תיאורטיקנים שעוסקים במדע בדיוני ופנטזיה מרבים להתייחס אליהם כ"ספרות מסוכנת". שוב ושוב חוזרת הטענה שהז'אנרים הללו, והפנטזיה במיוחד, עוסקים בשבירת גבולות ומאפשרים לסופרים ולקוראים לצאת מהמציאות כדי להתבונן על עצמם מבחוץ בעין ביקורתית. ה"סכנה" הזאת יכולה להיות פסיכולוגית או חברתית, כלומר לנגוע במאוויינו ובשאיפותינו האישיות ואף לעורר את ניצוץ השיגעון הטמון בנפש האנושית, או להשתמש בספקולציה כדי לערער הנחיות יסוד חברתיות.
בפועל התיאור הזה נראה לא פעם רומנטי מדי, שכן רבות מהיצירות המתפרסמות בז'אנר נועדו פשוט לספר סיפור ולבדר, כמו כל סוגה אחרת. על כל "1984" בועט ומאיים יש עשרות ספרי אקשן בחלל וסיפורי מדע בדיוני שמעלים רעיונות מדעיים ופילוסופיים מרתקים – אבל לא "מסוכנים" בשום צורה. ומול כל "קורליין" מבעית שמערער את המרחב המשפחתי הבטוח-לכאורה יש עשרות ספרי פנטזיה שקוראים בשביל הכיף. טוב שיש משני הסוגים – עת להתמודד ועת להתבדר
אולם כשמסתכלים על ספרות הז'אנר שנכתבת בארץ, ובמיוחד בסיפורת קצרה, רואים תופעה נוספת. נכון, רבים מהסופרים והסופרות שלנו אינם חוששים ללכת למקומות המסוכנים. הם מתמודדים עם מוות ועם מתחים חברתיים, מאתגרים הנחות יסוד של החברה והתרבות בישראל וחולקים על תפיסות אוניברסליות. אבל כשמסתכלים על הספרות הזאת מקרוב מגלים שיש לה גבולות סמויים. יש נושאים שלא מדברים עליהם כמעט.
כשהתותחים רועמים, המוזות שותקות?
בשנת 2018 יצאה לאור באנגלית אסופת סיפורי המדע הבדיוני הישראליים Zion’s Fiction. עורכי האסופה עמנואל לוטם ושלדון טייטלבאום נתקלו בעקבות הפרסום בביקורת על התעלמותם מהסכסוך הישראלי-פלסטיני, והישראלי-ערבי בכלל. כשדנתי בכך לאחרונה עם לוטם נאלצנו להודות שהבעיה לא הייתה בשיקול הדעת של העורכים בבחירת הסיפורים, אלא בתופעה הרבה יותר רחבה: הסכסוך לא קיים במדע הבדיוני ובפנטזיה שנכתבים בישראל.
כיוון שמדובר בטענה מרחיקת לכת, עלי לסייג אותה – אכן פורסמו בעברית סיפורים שעוסקים בשכול, ועוד כמה על ההווי הצבאי. לא רבים, אבל יש כאלה. היה סיפור אחד על פיגוע ב"חלומות באספמיה", וסיפור שמתרחש ברמת גן במהלך מלחמת המפרץ, ושני סיפורים לפחות שמתרחשים בהתנחלויות. בנוסף יש סיפורים שמשתמשים בתכונה הייחודית של הספרות הספקולטיבית: היכולת של הז'אנר לספר על עולמות בדיוניים, חייזרים ופיות כדי להתמודד בעקיפין עם מציאות מאתגרת. למשל "תומכת" של אסנת כספי משקף במידה רבה את תחושותיה של אישה שבן זוגה גויס בצו שמונה, אך בסיפור מדובר במלחמה אחרת בעולם קסום.
כך שנכון יותר לומר שמקומו של הסכסוך בספרות המדע הבדיוני והפנטזיה הקצרה בישראל הוא שולי. הוא שולי מספיק כדי שנוכל לטעון שמכל בחינה מהותית הספרות הספקולטיבית הקצרה בארץ לא מתעניינת בסכסוך ולא עוסקת בו. כשפותחים את "בלי פאניקה" או את "היה יהיה", כשמעלעלים באתר האגודה, בגליונות הישנים של "חלומות באספמיה" ואפילו ב"פנטסיה 2000", מגלים ישראל נטולת מלחמות ופיגועים, נטולת ימין ושמאל, וגם רצח רבין לא התרחש בה מעולם. פרט למקרים בודדים, אין בסיפורי הז'אנר ערבים, אין מתנחלים ואין חיילים.
לא רק הסכסוך נעדר מהכתיבה של סופרי הז'אנרים הספקולטיביים, אלא במידה רבה כמעט כל מה שפוליטי: לא כותבים כאן כמעט על מתחים חברתיים, עוני, טייקונים, פוליטיקה פרלמנטרית, שחיתות, המחאה החברתית של 2011… אפילו בפשע יומיומי רגיל כמעט שלא נוגעים. אין עולים מאתיופיה או עולים מרוסיה שאינם מתכנתים, ואין גם מושבים וערי פיתוח.
