שנים חיכינו לסרט הזה, והנה סוף סוף כמעט הגיע. כמעט, כי הסרט שתראו בימים הקרובים הוא רק חלקו הראשון של סרט בן תשע שעות שחוות דעת ממשית עליו תיתכן רק בעוד שנתיים, עם הקרנת החלק השלישי על פי הטרילוגיה המופלאה של טולקין. ובכל זאת אפשר כבר לומר שהסרט לא מאכזב: הוא מעביר בנאמנות את רוחה של היצירה הגדולה גם אם פה ושם מוותר על דמויות משנה ועל קווי עלילה מסוימים. כי מעבר לכל הויכוחים על מרכיב זה או אחר בעיבוד הקולנועי בדבר אחד אין ספק: כך צריך "שר הטבעות" להיראות.
ל"שר הטבעות" התוודעתי לראשונה בגיל מוקדם למדי, כשקיבלתי את שלושת הכרכים כמתנת יום הולדת, שעד היום אני מחשיב כאחת המתנות המוצלחות ביותר שקבלתי אי פעם. הקסם הקודר והאגדה המופלאה שבו אותי מהדף הראשון: אותה מסיבה שציפו לה ימים כה רבים היוותה פתיח מושלם לספר שליווה (ועדיין מלווה) אותי לאורך השנים. ותמיד היה גם הסרט, לא זה של באקשי שגימד את היצירה אך העניק לנו פוסטר נפלא, אלא זה שבראש: סרט ענק עם אלפי ניצבים ומימדים אפיים שפשוט חיכה למי שיעשה אותו במשך כל אותם עשורים ארוכים מאז נכתבה היצירה.
ג'קסון, במאי עם חזון, הרים את הכפפה (או שמא היה זה מטה קוסמים?) והביא למסך סרט המתייחס ליצירה הקלאסית בכבוד המגיע לה, ועם זאת אינו מהסס לעמוד בפני עצמו כיצירה קולנועית שאפתנית בעלת חיים משל עצמה; יצירה שבנוסף לכל שאר מעלותיה (וגם כמה חסרונות) רוויה בסצינות מענגות המלאות באווירה הפלאית והקודרת המוכרת לנו כל כך טוב מהספר.
הסרט הזה לעולם לא יהיה הסרט שאני ושאר קוראי "שר הטבעות" ראינו כשקראנו את הספר. הוא גם לא צריך להיות. ג'קסון נטל את היצירה והרגיש חופשי כדי ליטול לעצמו את החירויות שכל במאי מוצלח צריך כשהוא מתמודד עם יצירה ספרותית. היצ'קוק, למשל, עשה זאת כמעט בכל סרטיו: הוא עיבד בחופשיות רבה ספרי מתח סוג ב' והפך אותם ליצירות קולנועיות קלאסיות שהגיעו למחוזות מרתקים שהספרים המקוריים אפילו לא חלמו עליהם. ג'קסון לא הרחיק לכת עד כדי כך, אבל אפשר להבין: היצירה עליה התבסס היא יצירה קנונית, והחירות שניתן לקחת עם יצירה מסוג זה היא מוגבלת. כיוון שכך, הסרט המרהיב שג'קסון יצר יוכל אולי להגיע בעתיד למדרגה של יצירת מופת קולנועית, אך לעולם לא באותו אופן שבו ספרו של טולקין הגיע לאותו מעמד.
מלאכתו של ג'קסון לא היתה פשוטה כלל: מצד אחד היה עליו לשמור על מאפייני היצירה המקורית ומצד שני להמריא איתה באופן עצמאי. בגדול, הוא הצליח. "אחוות הטבעת", הראשון משלושת סרטי "שר הטבעות", שומר על נאמנות גבוהה למדי לספר, אולם לא מהסס לחתוך בבשרם החי של מיליוני המעריצים ולוותר ללא רחם על סצינות ודמויות שאינן משרתות את הנרטיב הקולנועי. דמותו של טום בומבדיל, אחת הדמויות הססגוניות ביותר מן הספר, נחתכה ללא רחם לקול מחאותיהם הרועמות של מעריצי הספר, במה שהסתברה כהחלטה נבונה למדי. ג'קסון בחר להימנע ממספר עלילות משנה שאינן תורמות באופן ישיר לקו העלילה המרכזי של הסרט ועל ידי כך להכניס בהצלחה את מאות עמודי הספר לסרט באורך סביר. עד כמה ש"שר הטבעות" הוא יצירה ספרותית ויזואלית מאד, כזו שקשה שלא לדמיין אותה כסרט קולנוע רחב יריעה, היה ברור שעיבוד קולנועי לא יוכל להעביר את כל עלילות המשנה המרובות שממלאות את דפיו. וטוב שכך: כי ג'קסון , במאי עם עין ויזואלית מרשימה (זוכרים את "יצורים שמיימיים"- סרט מיינסטרים שכלל בתוכו סצינות פנטסיה מופלאות? כבר אז חשבתי לעצמי שיום אחד הבמאי הכמעט אלמוני הזה יעשה משהו נפלא באמת), מפצה אותנו היטב במראות הויזואליים המרשימים הממלאים את המסך מרגע הפתיחה, כמו גם במשחק המשובח של אנסמבל שחקנים מן השורה הראשונה. אף אחד מהם (כמעט) לא כוכב, אבל כולם (כמעט) שחקנים בדם. ועל כולם מנצח בגדול איאן מק'קלן.
