסיקו כבר", הזהירה אמם. "נמאס לי מהשטויות האלה".
"אני אומר לך, אימא", אמר אריק. "האישה בחלום הייתה ממש מוזרה. מסביב לראש שלה ירד שלג שחור, וסביב הצוואר שלה הייתה שרשרת בצורת נחש שמסתכל ישר אליך".
"זה נחש אמיתי", אמרה רייצ'ל.
"התאמנתם על זה מראש", אמרה אמם בחוסר סבלנות. "אני מכירה אתכם. אתם חושבים שאני טיפשה? תגמרו את ארוחת הבוקר".
רייצ'ל ואריק השתתקו, גמרו לאכול ועזבו את השולחן. זאת הייתה שבת, כך שהם יכלו לעשות מה שמתחשק להם. אריק ירד אל המרתף לשחק עם דגמי המטוסים שלו. רייצ'ל, שקועה במחשבות, הלכה לקרוא בחדרה בתקווה שהספר ישכיח ממנה את החלומות. איך תוכל לשכנע את אימא שהם מספרים את האמת? כעבור זמן-מה היא הרימה את עיניה מהספר וגילתה שאימא עומדת בהיסוס בפתח החדר. ייתכן שעמדה שם כבר זמן רב.
"תגידי לי, אתם רציניים בעניין החלומות האלה?" שאלה.
"כן".
אימא נעצה בה מבט חודר. "באמת?"
רייצ'ל החזירה לה מבט. "אימא, בחיים לא הייתי ממציאה משהו כזה. אלה לא חלומות רגילים".
"אם את עובדת עלי – "
"אני לא. אני אומרת את האמת".
"הממ. בסדר". אימא טלטלה את התיק שלה. "אני הולכת לקניות. כשאחזור, נדבר על החלומות האלה ברצינות. איפה אבא שלך?"
"תנחשי".
"בחניה, מתקן את המכונית".
"עוד פעם", אמרה רייצ'ל.
שתיהן צחקו.
"שימי עין על אריק בשבילי, בסדר?" ביקשה אמה.
רייצ'ל הנהנה. "אני אבדוק מה שלומו עוד מעט".
אימא עזבה ורייצ'ל חזרה אל הספר שלה, מאושרת מכך שמישהו חוץ מאריק התחיל להתייחס ברצינות לעניין החלומות. מבחוץ נשמע קולן של מכוניות חולפות. כמה ילדים מצחקקים חלפו בריצה על פני הבית וגרמו לכלב של השכנים להתחיל לנבוח. אבא קילל כמה פעמים בחניה – קולות רגילים של שבת בבוקר. בסופו של דבר רייצ'ל פיהקה וניגשה לחפש את אריק. היא הלכה במסדרון הקומה העליונה – ונעצרה.
מה ששמעה לא היה קול רגיל של שבת בבוקר. זו הייתה צרחה.
מאיפה? מתחתיה, זה היה ברור. אבל לא מהמטבח או מהסלון. "אריק?" קראה, מאמצת את אוזניה. מה ששמעה היה ללא ספק צעקות, והן הגיעו ממעמקי הבית. כשרייצ'ל התקרבה אל המרתף, הצל שלה הבהב בצבע כתום על הקיר. שרפה?
"עזבו אותי!" שאג קולו של אריק. "הצילו! משהו מחזיק אותי… עזבו אותי!"
רייצ'ל הגיעה אל דלת המרתף הפתוחה לרווחה. היא רחרחה את האוויר בחשש, מציצה במורד גרם המדרגות התלול.
לא היו בפנים להבות, אבל המרתף כולו פָּעַם ובער באור אדום עז, כאילו שקיעה אדירה מאסה בשמים ופרצה אל תוך הבית. רייצ'ל סוככה על עיניה. על הקיר שבקצה האחורי של המרתף התעוותה דמות שחורה גדולה, תלויה באוויר. נשימתה של רייצ'ל נעתקה, והיא נפלה על ברכיה. איפה אריק? היא שמעה את התנשפויותיו. היא עקבה אחר הקול, והבינה שהדמות השחורה היא אריק. שתי רגליו התנופפו בפראות, וגופו הוצמד אל הקיר.
"רייצ'ל!" צעק כשהבחין בה. "משהו מחזיק אותי. אני לא מצליח להשתחרר!"
היא ירדה בריצה אל המרתף. "מה זה?"
"אני לא יודע! אני תקוע! אני לא יכול לראות את זה!" הוא הלם באגרופיו על הקיר שמאחוריו. "נו כבר, תורידי אותי מכאן!"
רייצ'ל אחזה בפרקי ידיו של אריק והחלה למשוך בחוזקה.
ואז ראתה את הטלף.
זה היה טלף שחור ענקי, שגודלו כגודל כלב. בשעה שרייצ'ל בהתה בו, שיסף הטלף את קיר הלבנים של המרתף מבחוץ. הוא לכד אחת מברכיו של אריק, הידק את אחיזתו ברגל כולה ומשך אותה החוצה, דרך הקיר.
"מה קורה?" ילל אריק, מבחין בהבעתה הנחרדת של רייצ'ל. "את רואה מה זה? תעשי משהו!"
טלף שני פרץ מבין הלבנים. הוא לפת את צווארו של אריק בשלוש ציפורניים ירוקות מחוספסות ומשך את ראשו מהחדר.
רייצ'ל זינקה קדימה. היא נאחזה באחת מזרועותיו של אריק ונתלתה עליה, מושכת את צווארו ואת ראשו בחזרה אל המרתף, סנטימטר אחר סנטימטר.
"תמשכי חזק יותר!" צעק קולו המעומעם של אריק. "תמצאי משהו להילחם בעזרתו!"
עיניה של רייצ'ל נעו סביב בחיפוש אחר משהו חד. אבל מה ששיחר לטרף מחוץ למרתף לא התכוון לאפשר לאריק לברוח. הטלפיים השחורים ריסקו חלק נוסף מקיר הלבנים, והפעם הם התקרבו אל רייצ'ל. כשהתרחקה מהם, התנופפו האצבעות הגרומות מול פניה וסטרו לה בחוזקה.
רייצ'ל נפלה מעוצמת המכה – ואיבדה את אחיזתה באריק.
שני הטלפיים התהדקו מיד סביב מותניו של אריק. הם גררו את כל גופו אל תוך הקיר. לרגע זינקה אחת מידיו בחזרה אל המרתף, הציפורניים שורטות את הרצפה בניסיון להיאחז במשהו, לא משנה במה – אולם אז נמשכה ידו בפראות לאחור ונעלמה גם היא.
רייצ'ל זחלה לאחור, רועדת ללא שליטה. לבנה שהתרופפה צנחה ליד רגלה, אבל לא היה שום זכר לטלפיים. היא מחתה בשרוולה את הדם משפתה.
לקרוא לאבא!
היא נסוגה למעלה במדרגות המרתף, לא מסירה את מבטה מהקיר. כשהגיעה לקצה המדרגות, הסתובבה וזינקה אל הדלת.
הדלת נטרקה בפניה.
רייצ'ל הושיטה יד אל הידית ופלטה צווחה – הידית הייתה לוהטת מכדי לגעת בה.
ואז, מאחוריה, נשמע קול חריקה איום. הקיר שבקצה המרתף רעד והתמוטט. לבנים התפזרו על הרצפה כמו שיניים שבורות.
רייצ'ל עטפה את כף ידה בסוודר שלה כדי להתגונן מהחום, ומשכה שוב את ידית הדלת.
"הדלת תקועה!" צרחה והלמה עליה באגרופיה. "אני לא יכולה לפתוח אותה. אבא! אבא!"
משב רוח הוטח בגבה וסחרר את גופה. כעת ראתה מולה דלת חדשה שהופיעה בקיר שבקצה המרתף. זו לא הייתה דלת רגילה. היא הייתה ירוקה וזוהרת, וצורתה הייתה צורת עין שהלכה והתרחבה. טלף גדול ושחור, ובו אותן אצבעות ענק שסטרו קודם על פניה, הרחיב אותה עוד ועוד.
מעליה שמעה רייצ'ל דפיקות עמומות.
"אבא!"
"מי שם?" שאל. "מה כל הבלגן הזה?"
"אלה אנחנו – אריק ואני! אנחנו… משהו מנסה להיכנס!"
"אני לא שומע מה את אומרת", צעק. "מה הרעש הזה? איזה מין משחק אתם – "
"אנחנו נעולים בפנים! אבא, הצילו!"
הוא החל לחבוט על דלת המרתף מבחוץ.
באותו הרגע, כאילו בתגובה לנוכחותו, התגברה הרוח שחדרה דרך דלת העין והפכה לסערה משתוללת. היא הכתה בראשה של רייצ'ל, נשאה לכלוך מרצפת המרתף והעיפה אותו אל עיניה. שרפרף עץ נגרר על הרצפה. דגמי המטוסים של אריק הסתחררו באוויר בטירוף, מוטחים שוב ושוב בתקרה.
רייצ'ל בקושי הצליחה לנשום. הרוח הלמה בה כמו אגרופים, ממלאת באבק את פיה ואת נחיריה. היא לא יכלה עוד לשמוע את אבא.
"איפה אתה?" צווחה.
פתאום נשמע קול ריסוק – גרזן מפצח עץ.
"תחזיקי מעמד!" צעק אבא. "אני בא!"
רייצ'ל הרגישה שהיא נמשכת לאחור. היא נעצה את רגליה בחוזקה במדרגות, נאחזת במשקוף הדלת בציפורניה. הגרזן של אבא הכה בדלת שוב ושוב, אבל העץ היה מוצק מדי וסירב להישבר. הוא השליך את הגרזן והכניס את ידו בחור שנפער בדלת.
"תחזיקי חזק, רייצ'ל. אל תעזבי אותי, לא משנה מה יקרה!"
היא נאחזה במפרק ידו. ואז, ממצמצת כדי להרחיק את האבק שהכאיב לעיניה, הכריחה רייצ'ל את עצמה להסתכל לאחור. היא ראתה שדלת העין כיסתה כעת כמעט את כל הקיר האחורי. שני טלפיים פערו אותה לרווחה ובין הטלפיים, ממלא את החלל שנפער בקיר, היה יצור שחור עצום עם עיניים משולשות שצבען ירוק זוהר. השערות שכיסו את כל גופו נעו ברוח, ובקצה כל שערה היה ראש נחש זעיר. ראשי הנחשים נמתחו קדימה לתוך המרתף וניסו להכיש את רגליה של רייצ'ל. היא קירבה את ברכיה לגופה ובעטה, עדיין נאחזת בידו של אביה.
היצור שמאחורי דלת העין ניסה להידחק אל תוך המרתף, אבל עדיין היה גדול מכדי לעבור בדלת. ואז נפער בפעם הראשונה פה במרכז ראשו של היצור. מתוך הפה, מבין ארבע מערכות שיניים, מיהרו החוצה תריסר עכבישים סגולי עיניים וזחלו לעברה על שערות הנחשים.
הפה לחש, "רייצ'ל…"
היא צרחה, ולשבריר שנייה בלבד הרפתה את אחיזתה בידו של אבא.
וזה כל מה שהיה דרוש.
הסערה חטפה אותה מיד ונשאה אותה דרך דלת העין.
