הביקורת היא חלק מסדרה שבועית של ביקורות על סיפורי האוסף הקלאסי "מבחר הסיפורת הבדיונית", בעריכת רוברט סילברברג.
דמיינו עולם אוטופי שהאלימות והפשע הוכחדו בו, חברת שפע מתירנית שמאפשרת לתושביה חסרי הדאגות ליהנות בשלווה ממגוון פעילויות פנאי. ובעולם הזה דמיינו אדם מעונה אחד שאינו מורשה לקחת בכך חלק.
אף על פי שרק סיפורים בודדים פרי עטו ראו אור בעברית, הקריירה של דיימון נייט בתחום המדע הבדיוני הייתה ענפה ומכובדת. היא גם נגעה בתחומים רבים – נייט כתב סיפורים קצרים ונובלות, ערך כתבי עת וכתב ביקורות על ספרי מדע בדיוני. הוא היה ממייסדי אגודת סופרי הפנטזיה והמדע בדיוני באמריקה – אותה אגודה שחבריה בחרו את הסיפורים המופיעים באסופה הנוכחית – כיהן כנשיאה הראשון, וקיבל פרס נבולה על מפעל חיים. סיפורו הנוכחי, מאמצע שנות ה-50, שייך לגרעין הרך של ז'אנר המדע הבדיוני – סיפורים העוסקים בבני אדם, ברגשותיהם וביחסי הגומלין שביניהם. וכמו סיפורים רבים אחרים, הוא משתמש במדע הבדיוני כדי לומר משהו על טבע האדם.
חריג בין החביבים
אנחנו פוגשים לראשונה בגיבור הסיפור כשהוא משוטט בעולם אוטופי, שופע צמחייה נעימה ואנשים העסוקים בפעילויות פנאי נינוחות. בתחילה פעולותיו נראות לא הגיוניות – הוא הורס מכונית נאה, כשלידו משגיח שלא אומר מילה; הוא עוצר משחק טניס של שני זוגות שעוזבים את המגרש בהוראתו, ונכנס ללא הזמנה לבית של אישה, שבכמה פעולות פרועות של השחתה הופך בלתי ראוי למגורים. אך כשהוא מנסה להפנות את יצריו האלימים כלפי אדם שנמצא בבית, משתלטת עליו "המחלה" – זמזום חזק בראשו שמכניע אותו וגורם לו להתעלף. כשהוא מתעורר הוא מחריב את הבית לגמרי, ונזכר בילדותו: הוא לא הבין עד כמה הוא חריג, עד שבגיל 15 הוא הרג את חברתו הראשונה כשביקשה להיפרד ממנו.
הגיבור חוזר לשוטט בסביבתו ומנסה שוב ושוב ליצור קשר עם אנשים, בתסכול גובר והולך. כשהסיפור מתקדם אנחנו מגלים שהוא היחיד בחברתו שנולד עם נטיות אלימות. החברה, שלא ידעה איך להתמודד איתו, נקטה בשלושה פתרונות למצבו. ראשית, חרם: כל האנשים מצווים לא לגעת בו, לא לדבר איתו ולא להודות בקיומו. זה העונש היחיד שהחברה האוטופית הזאת נוקטת בו כלפי הסוטים שבתוכה. שנית, כדי להגן על החברה מפניו, מוחו מותנה לסבול מהתקפי אפילפסיה יזומים בכל פעם שהוא חש דחף לנהוג באלימות כלפי מישהו. ולבסוף, לצורכי זיהוי נעשה שינוי בכימיית הגוף שלו כדי שיפיק ריח חריף ביותר, שהוא עצמו אינו חש בו.
כך הוא משוטט כל הסיפור, משחית רכוש, גונב ומבצע פשעים אחרים, כשכל הסובבים אותו מתרחקים ומתעלמים ממנו. שוב ושוב הוא מנסה ליצור אינטראקציה עם אנשים אחרים, אך כל ניסיונותיו נכשלים, והוא נותר מתוסכל וצמא למגע אנושי.
האימה שבאוטופיה
במהלך הסיפור הגיבור קורא לאחרים "המשעממים", ומתייחס לעצמו כאל "מלך העולם". הוא מרגיש שכל העולם שייך לו – הוא יכול ללכת לכל מקום ולעשות כל מה שהוא רוצה. אבל בהמשך אנחנו מבינים שמהפעולות שלו עולה צורך נואש במגע אנושי ובתשומת לב, ושהוא מתהלך ככה בעולם כבר שלושים שנים ארוכות. הגיבור תופס את עצמו כאדם חופשי, ולראייה הוא לא נכלא בשל פשעיו, אבל זהו חופש שקרי. הוא חסר מנוחה, פועל בתזזיתיות ועושה פעולות קיצוניות כדי לאלץ אנשים להגיב אליו. בסיום הסיפור הוא מתחנן שמישהו ישבור את התבנית החברתית ויצטרף אליו, שמישהו אחד, רק אחד, יכיר בקיומו וייצור איתו קשר.
הגיבור הוא היחיד בחברה האוטופית הזאת שמסוגל לפעול באלימות, והחברה עונה לזה בצעד אכזרי – היא לכאורה לא פוגעת בחירותו, אך שמה עליו מעין "אות קין", בדמות הסירחון הנורא שהוא מדיף, כדי שכל מי שנקרה בדרכו יזהה אותו ויידע איך לנהוג בו. כך היא שוללת ממנו את הדבר שהוא צריך יותר מכול – מגע אנושי.