חמש ומשהו דקות לתוך הסרט, כשאיאן מק'קלן הופיע על המסך, ידעתי שלא משנה מה יקרה בשלוש השעות הבאות, הסרט כבר החזיר את ההשקעה בכרטיס. מק'קלן הוא גנדלף אולטימטיבי, לא פחות! תשכחו את גנדלף שדמיינתם עד כה, העיפו אותו מהחלון. מרגע שתראו את הסרט לא תצליחו לדמיין גנדלף אחר. השחקן השייקספירי הוותיק עושה להטוטים של ממש בדמותו של הקוסם הזקן.
גנדלף של מק'קלן הוא שובב ומצחיק, מזרה-אימה ואמפתי, ומעל הכל: הוא אנושי כמו שאף קוסם לא היה מעולם. גנדלף של מק'קלן הוא דמות עסיסית שבמידה רבה גונבת את ההצגה בכל רגע נתון. גם אם לא תראו את הסרט בשביל אף סיבה אחרת (ויש הרבה סיבות לראות אותו) לכו לראות את מק'קלן עושה את גנדלף.
מק'קלן, אני מעז לומר, מעניק פה את תפקידו הקולנועי הטוב ביותר. ואין להקל בכך ראש: בשנים האחרונות גילם תפקידים לא מעטים בקולנוע, רובם ככולם מצוינים. רבים כאן יזכרו אותו, מן הסתם, כמגנטו ב"אקס מן", אבל את תפקידיו הטובים באמת עד כה הוא עשה בסרטים אחרים. כך, ניתן למצוא אותו, למשל, ב-"אלים ומפלצות" היפהפה, בו הוא גילם את דמותו השברירית והאמיתית של במאי סרטי אימה סוג ז' המתאהב נואשות בגנן שלו, או ב-"התלמיד המצטיין" (עפ"י סיפור קצר של סטיבן קינג) שבו גילם נאצי מזדקן המנסה לברוח מעברו בעיירה אמריקאית קטנה. גם ב-"ריצ'ארד השלישי" ע"פ שייקספיר, הוא נתן הופעה מרהיבה בסרט שהעביר את עלילה המחזה לזמן ומקום לא מוגדרים המזכירים את גרמניה של שנות השלושים. ועל כל אלה (ורבים נוספים) מתעלה מק'קלן ב"שר הטבעות". תפקיד חייו!
וישנם גם האחרים:
איאן הולם מגיש לנו בילבו שובב ומלנכולי, בילבו אנושי (כן, אני יודע שהוא הוביט) שלא תמיד מצליח להתגבר על יצריו. ויגו מורטנסן הוא ארגורן טראגי, הישג לא קטן בהתחשב בכך שסיפור האהבה שלו ושל ארוון צומצם לשורות דיאלוג ספורות, ושון בין מגלם את בורומיר בתפקיד קטן ויפה. שון אוסטין (כן, הילד החמוד מ"הגוניס") מפיח הרבה רוח חיים בדמותו של סם גמג'י הנאמן ואילו בילי בויד ודומיניק מוינהן (אל תישאלו אותי מי הם) מספקים אתנחתאות קומיות נפלאות כפיפין ומרי (בהתאמה).
ליב טיילר היפהפיה כבר לא תהיה שחקנית גדולה אף פעם אבל נראית נהדר כארוון האצילית, ואילו קייט בלנשט, שחקנית אוסטרלית מוכשרת ("אליזבת'" בסרט שכמעט הביא לה אוסקר) מגישה גלדריאל מוצלחת. כל כך מוצלחת שהאפקט המיוחד שהוסף לה בעת שהחזיקה את הטבעת היווה את אחת הצרימות הבודדות בסרט. היא פשוט לא היתה זקוקה לו: מבט אחד בפניה אמר הכל.
ישנן גם כמה אכזבות. הוגו וויוינג, למשל, שחקן אוסטרלי מוכשר ואהוב (הסוכן סמית' מ"המאטריקס" וגם, ובעיקר, "פריסיליה מלכת המדבר") לא מצליח להתרומם כאלרונד, וחבל. אכזבה משמעותית יותר, אולי אף האכזבה המרכזית בסרט, שייכת לאליג'ה ווד כפרודו. פרודו של הסרט הוא פרודו חיוור, דמותו מזכירה את דמותו של ילד רגיש ועדין ולא של הוביט בוגר ונחוש שהגיע לפרקו. הבעת פניו העצית כמעט שאינה משתנה לאורך הסרט, ונראה שעדיף היה לו גילם את פינוקיו של גולדוני ולא את פרודו של טולקין. התפקיד גדול על ווד בכמה מידות, וללא עזרתם הרבה של שאר חברי הצוות ספק אם היה מצליח לשאת את הסרט על כתפיו. ווד הוא הכישלון הבולט של תהליך הליהוק לסרט.
ולמרות הכל, השלם גדול יותר מסך חלקיו. "אחוות הטבעת" הוא סרט סוחף ודחוס, רווי בתמונות מרהיבות וסצינות נפלאות (במיוחד בולטת לטובה הסצינה המתרחשת במערות מוריה) ומבוים ביד בוטחת בידי במאי שידע לתרגם את החזון שבראשו לסרט מרשים שיזכר עוד שנים ארוכות כאחד העיבודים המוצלחים ביותר שאיזושהי יצירה ספרותית זכתה להם אי פעם.
עצתי לכם – התרווחו לכם בנוחיות בכורסת בית הקולנוע, תשכחו לכמה שעות את המציאות היומיומית ותברחו לעולם אסקפיסטי ואינטליגנטי של קסם משובח. יש הרבה ממנו בסרט הזה.