היצור השחור הנמיך את כתפו כדי לאפשר לה לעבור. הוא העיף מבט אחרון במרתף ושאב את העכבישים בחזרה אל פיו. המראה האחרון שראתה רייצ'ל לפני שעזבה את העולם הזה היה צלו האימתני של היצור חולף מתחתיה, ואבא שסיים לשבור את דלת המרתף בגרזן וזינק פנימה.
הוא איחר את המועד. הלבנים בקיר שבו למקומן בקול חריקה, והיצור סגר אחריו במשיכה את דלת העין.
אביה של רייצ'ל רץ לתוך המרתף והלם באגרופיו על הקיר. שברי רהיטים צנחו על ראשו. הוא התעלם מהכאב והכה בקיר בעזרת הגרזן שוב ושוב. בסופו של דבר, כשכוחו תש, הניח לגרזן ליפול ארצה. הנזק היחיד שנגרם לקיר היה כמה שבבי לבנים שניתזו ממנו.
הוא הביט בזעם ביד שאיבדה את ידה של רייצ'ל, בעט בגרזן לצדו האחר של המרתף ופרץ בבכי.
3
בין העולמות
ברגע שנשאבה דרך דלת העין, מצאה רייצ'ל את עצמה נופלת בתוך בור שחור ועצום של ריקנות. היא הליטה את פניה בידיה וחיכתה להתרסקות. אבל במקום זה היא פשוט המשיכה ליפול וליפול ללא סוף בחשכה, מסתחררת במשך דקות, בקושי מצליחה לנשום בשל הרוח הקפואה שהכתה באכזריות בפניה.
ואז, כאילו הונחה מתחתיה כרית, נבלמה נפילתה. גופה נתלה במקומו בחלל, מתנודד קלות. האוויר סביבה עדיין היה חשוך לגמרי, אבל עכשיו הבחינה במשהו שהיה שחור אפילו יותר אוחז בזרועה – היצור מהמרתף. לרגע אחד סקרו אותה עיניו המשולשות, כל אחת מהן בגודל פניה של רייצ'ל, במבט חודר. ואז הוא התרחק וגופו העצום, חסר הצורה, נעלם מתחתיה בחשכה.
ברגע שהיצור שחרר אותה החלה רייצ'ל לצנוח שוב.
אחרי כמה שניות איומות היא הכריחה את עצמה להפסיק לצרוח. בלי לחשוב על מעשיה היא הושיטה את זרועותיה קדימה, חובקת את החשכה. אט-אט התייצב הסחרור חסר השליטה, עד שחשה שגופה מופנה עכשיו בכיוון אחד – ראשה למעלה ורגליה פונות מטה. היא מתחה את כפות רגליה כנגד הרוח העזה שנשבה לעברה מלמטה. יותר לאט, חשבה, נועצת את עקביה באוויר כמו גולש כנגד המדרון. היא התרכזה במחשבה הזאת בלבד, עד ששככה הסערה הקפואה והפכה לרוח רגילה, ולאחר מכן לרוח קלילה, שזרמה סביב כתפיה וראשה.
היא התרכזה ואמרה, "עכשיו, לעצור".
כאילו במשך כל הזמן הזה חיכה האוויר סביבה רק למוצא פיה, גופה נעצר מיד.
אני עשיתי את זה? תהתה רייצ'ל. איך הצלחתי?
היא הורתה לגופה להסתובב לאט. הוא ציית מיד ופנה במעגל מושלם, מאפשר לה להביט סביב. נשימתה נעתקה בפליאה. היא הרימה את ידה. ידה הייתה קרובה כל-כך לפניה עד שיכלה לחוש בהבל נשימתה עליה, אבל בחשכה המוחלטת היא הייתה בלתי נראית. אני רוצה לראות את היד שלי, חשבה. היד הוארה מיד באור עמום, במרחק כמה סנטימטרים מעיניה. רייצ'ל בהתה בה בהשתאות, מניעה את אצבעותיה. "ואת כל השאר", אמרה בקול רם, וכל גופה נשטף באור העמום. חזק יותר, חשבה רייצ'ל, וגופה הפך ללפיד זוהר באפלה המוחלטת שהייתה נתונה בה. "אור בכל מקום", צעקה רייצ'ל. היא ציפתה שהחלל סביבה יואר באור בהיר. במקום זה הכול נותר חשוך, חוץ ממיליוני גרגירי אבק זוהרים שאפפו את גופה, זורמים מעלה ברוח הקלה.
היא נרעדה. איך מתרחשים הדברים המדהימים הללו? היא חשה בעוצמה משכרת ממלאת את גופה, בכוחות משונים שלא ידעה על קיומם ממתינים שתשתמש בהם. מה פשר הדבר?
רייצ'ל בחנה את סביבתה. היא הייתה תלויה באפלה דוממת, חסרת תחתית. לא היו שום קירות או תקרה, ולא הייתה כל דרך לדעת לאיזה מרחק נפלה או באיזה מרחק מהקרקע היא נמצאת. אוויר לח עלה מלמטה והניע בעדינות את שערותיה. אריק לא נראה בשום מקום. היא ניסתה לקרוא לו – הרוח נשאה את קולה החלוש מעלה והלאה. לא נשמע שום קול אחר.
שפתה של רייצ'ל הייתה נפוחה במקום שבו הכו אותה הציפורניים במרתף. טיפת דם קטנה זלגה במורד סנטרה והתגלגלה מקצהו. היא אימצה את עיניה והצליחה להבחין בה לכמה שניות, צונחת מטה במהירות.
חייבת להיות דרך למצוא את אריק…
"איפה הוא?" שאלה את החשכה, ומיד ראתה מתחתיה נקודה כחולה מסתחררת. היא זיהתה את הצבע הזה – הסוודר של אריק. "תביאו אותו אלי!" ציוותה – אבל הפעם פקודתה לא נענתה. הצבע הכחול הלך והתרחק, צונח רחוק יותר ויותר בכל שנייה. היא ידעה שהיצור ודאי נמצא אי-שם בחשיכה, אולי נועץ באריק את עיניו המשולשות. האם גם לו היו כוחות כמו שלה, או שהוא פשוט ממשיך להסתחרר וליפול, מלא אימה?
למרות הפחד שלה לרדת למטה לעבר היצור, רייצ'ל אזרה אומץ והורתה לעצמה לצלול לעבר הכתם הכחול המתרחק. לבה צנח בקרבה, ורגע לאחר מכן סערת הרוח שבה להכות בראשה והיא נזרקה מטה. מהר יותר, אמרה לעצמה, וגופה ציית, הרוח הופכת לכפור על פניה.
הדמות הכחולה הייתה קרובה יותר עכשיו. רייצ'ל מיהרה לעברה, משתמשת בזרועותיה כבכנפיים, ועכשיו צנחה לצדו של אריק. היא אחזה בגופו המסתחרר ובלמה את נפילת שניהם עד שעצרו. אריק היה מחוסר הכרה. הנפילה או הפחד מהנפילה או הרוח שגזלה את נשימתו גרמו לו לאבד את ההכרה. היא חיבקה אותו זמן רב עד שהתעורר מעלפונו, ואז הניחה לו להתייפח ארוכות על כתפה וניחמה אותו. לבסוף נשא אליה את פניו במבוכה. שאריות קיא היו מרוחות סביב פיו ודבקו בצווארו.
הוא בהה בה. "את… זוהרת, רייצ'ל. מה – מה קורה?"
רייצ'ל זקפה את גבותיה. "אני לא יודעת, אבל בזמן שהיית חסר הכרה עשיתי כמה ניסויים. תסתכל". היא התרכזה לרגע והפכה את שערה לאדום, אחר כך לצהוב ולבסוף בחזרה לשחור.
"א-איך את עושה את זה?" גמגם אריק.
"אני לא בטוחה", אמרה רייצ'ל בקול מתוח. "אבל עד עכשיו לא היו הרבה דברים שלא הצלחתי לעשות". היא גרמה לשפתיה לזהור בצבע זהב.
אריק מצמץ כמה פעמים. "גם אני יכול לעשות את זה?"
"תנסה", אמרה רייצ'ל. "פשוט תצווה על חלק מהגוף שלך לזהור".
אריק צמצם את עיניו בריכוז. שפתיו לא זהרו. הוא ניסה עוד כמה פעמים, אך ללא הצלחה. בסופו של דבר ויתר. "מה קורה?" שאל ברצינות. "אנחנו מתקרבים אל הדבר ששאב אותנו לכאן, נכון?"
"לא. אנחנו פשוט מרחפים כאן". רייצ'ל ליקקה בזהירות את שפתה הנפוחה. "אבל אני מניחה שאנחנו צריכים לנסות לרדת למטה. אנחנו לא יכולים להישאר תלויים כאן לנצח".
"אל תרדי למטה, טיפשה", אמר אריק. "עופי למעלה! קחי אותנו בחזרה למרתף".
כמובן! איך לא חשבה על זה בעצמה? רייצ'ל אחזה באריק ודמיינה את שניהם מרחפים מעלה אל זרועותיו של אבא. דבר לא קרה. היא ניסתה להדוף את עצמה מעלה לגובה כמה מטרים. עדיין כלום.
"נהדר", רטן אריק. "כנראה שהדבר ההוא רוצה שנישאר". הוא הביט למטה בחשש. "ראית אותו? אני רק יודע שהוא היה גדול".
רייצ'ל סיפרה לו מה קרה במרתף, פוסחת על החלק עם שערות הנחש והעכבישים.
אחרי שתיקה ארוכה אמר אריק, "אם הוא ירד אחרייך לכאן, הוא בטח מחכה בתחתית".
"אולי".
"בטוח".
"הממ".
מפני שלא הייתה להם שום אפשרות לעוף מעלה, הניחה להם רייצ'ל לרחף מטה באטיות. במשך כמה דקות הם הביטו בחשש אל תוך האפלה, מצפים שהטלפיים השחורים יושטו מתוכה בכל רגע.
"חכי רגע!" פלט אריק לבסוף. הוא הצביע על כתם אור חלוש למרגלותיהם. "יש משהו למטה. אנחנו מתקרבים אליו. תסתכלי!"
רייצ'ל הביטה בכיוון שאליו הצביע, וראתה כתם אפור זעיר שהלך וגדל במהירות מתחתיהם.
"היצור היה שחור, נכון?" שאל אריק.
רייצ'ל הנהנה. "עם עיניים ירוקות".
"אולי הוא כבר לא שחור".
"אולי זה עוד מישהו שנשאב לכאן איתנו".
"גדול מדי", אמר אריק בנימה פסקנית.
רייצ'ל ראתה שהוא צודק. העצם האפור הלך והתקרב, גדל עד שכיסה את כל החלל מתחתיהם. זה לא היה ילד נוסף, אלא משהו עצום וחסר צורה.
"זה נראה רך", אמרה רייצ'ל. "אתה לא חושב?"
אריק התחיל לבעוט באוויר. "אנחנו עומדים להתנגש בזה. הדבר ההוא נמצא ישר מתחתינו! תעצרי אותנו!"
רייצ'ל ניסתה לעשות זאת, אבל הצליחה רק להאט את היסחפותם לעבר האפרוריות. לבסוף הייתה הנפילה שלהם כל-כך אטית, שאפילו נוצה הייתה חולפת על פניהם. קור נגע בעורה של רייצ'ל, ואחריו משב רוח קפואה. האוויר סביבם היה לא רק קפוא אלא גם מלא בנקודות אור מהבהבות.
