פרולוג
מאז ומעולם, התקדמו אנשים מערבה. האם יש לכך קשר למסלולה של השמש? הם נמשכים מערבה כמו עש ללהבת נר דקיק.
שנים רבות חלפו, ואני עוד חי: אני אחרון המייסדים, וגופי כמעט אינו שלי עוד בסוף. הייתי עֵד להזדחלותן של ארבע-מאות שנה בעולם המתעורר, אם כי חלוף השנים בקושי ניכר בארץ שהייתה לי לבית. אנשים משתנים, והם מעדיפים לחשוב שהעולם משתנה איתם. טעות בידם; הוא רק מַסְכּין עמם וממשיך לחולל את מהפכותיו המסתוריות, הפרטיות. ובכל זאת יש משהו באוויר, כמו לחישת חורף בארץ הזאת, שאינה יודעת עונות-שנה מה הן. אני מרגיש שינוי ממשמש ובא.
הם הגיעו, רמסו את מסלולה הכּרְכּומי והארגמני של השמש השוקעת, כפי שתמיד ידענו שיעשו, ומספינותיהם הגבוהות התנופפו דגלוני עשב על קורות עץ אכולות תולעים.
צפינו בהם מתוך הג'ונגל. אנשים בשריון מצופה מֶלח ופרצופים נפוחים מצפדינה, הנושאים חרבות וכידונים, ואחר כך אַרְקֵבּוזים מצחינים, אוחזים פתיל-אט שזהר ואִוושש ברוח. אנשים כחושים מהֶבְּריון, מאסטראק, מגַבְּריוֹן; יורדי הים של העולם הישן. שודדי ים קשֵי-יד שעיניהם מנצנצות בתאוות בצע.
אנחנו ברחנו הנה; הם באו כדי לחפש. הענקנו להם פחד שימלא את כרסיהם, ואימה אפלה כלַיִל שתמלא את ארנקיהם. הפכנו אותם לניצודים, ולקחנו מהם כל אשר חפצנו.
ספינותיהם הנטושות ומלאות רוחות-הרפאים נרקבו לאִטן במעגניהן. למתֵי-מעט נתנו לִחיות, כדי שיישאו את הסיפור על אודותינו מזרחה, אֶל ממלכות האֵל. כך נוצר המיתוס שלנו. החבאנו את ארצנו מאחורי מסך של בדותות ושמועות אפלות. שזרנו את האמת בגוזמאות הטירוף; חישלנו את האגדה כאילו הייתה להב חרב על סדנו של נפח. והרווינו את צימאונה בדם.
אבל השינוי ממשמש ובא. ארבע-מאות שנה שהינו פה, ובני עמנו הסתננו לאִטם בחזרה למזרח, על-פי תוכניתנו. הם מפוזרים כעת בכל רחבי נורמניה. הם מפקדים על חיילים, הם מטיפים להמונים, הם משגיחים על עריסות. מקצתם סמוכים אל אוזני מלכים.
הגיעה העת שספינותינו יחצו בשנית את האוקיינוס המערבי ויתבעו את ששייך לנו. חיית הפרא תתגלה. כל זאב בא יומו.
חלק ראשון – פילוג
1
שנת הקדוש 551
הצלצול לתפילת מִנחה כבר נשמע מזמן, אבל האח אַלְבְּרֵק העמיד פנים שלא שמע אותו. הוא לעס את קצה קולמוסו, עד שקרעי נוצה ספוגי-רוק צנחו על הספסל, אך הוא לא שם לב. הוא צמצם את עיניו באורו הקלוש של הנר, ופניו נראו כפניו של עכברוש קצר-רואי – מחודדות וחקרניות. ידו רעדה כשהפך בדפיה של מגילת הקלף העתיקה שהייתה מונחת לפניו. כשפינה התפוררה פתאום ממגען של אצבעותיו הזריזות, הוא ייבב ממעמקי גרונו, כאילו היה כלב הרואה את אדונו יוצא מן החדר בלעדיו.
