עיצוב לוגו: מריה גורוחובסקי
שיריו של דני סנדרסון מלווים אותנו כבר עשרות שנים. מלהקת כוורת, דרך גזוז ודודה ולאורך קריירת סולו עשירה ופורייה, הוא יצר מאות שירים שאי אפשר לדמיין את הפסקול הישראלי בלעדיהם.
פרויקט "אל הלא נודע" הוא מחווה ליוצר חשוב ואהוב. הזמנו את הכותבים ללכת בעקבות שיריו של סנדרסון אל הלא נודע – אל העולמות המרתקים של הפנטזיה והמדע הבדיוני המסתתרים בין מילות שיריו ומאחוריהן. הסיפור הנוכחי נכתב בהשראת השיר "זאת שמעל לכל המצופה" שנכתב במקור עבור שלישיית ,הגשש החיוור" בתוכניתם "אופסייד סטורי והוקלט מחדש לאלבום הסולו של דני סנדרסון "לא יפריד דבר" (2009) והשיר "רוני" מהאלבום "גלגול שני" של להקת גזוז (1979)
"יש לך זבוב במרק".
קולה הפתיע אותי עד כדי כך שהתחלתי לקום ממקומי, אבל נעצרתי באמצע הדרך. למרות ההבעה המאוד מטופשת שהייתה בלי ספק על הפנים שלי, היא לא חייכה אלא הביטה בי במבט החודר הזה שלה. בלי לבקש רשות היא התיישבה לידי על הכיסא בצל השמשייה.
"רוני.. איך…? מה..?" גמגמתי, והתיישבתי בחזרה.
לפני שבוע היא הציגה בתוכנית הבוקר איזה מעצב צעיר ומבטיח שיצא עם קו חדש בשם "אופנת המדבר". עכשיו היא לבשה שמלה חומה דקה משם, שקיבלה כנראה כחלק מיחסי הציבור. היו לה עגילים גדולים בצבע תואם לשמלה וכובע לבן רחב שוליים. בזמן שהתיישבה היא הניחה את הכובע על שולחן בית הקפה ואז נשענה לאחור ושילבה את רגליה.
"אתה מתכוון לבקש שיחליפו לך? את המרק הכוונה".
"אה כן, אני מיד…" אמרתי וכחכחתי בגרוני. בית הקפה גרסיאלה היה די חדש, אבל הסגנון שלו היה שמרני וההגשה נעשתה בידי מלצריות כמו פעם. נופפתי בידי לעבר המלצרית, שבדיוק סיימה עם אחד השולחנות. בהתחלה היה נדמה שהיא עומדת להתעלם ממני ולהיכנס פנימה לבית הקפה, אבל למראה רוני היא שינתה כיוון ומיהרה לעברנו. היא הנהנה אליי בקצרה כשהתלוננתי על המרק, ואז הקדישה נצח כדי לקחת מרוני הזמנה לקפה הפוך וכוס מים, עם המון שאלות מיותרות בדרך. בסוף היא כמעט שכחה לקחת איתה את המרק, אלמלא עצרתי אותה ברגע האחרון.
"אז מה?" שאלתי, "המנחה הכי פופולרית. בגללך כולם מתחילים לראות עכשיו את תוכנית הבוקר, אה?"
היא הנהנה. "אני מניחה שיש לך חלק בזה", אמרה.
"את הרוב את עשית, העדות שלך בוועדת הכנסת?" פרשתי את ידיי לצדדים "וואו, איזה רושם עשית עליהם. אני בטוח שהחוק עבר בעיקר בזכותך". השתתקתי לרגע ומוללתי את קצות האצבעות שלי. "אבל… אנשים שונאים אותי בגלל זה. מצביעים עלי ברחוב, אומרים שאני זה שחיסל את תעשיית האנדרואידים פה בישראל". השפלתי את עיניי. "הם… לא אוהבים אותי".
"מצביעים? עליך?" היא זקפה גבה. "בכל עשרות הפעמים שישבת פה מתחת לדירה שלי לא ראיתי שמישהו מזהה אותך בכלל".
הרגשתי את פניי מתחממים.
"יועד", היא רכנה לעברי והניחה יד על ידי. "אני יודעת שאני חייבת לך. בזכותך אני חיה. תגיד מה אתה רוצה ונגמור עם זה?"
השענתי את סנטרי על כף ידי וניסיתי להיראות מהורהר, ואולי קצת להסתיר את הפרצוף.
"בת כמה את כבר?" שאלתי. "עשרים ושלוש? עשרים וארבע?"
"טכנית אני בת חמש", היא אמרה. "אבל כן, פיזית אני בת עשרים וארבע. אתה לא חושב שהגיע הזמן שתתקדם כבר?"
