אחד ממקורות הכוח החשובים ביותר של המדע הבדיוני והפנטסיה טמון ביכולתו לברוא עולמות חדשים. רק במחוזות האלה יכולים הקוראים להגיע למציאויות חדשות לגמרי, להלך על גבי כוכבים אחרים, לנדוד בעתידים בלתי ידועים, ולדמיין בלי בושה "מה יהיה אם". אין כמעט מדע בדיוני טוב בלי יצירה של עולם חדש ושונה.
לצערי, דוקא נקודת הכוח הזו הופכת לעתים למכשלה. דבר זה עשוי לקרות כאשר הסופר שוקע בבניית העולם עד כדי כך שהוא שוכח שספרות טובה דורשת גם דברים נוספים: למשל עלילה ודמויות. "יממה", לרוע המזל, ממחיש את הבעיה היטב.
התלבטתי רבות לפני שהתיישבתי לכתוב את הביקורת הנוכחית. קובי קמין, אחרי הכל, הוא אדם שרבים מחובבי המדע הבדיוני והפנטסיה בארץ, ואני ביניהם, מכירים ומחבבים מחנות הספרים שלו, "קדמת עדן". לא נעים לקטול את עבודתו של אדם שאתה רוצה בטובתו. לרוע המזל, אין דרך אחרת להתייחס אל ספר הביכורים שלו.
"יממה" מספר את עתיד האנושות בכדור הארץ לאחר המלחמה הגדולה האחרונה. שרידי האנושות – פחות ממיליון איש – חיים חיי נוחות בחסות הטכנולוגיה המתקדמת והאנדרואידים ("אנדים") שמשרתים אותם. ניסוי חברתי כושל שיוזמים ה"פסיכים" – חבורת אנשים בעלי כוחות נפשיים מתקדמים ששולטת בעולם מאחורי הקלעים – מערער לפתע את המציאות הזאת ומחייב את האנושות להתמודד עם תחלואיה ועם התנוונותה.
כל זה יכול היה להיות בסיס מצוין לסיפור מדע בדיוני מעניין. לרוע המזל, הספר נכשל בכל מה שמסביב. בניית עולם היא אמנם דבר חשוב, אבל לא יתכן, למשל, שלסופר ידרשו יותר ממאה עמודים כדי לבנות את העולם שלו ולהפגיש אותנו עם כל דמויותיו הרבות. במאה העמודים הראשונים לא קורה כלום, הכל אקספוזיציה. אנחנו מכירים דמות, ועוד דמות, ועוד דמות, ועוד דמות, ועוד אחת, ועוד. הילד הצייר אלברט מורנינג, דמות משנה מסקרנת על פניה, זוכה בשלב זה לשני פרקים משל עצמו, וזהו – הוא לא מופיע יותר בהמשך הספר. האם הסופר שכח ממנו? האם הביא אותו רק כדי ליצור איזון כלשהו לניוון התרבותי שפשה בחברה שסביבו? לא לי הפתרונים. שאר הדמויות מוצגות בהדרגה במאה העמודים הללו, אבל העלילה בינתים מחכה בסבלנות עד שהסופר יגמור להציג את העולם ואת כל הדמויות. חבל שלקורא אין פריבילגיה דומה.
ריבוי דמויות המשנה לא היה מפריע כל-כך אלמלא לא היה לסיפור גיבור. אפילו לא אחד. חוט העלילה (עד כמה שיכולה להיות עלילה בלי גיבור שיניע אותה) עובר מדמות אחת לשניה, מבן-אדם, ל"אנדי", מ"פסיכי" משני לאיש ממשלה בכיר, דבר שמקשה מאוד על ההתמצאות, ואילו על הזדהות בכלל אין טעם לדבר במצב הזה. פשוט יש הרבה דמויות, ויש עולם, ואחרי מאה העמודים הראשונים, כשהקנוניה מתחילה סופסוף להתפתח, מתרחשים פה ושם גם ארועים והעולם משתנה בעקבותיהם. הדמויות עצמן לא באמת חשובות, הן רק מוסיפות קצת תוכן לעולם ומאפשרות לנו להכיר אותו טוב יותר. אף דמות לא נוטלת את המושכות ומצהירה, "אני החשובה. הסיפור הוא עלי". ואם הסיפור הוא לא על אף אחד, למה לקרוא אותו בכלל?