המילים על הקלף היו כתובות בכתב יפהפה, אבל הדיו דהתה. זה מסמך מוזר, חשב. הוא לא הכיל את הקישוטים שנחשבו הכרחיים לעיטור כתביו הקדושים של רָאמוּסיוֹ. רק מילים, חדות ונקיות וכתובות בכתב אלגנטי, אבל דהויות ממשאן של שנים כה רבות.
הקלף עצמו היה מאיכות ירודה. הוא תהה אם לא היה בידי הלבלרים של התקופה ההיא קלף מעור משובח יותר, מפני שהמסמך נכתב ביד, ולא נטבע באחד ממכבשי הדפוס המפורסמים של שאריבּוֹן. המסמך הזה היה עתיק.
אך נדמה שהמחבר לא רצה להסב יותר מדי תשומת לב למסמך. כתב היד נמצא באחד ממפלסיה הנמוכים של הספרייה, צרור מגולגל של יריעות לא תפורות שהיו תחובות בסדק בקיר, והאח קוֹלוּמְבָּר רצה להשתמש בהן כנייר סופג בחדר הכתיבה, מפני שאפילו כעת המשיך שאריבון להפיק ספרים כתובים ביד. ואולם הכתב הדהוי והמושלם שעל הקלף עורר בו ספקות, והוא הפנה אליו את תשומת לִבו של סגן הספרן. סקרנותו הטבעית של אלבְּרק השלימה את היתר.
הוא כמעט הפסיק לקרוא וקם מכיסאו כדי לקרוא לספרן הראשי, האח קוֹמוֹדְיוּס. אבל דבר-מה הביא את הנזיר הקטן להיוותר נטוע במקומו, ולהמשיך לקרוא בפליאה בזמן ששאר האחים בוודאי ישבו לאכול את ארוחת הערב שלהם.
פיסת הקלף הייתה בת חמש-מאות שנה. עתיקה כמעט כשאריבון עצמו, שבעקבות נפילת אקיר הפך לקדוש מכל המנזרים האוניברסיטאיים ביבשת. המחבר הבלתי ידוע כתב אותו זמן קצר לאחר שראמוסיו המבורך עלה השמימה – האירוע האדיר כנראה התרחש בתקופת חייו של הכותב.
אלבְּרק עצר את נשימתו כשהקלף, הדק כעלה כותרת, נדבק לאצבעותיו המיוזעות. הוא פחד לנשום עליו מחשש שהכתב העתיק וחסר התחליף ייטשטש או יתפורר, או יתפזר כְּחול במשב רוח בוקר פתאומי.
… והתחנָנו בפניו לא לעזוב אותנו לנפשנו לבדנו בעולם מתקדר שכזה. אבל הקדוש המבורך רק חייך, "הנני איש זקן כעת", אמר. "את הדבר שהחילותי לעשות, מותיר אני בידיכם על מנת שתמשיכוהו; תם זמני על פני האדמה. כולכם אנשים מאמינים; אם תאמינו בדברים שלימדתיכם ותפקידו את חייכם בידו של האל, מה לכם כי תפחדו? העולם מתקדר והולך, אמת, אך מתקדר הוא בגין מעשיו של האדם, ולא בגין מעשיו של האל. ניתן להשיב את הגלגל לאחור – הלא הוכחנו זאת. בשנים הבאות עליכם זִכרו כי איננו רק סובלים את ההיסטוריה, אנו גם יוצרים אותה. בכל אדם ואדם טמונה היכולת לשנות את העולם. בכל אדם ואדם טמון קול שניתן לשאתו; ואם יושתק הקול על-ידי המסרבים להאזין לו, אזי יישא אחר את קולו, ואחריו עוד. את האמת ניתן להשתיק במשך זמן-מה, אכן, אך לא לנצח…
היריעה הייתה חסרה, קרועה. אלבְּרק דפדף בקרעים הבלתי-קריאים שבהמשך. הדמעות גאו בעיניו, והוא מצמץ כשהתחוור לו שהחלקים החסרים אבדו לנצח. הוא הרגיש כאיש הגוֹוע מצמא במדבר, שמישהו נתן לו טיפה של מים להרגיע את גרונו הניחר, ואחר כך שפך ליטר מים על החול.