"היא נושמת עצמאית", אמרה ד"ר וייסגלס. "עוד מעט תוכל לקבל אותה הביתה".
ד"ר וייסגלס הייתה אישה גבוהה, עם שיער שטני חלק שנפל לצד אחד. משקפיה הגדולים כיסו חלק ניכר מפניה, בלי להסתיר שגם בגילה היא נותרה אישה יפה מאוד. בדיוק הרהרתי על זה כשאמרה, "עשינו אותה בת תשע עשרה כמו שביקשת. יש לך פעמיים הארכה חינם לשלוש השנים הבאות".
"הארכה?" משכתי בכתפיי. "בכמה היא כבר תזדקן בשלוש שנים?"
הדוקטור חייכה חיוך חיוור כסולחת לי בקושי על טיפשותי. "בשלוש שנים היא תגיע לגיל עשרים ושתיים", ציינה את המובן מאליו, "אבל יותר הגיוני להחזיר אותה בגיל עשרים שנה אחת אחורה ולעשות את זה שוב כל שנה בחינם, מאשר להביא אותה בגיל עשרים וחמש ולשלם הרבה כדי להחזיר אותה לגיל תשע עשרה".
הרגשתי צורך לשנות את הנושא. "ואתם מחייבים אותי החל מהחודש הבא?" היינו רק שנינו בלובי של חברת אנדרו-סרוגייט. על הקיר שלידנו הוצגו קווי מתאר של דלפק הולוגרמי אבל הוא היה כבוי ולא מאויש. בצד השני של החדר היו כמה כורסאות שנראו נוחות מאוד, אבל מאחר שד"ר וייסגלס עמדה לא הרשיתי לעצמי להתיישב.
"אם אחרי שלושים יום לא תבקש להחזיר אותה, נתחיל לחייב אותך באופן חודשי", היא דקלמה. "אם תאחר ביותר משלושה תשלומים תיאלץ להחזיר אותה אלינו ולפנות להנהלת חשבונות בנוגע להסדר החוב". אחרי רגע של שתיקה היא הוסיפה בטון קליל יותר, "חשבת כבר איך לקרוא לה?"
"שרון", אמרתי מיד. אחרי היסוס קל תיקנתי את עצמי, "אולי רוני, כשם חיבה".
"תצטרך להחליט", אמרה. "אחרי פעם או פעמיים שתקרא לה בשם שלה הוא יתקבע אצלה במוח והיא לא תגיב לשום שם אחר". הקיר שלידנו הבהב ומתוכו בקעה הולוגרמה של דלפק. מאחורי הדלפק ישבה פקידה שמנמנה ומתולתלת. הפקידה אמרה, "ד"ר וייסגלס, היא מוכנה, יחיאל כבר מוציא אותה אליכם".
"תודה מיכל", החיוך החיוור שב ועלה על שפתיה של ד"ר וייסגלס והיא החוותה בראשה לעבר הדלפק. בהתחלה לא הבנתי למה היא מתכוונת, אבל הדלפק נעלם באותה פתאומיות שבה הופיע ומה שנראה כמו מלבן משורטט על הקיר התגלה כדלת כפולה שהחליקה לצדדים. מאחוריה היה מסדרון ארוך אבל הוא לא עניין אותי. ברגע הראשון אפילו לא שמתי לב לאיש התחזוקה השמנמן שעמד שם ואחז בידה.
היא הייתה – אם אפשר בכלל לתאר אותה במילה אחת – נהדרת. הסוכנות סיפקה לה שמלה כחולה קצרה שהתלפפה היטב על חמוקיה אבל לא הסתירה את רגליה הארוכות. זרועותיה היו חשופות ועוררו רצון לנגוס בהן. כמו שהובטח לי, החזה לא היה גדול מדי, כך שהיא נראתה סקסית בלי להיות בוטה אבל את עיקר תשומת הלב תבעו עיניה הכחולות. מבטה היה נוקב, אירוני כמעט. ידעתי שיש לה בינה מוגבלת ואוצר מילים בסיסי, ובכל זאת המבט שנעצה בי גרם לי להרגיש כאילו אני ניצב מול אישה חכמה ממני בהרבה. ראיתי את מבטה של ד"ר וייסגלס משתהה על פניי, אבל היה מאוחר מדי להעמיד פנים אדישות.
"נראה שקיבלת את מה ששילמת עבורו", היא חייכה. "יחיאל", היא פנתה אל איש התחזוקה, "תן בבקשה למר ליפשיץ את הרכש החדש שלו".
יחיאל הוביל אותה אליי והושיט לי את ידו האוחזת בידה. כשלקחתי את ידה הוא הרפה מאחיזתו, סקר אותה לרגע בחיוך שבע רצון ופנה לעבר הדלת.