"הם נראים כמו כוכבים", לחש אריק, מביט סביב. "אני בטוח שאלה כוכבים. זה בטח לילה. אנחנו בטח נמצאים… אנחנו בטח בחוץ".
בעודו אומר זאת, הם נחתו ברכּוּת על מצע שלג.
ירח מלא ענקי, גדול פי חמישה מגודלו של הירח בכדור הארץ, האיר באור קר את השמים. רייצ'ל הביטה סביב בחשש, תרה אחר כל רמז לסכנה. גזעי עצים מפותלים ומשונים הקיפו אותם. כל עץ היה מכוסה בשכבת שלג עבה שגרמה לענפים להיראות כאילו הרכינו את ראשם בברכת שלום. השלג היה אפור, לא לבן. רייצ'ל הושיטה את ידה בתימהון כדי לתפוס אחדים מהפתיתים האווריריים שצנחו מהשמים. הפתיתים נמסו בכף ידה והותירו רטיבות כהה על אצבעותיה. השלג האפור כיסה את האדמה סביבם במעטה אחיד.
"לעזאזל, איזה מקום בכדור הארץ נראה ככה?" שאל אריק.
"שום מקום", אמר קול מאחוריהם.
הילדים קפצו. מולם, כורעת בשלג ומחייכת, ניצבה האישה מהחלום. עיניה היו ירוקות בורקות, ובתוכן זהרו ניצוצות בצבעי כחול-ספיר וסגול. שיער שחור חלק גלש על כתפיה, וסביב צווארה החינני ענדה ענק יהלומים בצורת נחש. עיני הנחש היו אבני אודם גדולות אדומות, ורייצ'ל ראתה אותן ממצמצות.
לידה רבץ יצור כפוף ושפוף, שנראה כמו גמד בא בימים.
"מי… מי את?" שאלה רייצ'ל את האישה.
"שמי דְרַאגְוֵונָה", השיבה המכשפה. היא הצביעה על האיש. "וזה מוֹרְפֶּת', המשרת שלי. ברוכה הבאה לעולם אית'ריאָה, רייצ'ל".
רייצ'ל מצמצה. "איך את יודעת את שמי?"
"הו, אני יודעת הרבה דברים", אמרה דְרַאגְוֵונָה. "למשל, אני יודעת שאריק מפחד ממני. למה לדעתך הוא מפחד ממני?"
רייצ'ל חשה באריק מסתתר מאחוריה.
"זה לא מוצא חן בעיני", לחש. "משהו לא בסדר. אל תסמכי עליה".
רייצ'ל היסתה אותו, אבל גם היא הייתה מודאגת. האם באמת ייתכן שזאת האישה מהחלום? היא שמה לב שהאדם-גמד רועד במגפי השלג שלו, בזמן שדְרַאגְוֵונָה היחפה נראתה נינוחה לגמרי, חסינה לקור.
"צנחנו הנה במנהרה חשוכה", אמרה רייצ'ל. "יצור עם טלפיים שחורים– "
"הוא איננו עוד", אמרה דְרַאגְוֵונָה. "הברחתי אותו".
"אבל איך יכולת לעשות את זה?" מחתה רייצ'ל. "אני מתכוונת, הוא היה עצום, ו–"
"תשכחו מהטלפיים השחורים", אמרה דְרַאגְוֵונָה. "ותלבשו את הבגדים האלה".
מוֹרְפֶּת' הושיט לרייצ'ל ולאריק מעילים חמים, צעיפים וכפפות. רייצ'ל בחנה את הבגדים, בידיעה שהם לא היו בידיו של הגמד רגע קודם לכן. הבגדים התאימו בדיוק למידתם של הילדים. רייצ'ל הניחה על כתפיה צעיף עם שולי פרווה. ברגע שהצעיף נגע בה, היא חשה שהוא מהדק את עצמו היטב סביב צווארה.
היא נרעדה, תוהה מה עוד עומד לקרות. האם היה זה עולם קסום? האם היא תוכל להשתמש כאן בכוחות שגילתה במסע בין העולמות? מי האישה המסתורית הזאת? היא הציצה באריק שנצמד אל מותניה, וראתה שעיניו מפוחדות.
"אנחנו חייבים לחזור הביתה", אמרה רייצ'ל בתקיפות.
"אל תחשבו על זה בכלל", אמרה דְרַאגְוֵונָה. היא הביטה באריק. "מה הממתק האהוב עליך?"
"אני לא אוהב ממתקים", אמר בחשדנות.
דְרַאגְוֵונָה חייכה. "באמת?"
"טוב…" הבעת פניו הייתה מבולבלת. "אולי סוכריות ג'לי".
רייצ'ל נדרכה. היא ידעה שאריק לעולם אינו אוכל סוכריות ג'לי.
"ככה חשבתי", אמרה דְרַאגְוֵונָה. "תבדוק בכיסים שלך".
"רק רגע", התלוננה רייצ'ל. "אנחנו רוצים ללכת הביתה. אנחנו לא רעבים. אוי!– "
סוכריית ג'לי ירוקה התגנבה מכיס מעילו החדש של אריק, זחלה לאורך שרוולו וזינקה ארצה. סוכריה כחולה יצאה בעקבותיה. בתוך דקות קפצו סוכריות ג'לי ממעיליהם של שני הילדים, מתפתלות על השלג ומנסות לברוח.
עיניה של דְרַאגְוֵונָה הבזיקו . "אל תתנו להן לברוח!"
אריק, בלי להבין מדוע, החל לרוץ אחרי הסוכריות ולדחוס אותן לפיו.
מוֹרְפֶּת', שעמד קרוב אליו, נאנק בדממה. הוא ראה שסוכריות הג'לי היו בעצם עכבישים משוריינים, מתרוצצים בניסיון למצוא את דרכם בחזרה אל פיה של דְרַאגְוֵונָה. המכשפה נהגה בהתאם לציפיותיו, והטילה כישוף על הילדים להנאתה – וכדי לבחון את תגובתה של רייצ'ל.
מאמציו של אריק לתפוס את סוכריות הג'לי ולאכול אותן נעשו קדחתניים. עכביש עם ארבעה ניבים משוננים זחל בתוך פיו. אריק לעס אותו בתאווה בזמן שחיפש סוכריות נוספות שאולי התרחקו בזחילה בשלג.
רייצ'ל הייתה מרותקת לסוכריות לא פחות ממנו. היא אחזה אחת מהן קרוב לפיה. הסוכריה התפתלה בין אצבעותיה, מפתה אותה לנגוס בגופה העסיסי, אבל הבעת הגועל על פניו של מוֹרְפֶּת' גרמה לה להסס. ובכל זאת היא השתוקקה לאכול אותה. רייצ'ל הביטה לעבר מוֹרְפֶּת' הזועף ולעבר האישה שהתגלגלה מצחוק, ומהם אל סוכריית הג'לי שהתחננה להיאכל. לבסוף, במאמץ עילאי, השליכה מידה את הסוכריה. הסוכריה נחתה על שמלתה של האישה ומיהרה להתפתל לעבר שפתיה.
דְרַאגְוֵונָה קטפה את הסוכריה מסנטרה והושיטה אותה לרייצ'ל. "את לא רוצה אותה?" שאלה. "אלה סוכריות מצוינות".
"לא", מלמלה רייצ'ל בהיסוס. "זאת אומרת, כן, אני רוצה לאכול אותן. זאת אומרת, אני לא אוהבת סוכריות ג'לי… זאת אומרת –" היא הביטה באריק, שהיה שקוע במרדף אחר הסוכריות שסביב כפות רגליה. "זאת אומרת –" היא ניסתה לחשוב על כל דבר חוץ מהממתקים. "מה שאנחנו רוצים באמת זה לחזור הביתה". אריק התעלם ממנה. "נכון? אנחנו רוצים לחזור הביתה עכשיו".
"תשתקי כבר, רייצ'ל", אמר אריק, ריר נוטף מפיו. "אל תקשיבי לה, דְרַאגְוֵונָה". הוא הוציא לשון לעבר רייצ'ל. "רייצ'ל מדברת שטויות, כרגיל".
רייצ'ל הביטה באריק באי-אמון. לפני רגעים אחדים פחד מהאישה. מה שינה את דעתו? היא הסתכלה בחשש בדְרַאגְוֵונָה ובגמד, וחשה שסכנה גדולה מאיימת עליהם. האם עליה לנסות לברוח? אבל זה אומר שיהיה עליה להשאיר את אריק מאחור…
המכשפה התרוממה לאט מכריעתה. היא מתחה את איבריה כמו חתול, מיישרת את זרועותיה ואת רגליה עד שהזדקפה מלוא קומתה, יותר משני מטרים. היא דחקה את בהונותיה לתוך השלג והחלה לרחף כמה סנטימטרים מעל הקרקע, לעבר רייצ'ל.
"בואי נסתכל עליך מקרוב", אמרה דְרַאגְוֵונָה. היא רפרפה באצבעה על אפה ועפעפיה של רייצ'ל, כאילו עוקבת אחרי דוגמה מורכבת שהתגלתה לה שם. "הממ. את ילדה מרתקת. אני רואה עכשיו שאת כל מה שציפיתי שתהיי. יותר ממה שציפיתי. אמרי לי: אריק היה הראשון שיצא דרך הקיר, לפנייך. אם כך, איך הגעתם לכאן יחד?"
רייצ'ל רצתה לענות בזהירות, אבל גילתה שהיא חייבת לענות את האמת. "פשוט עפתי אליו. זה היה קל".
דְרַאגְוֵונָה צחקה. "אילו דברים נוספים עשית בקלות?"
רייצ'ל סיפרה לה כל מה שאירע במסע בין העולמות. היא לא יכלה להימנע מכך. כל פרטי המסע נפלטו מפיה.
לבסוף נראה שדְרַאגְוֵונָה באה על סיפוקה. "הדבר שאת עשית בקלות כזאת, רייצ'ל, הוא משהו ששום ילד לא הצליח לעשות מעולם. אף לא אחד. ואלפי ילדים הגיעו לכאן לפנייך. אלפי ילדים חסרי ערך. בואו אחרי".
רייצ'ל גילתה שוב שאין לה ברירה אלא לציית. היא הושיטה את זרועותיה קדימה לעבר ידיה המושטות, הקפואות, של דְרַאגְוֵונָה. עמוק בתוכה ציווה עליה חוש כלשהו להתנגד, להישאר ליד אריק ולהימלט איתו בהקדם האפשרי. במקום זה, היא גילתה שהיא משלבת את זרועה בזרועה של דְרַאגְוֵונָה. מוֹרְפֶּת' אחז בידו הקטנה של אריק, וכל הארבעה פסעו יחד בשביל שנמתח בשלג, כאילו טיילו בו יחד פעמים רבות בעבר.
הסוסים השחורים והכרכרה המתינו להם. בפנים התיישב אריק ליד מוֹרְפֶּת'. הוא הפסיק להתלונן, וידיו היו שלובות בנימוס בחיקו. מוֹרְפֶּת' בהה נכחו במבט חסר רגש. רייצ'ל בקושי שמה לב אליהם. היא הצטופפה קרוב יותר לדְרַאגְוֵונָה, מרותקת ליופיה, לקולה ולתנועותיה. רייצ'ל שכחה שרצתה לחזור הביתה. היא שכחה שהבית קיים בכלל. היא לא הצליחה להסיר את עיניה מהמכשפה.