הנזיר הנמוך קם לבסוף וכרע ברך על רצפת האבן כדי להתפלל.
חייו של הקדוש, מסמך מקורי שטרם נראה כמותו. הוא גולל את סיפורו של אדם בשם ראמוסיו, שנולד וחי והזדקן; שצחק ובכה ונותר ער כל הלילה. סיפור חייה של הדמות המרכזית באמונת העולם המערבי, שנכתב על-ידי בן זמנו של הקדוש – אולי אפילו מישהו שהכירו מקרוב…
ואף שכל-כך הרבה אבד, כל-כך הרבה הושג. זה נס, והנס הוענק דווקא לו. הוא כרע על ברכיו והודה לאלוהים על שגילה לו את הדבר. והוא התפלל לראמוסיו, הקדוש המבורך שאלבְּרק התחיל להתייחס אליו כאל אדם, כאל בן אנוש כמוהו – אם כי נעלה מאות מונים, כמובן. הוא החל להתייחס אליו לא כאל הדמות הסמלית שהכנסייה יצרה ממנו, אלא כאל אדם. וכל זאת הודות למגילה יקרת הערך שמונחת לפניו.
הוא שב לספסלו, קינח את אפו בשרוול גלימתו ונישק את סמל הקדוש הצנוע שלו, העשוי אלון בּיצות. הטקסט המרופט היה יקר המציאות; הוא עמד בשורה אחת עם ספר הישר שחיבר הקדוש בוֹנֶבָאל במאה הראשונה. אבל מה ממנו שרד? מה ממנו קריא?
הוא רכן מעליו שוב והתעלם מהכאבים שפילחו את צווארו ואת כתפיו המכווצים.
אין כותרת ואין כריכה, אף רמז לזהותו של המחבר או לזהוּת פטרונו. אלבְּרק ידע כי לפני חמש-מאות שנה הכנסייה לא נהנתה מהמונופול שיש לה כיום על הלמידה. בתקופה ההיא אזורים רבים בעולם עדיין לא קיבלו עליהם את אמונת האמת, ואצילים עשירים תמכו בלבלרים ובאומנים במאה ערים שונות, על מנת שאלו יעתיקו את הכתבים העתיקים של עובדי האלילים, או ימציאו חדשים. האוריינות הייתה נפוצה אז יותר. רק במאתיים השנה האחרונות, עם עליית כוחו של המסדר הקמאי, הצטמצם שוב היקף האוריינות, והיא הפכה לנחלתם של קומץ מלומדים. מספרים כי הקיסרים הפימברים ידעו הן לכתוב והן לקרוא. השליטים המערביים, לעומתם, לא ידעו אף לאיית את שמם. המצב השתנה רק כשעלה לשלטון דור המלכים החדש, אם כי השליטים הזקנים המשיכו להעדיף את החותָם על פני החתימה.
עיניו של אלבְּרק עקצצו והוא גירד אותן, מתיז ניצוצות באפלולית העפעפיים העצומים. אווילה ידידו ודאי הרגיש בחסרונו בארוחת הערב, ואולי אף יבוא לחפש אותו. הוא הִרְבָּה לנזוף באלבְּרק כשהלה החמיץ ארוחות. זה לא חשוב. ברגע שהוא יִראה את האוצר שהתגלה מחדש…
טפיחה שקטה של דלת נסגרת. אלבְּרק מצמץ והביט סביבו. ביד אחת כיסה את המסמך הישן בערמת דפים, ואת השנייה הושיט אל העששית.
"מי שם?"
לא הגיעה כל תשובה. חדר הארכיב היה ארוך, גדוש באצטבות עמוסות ספרים ומגילות, שחילקו אותו לתאים. הוא היה גם חשוך לגמרי, מלבד מעגל האור הקטן, המרצד והחמים, שהטילה סביבה העששית שרעדה בידו של אלבְּרק.
כלום.