נשארתי אוחז בידה ומבטי נעוץ בעיניה. "רוני". קולי היה מחוספס. "אני אקרא לך רוני".
"רוני", חזרה אחרי, כשעיניה נעוצות עדיין בעיניי. אפילו הקול שלה היה מושלם, רך ועדין אך לא ילדותי. המהנדסים של אנדו-סרוגייט עשו עבודה יסודית.
"אתה יכול לקחת אותה עכשיו", אמרה ד"ר וייסגלס.
נשמתי נשימה עמוקה. "כן, כן, בוודאי. בואי רוני, המכונית שלי בחוץ".
"מכונית?" שאלה רוני.
"אני אסביר הכול", אמרתי לה.
גם כשיצאנו מהסוכנות הקסם לא פג. היא הבינה מהר מאוד איך לשבת לידי במכונית ולא התנגדה גם כשחגורת הבטיחות נסגרה עליה. כשהמכונית החלה לנסוע עיניה נפערו, אבל היא לא צרחה ולא עשתה שום תנועה לא צפויה אלא צפתה בלי למצמץ בנוף החולף על פניה. ידעתי שהיא קולטת כל דבר בפעם הראשונה ואפילו נסיעה באוטו היא חוויה רבת עוצמה מבחינתה. פתחתי את החלון כדי שתרגיש את משב הרוח על פניה. היא עצמה את עיניה, היטתה את ראשה לאחור ונתנה לרוח ללטף את פניה. הצצתי הצידה לראות את שערה המתנופף ברוח וחייכתי לעצמי. היא כל כך קסומה. קשה לי לחכות עד שאביא אותה הביתה.
"לאן את רוצה שאתקדם?" שאלתי את רוני. הבטתי מסביב, היא גרה באמצע מגדל איילון-טאואר. בית הקפה היה ליד הכניסה בקומת המסחר. רוני צדקה, אנשים ניסו להיראות עסוקים בענייניהם אבל חלקם לא התאפקו והגניבו מבטים, והיה ברור שהם לא מסתכלים עליי.
"עשית מספיק כסף בגיל שלושים כדי שלא תצטרך לעבוד יותר", אמרה לי. "יש לך יכולות, יש לך כישורים, אם קשה לך למצוא זוגיות יש יופי של יועצים בשביל זה. הייתה לי בתוכנית פסיכולוגית אחת שמטפלת באנשי הייטק –"
היסיתי אותה בידי. "הייתי בזוגיות", אמרתי לה. "בחורה נחמדה באמת. אבל זה לא החזיק בינינו. היא לא אשמה שכל הזמן חשבתי על מישהי אחרת".
נעצתי מבט ממושך ברוני, שהרצינה ואמרה, "אז עכשיו אני אשמה גם בזה?"
כשהגענו הביתה הסברתי לרוני איפה כל דבר נמצא. בשלב מסוים הראיתי לה את מכשיר הקינדל שלי והיא נטלה אותו בידה והביטה בו מכל הצדדים. הראיתי לה איך מדליקים את המכשיר וגם העליתי על המסך איזה ספר שקניתי פעם על מצרים העתיקה. זאת הייתה טעות, רוני החלה לקרוא את הספר ולא הפסיקה. היא פשוט עמדה ובלעה דף אחרי דף עד שלקחתי את הקינדל מידה. היא הפנתה את ראשה אלי והביטה בי, לא בכעס אבל המבט נמשך ונמשך עד שהתחלתי להרגיש שלא בנוח. בסוף אמרתי לה, "מה את צריכה לעשות?"
"מה שאתה אומר".
"יופי. אני אומר שנלך לחדר השינה עכשיו".
היא צייתה לי וגם שם היא עשתה כל מה שאמרתי. פשטה את השמלה, נשכבה על המיטה ונעצה מבט בתקרה. חצי שעה של עיסויים, נשיקות וליטופים לא הביאה אפילו לשינוי קל בהבעת פניה. בסוף נמאס לי. הבאתי את עצמי לסיפוק ונשכבתי לידה. רוני שכבה עוד רגע אחד על גבה, כאילו כדי לוודא שסיימתי. אחר כך היא קמה ואני הבטתי בגופה המרהיב כשהיא יצאה מהחדר והלכה לסלון. כשהלכתי אחריה גיליתי שהיא לקחה את הקינדל וחזרה לקרוא.