לכל אלה מתלווה קושי גדול נוסף – הספר לא נערך ואפילו לא עבר הגהה מספקת. בשיחה עם קובי קמין בחנותו אמנם נודעה לי הסיבה לכך, אך היות שאין שום קשר בינה ובין ספרות, היא לא צריכה לעניין את הקוראים. כיוון שכך, הקורא הרגיש לשפה נאלץ לנווט בין מאות שגיאות לשוניות, טעויות פיסוק וניסוחים קלוקלים, וכל זה רק בגלל העריכה הלשונית הבלתי-קיימת. המשוגות הלשוניות מגיעות אפילו לדברים הבסיסיים ביותר – למשל הצורך לעבור שורה עם החלפת הדובר בדיאלוג על מנת שלא לבלבל את הקוראים. דיאלוגים שלמים נדחסים פה ושם לפסקה אחת רצופה. כואב. וזה עוד לפני שדיברתי על מה שיכלה עריכה ספרותית טובה (ולא רק לשונית) להעניק לספר, ועל ההגיון והאחידות שהיו מתגלים בו לפתע.
מה כל זה משאיר לנו? עולם, ואפילו די מעניין. למעשה, העולם שמצייר קובי קמין הוא הסיבה הטובה היחידה לקרוא את הספר. יחד עם זה, זה לא אומר שבניית העולם טובה. מעניינת, כן. טובה, לא.
מדוע לא? משום שהעולם הזה אינו אחיד. הוא נבנה מאוסף של קישוטים וגאדג'טים שלא באמת יוצרים יחד מבנה. משול הדבר לבניית מגדל קוביות מאוסף מקרי של גופים גיאומטריים בשלל צורות וצבעים. זה יכול להיות מעניין, יכול אפילו להיות יציב, אבל מי ירצה לגור בו?
בשביל לבנות מציאות מעניינת במדע הבדיוני או בפנטסיה לא די להעלות רעיון ולקשט אותו. לעולם אמין יהיו היסטוריה, אגדות, כלכלה, פוליטיקה, שפה ומה לא. ב"יממה" יש היסטוריה, יש פוליטיקה, יש תרבות, אבל הם לא יוצרים יחד תמונת עולם אחידה. אם משווים את הספר לספרים אחרים שבהם הגיבור האמיתי היה העולם, דוגמת "רשימות מן המאדים" של ריי בראדבורי, ההבדל ניכר לעין. המאדים של בראדבורי נשאב מתוך המיתוס המוכר של כיבוש השממה/המערב ושילב אותו בסיפור עלייתה ונפילתה של האנושות. עקב השימוש במודלים הקודמים האלה, בראדבורי הצליח לבנות עולם עשיר שכל המרכיבים שבו התמזגו לתמונת מציאות אחת. אפילו לא הפריע שבכל פרק היו דמויות אחרות, ואפילו תקופה אחרת. לעולם ב"יממה", לעומת זאת, אין שום קו מנחה פרט לרעיון הסיפורי. כשמנסים לברוא עולם שלם מהדמיון בלבד, מקבלים עולם מלא בחורים ובסתירות.
לקובי קמין יש דמיון ויש סיפור לספר. לרוע המזל, לא די בהם. הקריאה של "יממה" היתה עבורי תִמרון קשה בין משפטים קשים לקריאה, דמויות שהתבלבלו לי שוב ושוב, ושלל קישוטים מקוריים לעולם, אך לעתים חסרי אמינות או עניין. חבל.