הספרייה הייתה רדופה במנת הרוחות שלה; היש בניין עתיק שאינו כזה? כמרים שאיחרו לסיים את עבודתם הרגישו לפעמים נשיפה קרה על לחייהם או חשו שמישהו צופה בהם. הספרן הבכיר קומודיוס העביר פעם ליל שימורים בספרייה בתפילה לקדוש גָראסוֹ, שעל שמו היא קרויה, מפני שכמה מהטירונים נבהלו מהצללים, עד שנשבעו כי אלו נאספו שם עם רדת החשכה. אך דבר לא נמצא שם, והטירונים ספגו הקנטות במשך שבועות.
חיכוך מחליק באפלה מחוץ לאור העששית. אלבְּרק קם על רגליו ואחז בסמל הקדוש בצורת האות א'.
הקדוש הנפלא המשגיח עליי
בכל מרחבי הלילה האפל
הוא נשא את תפילתם העתיקה של הנודדים בדרכים ושל עולי הרגל.
הֱיה אתה לי למאור ולמדריך ולמטֶה,
ושמור עליי מחרונה של חיית הפרא.
שני אורות צהובים נצנצו בחשכה. אלבְּרק הבחין לרגע במעורפל בדמות עצומה גוהרת בצללים. שמץ של צחנת חיה עלה לרגע, ואז נגוז.
מישהו התעטש. אלבְּרק זינק בבהלה, מזעזע את השולחן שמאחוריו. העששית נרעדה, שמן ניתז על הפתיל והוא רחש. צללים התקבצו אליו באור הלהבה המרצדת. אלבְּרק חש כיצד סמל האלון הקשה חורק בין אצבעותיו הלבנות הגרמיות. הוא היה מוכה אלם.
ושוב הדלת, טפיפת רגלים יחפות על הרצפה החשופה. דמות הגיחה מן האפלה.
"שוב החמצת את ארוחת הערב, האח אלבְּרק", אמר קול.
הדמות התקרבה אל האור. גבוהה, כחושה, ראשה כמעט קירח ובעל אוזניים עצומות וגבות עבותות להפליא משני צדי האף הנשרי. העיניים היו עליזות וטובות.
אלבְּרק פלט נשימה מקוטעת. "האח קומודיוס!"
גבה אחת הזדקרה מעלה. "למי ציפית? האח אווילה שאל אם אני מוכן ללכת לחפש אותך. הוא שוב במחילת-חטא – ראש המסדר מוכן לשאת רק מספר מוגבל של קרבות לחם בכל ערב, ואווילה לא יודע לכוון. שוב חיפשת זהב באבק, אלבְּרק?"
הספרן הבכיר התקרב לשולחן. הוא הלך יחף בכל ימות השנה, חורף וקיץ, וכפות רגליו הרחבות ושחורות-הציפורניים תאמו במידתן את אפו.
אלבְּרק הצליח להשתלט על קצב נשימתו.
"כן, אחי". פתאום לא קָסם לו עוד הרעיון לחשוף בפני הספרן הבכיר את הטקסט שגילה. הוא החל ללהג.
"אני מקווה שיום אחד אמצא פה משהו נפלא. אתה יודע שכמעט חצי מהטקסטים בארכיבים התחתונים לא קוטלגו מעולם? מי יודע מה מחכה לי?"
קומודיוס חייך, וחיוכו הפך אותו לגובְּלין תמיר ומגוחך. "אני מריע לחריצוּת שלך, אלבְּרק. יש בךָ אהבת אמת למילה הכתובה. אבל אל נא תשכח שהספרים הללו הם רק ביטוי נראה לעין של מחשבותיהם של בני אדם, ולא כל המחשבות האלה מותרות. אין ספק שמרבית המסמכים הבלתי מקוטלגים שהזכרת הם טקסטים שעיקרם כפירה; אלפי מגילות וספרים הובאו הנה מכל רחבי נורמניה במהלך מלחמות הדת, כדי שהקמאים יוכלו להעריך אותם. מרביתם נשרפו, אבל אומרים שכמות נכבדה הונחה בפינות ונשכחה. עליך לקרוא אפוא בזהירות, אלבְּרק. אם תמצא אפילו שמץ של כפירה בטקסט כלשהו, עליך להביאו אליי. ברור?"