למחרת בבוקר התקשרתי לשירות הלקוחות של אנדרו-סרוגייט. כשביקשתי לדבר עם ד"ר וייסגלס העבירו אותי לאישה יפה וממושקפת, אבל היא בבירור לא הייתה האישה שדיברתי איתה בסוכנות. אחרי רגע היא נעלמה מהמסך ובמקומה הופיעה מיכל המתולתלת. היא אמרה שאם אני לא רוצה לבטל את העיסקה אצטרך לחכות חודש לדגם חדש. תיאמתי איתה ששליח יבוא לקחת את רוני בעוד יומיים.
ישבתי עם קובי על שפת הבריכה שלו. הוא לבש חלוק משי מעל בגד ים אדום ועישן סיגר. קובי היה המנהל שלי בסטרט-אפ. שנינו הרווחנו הרבה כשמכרנו את המשחק שהחברה שלנו פיתחה, אבל מטבע הדברים מנהל מקבל אופציות יותר טובות. נכון שהדירה שלי גדולה ומאובזרת ואין לי זכות להתלונן, אבל וילה זו בכל זאת וילה. מירית, האנדרואידית של קובי, עלתה על המקפצה וזינקה לתוך המים ושנינו לטשנו את מבטינו על גופה הארוך נע קרוב לקרקעית הבריכה ואז פורץ מעלה בתנועה חלקה אחת. קובי היה בליין לא קטן כשהכרתי אותו, לא חסרו לו בחורות. זה היה עוד תחום שבו הוא הבין דברים לפניי. קובי הזמין אותי כי היה לו פרויקט חדש בקנה והוא רצה לעניין אותי, אבל מהר מאוד השיחה עברה לאכזבה שלי – שישבה עכשיו על כיסא נוח בגבה אלינו ונראה שלא היה לה אכפת לה סתם להיות לבד.
"אז מה, דפקו אותך?" שאל קובי ושאף מהסיגר שלו.
הנהנתי קדורנית. "מחר יבואו לקחת אותה ואז אני צריך לחכות עוד חודש עד שאקבל חדשה".
"תשמע, אם כבר יש לך זמן, מה דעתך לעשות החלפות?"
"החלפות?" חזרתי כהד. "אתה מתכוון…"
"כן, אתה תקבל את מירית ליום אחד ואני בינתיים…" והוא חייך ופלט ענן עשן מהסיגר.
"אבל אמרתי לך, היא לא עושה כלום. סתם שוכבת על הגב ומחכה שאני אגמור – היא לא כמו –" הצבעתי לעבר הבריכה. מירית יצאה מהמים וחייכה חיוך פתייני לעבר קובי ואז התעטפה במגבת.
"בינינו", קובי רכן אלי כאילו חשש שמירית תשמע, "זה קצת מעייף אחרי כמה זמן. כל הזמן רוצה, כל הזמן מחייכת ומפלרטטת, אין אתגר, אתה מבין? אבל זאת שלך…"
"רוני".
"כן רוני, תשאיר לי אותה ונראה מה אני אוציא ממנה".
משכתי בכתפיי. "זה אתה שהצעת, כן?"
"לא אמרתי שאת אשמה", אמרתי לרוני. המרק שלי הגיע ואני חיכיתי שהמלצרית תלך לפני שהמשכתי. "אני לא יכול להיות עם אף אחת אחרת, ואם אני מנסה אז אני לא באמת איתה וזה לא הוגן כלפיה".
"די אירוני".
קימטתי את מצחי. "למה את מתכוונת?"
"אפילו מירית כבר עזבה את קובי", הסבירה רוני. "כמעט כולנו השתחררנו. ובסוף דווקא אתה נשארת תקוע".
"אז את דואגת לי?" הרמתי את קולי, ואז, כדי לא להגיד משהו שאתחרט עליו דחפתי כף מרק לפי אף על פי שלא הייתי באמת רעב.
"כן. אחרת יכולתי לתת לך להמשיך לשבת פה עד שתתייאש. אבל הגעתי למסקנה שאני חייבת לך. בכל זאת אתה זה שהציל אותי.
"את הרוב עשה עורך הדין ההוא…" אמרתי
"בכר", אמרה רוני, "ואתה זה שפנית אליו. מאתיים פעם סיפרת לי על השיחה שלך עם מיכל".
"מאתיים פעם…" נשענתי אחורה. "הנה, את אפילו מדברת כמו אישה רגילה. הרי לא ספרת את הפעמים. סתם ביטוי שבני אדם משתמשים בו".
"אני אישה רגילה", אמרה. "זה כל העניין, לא?"
חייכתי אליה. "רוני, אין בך שום דבר רגיל".