דְרַאגְוֵונָה תפסה בידה כמה פתיתי שלג אפורים שהתעופפו פנימה דרך חלון הכרכרה הפתוח.
"שנעוף?"
רייצ'ל הנהנה בהתרגשות.
המכשפה לחשה אל הסוסים השחורים האדירים. כהרף עין, התרוממו פרסותיהם באוויר, פניהם מועדות אל הארמון.
4
הכניסה אל הארמון
רייצ'ל לא זכרה דבר מהטיסה הארוכה והקרה בכרכרה. במהלך המסע חיבקה אותה המכשפה בחוזקה וירתה לעברה שאלות. רייצ'ל סיפרה לדְרַאגְוֵונָה הכול, סודות שלא סיפרה אפילו לחברותיה הטובות ביותר. היא סיפרה לה על בית הספר, על הוריה, על הצבעים החביבים עליה. היא סיפרה לה על כל הדברים האהובים והשנואים עליה ביותר. דְרַאגְוֵונָה התעניינה במיוחד בדברים השנואים עליה.
כשהמכשפה גילתה את כל מה שביקשה לדעת, החליקה שרשרת הנחש מצווארה, והנחש התפתל סביב צווארה של רייצ'ל ונדנד את ראשה לפנים ולאחור עד ששקעה בטראנס עמוק – מצב שממנו רק המכשפה יכלה לעורר אותה.
בשעה שרייצ'ל ישנה, התאמצה המכשפה לרסן את התרגשותה. כוחה של הילדה האנושית הזאת היה רב משקיוותה. היא למדה לעוף בחלל שבין העולמות. היא סירבה לאכול את הסוכריות, אפילו כשעודדו אותה לעשות זאת.
אני תוהה, חשבה דְרַאגְוֵונָה, האם הילדה הזאת היא הילדה שחיכיתי לבואה זמן רב כל-כך? היא נאנחה. כמה ילדות אחרות נראו מבטיחות כל-כך בהתחלה, ומאוחר יותר התגלה שהיו חלשות מדי לשלוט בלחשים רבי העוצמה של הכישוף? אולי, למרות הכול, רייצ'ל היא סתם עוד ילדה חלושה…
המכשפה הנחיתה את הכרכרה על הקרקע וקראה בשקט לזאבים שלה. בִּן רגע הם הופיעו והחלו לרוץ לצד הכרכרה, נוגסים בעקבי הסוסים, שותפים להנאתה מהלילה הקר.
דְרַאגְוֵונָה נרגעה וזנחה את מראה האישה היפה. אוזניה שקעו לתוך גולגולתה. פניה הפכו אדומות כדם ועפעפיה נמתחו לצדדים ונפגשו באחורי ראשה, כך שעיניה יבחינו בכל פרט סביבה בבהירות מוחלטת.
מתוך דחף רגעי, בעטה המכשפה בנהג הכרכרה ממושבו. היא אחזה במושכות והצליפה ללא רחם בסוסים לאורך כמה קילומטרים. ארבע מערכות השיניים שלה בהקו באור הירח הענקי ארמאת'.
בסופו של דבר בלמה המכשפה את דהרת הסוסים המבועתים ליד מדרגות הארמון. כמה אנשים קטנים שנראו כמו מוֹרְפֶּת' עמדו שם והמתינו.
"מהר, טיפשים!" צעקה בקוצר רוח. "קחו אותם למעלה!"
"א-אבל, מלכתי", גמגם אחד מהם. "החדר אינו מוכן לאורחים". הוא הציץ במבט חד בשני המשרתים האחרים. הם עטפו בשמיכות חמות את רייצ'ל ואריק השקועים בשינה עמוקה, ונשאו אותם במעלה מדרגות הארמון.
"לא מוכן!" נהמה דְרַאגְוֵונָה. "ומי אשם בכך, לייפרים? אתה?"
הוא השפיל את מבטו.
"לא,זו אשמתי", אמרה משרתת אחרת – גמדה אדומת שיער בעלת פני ילדה ועיניים מוקפות קמטים כשל אישה זקנה. "תענישי אותי!"
"תשתקי, פֶנָגֶל!" היסה אותה לייפרים.
המכשפה צחקה. "אולי אני צריכה להעניש את שניכם. גם את האב וגם את הבת. את האב על סכלותו ואת הבת על כך שפצתה את פיה". היא מתחה את צווארה לכיוון הירח. לייפרים נורה מיד אל השמים החשוכים, ונשאר תלוי באוויר בגובה מאות מטרים.
"מה עלי לעשות לאביך?" שאלה המכשפה את פֶנָגֶל. "האם מגיע לו עונש חמור, או רק עונש קל?"
"בבקשה אל תפגעי בו", התחננה פֶנָגֶל. "הוא רק ניסה להגן עלי. אני הייתי זו ששכחה. אעשה כל מה שתבקשי".
"ילדה", אמרה דְרַאגְוֵונָה, "אין לך שום דבר להציע לי כפיצוי. בממלכתי רק לי מותר לשכוח, ואני לעולם איני שוכחת דבר".
לייפרים הוטח בחוזקה בגזע עץ בקרבת מקום. כשגופו פגע בקרקע, עלה מברכיו קול ריסוק. למשך כמה רגעים התענגה דְרַאגְוֵונָה על מאמציו ליישר את רגליו המרוסקות. אחר כך נשאה את זרועותיה באוויר והתרוממה מהאדמה הקפואה, מתעופפת לעבר אורות צריח העין.
ברגע שהמכשפה נעלמה מטווח ראייה, מיהרה פֶנָגֶל אל אביה. הוא שכב למרגלות העץ וגנח בקול רם.
"ששש, אבא", אמרה. "זה בסדר. היא הסתלקה".
איש אחר בעל זקן קצר ומחודד מיהר לתפוס פיקוד. הוא בחן את פצעיו של לייפרים והורה לשלושה מהאחרים לפנות אותו לבקתת עץ קטנה, שבה טיפלו בחתכים שלו וקיבעו את רגליו השבורות.
פֶנָגֶל הביטה בכעס באיש המזוקן. "לא יכולת לעשות משהו כדי לעזור לו, טרימק? אתה אמור להיות המנהיג שלנו! אתה אומר כל הזמן שאנחנו צריכים להגן אחד על השני מהמכשפה, אבל פשוט עמדת שם בשקט, כמו כל האחרים. איך יכולת?"
טרימק הרכין את ראשו. "מתקפה ישירה על דְרַאגְוֵונָה לא תצלח לעולם". אמר. "אביך מבין זאת היטב. אם הייתי עושה משהו כדי לנסות לעצור את המכשפה, היא הייתה הורגת אותי".
לייפרים הנהן ופֶנָגֶל המתייפחת אחזה בידו של אביה.
לייפרים לחש, מתייסר בכאבים, "אנחנו לא יכולים לפגוע במכשפה, אבל אולי מישהו אחר יכול. מוֹרְפֶּת' הצליח לשלוח הודעה באמצעות העיט רוֹנוֹקוֹדֶן לפני שהם עזבו את השער בין העולמות. הוא אומר שהילדה החדשה שהגיעה, רייצ'ל, התנגדה לדְרַאגְוֵונָה. היא סירבה לאכול את הממתקים של המכשפה. הייתם מאמינים? הייתי כל-כך נרגש מהחדשות ששכחתי לפקח על ההכנות. טיפשי מצדי – דְרַאגְוֵונָה לעולם אינה סולחת על כישלונות".
פֶנָגֶל הביטה בצער ברגליו המרוסקות. "הכול באשמתי…"
"אל תאשימי את עצמך", אמר אביה. "אף אחד אינו מצליח להימלט מנחת זרועה של דְרַאגְוֵונָה לזמן רב".
טרימק צעד לפנים. "אתה אומר שהילדה הזאת, רייצ'ל, סירבה לשתף פעולה ודְרַאגְוֵונָה הניחה לה לחיות?"
"כן", אמר לייפרים בהתרגשות. "מתברר שאפילו המכשפה הזקנה התרשמה ממנה. היא כנראה ילדה מיוחדת". הוא פנה אל פֶנָגֶל. "את זוכרת את ילדת התקווה שסיפרתי לך עליה?"
"זאת שתגיע מעולם אחר?" שאלה פֶנָגֶל. "הילדה שחורת השיער שתחזיר אותנו לכדור הארץ?" היא חייכה חיוך קטן. "זאת לא הייתה סתם אגדה?"
"ששש!" השתיק אותה טרימק. "בדיוק. זאת סתם אגדה ישנה. טפלי באביך".
טרימק חילק הוראות להכנת אלונקה ויצא מהבקתה.
כמו תמיד, שרר בחוץ קור מחריד. ענני סערה התקדרו מעל כל חלקם הצפוני של השמים. במערב הבהבו כוכבים מעטים. טרימק נאנח, והתפלל שאורם המהבהב יצליח לעצור את הסערה. מדרום הביט מטה בעגמומיות הירח הענקי הקפוא ארמאת', ופניו המצולקות לא הציעו כל נחמה. מעניין, חשב טרימק, אם במשך אלפי השנים שהירח הזה מביט מטה על הכוכב שלנו, הוא חזה ולוּ במתקפה מוצלחת אחת על המכשפה? אף לא אחת, ידע. אף לא אחת.
הוא פנה אל שביל לצד מדרגות הארמון, ודשדש בשלג אל ביתו. מוֹרָנטָה, אשתו, חיממה מרק מעל האח הפתוחה בזמן שסיפר לה על אירועי הלילה.
היא נרעדה. "אתה חושב שהרייצ'ל הזאת היא ילדת התקווה?"
"אני מפקפק בכך", אמר טרימק בביטול. "ראינו כל-כך הרבה ילדות באות והולכות. תמיד נדמה שהן נושאות בחובן הבטחה, אבל דְרַאגְוֵונָה תמיד משמידה אותן לבסוף או משתמשת בכוחותיהן לצרכיה". הוא הביט בעיניה של מורנטה ואמר בקול נכאים, "אני מרגיש שהמכשפה המתינה זמן רב לילדה הזאת. ייתכן שרייצ'ל תהפוך בסופו של דבר למכשפה נוספת. תארי לעצמך! בכל אופן, קשה לי להאמין שהרייצ'ל הזאת תוכל לבוא לעזרתנו".
אבל במעמקי לבו, הוא תהה אם זה אפשרי.
5
לחשים
רייצ'ל התעוררה בשעת בוקר מאוחרת למחרת. היא פיהקה בקול, ובהונותיה התחפרו במצעים הנעימים שכיסו אותה.
"בוקר טוב, רייצ'ל", אמר קול צרוד.
היא קפצה בבהלה. "מי זה?"
"מוֹרְפֶּת'".
מוֹרְפֶּת'! הזיכרונות הציפו את רייצ'ל – הטלפיים השחורים במרתף, המפגש עם אשת הנחש והגמד. אבל מה קרה אחר כך?
"איפה אני?" תבעה רייצ'ל לדעת, מנסה לחשוב בבהירות. "איפה אריק? מה עשיתם לו?"
"אחיך בריא ושלם", אמר מוֹרְפֶּת'. "הוא כבר אכל ארוחת בוקר, ועכשיו הוא משחק בקרבת מקום". הוא צבט את הבוהן של רייצ'ל. "אבל את, לעומתו, קמת מאוחר, ישנונית".