אלבְּרק הנהן. הוא הזיע. אֵי-שם בתוך מוחו הוא תהה אם הסתרת עובדות נחשבת חטא. הוא נזכר במאגר המגילות וכתבי-היד הפרטי שלו, שהעֱלים כדי להצילם מן האש, והאי-נוחות שלו גברה.
"אתה חיוור כנייר, אלבְּרק. מה קרה?"
"אני – חשבתי ששמעתי כאן משהו לפני שבאת".
הפעם הזדקרו שתי הגבות במעלה הראש הקירח. "הספרייה שוב משחקת משחקים, הא? מה זה היה הפעם, לחישה באוזנך? יד על כתפך?"
"זאת הייתה… הרגשה, זה הכול".
קומודיוס הניח אגרוף כבד ומסוקס על כתפו של אלבְּרק וטלטל אותו בחיבה. "אמונתך חזקה, אלבְּרק. אין לך מה לדאוג. יהיו אשר יהיו הרוחות שקבעו את משכנן בספרייה הזאת, הן אינן יכולות לפגוע בך. שינסת למותניך את שריון אמונת האמת; אמונתך היא גם משׂוּאה המאירה את האפלה וגם חרב שתפלח את לב חיות הפרא האורבות בחשכה. לפחד אין דריסת רגל בלבו של מאמין אמיתי בקדוש. בוא, אני רוצה להציל אותך לזמן-מה מהאבק ומהרוחות המשחרות לטרף. אווילה שמר לך קצת אוכל, והוא מתעקש שיכריחו אותך לאכול אותו".
יד אדירה הרחיקה את אלבְּרק חסר האונים משולחן הכתיבה שלו, ואילו האחרת אספה את העששית. האח קומודיוס נעצר כדי להתעטש שוב. "אה, אבק השנים הבלתי מופרע. הוא שוקע בחזה, אתה יודע".
לאחר שהשניים יצאו מהחדר החשוף, שלף קומודיוס מפתח מגלימתו ונעל מאחוריהם את הדלת. הצמד המשיך במעלה מדרגות הספרייה, לעבר האור והרעש של חדר האוכל.
מערבה משם, הרחק ממנזר שאריבון, מעבר לפסגות הקרח הנוצצות של הרי מַלְוֵונוֹר, ארץ רחבה משתרעת בין ההרים ובין הים, ארץ עתיקה: עֶרשׂ הולדתה של אימפריה.
לעיר פימְבִּיר לא נבנו חומות. האלקטורים אומרים שֶבּירתם מבוצרת על-ידי המגנים של חיילי פִימְבְּרִיה; אין להם צורך באמצעי הגנה אחרים.
ויש אמת בהתרברבותם. פימביר היא כמעט היחידה מבין בירות נורמניה שלא הייתה נתונה במצור מעולם. אף לוחם זר לא נכנס לעיר האדירה של האלקטורים, אלא אם כן הביא עִמו תשורות או בא לבקש עזרה. ההגמוניה של הפימברים הסתיימה לפני מאות שנים, אבל בעירם עוד ניכרים סממניה של אימפריה. אברוסיו הייתה העיר המאוכלסת ביותר, וול אפריר הייתה היפה ביותר, אבל פימביר נבנתה על מנת להותיר רושם. המשוררים טענו כי אם תינטֵש פימביר אי-פעם, יניחו בני הדורות הבאים כי היא הוקמה ביד ענקים.
ממערב לעיר נמצאים אזור המצעדים ושטחי האימונים של הצבא הפימברי. מאות דונמים פונו ושוטחו כדי להעניק לאלקטורים לוח למשחק מלחמה, שעליו ילמדו כיצד להזיז את החיילים שלהם. גבעה המתנשאת דרומית לשטחי האימונים הוגבהה באופן מלאכותי כדי להעניק למצביאים נקודת תצפית על התוצאות של הטקטיקות והאסטרטגיות שנקטו. אומרים שמעולם לא התרחש בקרב מהלך שלא שוחזר ונלמד בשטחי האימונים של פימביר. כאלה הם הסיפורים שהולידו הטֶרציואים של הכובשים במהלך השנים בכל רחבי האימפריה.