הוא נולד עם יכולת להיות אלים בחברה שהשילה מעצמה כל זכר לאלימות. משום כך אנשיה אינם מסוגלים לענות לו באותה מטבע, לכלוא אותו או לפגוע בו פיזית כדי שיפסיק לבטא את נטיותיו. לכן הם מענישים אותו בדרכם – בנועם. בילדותו הם מסממים אותו ובבגרותו הם מנדים אותו, מתעלמים מקיומו, מוודאים שיאבד את ההכרה בכל פעם שירצה לפגוע באחרים, וכך מרחיקים מעצמם את הבעיה.
אבל האם זה באמת חביב מצידם? הרי כך הם גם נמנעים מלסייע לו להתגבר על נטיותיו, וגורמים לו סבל אינסופי. הוא לא אשם בנטיותיו המולדות, אך הוא נענש בכל מקרה. ולא רק שלא מציעים פתרון לנטייתו לאלימות, אלא אף מניחים לו להשחית רכוש באין מפריע. הפתרון ה"חביב" הזה משקף למעשה אכזריות נוראה כלפי השונה והחריג בחברה.
ניכר שנייט ניסה לעורר אהדה כלפי הדמות הראשית, והיא גדלה ככל שתסכולו גובר. קל להזדהות איתו – אולי משום שנדמה שהוא בן דמותנו, כאילו הוא משקף את הערכים של חברתנו בהווה. אי אפשר שלא לתהות אם העונש שקיבל הוא מידתי? הרי הוא היה רק ילד כשהנטיות האלימות שלו התפרצו, ולא היה בוגר דיו להבין את משמעות מעשיו.
לאורך הסיפור הגיבור מציג מגוון רחב וקיצוני של רגשות, ביטוי לנפש סוערת המנוגדת לכל שאר האנשים שהוא פוגש, שמגיבים לכל דבר ברוגע, ואפילו בריחוק. האם אנחנו רואים את עצמנו בתגובותיו, ברצונו העז באינטראקציה? החביבות של החברה האוטופית שנייט מציג בסיפור היא למעשה מסווה לאכזריות נוראה כלפי מי שאינם מתאימים לתבנית. מי אכזרי יותר – החריג האלים, או החברה שהקיאה אותו מתוכה בלי לפתוח לו נתיב לכפר על מעשיו.
אז כן, מדובר באוטופיה – חברת שפע שבעה ונינוחה, בורגנית ומתירנית, של אנשים חביבים. יש להם בתים מפוארים ושפע של פנאי למשחקים והנאה. זו חברה שהכחידה כמעט לגמרי את כל צורות האלימות והפשיעה. אבל זאת גם חברה של אנשים סבילים, חסרי יצירתיות ונטולי חמלה. האיפוק הקיצוני שלהם והרגשות המודחקים מעוררים תחושת ריחוק מהם ומחזקים עוד יותר את ההזדהות עם מצבו של הגיבור הסוטה.
נידוי חברתי
אחד הדברים המזעזעים בסיפור הוא שוויון הנפש שבו המבוגרים מתעלמים מהגיבור, והאופן הנינוח שבו הם מחנכים את ילדיהם להתעלם ממנו. הם ממלאים אחר הציווי החברתי ללא היסוס וללא חמלה, בלי שום רמז להזדהות עם מאמציו הנואשים למגע אנושי. הם מתייחסים לנידויו החברתי כאל מצב נתון, משהו שעושים מכורח הנסיבות, ולא רואים בו בן אנוש שראוי לרחמים. מנקודת מבטי, ונראה שגם מזו של הסופר, אין אף פשע שראוי לעונש אכזרי כזה.
כשקראתי את הסיפור לראשונה בנעוריי הוא השאיר עליי רושם אדיר ונחקק לי בזיכרון. רציתי לכתוב את הסקירה שלו גם כדי לחקור עם עצמי למה הוא נשאר בזיכרוני במשך השנים, ומדוע הוא תמיד נראה לי חידתי. בדיעבד אני חושבת שמה שהטריד אותי כל כך היה הפער בין הממד המוצהר של מעשי הגיבור, שמציג את עצמו כמורד שמצא את התשובה ויודע לבדו את האמת בעולם של עיוורים חסרי יוזמה, לבין העובדה שהוא פשוט נואש למגע אנושי. כשהוא קורא לאחרים להצטרף אליו, זה לא נובע ממרדנות ושבירת מוסכמות, אלא מתוך רצון בבן ברית, מישהו שיסכים לקבל אותו ולראות בו אדם. הוא שואף להיות חלק מהחברה, והדחייה שבה הוא נתקל שוברת את רוחו. הדחף הנואש הזה מהדהד וכואב, וכל בן אנוש יכול להזדהות איתו.
אומנם הסיפור נכתב ב-1955, אבל הוא עדיין אקטואלי – התחושה הקשה הכרוכה בדחייה חברתית, בכל חברה שהיא, תמיד מטרידה ומטלטלת. מבין כל הסיפורים הקצרים באסופה זהו הסיפור הקרוב ביותר לעולם שאנחנו מכירים – אין בו פיתוחים טכנולוגיים מתקדמים, חייזרים או תופעות מסתוריות – ולכן אין בו שום דבר שעלול להתיישן. והעיסוק בתחושה מוכרת כל כך כמו דחייה חברתית, שקיימת דווקא בחברה אוטופית, רומז כי האכזריות הטמונה בטבע האנושי תמשיך ללוות אותנו תמיד.
ראוי לציין שהסיפור הזה מבוסס על סיפורו של ה.ג'. וולס בארץ העיוורים שגם בו אדם חריג בשל יכולת ראייתו לא מובן ע"י סביבתו שכולה עיוורים. באנגלית הוא נקרא country of the blind ודיימון נייט קרא לסיפורו country of the kind. בתרגום לפנטסיה 2000 הוא תורגם כארץ הסתומים כמשחק מילים על ארץ הסומים המתאים לסיפורו של וולס.