"עם מי אריק משחק?" שאלה רייצ'ל. "ילדים אחרים?"
"כמובן! אתם לא הילדים היחידים פה. עולמנו מלא בילדים. אני חושב שהוא משחק במחבואים".
"בשלג?"
"מה יכול להיות טוב מזה?" צחק מוֹרְפֶּת'. "הכול נראה אותו דבר. אפשר למצוא מקומות מסתור מצוינים".
רייצ'ל הביטה בו. "עולם מלא בילדים? למה? מאיפה כולם מגיעים? אין פה… מבוגרים?"
"אני אסביר הכול מאוחר יותר", אמר מוֹרְפֶּת'. "קודם הרשי לי לברך אותך שוב על שהגעת לעולמנו המופלא, אית'ריאה". הוא חייך חיוך רחב. "את נמצאת בארמונה של דְרַאגְוֵונָה כאורחת הכבוד שלנו. רק אורחים מיוחדים מתארחים בחדר הזה".
רייצ'ל בחנה את המיטה שבה ישנה. המיטה הייתה ענקית, ים של סדינים בצבע שני מקושטים בעיטורי נחשים שחורים זוהרים. היה נדמה שעיני האודם שלהם מלוות את תנועותיה.
"אני לא מיוחדת", אמרה רייצ'ל. "אני בדיוק כמו כל אחד אחר". היא בחנה את הפיג'מה שלבשה, שהתאימה למידתה בדיוק. "זאת לא הפיג'מה שלי. מי – "
"משרתת הלבישה אותך אתמול בלילה", אמר לה מוֹרְפֶּת'.
"משרתת?"
"תהיה לך משרתת אישית בזמן שתתארחי אצלנו. קוראים לה פֶנָגֶל".
הוא החווה בראשו אל נערה נבוכה שעמדה בצדו האחר של החדר . רייצ'ל ראתה שגם לה, כמו למוֹרְפֶּת', היו אותם קמטים משונים סביב העיניים, כך שלא היה ניתן לנחש את גילה. שיער אדום שנקלע לשתי צמות מסודרות הקיף את פניה המהורהרות.
פֶנָגֶל קדה. "לשירותך, גברתי".
"אני רגילה להתלבש בעצמי", אמרה רייצ'ל במבוכה.
"דְרַאגְוֵונָה אמרה שעלינו לפנק אותך", אמר מוֹרְפֶּת'. "פֶנָגֶל תעשה כל מה שתבקשי".
"מה שתרצי!" הבטיחה פֶנָגֶל. "אני לא חשובה, גברתי. אני רק משרתת. תגידי לי מה את צריכה".
רייצ'ל לא ידעה מה לומר. "אני לא… צריכה שום דבר. אל תקראי לי גברתי. קוראים לי רייצ'ל".
"כמובן, גברתי – כלומר, רייצ'ל".
"הגיע הזמן להתלבש", אמר מוֹרְפֶּת'. "אני אחכה לך בחדר האוכל".
"את יודעת איפה הבגדים שלי?" שאלה רייצ'ל את פֶנָגֶל אחרי שמוֹרְפֶּת' יצא.
"הו, גברת רייצ'ל, יש לך המון בגדים. בואי, תסתכלי".
פֶנָגֶל הובילה את רייצ'ל לחלל שגבל בחדר השינה. זה היה ארון, אבל הוא היה גדול עד כדי כך שהיא יכלה להיכנס פנימה עד לאמצעיתו ועדיין לא לראות את הקיר שבקצהו. בכל מקום שנחו עליו עיניה של רייצ'ל היו אלפי בגדים, תלויים על מסילות שאורכן מאות מטרים. וכאשר רייצ'ל הביטה בבגדים, היא גילתה שכולם פונים לעברה. שמלות נאות התפתלו כדי לתפוס את תשומת לבה. חצאית התנופפה, חושפת את צבעיה המשתנים ללא הרף, ורעדה בהתרגשות כאשר פֶנָגֶל ליטפה בעדינות את שוליה. כמה סוודרים דחפו הצדה את החולצות במאבק על תשומת לבה, ושורות נעליים צעדו בסך. אחרי מבט מתרֶה ששלחה אליהם פֶנָגֶל עצר כל זוג במרחק בטוח מרייצ'ל, וזוגות גרביים וגרבונים וחותלות קיפצו ביניהם. לבסוף הקיפו כל הבגדים את רייצ'ל במעגל, ממתינים בדממה להחלטתה.
רייצ'ל צעדה לאחור, בוהה בהם בתדהמה. שמלה לבנה אמיצה אחת, מעוטרת באבני חן זוהרות, התעופפה פתאום באוויר ונצמדה אל חזה של רייצ'ל.
"תעזבי אותי!" צעקה רייצ'ל והשליכה אותה ארצה.
"לא, לא, תמדדי אותה", צחקה פֶנָגֶל, מנופפת אצבע מזהירה לעבר חולצה שניסתה להתלפף סביב רגלה של רייצ'ל. "השמלה לא תפגע בך!"
"אבל איך הבגדים יכולים – "
"אני לא יודעת". אמרה פֶנָגֶל. "דְרַאגְוֵונָה גורמת לכל זה לקרות. את מתכוונת למדוד את השמלה הזאת או לא?"
"אני… יכולה ללבוש כל מה שארצה?"
"הו, כן, גברת רייצ'ל. כולם שלך".
רייצ'ל התגברה על עצבנותה ומדדה במהירות כמה תלבושות, מתרוצצת בין מתלי הבגדים והמראות הענקיות הרבות שבחדר. כל בגד שמדדה התאים לה בדיוק. היא הייתה נרגשת מכדי לתהות בנוגע לזה. השמלה הלבנה הראשונה, המשובצת באבני חן, הזדחלה לקצה אחת מהמסילות והציצה ברייצ'ל בערגה, נראית נטושה.
"שאלבש אותך?" שאלה אותה רייצ'ל, מצפה שהשמלה תענה: "כן!"
"היא לא יכולה לדבר, אבל היא רוצה שתלבשי אותה!" קראה פֶנָגֶל. "היא לא מדהימה?"
רייצ'ל כמעט התפתתה לבחור בה. אבל במקום זאת, במחשבה שאולי תצטרך לצאת החוצה לשלג, היא בחרה סוודר לבן עבה, מכנסיים שחורים וזוג נעליים סגורות, אפורות ושטוחות עקב. היא יצאה מהארון על קצות אצבעותיה, תוהה אם הנעליים יובילו אותה אל חדר האוכל. במקום זה, פֶנָגֶל ליוותה אותה לשם אך לא נכנסה פנימה.
"את לא באה?" שאלה רייצ'ל.
"אסור לי להיכנס", אמרה פֶנָגֶל. "זאת אומרת, כבר אכלתי. זאת אומרת – זאת אומרת, אני אראה אותך יותר מאוחר, גברתי!" היא רצה במהירות בחזרה במסדרון, כאילו היא משתוקקת להתרחק מהר ככל האפשר ממה שנמצא מאחורי דלת חדר האוכל.
רייצ'ל נשמה נשימה עמוקה ודפקה בעדינות על הדלת.
"היכנסי, רייצ'ל", אמר מוֹרְפֶּת'.
רייצ'ל התאכזבה מחדר האוכל. הוא היה קטן, לא גדול יותר מהמטבח שבביתה, והיו בו רק שולחן עגול רגיל ושני כיסאות. לא היו בו כפות נלהבות ומקפצות או קופסאות מגרות של דגני בוקר שנלחמו על תשומת לבה. רייצ'ל התיישבה מול מוֹרְפֶּת' והתאמצה לחייך.
"אני רעב", אמר. "ואת?"
"אהממ". רייצ'ל נזכרה שלא אכלה כבר זמן רב. וזה הזכיר לה מיד את אריק. "אריק אכל כבר ארוחת בוקר? איפה הוא? הוא ייבהל אם לא יֵדע איפה אני".
מוֹרְפֶּת' צחק. "ממש עכשיו בדקתי מה שלומו. הוא בונה איש שלג בחוץ, ונהנה מאוד. הוא לא הזכיר אותך בכלל! תוכלי להצטרף אליו מתי שתרצי. אבל בואי נאכל משהו קודם, בסדר? מה תרצי לאכול?"
"יש דגני בוקר?"
"בהחלט. כל סוג דגנים שתעלי על דעתך וגם טוסט, ביצים, כל הדברים האלה. וגם דברים שאת בדרך כלל לא אוכלת לארוחת בוקר – כמו סנדביצ'ים ענקיים וטעימים עם שוקולד".
"אז אני רוצה סנדביצ'ים עם שוקולד!"
"טוב", אמר מוֹרְפֶּת' ונשען בכיסאו, "הם לא ממש פה, בעצם. את מבינה, בעולם שלנו את צריכה פשוט לדמיין את ארוחת הבוקר שאת רוצה".
רייצ'ל הייתה קצת חשדנית למשמע דבריו, אבל אז חשבה על ארון הבגדים.
"לדוגמה", אמר, "היום אני רוצה לאכול חביתה, ואיתה אני רוצה נקניקיות בצורת, בואי נראה – בצורת קומקומים".
בתוך שנייה הופיעה על השולחן צלחת עם חביתה מקושקשת ונקניקיות חמות. כל נקניקיה נראתה בדיוק כמו קומקום קטן, עם זרבובית, ידית ובטן עגלגלה.
עיניה של רייצ'ל התרחבו בפליאה כאשר מוֹרְפֶּת' הרים אחת מהנקניקיות. היה לה מכסה קטן, בדיוק כמו לקומקום אמיתי. הוא הכניס אותה לפיו.
"נפלא", אמר. "עכשיו נסי בעצמך".
"א-אני לא יכולה", התנשמה רייצ'ל. "איך עשית את זה?"
"שכחת את הקסמים שהשתמשת בהם בין העולמות?" שאל מוֹרְפֶּת'. "זה אמור להיות תעלול פשוט בשביל ילדה מוכשרת כמוך". הוא החל לאסוף את קרעי החביתה מצלחתו בעזרת מזלג שהופיע פתאום בידו. "את מבינה, העולם הזה שונה מהעולם שהגעת ממנו. כאן יש קסם בכל מקום".
"בכל מקום?"
"בהחלט", אמר מוֹרְפֶּת'. "והוא מחכה שתעשי בו שימוש. הקסם אוהב שמשתמשים בו! את רק צריכה להתאמן. כל מה שאת צריכה לעשות זה לדעת מה את רוצה, ולגרום לזה להופיע". הוא רכן לעבר רייצ'ל. "תעצמי את עינייך", אמר, "ודמייני את הסנדביצ'ים הנהדרים עם השוקולד מונחים על צלחת לפנייך. זה יעבוד. אני מבטיח".
רייצ'ל עצמה את עיניה ודמיינה את הסנדביצ'ים. היא ראתה אותם חתוכים למשולשים קטנים, עם המון ממרח שוקולד חום ורך נשפך מהצדדים. אבל כשפקחה את עיניה, השולחן לפניה היה ריק.
"אני מתאר לעצמי שחשבת על הסנדביצ'ים", אמר מוֹרְפֶּת', "אבל לא דמיינת אותם מונחים לפניך על השולחן. אני צודק?"
רייצ'ל הנהנה.