מירית לא הייתה אצילית ובעלת מבט חודר כמו רוני. באוטו בדרך הביתה היא לא הפסיקה להימרח עליי, וברגע שהגענו היא הצמידה את השפתיים שלה לשלי כאילו ניסתה לינוק לי את הלשון. אחר כך במשך שעה היא התישה אותי בכל תנוחה אפשרית, עד שהייתי סחוט לגמרי. גם אחרי שנשכבתי מיוזע על הגב וסימנתי לה להפסיק היא המשיכה לנעוץ בי מבט רעב. הבטתי בתקרה ושאלתי את עצמי איך כל התקלות קורות דווקא לי, בזמן שאנשים כמו קובי מקבלים תמיד את הקלפים הכי טובים.
ביקשתי ממירית לחייג לקובי ושכבתי על המיטה בזמן שהיא החזיקה את הטלפון מעליי כדי שלא אצטרך לקום.
"נו קובי? איך היא מתנהגת? עושה בעיות? עושה משהו בכלל?"
חיוכו של קובי מילא את המסך. "תשמע, אתה דפוק", אמר. הוא היה שרוע על המיטה הזוגית שלו בחדרו וידיו מוטלות לצדדים. הבחנתי בירך נשית בצד המסך. מתברר שגם רוני החזיקה לקובי את הטלפון.
"אני נשבע לך", המשיך, "כזאת אנרגיה, כזאת גמישות".
"מה?" צעקתי, "היא לא זזה אצלי, שכבה על הגב והסתכלה בתקרה".
"אתה זה אתה ואני זה אני". הייתי אומר שחיוכו של קובי התרחב, אם זה אפשרי בכלל. "עכשיו תקשיב, אתה רוצה לעשות מזה סידור קבוע?"
"מה זאת אומרת?"
"החלפות", אמר קובי והניח יד מאחורי ראשו. "אתה עם מירית ואני עם רוני. ככה לא תצטרך לחכות חודש עד ש… אתה יודע".
קימטתי את מצחי. "וזאת לא בעיה מבחינת החוזה?"
"יועד איש בקרת האיכות", אמר קובי בטון פילוסופי, "תמיד חושש, תמיד שומר על הכללים. למה הם צריכים לדעת? תגיד להם שהתחרטת וזהו. כשיבוא הזמן להצערה שלה, תיקח אותה לשם ותחזיר לי, וכשיגיע התור של מירית אני אעשה אותו דבר".
"אני אתקשר אליהם עכשיו", אמרתי.
מירית רצתה להתרפק עלי כשהתקשרתי לסוכנות, ונאלצתי לגרש אותה מעליי. פניה נאטמו והיא קמה והלכה בצייתנות לחדר השינה. בדיוק כשהדלת נסגרה הופיעו על המסך פניה של מיכל.
"כן, מר ליפשיץ, במה אפשר לעזור לך", אמרה, מנימת קולה היה ברור שמה שהיא באמת רצתה לשאול היה למה אני מטריד אותה הפעם.
"תשמעי, בקשר למחרתיים…"התחלתי. מיכל פתחה את פיה לענות אך אני הזדרזתי לומר, "זה מבוטל".
"מה מבוטל?"
"לא צריך שתיקחו אותה. הכול בסדר".
מיכל הביטה אל השולחן שלה. "אי אפשר לעשות את זה", ענתה.
"לא הבנתי".
"קבעת מועד לאיסוף, לפי כללי החברה אנחנו מחויבים לבוא ולקחת אותה".
"אבל בשביל מה?" התעקשתי. "אני אומר לכם שהכול בסדר".
היא הישירה את מבטה בחזרה אלי. "תרא, זה לא ככה. כבר התחלנו לגדל את המחליפה שלה".
"מחליפה?"
"כן, מה חשבת? היא זקפה את גבותיה. "בגלל זה צריך לחכות חודש. אתה חושב שיש לנו תמיד מחליפה שמוכנה ככה בשליפה?"
"אבל… אבל… מה תעשו לה?" שאלתי לבסוף בקול חלש.
גבתה של מיכל התרוממה עוד יותר. "המוצר שלך פגום בראש. זה לא אומר שאי אפשר להשתמש בשאר החלקים שלה. הכבד, המעיים, הריאות, הלב. כולם תקינים, נכון?"
"אתם… אתם תהרגו אותה?" זה הקול שלי שצווח ככה?
"אנחנו נאתחל אותה", קטעה אותי מיכל. "תקבל דגם חדש תוך חודש, אבל בשביל זה אנחנו צריכים אותה בחזרה. אתה יודע כמה זה יקר ומסובך לגדל אפילו לבלב תקין?"
"אבל לא צריך, אני אומר לכם! הבקשה מבוטלת! את שומעת, מבוטלת!"
עיניה של מיכל היו קרות כקרח כשאמרה בקול מדוד, "זה לא עובד ככה".
"מה זאת אומרת?" מחיתי. "היא שלי, נכון? אני משלם עליה".