קומץ אנשים עמד כעת בנקודת התצפית שעל הגבעה הצופה על השדות. מצביאים וקצינים זוטרים כאחד היו לבושים כולם בשריון עליון שחור, ועל דרגותיהם השונות העידו רק אבנטי הארגמן שכמה מהם כרכו מתחת לחגורות החרב שלהם. שולחן אבן קבוע בקרקע התנשא ביניהם והיה מכוסה במפות ובמוני-ניקוד. קוֹפְּרֶניוּס קוּלְן, הקיסר הפימברי הראשון, קבע אותו שם בעצמו לפני שמונה-מאות שנה.
הסוסים התגודדו בצד כדי לשאת על גבם רצים נושאי פקודות. הפימברים לא האמינו בחילות פרשים, וזה היה השימוש היחיד שעשו בסוסים.
מערכי חיילים צעדו זה נגד זה על שטחי האימונים שתחתיהם. הלמות רגליהם של כחמישה-עשר אלף חיילים התגלגלה ברעם אדיר על האדמה שהתקשתה בגלי הכפור הראשונים. אור שחר קריר נצנץ מראשי כידוניהם המבריקים ומקני הארקבוזים המוכתפים. הם נראו ככלי משחק של אֵל שנזנחו ליד דלת חדר הילדים ופתאום התעוררו מחדש לחיים.
שני אנשים התרחקו לאטם מקבוצת הקצינים שעל הגבעה, התייצבו בנפרד ממנה והשקיפו על ההוד וההדר של המערכים הצועדים מתחתיהם. הם היו בגיל העמידה, גובהם ממוצע, כתפיהם רחבות ולחייהם שקועות. הם נראו כמעט אחים, אלא שלאחד מהם היה חור במקום עינו השמאלית, והשיער בצד הזה של פניו הכסיף.
"הרץ, כֶּהִיר, נטל את חייו במו-ידיו אתמול בלילה", אמר האיש שְׂתום העין.
השני הנהן. "הרגליים שלו?"
"נקטעו עד הברך; אי אפשר היה להציל אותן. הנֶמק התפשט מדי, והוא לא רצה לחיות כנכה".
"איש טוב. חבל לוותר על חיים בגלל סתם כוויות קור".
"הוא מילא את חובתו. ההודעה התקבלה. ג'וֹנָקָאיט ומֶרקוּס ודאי כבר נמצאים במעברי ההרים. נקווה שמזלם ישחק להם יותר מאשר לרץ".
"אכן. חמש הממלכות התפלגו אפוא. יש לנו שני אפיפיורים ומלחמת דת ממשמשת וקרֵבה. וכל זאת בזמן שהמרדוקים מייללים בשערי המערב".
"האנשים בסוללת אורמאן; הם ודאי חיילים".
"כן. זה היה קרב להתפאר בו. הטורונים הם לוחמים שאין לזלזל בהם".
"אבל הם לא פימברים".
"לא, הם לא פימברים. כמה מאנשינו נשלח לעזרתם?"
"טֶרְציוֹ גדול, זה הכול. עלינו לנהוג בזהירות ולראות כיצד מתפתח הפילוג בין הממלכות".
הפימברי בעל הפנים השלמות הנהן הנהון זעיר. טרציו גדול כלל כחמשת אלפים חיילים: שלושת אלפים כידונאים ואלפיים אַרְקֶבּוּזָאִים, כולל נַשָקים, חָרשי שריון, טבחים, נהגי פרדות, חלוצים וקציני מטה שהתלוו אליהם. כששת אלפים איש בסיכום סופי.
"זה מספיק כדי להציל את הסוללה?"
"כנראה. אבל זְכור שהעדיפות הראשונה שלנו אינה להציל את הסוללה, כי אם לבסס נוכחות צבאית בטורונה".
"מסתבר שמרחפת עליי סכנת אימוץ-אורח-החשיבה של מצביא במקום של פוליטיקאי, בְּריסְקוּס".