"קדימה", עודד אותה. "נסי שוב".
רייצ'ל ניסתה שוב, ומצמצה בפליאה כאשר שני סנדביצ'ים עם שוקולד הופיעו לפניה, מוכנים לאכילה.
מוֹרְפֶּת' בחן אותם במבטו. "לא רע, אבל שכחת משהו".
היא עקבה אחר מבטו וראתה שהלחם שממנו היו עשויים היה אפרפר מעט.
"אוי", היא אמרה. "הם נראים נורא".
"הם לא רעים", הוא נאנח ונגס בעוגת קרם טרייה. "שכחת להחליט באיזה צבע הלחם צריך להיות. את רוצה שהוא יהיה לבן או חום – או בצבע כסף? את מבינה, הקסם לא יודע באיזה צבע את אוהבת את הלחם. רק את יכולה לדעת. נסי שוב".
רייצ'ל דמיינה את הלחם לבן ואוורירי. בלי חמאה, החליטה. רק עם המון ממרח שוקולד. הפעם נראה הלחם מעורר תיאבון.
"אל תתביישי", אמר מוֹרְפֶּת', לועס תפוח מצופה סוכר גדול. "תטעמי".
רייצ'ל הרימה בזהירות אחד מהסנדביצ'ים ונגסה בו.
"איכס!" היא זרקה אותו על השולחן. "יש לזה טעם איום!"
מוֹרְפֶּת' התגלגל מצחוק, וקמטים גדולים הופיעו בזוויות עיניו ופיו.
"זה לא מצחיק", אמרה רייצ'ל.
"אה, אבל שוב שכחת משהו!"
"באמת? לא, אני בטוחה ש –"
"שכחת לדמיין איזה טעם יהיה לסנדביצ'ים שלך!"
"אה". רייצ'ל הבינה שהוא צדק. היא דמיינה במהירות את טעמם של לחם וממרח שוקולד, וטעמה חתיכה קטנה מהקצה. הפעם הוא היה מושלם.
מוֹרְפֶּת' הרים את הסנדביץ' השני. "אני יכול לטעום?"
רייצ'ל הנהנה, תוהה כיצד הוא מסוגל לאכול כל-כך הרבה.
הוא נגס נגיסה ענקית ולעס אותה לאט.
"טעים בטירוף", נאנח. "אפילו אני לא יכולתי לעשות את זה יותר טוב. עכשיו נסי משהו אחר. אולי פרי?"
רייצ'ל יצרה תפוז באמצע השולחן. היא קימטה את מצחה, תוהה למה הוא נראה מוזר.
"תסתכלי טוב", אמר מוֹרְפֶּת'. "את יודעת מה לא בסדר, את לא צריכה שאני אומר לך".
רייצ'ל בהתה בתפוז. הוא היה עגול. הוא היה בצבע הנכון. היא גרמה לו להסתובב לאט מעצמו, בזמן שמוֹרְפֶּת' בחן אותה בעניין. פתאום היא ידעה מה לא בסדר: לא היו בו נקבוביות קטנות כמו לתפוז אמיתי. הוא היה חלק כמו תפוח. שנייה לאחר מכן היא גרמה לנקבוביות להופיע.
מוֹרְפֶּת' חטף את התפוז מהשולחן, וניסה ללא הצלחה לקלף אותו.
"שכחתי לעשות את הקליפה אמיתית", אמרה רייצ'ל, מאוכזבת מעצמה.
"לא נורא", אמר מוֹרְפֶּת'. "תגידי לי מה דעתך על התרגיל הבא שלי".
תפוח הופיע על גבי התפוז. רייצ'ל הציבה בננה מעל התפוח. מוֹרְפֶּת' הוסיף אפרסק. רייצ'ל הניחה אננס על האפרסק. הם המשיכו להוסיף פירות שונים, עד שהערמה הייתה גבוהה באופן בלתי אפשרי וכמעט נגעה בתקרה.
רייצ'ל הנידה בראשה. "איך זה שהם לא נופלים?"
"כי אנחנו לא רוצים שהם ייפלו!"
מוֹרְפֶּת' דחס לערמה בהתלהבות ארבע בננות נוספות, והם המשיכו לבנות יחד מגדלי פירות שצמחו למעלה ולצדדים. כשהשתעממה מזה, החליטה רייצ'ל לפזר את כל הערמות וגרמה לפירות לרחף באוויר סביב ראשיהם. מוֹרְפֶּת' החביא את הבננות מאחורי האננסים, ורייצ'ל הטיחה את המלונים בכוח בקירות ומיץ ניתז על הרצפה לכל עבר.
לבסוף היא הביטה בבלגן שמסביב. "אני מניחה שעכשיו אנחנו צריכים לנקות את זה".
"אנחנו יכולים לנקות", אמר מוֹרְפֶּת'. "או שאנחנו יכולים פשוט לדמיין שהכול נקי!"
רייצ'ל עשתה זאת, וכעבור רגע החדר נראה בדיוק כמו שנראה כשנכנסה אליו.
"אני יכולה לשנות גם את החדר עצמו?" שאלה.
"את יכולה לשנות כל מה שאת רוצה", עודד אותה מוֹרְפֶּת'. "תשני הכול!"
רייצ'ל חשבה. היא דמיינה שהחדר הריק הוא אולם ענקי. היא יצרה כלי אוכל ותלתה נברשות נוצצות מהתקרה. על השולחן היא דמיינה מאות צלחות, עמוסות בצלי עוף, תפוחי אדמה ותירס.
מה עוד? תהתה, מנסה לשמור בדמיונה על כל הצלחות. היא דמיינה שהחדר כולו עשוי מזכוכית ומלא בדגים. איך בדיוק יראו הדגים הללו? האם יהיו להם סנפירים של דגי זהב או זנבות קטנים של כלבלבים? האם יהיו להם פיות יפים או מכוערים? רייצ'ל בחרה לבסוף בדגים דקיקים בעלי שפתיים אדומות – שעגילים ירוקים עדינים תלויים מזימיהם.
כשפקחה את עיניה, החדר היה שונה לגמרי. היא ישבה בחדר זכוכית ענקי ושקוף, ודגים שחו סביב באוויר. אבל היא הייתה מאוכזבת. העגילים של הדגים הפכו לצהובים. רייצ'ל הפכה אותם לירוקים שוב. שנייה לאחר מכן, הם הפכו שוב לצהובים – כאילו שמשהו אחר משפיע עליהם. רייצ'ל נאנחה כשהבחינה שהנברשות וצלחות האוכל שרצתה לא היו שם. היא התרכזה כל-כך בדגים, ששכחה להחזיק אותם במחשבתה.
"אני לא בדיוק טובה בזה, מה?" אמרה.
מוֹרְפֶּת' נראה מותש לגמרי וכמעט נפל מכיסאו.
"אתה בסדר?" שאלה רייצ'ל בדאגה.
"אני בסדר גמור, בסדר גמור", מלמל. "אני רק עייף קצת, ילדת התקווה". הוא הביט ברייצ'ל, ועל פניו הופיעה תערובת הפתעה ו – פחד?
"מה זאת אומרת?" שאלה רייצ'ל. "ילדת התקווה?"
"שום דבר". אמר מוֹרְפֶּת' במהירות. "שום כלום".
רייצ'ל הביטה בחוסר שביעות רצון בחדר האוכל, מבחינה בכל המגרעות של הקסם שלה. שום דבר לא היה כמו שדמיינה. אפילו הדגים החלו להראות עייפים ולא אמיתיים עכשיו, כשכבר לא הייתה מרוכזת בהם לחלוטין.
"אני ממש גרועה בזה", אמרה.
מוֹרְפֶּת' הביט בדג ששחה סביב ברכיו. "לא. החדר ממש… מדהים. זה לא מושלם, אבל את תשתפרי ככל שתתאמני. יש לך כישרון מדהים".
רייצ'ל הסמיקה. "באמת?"
"באמת. עכשיו, הגיע הזמן לגמור עם ארוחת הבוקר. אני רוצה להראות לך את גני הארמון, ואחר כך נלך לבקר את דְרַאגְוֵונָה".
"אשת הנחש שפגשתי אתמול?"
"אהממ. אבל היא לא אוהבת את השם הזה".
"סליחה". רייצ'ל חייכה בתקווה. "נוכל לשחק עוד משחקים קודם?"
"אחר כך", אמר מוֹרְפֶּת'. "עכשיו אני רוצה להוציא את עצמותי הזקנות לטיול. בואי נראה כמה מהר תוכלי לגמור את ארוחת הבוקר שלך". צלחת עם טוסט וכמה סוגי ריבה הופיעה על השולחן ליד רייצ'ל. "אני מקווה שאת אוהבת ריבה".
"אני נרגשת מדי לאכול. אני יודעת – אני אדמיין שאני מלאה!"
הטוסטים והריבה מילאו את קיבתה.
שניהם הביטו בצלחת הריקה ופרצו בצחוק.
6
מסע בשמים
מוֹרְפֶּת' הוביל את רייצ'ל במורד גרם מדרגות האבן שהוביל מחדר האוכל. הוא נעצר ליד דלת עגולה וענקית מפלדה מצוחצחת. לא היה עליה שום סימן, אפילו לא ידית או מנעול.
"זאת הדלת אל הגן?" שאלה רייצ'ל.
"כן". מוֹרְפֶּת' החזיק את כף ידו מול דלת המתכת, והיא נפתחה בדממה.
רייצ'ל צפתה בו בעניין. "השתמשת בקסם, נכון?"
מוֹרְפֶּת' הנהן.
"למה צריך דלת גדולה עם מנעול קסום כדי להגיע אל הגן?"
"יש סכנות בחוץ", אמר מוֹרְפֶּת'. "את זוכרת את הטלפיים השחורים? ויש גם זאבים גדולים, עם עיניים צהובות ושיניים גדולות יותר מהראש שלך". הוא חייך. "לא היית רוצה שהם ייכנסו ויאכלו אותך בשנתך, נכון?"
רייצ'ל צעדה לאחור בבהלה. "אני לא רוצה לצאת".
"אין שום סיבה לפחד", הרגיע אותה. "הזאבים נכנסים אל הגן רק בלילה".
רייצ'ל הציצה בחשש מפתח הדלת. שכבה מבהיקה של שלג אפור נחה על הדשא. במרחק השתרע אגם קפוא נוצץ, מוקף עצים שעליהם משולשים. היא לא ראתה שום זאבים צהובי עיניים. האם ייתכן שהם מתחבאים מאחורי העצים? מה אם, חשבה פתאום, היא יכולה לעורר זאב לחיים רק בכך שתחשוב עליו?
"אני אראה לך שזה בטוח". אמר מוֹרְפֶּת'. הוא רץ החוצה, דילג סביב במעגל גדול וצעק בקולי קולות בקולו הצרוד, "זאבים, זאבים, צאו החוצה, יש לי בטן גדולה ושמנמנה אם תרצו לאכול!"
רייצ'ל צעדה צעד מפוחד אחד אל הגן, ואז מיהרה בריצה אל מוֹרְפֶּת' ואחזה בו בחוזקה.
"בואי". אמר. "נתחרה בריצה אל האגם!"
רייצ'ל רצה מהר, אבל רגליו הקצרות העבות של מוֹרְפֶּת' נראו מטושטשות מרוב מהירות.