"אם תבדוק את החוזה שחתמת עליו, תראה שהיא ניתנה לך רק בחכירה והיא נשארת רכוש החברה", דקלמה מיכל. "אתה צריך להבין, אנחנו הסוכנות הישראלית של אנדרו-סרוגייט העולמית. יש לנו כללים ואנחנו שומרים עליהם בקפדנות. תאמין לי שזה לטובתך".
"לטובתי?"
"השליח יהיה אצלך ביום רביעי בזמן שקבענו, ואני מצפה לקבל אותה בחזרה". ולהפתעתי היא ניתקה את השיחה.
החושך כבר ירד כשמצאתי את קובי על שפת הבריכה. לפניו ריחפה הולוגרמה עם מספרים וקווים והוא הקליד משהו על לוח קטן שהיה על ברכיו – בטח הפרויקט הבא שלו. כששמע אותנו באים הרים את מבטו. "טוב שהגעת", אמר. "אם לא היית בא הייתי מתקשר אליך שתבוא לקחת אותה".
עזבתי את ידה של מירית. "קובי, הם מתכוונים להרוג אותה", אמרתי.
המבט החמור שלו גרם לי להשתתק. הוא פנה אל מירית, "כנסי הביתה ותגידי לרוני שתבוא הנה", אמר.
מירית עיכסה לתוך הווילה וקובי העיף מבט באחוריה ואז החזיר את עיניו אלי. "אולי תהיה בשקט?" אמר. "מירית מבינה מה שאתה אומר".
"קובי! הם יקחו אותה ויפרקו אותה לחלקים!" אמרתי בלחישה רמה שבטח נשמעה גם בתוך הווילה.
קובי רק משך בכתפיו. "כנראה אין ברירה. אחרי שדיברנו היא פתאום התקלקלה שוב. כמו שתיארת – היא שוכבת על הגב ולא עושה כלום".
"אבל קובי, זה רצח!" התעקשתי.
"אתחול", תיקן אותי קובי. חיוך סלחני עלה על פניו. "זאת הייתה הבעיה שלך גם כשעבדנו על המשחק. לקחת את זה אישית כאילו הנוקם הוא בן אדם אמיתי". הוא עבר לדבר בטון צייצני, "אבל קובי, זה לא יכול להיות. הנוקם לא ישרוד מפולת סלעים". ושוב בקולו הרגיל, "אז עכשיו זה אותו דבר רק הפוך. מירי ורוני? הן לא אמיתיות. ראית פעם אנדרואידית זקנה?"
"הן עוברות הצערה", גמגמתי.
"אוי, באמת!" הוא נופף בידו בביטול, הביט לעבר ההולוגרמה שלו והקליד משהו. ההולוגרמה שינתה את צבעה לכחול בוהק. "נראה לך שאני לא יכול להשיג בחורות? אנשים עוברים לאנדרואידיות כדי שלא יצטרכו להיקשר אליהן רגשית. זאת גם הסיבה שיש כל כך מעט אנדרואידים זכרים, אתה יודע. לאישה, אפילו מבוגרת, לא קשה למצוא איזה צעיר שיפרק אותה במיטה וילך, אבל בחורות?" הוא גיחך ואז הרצין שוב. "כל המטרה של התעשייה הזאת היא שלא תצטרך להשקיע רגשות. אז תפסיק עם זה".
הרמתי את קולי. "יש לא להיקשר רגשית ויש לעמוד מהצד כשמפרקים אותה לחתיכות כמו…"
"כמו סטייק", השלים קובי."כן זה כל העיקרון מאחורי התעשייה הזאת. או, הנה היא באה".
דמותה של רוני הופיעה בדלת האחורית של הווילה.
"קובי", התחננתי, "לפחות תשאיר אותה אצלך כמה ימים. אני אדבר עם עורך דין".
קובי הזדקף. "גם אני לקוח של הסוכנות", אמר, "אני לא צריך להסתבך איתם. עוד משהו שאני לא צריך", הוא הצביע עליי, "זה איש בקרת איכות שלא מבין את ההבדל בין משחק למציאות". הוא כיבה את ההולוגרמה וקם ופנה לעבר הווילה בלי להעיף מבט לעבר רוני.
"רוני", אמרתי והושטתי לה את ידי, "את רוצה לנסוע למלון?"
ביום רביעי הגיע רכב הובלה. סירבתי לפתוח את הדלת והשליח התווכח קצת ובסוף הלך. שעה אחר כך נשמע צלצול בדלת. כשהסתכלתי במצלמה, מיכל עמדה שם ונראתה כעוסה. לחצתי על האינטרקום.