האיש שׂתום העין ששמו בריסקוס חייך וחשף שיניים מופרדות ברווחים מרוסקים. "קַיירִיאֵל, אתה חייל ותיק שמזהה ריח אבק שרֵפה ברוח. כמוני כמוך. בראשונה ככל שמגיע זיכרונו של אדם חי, אנשינו יצאו מגבולות האלקטוראטים כדי להיאבק בעובדי האלילים. זה אירוע שמסעיר את הדם, אבל אל לנו להניח לו לפגום בכושר השיפוט שלנו".
"בסופו של דבר, לא מוצא חן בעיניי שאנחנו מחלקים את האנשים שלנו כאילו היו שכירי חרב".
"גם בעינַיי לא; אבל כאשר עומדים לרשות המדינה שבעים אלף חיילים חסרי תעסוקה, מה עוד אפשר לעשות בהם? אם המרשל בַּארְבִּיוּס וחייליו יעשו רושם מספק על הטורונים, כל הממלכות הראמוסיות יזעיקו את הטרציואים שלנו. עוד יבוא היום שלכל בירה יהיה כוח צבאי פימברי מִשלה, ואז – "
"ואז נראה איך אפשר לנצל את זה, אם זה יקרה".
הם הסתובבו להשקיף שוב על שטחי האימונים. הצמד היה לבוש בבגדים זהים לבגדי הקצינים הבכירים שעמדו על הגבעה, אבל הם היו אלקטורים פימבריים אשר יִיצגו מחצית מהגוף השולט בארצם המשונה. היה די במילה אחת מפיהם, כדי שצבא האֲלפים הזה יֵצא משטחי האימונים שלו ויסתער לקרב, בכל מקום שבו יבחרו לערוך אותו.
"אנחנו חיים בעידן שהכול ישתנה בו", אמר בריסקוס שתום העין בשקט. "העולם של אבותינו גוֹוע. אני מרגיש את זה בעצמותיי".
"זה גם עידן של הזדמנויות", הזכיר לו קייריאל.
"כמובן. אבל אני חושב שלפני שזה ייגמר, כל הפוליטיקאים יצטרכו לחשוב כחיילים וכל החיילים כפוליטיקאים. זה מזכיר לי את הקרב האחרון ליד נהר האבְּריר. הצבא ידע שהאלקטורים כבר ויתרו על דוכסות אימֶרְדוֹן, ובכל זאת נערכנו בבוקר ונלחמנו. ניצחנו, דחקנו את ההבריונים אל מעבר לנהר, עד שהללו איבדו כל ארגון ומשמעת. אחר כך אספנו את מתינו ויצאנו מאימרדון לנצח. הַרגשתי במקרה הזה דומה: צבאותינו יכולים לנצח בכל קרב שיבחרו להשתתף בו, אך ניצחונם לא ישפיע על התוצאה הסופית".
"אתה שופע פילוסופיה הבוקר, בריסקוס. שלא כמנהגך".
"עליך לסלוח לי. זה הסיכון הטמון בגיל מתקדם".
מן המערכים שתחתיהם היתמרו פתאום שורות של תמרות עשן, ואחרי שניות ספורות הגיע אל הגבעה רעם מקרקש של אש ארקבוזים. גדודי הארקבוזאים התחרו זה בזה מי יטען ויירה מהר יותר בשורות בובות הקש שהוצבו במישור. מטח אחר מטח עד שנדמה שהאדמה עצמה מפיקה רעם צווחני הנועץ את טפריו במרומים. עננים מתאבכים של עשן אבק שרֵפה כיסו את המישור כערפל מלחמה, פשוטו כמשמעו. ריחו החריף של העשן נסחף ברוח לעבר שני האלקטורים העומדים על צלע הגבעה, והם רחרחו אותו כמו כלבי ציד הלוכדים את ריחה של ארנבת בְּבוקר חורפי.
אדם שלישי ניתַק מלהקת הקצינים המקיפים את שולחן האבן וניצב מאחורי האלקטורים בדום מתוח, עד שהצמד הבחין בו. הוא היה איש רבוע; מה שהחסיר בגובה, השלים ברוחב. אפילו סנטרו היה רבוע כלהב של אֵת, ופיו היה כקרע חסר שפתיים שהוסתר על-ידי שפם אדמוני עבות. שׂערו היה כה קצוץ, עד שהזדקר כרעמתו הקצוצה של סוס; היה זה סימן ההיכר של אדם שהִרבה לחבוש קסדה.
