תארו לעצמכם ספר שתקצירו יהיה כזה:
האנושות משגרת משלחת לכוכב רחוק ע"מ להקים עליו מושבות. המתיישבים אינם מבינים את זה בהתחלה, אבל סטרטוספירת אותו כוכב מאוכלסת ע"י גזע גזי. הגזע הוא גם תבוני, ואינו מתלהב מאפשרות יישוב עולמם ע"י גזע מתחרה בעל "פוטנציאל" לתבונה כמו בני האדם, ורואה אותם כפרזיטים. אחרי שהגזע הגזי מבחין במתיישבים, הם מנסים לטרפד את כל ספינות המתיישבים הבאים בעקבות הראשונים. בד ובד, המתיישבים שכבר נמצאים על פני הכוכב עמלים יומם וליל בפעילות ההארצה של הפלנטה, בניסיון להפוך את הכוכב כמה שיותר מתאים לחיים אנושיים. עם הזמן, בני האדם מבינים שהגופים המשונים בסטרטוספירת הכוכב אינם סתם התגלמות מקומית של משולש ברמודה, אלא גזע נבון, והנוכחות האנושית מסכנת את קיומם. מה לעשות? לארוז את המזוודות ולחזור לארץ? לנסות להגיע להבנה איתם? לשעבד אותם?
אילו "התהומונים" היה נכתב במאה הנוכחית, העלילה הייתה נראית די דומה לתאור לעיל. אבל הספר נכתב לפני יובל שנים, בזמן שסופרי רומנים ספקולטיביים התעסקו לרוב בתימות כמו "הם באו מהחלל" ולא על יישוב הגלקסיות על ידי בני האדם. הזר בהכרח בא לכבוש, ובהכרח רע. ספר זה חובר באנגליה של אחרי-המלחמה, בשיא הפחד האדום. מדינות הגוש המערבי אז עדיין חששו שמשטרים טוטליטריים יהוו אלטרנטיבה בר-קיימא לדמוקרטיות בעולם מתועש ומודרני. בהתחשב במאגר נשק יום-הדין החדש שעמד לרשות הסובייטים, היה קל מאד לשכוח את מגבלות הכלכלה הריכוזית הסובייטית ואת חוסר היציבות הטמון בהכרח במדינה שמבוססת אך ורק על פחד ושיעבוד.
"התהומונים" מספר את סיפורם של יצורים מוזרים ממוצא לא ידוע שמגיעים ישירות אל תוך האוקיינוסים של כדור הארץ. היצורים, שכנראה זקוקים ללחץ מוגבר, מקימים את מושבותיהם בעמקי האוקיינוסים, בכל רחבי העולם. יצורים אלה מזוהים לראשונה ע"י מלחים שרואים אורות מוזרים צונחים אל תוך הים. הדעה המקובלת בעולם היא להתייחס לעדויות אלה כאל דיווחי עב"מים רגילים, סתם שיגעון של אנשים לא מאוזנים מספיק. מקרים מזורים של טביעת ספינות אינם נחשבים כקשורים לדיווחי העב"מים אלא מיוחסים פשוט להנדסה גרועה. ההתקפות הראשונות על איי הים נתפסות אוטומטית כפרי עמלם של אויבים מסוכנים ומתוחכמים בעלי השקפת עולם אחרת, אבל אנושיים. לא ייתכן אחרת.
ווינדהם אינו מתעניין בעתיד. הוא מספר את סיפור עולמו. ב-"תהומונים" אין שום תזכורות לטכנולוגיות עתידיות. אין גם רמזים לתאריכים. מתי הסיפור מתרחש? מתי שתבחרו. במסורת הקדושה של הרומן הספקולטיבי, ווינדהם מסתכל על עולמו, ומנסה להבין אותו על-ידי ההשוואה לעולם דמיוני. מה גורם למלחמות? לאיזו הדרדרות איומה אנחנו חייבים להגיע לפני שנוכל לשתף פעולה, לפני שנבין שהאויב אינו ולא יכול להיות בן-אנוש אחר. עבורי זה מזכיר, אפילו, את ישראל של ימינו.
האם יש טעם בכלל לקרוא ספר מיושן זה היום? נדמה לי שכן. קודם כל, ווינדהם כותב מצוין. סגנונו יוצא מן הכלל, וכדאי להכיר אותו: סגנון שמזכיר קצת את כתיבתו של בראדבורי, אבל עם חינוך אנגלי וחוש הומור אנגלי במקומות הנכונים. הוא מספר סיפור מרגש, מרתק, מסקרן ואפילו קצת מצחיק. הוא מאתגר אותנו עם שאלות שהן רלוונטיות לנו בדורנו, לא פחות מדורו. מהי בינה? מהם החיים? כיצד אנחנו מגדירים אותם? האם הגדרה זאת היא כוללנית, או עדיין נשאר מקום לצורות חיים שטרם הכרנו? כיצד להתייחס לבלתי מוכר? מה עם בני אדם אחרים? מה מקומה של האבולוציה?
יתרון נוסף לקורא הישראלי, האנגלית שלו פשוטה, ובהחלט ניתן לקרוא גם בשפת המקור. כל המילים פשוטות, והספר אינו ארוך. כמו ברדבורי, ווינדהם מצליח לספר סיפור עם יותר עומק במאתיים עמודים, לעומת יורשיו המודרניים שחושבים שפחות מחמש מאות עמודים זה לא מכובד. בהחלט ניתן להסתכל על סופר מצוי של היום, ולדמיין לעצמנו מה הוא היה כותב אילו היה חי לפני חמישים שנה. לכל סופרי הרומאנים הספקולטיביים עדיין יש הרבה מה ללמוד מקודמיהם.
התהומונים – מומלץ בחום.