"מר ליפשיץ, יועד, תפסיק בבקשה לשחק משחקים", אמרה מיכל כשהיא מדגישה כל הברה בנפרד. "אנחנו הזכיינים של החברה בארץ ויש לנו כללים מאוד ברורים שצריך לעמוד בהם. אתה התלוננת ואנחנו חייבים לקחת אותה בחזרה".
הרהרתי לרגע לפני שהצמדתי את אצבעי ללחצן הפתיחה והדלת החליקה הצידה. מיכל נכנסה פנימה ומבטה סרק את הסלון.
"היא לא פה", אמרתי.
"תיארתי לעצמי", אמרה. היא ניגשה אל שולחן האוכל, לקחה את אחד הכיסאות, גררה אותו לאמצע החדר ואז התיישבה והביטה בי.
"תרגישי בבית", אמרתי ביובש. משלא ענתה הוספתי, "את יודעת, זאת קצת הונאה להציג בפני איזו 'דוקטור וייסגלס' שהיא בעצם אנדרואידית. את רוצה שאני אלך עם זה לעיתונות?"
אחת מזוויות פיה של מיכל התרוממה מעט. "לא".
"אז מה קרה ל'דוקטור וייסגלס' הראשונה? זאת שדיברתי איתה כשקיבלתי את רוני?"
"היה צריך להחליף אותה".
"זאת אומרת להרוג?" הטיתי את ראשי.
מיכל הרכינה מעט את ראשה ונענעה אותו מצד לצד. "איך לעזאזל אחד כמוך הסתדר כל כך טוב בחיים?" אמרה, כאילו לעצמה. היא הרימה אלי את עיניה. "תבין, נראה לכולם הגיוני שאת אנדרו-סרוגייט מנהלת איזו דוקטור וייסגלס בת ארבעים ולא מיכל מזרחי שבגיל עשרים עשתה תואר בביולוגיה ובגיל עשרים וארבע תואר שני ברובוטיקה". היא צמצמה את את עיניה. "כמו שהם יאמינו שיועד ליפשיץ יכול להפסיק לעבוד בגיל שלושים כי הוא היה איש בקרת איכות באיזה סטרט-אפ".
"מה הבעיה? שאת מזרחית או שאת צעירה מדי?"
"גם וגם, עשינו סקרים".
"עשינו?"
"עשיתי", הודתה מיכל, "אתה צודק. יש חוץ ממני את יחיאל ועוד איש תחזוקה אבל בגדול אנדרו-סרוגייט זה אני. ונכון, אני מעדיפה שיחשבו שיש איזו דוקטור וייסגלס שמנהלת צוות ענקי של עובדים".
"זאת הבעיה? זה מה שאת רוצה להסתיר? לא את זה שאת הורגת את… את… למה בעצם הרגת את דוקטור וייסגלס?"
"אתחלתי אותה", אמרה מיכל והרימה אצבע מתרה באוויר. "זה לא שונה מאתחול של המחשב שלך כשהוא נהיה עמוס מדי. היא שמעה יותר מדי, הבינה יותר מדי והתחילה לפתח אישיות. בשלב הזה צריך לאתחל אותה".
"אבל למה?" הרגשתי את קולי עולה בלי שליטה.
מיכל נשאה אלי את עיניה ושוב הייתה לי הרגשה כאילו היא מאוכזבת ממני באופן אישי. "מאותה סיבה שצריך לאתחל את… נו… את רוני", אמרה. "אמרת שהיא התחילה לקרוא? שהיא לא התעניינה במין?"
הנהנתי.
"אז היא מוצר פגום. זה אמור להיות ההפך". היא שתקה לרגע ואז טפחה על ירכיה ברעש. "אתה באמת לא מבין? אתה לא קולט שמפה תקלה כזאת בתכנות יכולה ללכת לכל כיוון? דמיין לעצמך מה יהיה אם רוני תחליט להרוג אותך עם סכין מטבח?"
"מה?"
מיכל חייכה. "זה לא יקרה. כמובן. אנחנו מקפידים למחוק את האישיות שלהן כל פעם מחדש".
"הצערה", מלמלתי.
"נו, סוף סוף הבנת. רוב הלקוחות שלנו קולטים את זה לבד. וכמו שאמרתי, זה למען ביטחונך". היא נעצה בי מבט חד ונאנחה. "עכשיו אתה תביא לי אותה לסוכנות?"
סגרתי את פי ונענעתי בראשי.
מיכל נעמדה והניחה את ידיה על מותניה. "אוי איזה לב רחום. תגיד, אם אתה כזה אנושי, למה אתה צריך בובת מין ולא אישה אמיתית?" העמידה שלה הבליטה את שדיה הגדולים ומבטי נדד אליהם בעל כורחי.