"נו, בּארבּיוס?" בריסקוס פנה אל האיש. "מה מצבם?"
בארביוס נעץ את מבטו היישר לפנים. "הם זריזים כמו חבורה של תופרות בבוקר קר, אדוני".
בריסקוס פלט נחרת צחוק. "אבל הם יעשו את הרושם הרצוי?"
"אני אתַרְגל אותם עוד קצת לפני שנצא, אדוני. היעד שלנו הוא שלושה מחזורי ירי בדקה".
"הטורונים מחשיבים את עצמם לוחמים מיומנים אם הם מצליחים לירות שני מחזורים בדקה".
"בכל הכבוד, אדוני – אלו לא טורונים".
"צודק לגמרי, בשם אלוהים!" אמר בריסקוס בלהט. עינו היחידה הבזיקה. "אני רוצה שהפיקוד שלך יהיה מושלם ככל האפשר, בארביוס. זה יהיה הצבא הפימברי הראשון זה עשרים וחמש שנה שיילחם לנגד עינֵי שאר הממלכות. אנחנו רוצים לעשות רושם".
"כן, אדוני", פניו של בארביוס הכילו לא פחות רגש מאשר קסדה סגורה.
"שיירת המטען שלך?"
"חמישים עגלות, שמונה-מאות פרדות. ציודנו מועט, אדוני".
"והמסלול מקובל עליך?"
בארביוס התיר לעצמו שבריר של חיוך. "לחצות את גבעות נריה דרך טוּלְם, ומשם לשאריבון לקבל את ברכת האפיפיור. לאורך החוף הדרום-מזרחי של ים טוֹר ולרדת לטורונה דרך מעבר טוֹריאן".
"ולקבל עוד ברכה אפיפיורית מהאפיפיור השני", אמר קייריאל בעיניים מרצדות.
"קיבלת תדרוך בנוגע להתנהגות שלך ושל חייליך?" נימתו של בריסקוס שבה להיות רצינית.
"כן, אדוני. עלינו לנהוג בכל הכבוד הראוי באפיפיור וברשויות הכנסייה, אבל אסור לנו לסטות מנתיב ההתקדמות שלנו".
"לאורך המסלול הזה אין דבר שיש לו סיכוי לעצור טרציו פימברי גדול", בריסקוס צמצם את עיניו. "אבל עליכם להימנע מחיכוכים, ולוּ הקלים ביותר, ובעיקר עם האַלמארְקים. ברור, מרשל? אתה ממלא-תפקיד חסר-שֵם; אתה מציית לפקודות. את כל התלונות, המחאות ודומיהן יש להפנות לפימביר, ואסור לך להתעכב מכל סיבה שהיא".
"כמובן, אדוני".
"מוטב שהם יחשבו שאתה חייל טיפש שתפקידו לציית לפקודות. אם תתעכב להתווכח איתם אפילו פעם אחת, הם יִכבלו אותך בכבלי החוק הקמאי ויסרסו אותך. מרשל, הצבא חייב להגיע ליעדו".
בארביוס הביט בראשונה בעיניו של האלקטור. "אני יודע, אדוני".
"טוב מאוד. דרך צלחה. אתה משוחרר".
בארביוס חבט בזרועו בשריון החזה שלו והלך. קייריאל הביט בו בהתרחקו ומשך את שפתו התחתונה ביד חסרת מנוח.
"אנחנו מהלכים על חבל דק, בריסקוס".
"מה אתה אומר. הימריוס חייב להשלים עם העובדה שאנחנו הולכים לסייע לטורונה, גם אם מלך טורונה הוא כופר; אבל אסור לנו לנכֵּר אותו כליל".
"אני מבין לְמה התכוונת בנוגע לחיילים ולפוליטיקאים".
"כן. אנחנו חיים בעולם סבוך, קייריאל, אבל באחרונה הוא נהיה יותר מעניין מכפי שהיה אי-פעם".
(הוצאת אופוס, 2003. תרגום: יעל סלע-שפירו. 336 עמודים)