"אף פעם לא תתפסי אותי!" קרא. "אני מהיר יותר מהרוח, מהיר יותר מחתול, אני כל-כך מהיר שאי אפשר להאמין שאני שמן!"
הוא רץ בזיגזג לאורך ולרוחב הגן, ידיו פרושות לצדדים.
רייצ'ל לא יכלה לתפוס את מוֹרְפֶּת', אבל ידעה שהיא יכולה להשיג אותו. בהיזכרה במסע שלה בין העולמות, היא פשוט דמיינה את עצמה נוחתת ליד האגם. אחרי קול שריקה קצר של אוויר נע, היא נחתה בנוחות על גדת האגם. מוֹרְפֶּת' התנודד וכמעט נפל עליה.
"איך עשית את זה?" שאל בתדהמה, מתמוטט לצד גזע עץ כרות בצורת פטרייה.
"זה היה קל. פשוט חשבתי על זה, כמו שהראית לי".
מוֹרְפֶּת' הניד בראשו במרץ. "לא נכון! אני לא הראיתי לך איך לעשות את זה. אני מעולם לא לימדתי אותך איך לנוע ממקום למקום. אפילו אני לא… רק דְרַאגְוֵונָה יכולה לעשות את זה!"
"זה לא היה קשה. כבר עשיתי את זה בעבר".
"אבל זה היה במסע בין העולמות! דְרַאגְוֵונָה הטילה שם קסם מיוחד, כדי לעזור לכל הילדים שמגיעים לאית'ריאה. את עשית את זה בעצמך!" הוא הביט ברייצ'ל בפליאה. "את באמת ילדת התקווה".
"מה אני? אמרת את זה גם קודם, מוֹרְפֶּת'. למה אתה מתכוון? מה היא ילדת התקווה הזאת?"
"אני מתכוון –" הוא השתתק, חוזר להתנהגותו הרגילה. "אני מתכוון… שאת הילדה הערמומית ביותר שפגשתי אי-פעם! מעוללת את התעלולים האלה לי! בואי, נלך להחליק על אגם קֶר".
הוא קפץ על פניו הקפואות של האגם, מחליק על זוג מחליקיים שצבעם אדום בוהק. "ייייווו!" שר מוֹרְפֶּת', מסתובב במעגלים על רגל אחת. "בואי תצטרפי אלי, רייצ'ל. זה נפלא!"
רייצ'ל דמיינה במהירות זוג מחליקיים ורודים נוצצים על רגליה, והם רקדו ריקוד זוגי מאושר על פני האגם, כאילו התאמנו יחד במשך שנים.
בסופו של דבר הם חזרו אל גדת אגם קֶר כדי לנוח. הארמון התנשא מעליהם. בין חומותיו הגבוהות הצביעו לעבר השמים מאות עמודים שחורים דקים וצריחים עם חלונות משונים. כל זווית של הארמון הייתה כעורה, חדה ומאיימת – אבניו ספגו את אור היום כאילו שנאו אותו. במרכז הארמון ניצב מגדל עצום ודק, גבוה מכל האחרים, כמו מחט ענקית המנקבת את השמים. בראשו היה חלון גדול שצבעו ירוק זוהר, וצורתו – רייצ'ל ניסתה להבחין בצורה. היא נראתה כמו עין. איפה ראתה צורה כזאת קודם לכן?
"מי בנה את הארמון?" שאלה. "הוא נראה עתיק, והוא כל-כך אפל".
מוֹרְפֶּת' נרעד. "הוא נבנה לפני שנים רבות מאוד. זה כל מה שאני יודע".
אבל למעשה הוא ידע הרבה יותר מכך. הוא ידע שדְרַאגְוֵונָה בנתה אותו אלפי שנים קודם לכן, כשהגיעה בראשונה לאית'ריאה. הוא לא ידע מדוע המכשפה הגיעה לשם. היא לא גילתה לאיש את הסוד הזה. אבל הוא ידע שדְרַאגְוֵונָה שנאה את העולם הזה, ושנאה גם את כל הילדים ששאבה מכדור הארץ ושיעבדה – אם כי המשיכה לשאוב אותם ללא הרף, מחפשת משהו שמעולם לא גילתה לאיש.
לילה אחד, לפני שנים רבות, הביאה דְרַאגְוֵונָה את מוֹרְפֶּת' אל צריח העין בארמון. היא שאבה עונג רב כשהסבירה לו כיצד כל סלע, כל שכבה של החומות, הובא ביד מההרים הרחוקים – בידיהם הקטנות והמיובלות של דורות של ילדים. הבנייה נמשכה מאות שנות עבודת פרך. רוב הילדים מתו מרעב או מקור בשעה שנשאו את אבני הארמון בשלג – או נפלו מהמגדלים. הסיפור נמשך ימים ולילות רבים. זיכרונה של דְרַאגְוֵונָה היה מושלם והיא סיפרה לו כל פרט, את דרך מותו המדויקת של כל ילד. היא הכריחה את מוֹרְפֶּת' להיות עד לכול, לדעת מה עוללה ועדיין להיות מחויב לציית לפקודותיה חסרות הרחמים.
מוֹרְפֶּת' נאנח וחשב על אריק. הוא היה עם המכשפה עכשיו, ועבר חקירה ובחינה. הייתה מין איכות משונה בילד. כוח כלשהו, מיומנות, אם כי שונה מזאת של רייצ'ל. דְרַאגְוֵונָה חשה בכך מיד. אם כישרונותיו של אריק לא יהיו מעניינים מספיק, ידע מוֹרְפֶּת', דְרַאגְוֵונָה תגלה זאת במהרה ותהרוג אותו. הילד אולי כבר מת. מה עליו לעשות בנוגע לרייצ'ל? איך יוכל להסתיר את כישוריה יוצאי הדופן מעיני המכשפה? מוֹרְפֶּת' ידע שאפילו עכשיו, כשישבה בצריח העין, דְרַאגְוֵונָה ודאי עוקבת אחר כל תנועה שלו ושל רייצ'ל.
רייצ'ל הסתכלה על הגנים מכוסי השלג של הארמון ומעבר להם. המבנים היחידים חוץ מהארמון היו כמה בקתות פשוטות סביב חומותיו. דמויות קטנות וכפופות כמו מוֹרְפֶּת' נעו לאט פנימה והחוצה. במרחק התנשאו פסגות עצומות ומשוננות.
"הדברים שבמרחק הם הרים?" שאלה בהתרגשות.
"אה, הצוקים המשוננים!" אמר מוֹרְפֶּת', מתעורר. "למה שלא נעיף מבט? בואי נעוף לשם ונסייר בשטח".
רייצ'ל צחקקה. "אנחנו יכולים לעוף? הרי אין לנו כנפיים".
"באמת? אז נצטרך לדמיין שיש לנו!"
רייצ'ל ציפתה שזוג כנפיים יצוץ מכתפיו. במקום זה, מוֹרְפֶּת' פשוט נעץ מבט במרחק.
"היום", אמר, "אני חושב שאעוף על גבה של נקבת עיט ים ענקית. תסתכלי – הנה היא באה!"
רייצ'ל עקבה אחר מבטו של מוֹרְפֶּת' אל שמי החורף החלביים. ממרחק אדיר, על קו האופק, התקרבה אליהם נקודה זעירה במהירות. היא צפתה בנקודה הולכת וגדלה, עד שיכלה לראות את כנפיה, לאחר מכן ראש לבן ומחודד ולבסוף טפרים מעוקלים, שכל אחד מהם גדול ממוֹרְפֶּת', נוחתים בשלג לידם.
מוֹרְפֶּת' קפץ בזריזות על גבה של נקבת העיט. "בואי רייצ'ל, נצא לדרך!"
הציפור הענקית שלו זינקה אל השמים החיוורים.
אל תשאיר אותי לבד!" קראה רייצ'ל.
"את יודעת מה לעשות! מהרי או שאני אשיג אותך בדרך להרים!"
רייצ'ל התרכזה. מה היא הציפור המדהימה ביותר? עוד עיט? יונה? היא יצרה בדמיונה דמות ינשוף לבן גדול, צהוב מקור, צומח מהשלג. עוד לפני שהינשוף נוצר במלואו רייצ'ל זינקה על גבו ואחזה בנוצות שעל עורפו. בתוך שניות התרוממה רייצ'ל מאות מטרים מעל הארמון, שערה מתבדר ברוח הקרה.
"אני אתפוס אותך! אני אתפוס אותך!"
הינשוף הלבן נענה לפקודתה והשיג במהירות את העיט של מוֹרְפֶּת'. הם חייכו זה לזה, כל אחד מהם יושב על ציפור דורסת קסומה, ומתחו את צוואריהם כדי לראות מה עומד לפניהם.
"בוא נעוף מעל הארמון", אמרה רייצ'ל.
"לא! ישר אל ההרים! מירוץ!" העיט של מוֹרְפֶּת' זינק מעלה וקדימה.
"לא תצליח לעוף יותר מהר ממני!" קראה רייצ'ל.
"נסי לתפוס אותי! תשתמשי בקסם שלך!"
בתוך דקות הם עפו בין רכסי ההרים, צוללים לתוך העמקים ודואים מעל הפסגות הגבוהות.
רייצ'ל רצתה להוביל. היא אמרה לינשוף שלה שהוא מהיר יותר מכל עיט, שהוא היצור המהיר ביותר שעופף אי-פעם באוויר – בלתי מושג – והם התקדמו במהירות בשמים הפתוחים. מוֹרְפֶּת' עופף בעקבותיה ללא מאמץ. פעם אחר פעם ניסתה רייצ'ל להתרחק, אבל הוא תמיד הצליח להדביק אותה.
"למה אני לא מצליחה להישאר בראש?" התלוננה לעברו מעל לרעש הרוח.
"כי אני תמיד יכול לדמיין שאני משיג אותך!"
"אז אני אדמיין שאתה אף פעם לא מצליח לתפוס אותי!" רייצ'ל לחשה חרישית באוזנו של הינשוף, והוא הגביר את מהירותו.
"בדיוק דמיינתי", צחק מוֹרְפֶּת', מדביק אותה שוב, "שלא משנה כמה מהר תעופי, אני תמיד אוכל להשיג אותך". הוא עופף לצדה. "את יכולה לדמיין משהו שאני לעולם לא אוכל לדמיין? את יכולה, רייצ'ל?"
היא הרהרה בכך עד שמוֹרְפֶּת' הושיט את זרועו והצביע על הקרקע המנצנצת שמתחתיהם.
"תראי את זה!" אמר בהתפעלות. "תסתכלי על אית'ריאה!"
רייצ'ל חשה שקצב לבה מתגבר בשעה שהשקיפה על סביבתה. ממערב ומצפון לצוקים המשוננים נערמו רכסי הרים נוספים, שנגמרו בצוקים אדירים שהתנשאו מעל ים שנמשך עד האופק.
"אוקיינוס אֶנדליוֹן!" קרא מוֹרְפֶּת'. "אוקיינוס של קרח!"
ממזרח הכול היה מכוסה בשלג אפור, שחדגוניותו הופרעה רק על-ידי הצריחים והמגדלים של הארמון. בדרום נראו רק כמה כתמים שחורים שהיו אולי יערות מכוסים בשלג. היכן הילדים שמוֹרְפֶּת' טען שנמצאים בכל מקום? תהתה רייצ'ל. האם שכנו מתחת לשלג ערים חבויות מלאות בילדים? האם היא יכולה לעוף למקום שבו גרו? האם היא – רייצ'ל עצרה פתאום את נשימתה ושכחה לגמרי מהילדים.