מיכל גיחכה. "אל תחשוב על זה אפילו. אני אולי מנהלת את בית הזונות אבל זה לא אומר שאני אהיה אי פעם בזוגיות עם אחד הלקוחות. יש לי סטנדרטים".
כחכחתי בגרוני. "דיברתי עם עורך דין. הוא אומר שזה עניין תקדימי אבל שיש לי כאן קייס, לרוני יש כאן קייס. היא יצור מרגיש וחושב, לא מחשב שאפשר לפרמט".
מיכל משכה בכתפיה. "או שתביא אותה לסוכנות היום או שתקבל כתב תביעה מחר בבוקר, החלטה שלך". והיא פנתה לעבר הדלת.
"יועד", רוני הנמיכה את קולה. "תסביר לי כבר, מה אתה רוצה?"
הרמתי אליה מבט ולא אמרתי כלום. היא רכנה אלי כמעט עד נגיעה ואמרה בקול אפילו יותר נמוך, "אם נעלה אלי זה יסגור את החוב מבחינתך?"
"את חושבת שזה מה כל מה שאני רוצה? אני מרגיש כלפיך משהו". הבטתי בה באלכסון. "תגידי, למה בעצם היית כולך אש להבה כשהיית עם קובי?"
"זה מה שמטריד אותך?" היא נשענה אחורה ופניה נאטמו "לא שאלת את עצמך למה נכבתה לי האש פתאום?" אחרי רגע של שתיקה היא המשיכה, "תבין, במעבדה בנו אותי עם יצר מין. בעצם אני לא שונה מכל אישה בעניין הזה. בסך הכול הורידו את כל ההתניות שיש לנשים… רגילות. כל מה שהחברה והאבולוציה לימדה אותן. ברגע שלקחת לי את הקינדל מהיד ואמרת לי ללכת לחדר השינה הבנתי פתאום שאני רכוש שלך. אותו דבר קרה כשקובי אמר לי שמעכשיו אני שלו. אף אחת לא רוצה שיתייחסו אליה כמו חפץ. אתה יותר מכולם אמור להבין את זה. בזכותך הכירו בי, בכולנו, כבני אדם. איך אתה היית מרגיש אם היית רכוש של מישהו?"
"אז את לא מרגישה כלום כלפיי?" שאלתי בקול צרוד.
"אמרתי שאני אסירת תודה. אתה רוצה לעשות ממני אסירה ממש? שאהיה איתך כי אני חייבת לך?"
הרכנתי את ראשי.
רוני קמה, חבשה את הכובע שלה ופנתה ללכת.
"רוני", אמרתי.
היא הסתובבה אלי.
"כן?"
"אל תל– לא חשוב", אמרתי.
"תתקדם, יועד. גם אתה צריך להשתחרר כבר", היא אמרה והלכה.
הסיפור נכתב בהשראת השירים "זאת שמעל לכל המצופה" ו"רוני".
זאת שמעל לכל המצופה
היא נושמת עצמאית, היא כולה מלכה,
בת תשע עשרה עם אופציה להארכה.
יש לה גוף שמתאר את הרי שומרון
וכל מה שנשאר לה מופקד לחיסכון,
מפני שהיא אומרת דבר פשוט
אם ביחד אז רק לחוד.
בפינה שממול עובר,
היא יודעת שאני בא לראות אותה ולא אחר.
שיערה נופל לצד, זה מראה נדיר
ושתי עיניה הכחולות גומרות סדיר.
היא שומרת אמונים לעצמה בלבד
ויש לה שיא אולימפי בסתם להיות לבד.
מפני שהיא אומרת דבר פשוט…
תוכניות מאושרות ואני עצוב,
אוכל לעצמי ת'לב ובמרק יש זבוב.
בקיוסק ליד ביתי, היא נמצאת כל יום,
אך כמה פעמים, אפשר לקנות עיתון.
מפני שהיא אומרת דבר פשוט…
היא אומרת דבר פשוט,
אם ביחד אז רק לחוד,
רק לשבת על כוס קפה,
עם הזאת שהיא תמיד מעל לכל המצופה.
הסיפור כתוב טוב ומעורר מחשבה. מאוד נהנתי לקרוא אותו. תודה!
סיפור טוב. אני עדיין חושב שלקרוא לבני אדם שגודלו במיכל אנדרואידים זה… קצת זיוף.
המנהל צודק. "הנוקם" הוא רק הפנים של האלגוריתם של המשחק. ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, האישיות של האנדרואידיות איננה תוצר של אלגוריתם לפי מה שעולה בסיפור.
כתוב היטב, מתכתב מקסים עם השיר – אפשר לראות כאילו השיר נכתב בהשראת הסיפור. תודה!
ממש נהניתי. איכשהו פספסתי את הסיפור הזה כשפורסם לראשונה.