היא ראתה את גלגלי הסופה.
הם היו שמונה – הוריקנים ענקיים, מתערבלים בזוגות בארבע כנפות תבל. רייצ'ל עפה גבוה יותר, אל המקום שבו היה האוויר דליל, כדי להשקיף לתוכם. שום דבר שראתה בעבר לא היה יכול להכין אותה למחזה של טחנות הרוח העצומות שנגלו לעיניה. קצותיהם הקיאו עננים שחורים שהתפשטו אל האופק מעל לכל אית'ריאה, מפזרים שלג כמו נשיפות זועמות לכל עבר. ובתוך כל גלגל סופה היו ברקים, לא הבזק אחד אלא סערות בלתי פוסקות של ברקים, שהציתו את השמים שמעליהם כמו הבזקי מצלמה ענקיים.
רייצ'ל נשמה נשימה עמוקה וניסתה לקלוט את כל מה שנמצא סביבה. איזה מין עולם הוא אית'ריאה? פתאום היא התגעגעה לצבע – כל צבע. לא היה שום צבע מסביבה. השמים היו לבנים והשלג אפור. אפילו אורה של השמש היה קלוש – היא לא הפיצה שום חום, ורייצ'ל יכלה להביט בה ישירות בלי שהדבר יכאיב לעיניה. עולם חדגוני, חשבה רייצ'ל. עולם של חורף. כמו תצלום בשחור-לבן. היא הביטה אל מוֹרְפֶּת', ועיניו הכחולות בהקו כנגד לובן השמים.
"תמיד יורד פה שלג?" קראה לעברו, רועדת פתאום מקור.
"כמובן", השיב. כי זה רצונה של דְרַאגְוֵונָה, חשב במרירות, אם כי רייצ'ל עדיין לא הייתה מוכנה לשמוע זאת. "הגיע הזמן לחזור לאגם קֶר". אמר. "אנחנו לא יכולים לעוף כל היום".
"עוד מירוץ?"
"למה לא? עדיין לא ניצחת אותי!"
הוא דגדג את צווארה של נקבת עיט הים, והיא צללה לעבר אגם קֶר. רייצ'ל לא ניסתה לעוף מהר יותר. היא פשוט דמיינה את עצמה נוחתת לצד האגם.
במקום זה, היא מצאה את עצמה מרחפת מחוץ לחלון העין הירוק של הצריח הגבוה ביותר בארמון.
דְרַאגְוֵונָה עמדה בפנים, במרחק כמה צעדים ממנה, והביטה בה מבעד לחלון.
המכשפה בהתה ברייצ'ל וליטפה את הנחש שעל צווארה. רייצ'ל הביטה בה באי-נוחות, חשה שמשהו אינו כשורה.
"תתרחק!" פקדה רייצ'ל על הינשוף, מושכת בנוצות צווארו. אבל הציפור סירבה לציית. במקום זה היא התקרבה אל החלון אפילו יותר, עד שהייתה במרחק כמה סנטימטרים מהזגוגית. המכשפה חייכה, הצמידה את שפתיה לחלון ונשפה לעבר רייצ'ל – נשיקה.
משב רוח אדיר הכה מיד בינשוף.
רייצ'ל נאחזה בנוצותיו, מנסה לשמור על שיווי משקלה.
"קח אותי מכאן!" פקדה על הינשוף. הינשוף הפנה לאט את ראשו האדיר ופער את מקורו. "לא, אל תעשה את זה!" צווחה רייצ'ל כשהבינה מה הוא עומד לעשות. הינשוף רכן קרוב יותר. הוא נשך את ידיה – וטלטל אותה עד שנפלה מגבו.
רייצ'ל צווחה, מנסה ללא הועיל לאחוז בנוצות זנבו של הינשוף. ונפלה.
רוח קפואה מרטה את שערותיה. היא הציצה מטה וראתה מתחתיה עוד מגדל מתנשא, חוד הצריח שלו עומד לשפד אותה.
רייצ'ל עצמה את עיניה בחוזקה ונזכרה איך האטה את נפילתה בחלל שבין העולמות. אבל החשכה שבין העולמות הייתה נפילה ללא תחתית, ואילו הפעם היה לה רק שבריר שנייה להחליט מה לעשות. היא כמעט נכנעה לאימה שאחזה בה, כשפתאום עלה בה רעיון. זו הייתה תמונה – תמונה של נוצה קטנה ולבנה, מרחפת מטה בעדינות. רייצ'ל נאחזה בתמונה הזאת, מדמיינת כמה קטנה עליה להיות, כמה קלה, באיזה רוגע היא תיפול, תתנדנד לאט אנה ואנה ברוח.
לבסוף העזה לפקוח את עיניה. פתיתי שלג ענקיים הקיפו אותה, נסחפים ברוח, והיא נסחפה ברוח איתם. השמים היו מלאים באפרוריות פתיתי השלג, קצות הבדולח שלהם נלחצים אליה, שופכים על גופה מים קפואים, כהים.
רייצ'ל הבינה פתאום מדוע פתיתי השלג היו כה ענקיים – זה היה כי היא הייתה כה זעירה: היא נהפכה לנוצה קטנטונת. היא חשה בגופה החדש הקליל מרחף בין פתיתי השלג, שבוי בידי הרוחות. מיד לאחר מכן נחתה בנוחות על אדן חלון. משב רוח נשא אותה שוב והיא המשיכה להתעופף ברוח, תחושות מוזרות מדגדגות את גופה חסר המשקל. היא המשיכה לרחף אנה ואנה, צונחת לאט מטה לצדם של פתיתי השלג הענקיים.
ואז, דרך סערת השלג, היא הבחינה בדמות רצה לקראתה.
"מוֹרְפֶּת'! מוֹרְפֶּת'!" קראה.
הוא קטף את הנוצה מהאוויר, אצבעותיו הענקיות סוגרות אותה בעולם חשוך. רייצ'ל חיכתה בתוך החמימות השקטה של כף ידו, וחשה בטוחה. כמה רגעים לאחר מכן הניח אותה מוֹרְפֶּת' על הקרקע המושלגת שעל גדות נהר קֶר, והיא צפתה בו אומר שלוש מילים גבוה מעליה.
לאט בהתחלה, היא הרגישה שידיה חוזרות אליה. זרועות צמחו מכתפיה והיא חזרה לעצמה – ורייצ'ל קפואה בגודל טבעי עמדה ורעדה בשלג.
"אוי, מוֹרְפֶּת'", קראה. "מה קרה? אשת הנחש עמדה שם. היא נשפה אלי נשיקה ואז –"
"אני יודע. אני יודע". הוא הסיט את השיער הרטוב מלחייה. "עכשיו את מוגנת. אני מבטיח לך".
מוֹרְפֶּת' הוביל אותה בחזרה אל הארמון דרך דלת הפלדה הענקית. הוא פתח אותה שוב בעזרת קסם. רייצ'ל הייתה כמעט פזורת דעת מכדי לשים לב לכך. כיצד ייתכן שכל זה קורה לה? האישה המוזרה, מוֹרְפֶּת', חדר האוכל, הינשוף, הדרך שבה הפכה את עצמה לנוצה. כיצד ייתכן שמשהו מזה אמיתי?
"אני חולמת?" שאלה. "אני עומדת להתעורר בעוד רגע וללכת לבית הספר?"
"הלוואי", אמר מוֹרְפֶּת'. "או שזה היה החלום שלי".
"מוֹרְפֶּת', אני רוצה למצוא את אריק ולעזוב את המקום הזה. אני רוצה לחזור הביתה!"
מוֹרְפֶּת' לא השיב. במקום זה הוא ליווה אותה בחזרה לחדר האוכל, שם המתינו לה בגדים יבשים. כאשר החליפה את בגדיה היא הבחינה שהחדר חזר לקדמותו. הדגים הדקיקים עם העגילים נעלמו.
מוֹרְפֶּת' הושיב אותה. "רייצ'ל", אמר, קולו רועד מעט, "אני יודע שאת מפחדת, אבל את חייבת להיות אמיצה".
היא הנהנה אף שלא הבינה, מפני שסמכה עליו.
"מה שעשית", אמר, "נקרא שינוי צורה. את הפכת למשהו אחר".
"לנוצה".
"כן, אבל זה לא היה אמור לקרות. בעולם הזה, רק למישהי אחת יש כוח כזה".
"דְרַאגְוֵונָה", אמרה רייצ'ל. "אני בטוחה שהיא יכולה לעשות את זה".
"כן". הוא רכן לעבר רייצ'ל ואחז בידיה. "בעוד רגע עלי להביא אותך אל צריח העין. דְרַאגְוֵונָה תכריח אותך לעבור מבחן מסוכן. אני לא יכול להזהיר אותך מפני מה שמצפה לך במבחן, כי הדבר יחשוף אותי. זה לא יֵראה כמו מבחן בהתחלה. זה יפתיע אותך, ואני לא אוכל לסייע לך אם תיקלעי לצרה. עשי כמיטב יכולתך. אני אנסה להגן עלייך אם אוכל".
"אני לא מבינה", אמרה רייצ'ל. "אתה הצלת אותי. אני יודעת שתעזור לי".
דמעות התגלגלו במורד לחייו השקועות של מוֹ, רְפֶּת'. הוא ידע שכבר עכשיו סיפר לרייצ'ל יותר מדי על מה שעתיד לקרות בצריח העין. הוא חייב להיראות חסר-לב כשיביא אותה אל המכשפה – דְרַאגְוֵונָה תבחן היטב את התנהגותו כשיגיעו, ואחרים יצפו בכל תנועה שלו בדרך לשם.
"מוֹרְפֶּת', מה קרה?" שאלה רייצ'ל. "אל תבכה. אני בסדר עכשיו. אני מרגישה הרבה יותר טוב. למה אתה כל-כך מודאג? איזה מין מבחן זה?" היא חשה שמוֹרְפֶּת' מרחיק את ידיו ממנה. "אני לא רוצה לעשות את המבחן. אני מפחדת".
מוֹרְפֶּת' ישב ואחז בראשו בין אצבעותיו הזקנות המקומטות. הוא נשם נשימה עמוקה, ולכמה רגעים גופו נעשה לגמרי חסר תנועה. כשהביט שוב ברייצ'ל, איבדו עיניו את זיק הידידות שהיה בהן קודם לכן. הוא דיבר בקול שונה, הרבה יותר נוקשה וקר.
"דְרַאגְוֵונָה קוראת לנו. עלינו למהר".
"אני לא מוכנה לפגוש את האישה הזאת". אמר רייצ'ל. "היא גרמה לינשוף לנשוך אותי. איפה אריק? אני רוצה לדעת מה –"
"תשתקי!" צעק מוֹרְפֶּת'.
רייצ'ל צעדה לאחור מרוב הלם. "מוֹרְפֶּת', מה קרה?"
"בואי כבר", נהם ואחז בזרועה. "המשחקים נגמרו, בת אנוש. הגיע הזמן לגלות מה את שווה באמת!"
(הוצאת ינשוף, 2005. תרגום: נטע ידיד. 192 עמודים.)
אני מעריצה את דראגוונה ואת הספר (זה בסדר אני תמיד בצד הרעים).