זה לא אומר שהסופרים והסופרות בארץ נמנעים מלעסוק בנושאים רגישים וקשים. אדרבה – הם עושים את זה כל הזמן. הם רק בוררים אותם בזהירות. סיפורים רבים בשנים האחרונות עוסקים בזכויות להט"בים ובביקורת פמיניסטית, יש סיפורים על דת ויחסי חילונים-דתיים, על דעות קדומות והכחשת מדע, ויש עיסוק רב בהתמודדויות אישיות של ישראלים: עבודה, לידה, מוות וכן הלאה. הסופרות והסופרים שלנו לא פוחדים להתמודד עם נושאים טעונים. פשוט יש כאלה שמעסיקים אותם ויש כאלה שלא.
ז'אנר קטן מוקף אויבים
המסנן הזה, שפועל רק על חלק ממה שפוליטי, הוא תופעה מעניינת, ואפשר לשער כמה סיבות לקיומו.
האם אלה העורכים? סביר להניח שלא. כבר שנים לא מעטות שני עורכים בלבד מפרסמים את רוב הסיפורת הקצרה בז'אנר – אהוד מימון ואנוכי. כבר כתבתי בעבר שהמצב שבו טעמם של שני אנשים בלבד מכריע מה יתפרסם ומה לא אינו בריא, אבל דווקא בעניין הפוליטי לא נראה שזאת הסיבה. אני יכול להעיד על עצמי שאני מאושר לקבל סיפורים עם אמירה חדה וביקורתית. אני משער שאותו דבר נכון גם לאהוד. ועדיין – סיפורים על הסכסוך? אמירה פוליטית אידיאולוגית? כמעט שלא נשלחים אלי כאלה.
אז הסופרים? ראשית יש להבין שאין הרבה סופרים. יש כמה עשרות כותבים פעילים בתחומי סיפורת המקור הקצרה בז'אנר, וביניהם מספר חד-ספרתי של סופרים מקצועיים – בעיקר סופרות – שמתמידים בכתיבה ומפרסמים בתדירות גבוהה יחסית. בשוק כל כך קטן, גם תחומי הכתיבה יהיו מוגבלים. הרי סופרים אינם מחויבים לכתוב בצורה מאוזנת – כל אחת ואחד כותבים על הנושאים שמעסיקים אותם, ואם סופרת לא מתעניינת בהתנחלויות או בטייקונים, היא לא תכתוב עליהם.
כשיש מעט כותבים, גם הדמוגרפיה משחקת תפקיד. רוב סופרי הז'אנר בארץ הם ילידי שנות ה-70 וה-80, יהודים, משכילים, ילידי ישראל וחיים במרכז הארץ. חלקם הגדול חילונים, אך גם לדתיים יש ייצוג קטן אך בולט. באופן טבעי, הכתיבה שלהם מבטאת בראש ובראשונה את המצוקות, הפחדים והשאיפות האופייניים לעולמם.
מעבר לכך קיימת תחושת רוויה. בשיחות אישיות אמרו לי סופרים שהם מרגישים שהם מוקפים בפוליטיקה – הסכסוך נוכח בחיינו כל הזמן, דרך שידורי החדשות, דיונים ברשתות החברתיות, ממים ועוד. אנחנו חיים בתוך זמזום בלתי פוסק של אקטואליה. "מה כבר יש לי לחדש בנושא?" תהתה באוזניי סופרת מוכרת. "הכל כבר נאמר, שוב ושוב ושוב".
הסבר נוסף הוא המורכבות: אנחנו חיים באחד האזורים המסובכים ביותר בעולם, ובתוך סכסוך רב פנים. סיפור קצר יכול לכל היותר לגרד את פני השטח של היבט אחד שלו – למשל השכול, כפי שעשה אסף אשרי ב"החלל וההר". ספרות פוליטית דורשת לא פעם רוחב יריעה רחב יותר, של רומן. ואכן ספרי המקור הז'אנריים נוטים להיות פוליטיים יותר ולעסוק בז'אנרים שאיננו רואים כמעט בסיפורת הקצרה, כגון דיסטופיות, היסטוריה חלופית או ספרות אפוקליפטית.
חלל פעור
כל הסיבות האלה נכונות לפחות במידה מסוימת, ולגיטימיות ללא ספק. סופרים כותבים לשם היצירה ואומרים את מה שחשוב להם להגיד, לא את מה שקוראי Zion's Fiction בחו"ל מצפים שיכתבו. ספרות שנכתבת מתוך התחושה ש"צריך לכתוב על זה" תהיה כמעט בהכרח ספרות מגויסת.
ובכל זאת, צריך לכתוב על זה. צריך לכתוב, כי זה רלוונטי. מעט דברים עיצבו את החברה שלנו, ואותנו כפרטים בתוכה, יותר מהעימות המתמשך הזה שנמשך כבר יותר ממאה שנה. הסכסוך הוא הפיל הוורוד שבחדר, שכולנו מודעים לקיומו אבל בוחרים לא לדבר עליו.
לפנטזיה ולמדע הבדיוני יש כוח. הם באמת "ספרות מסוכנת", או לפחות מסוגלים להיות כאלה. בכתיבה טובה – ויש לא מעט סופרים וסופרות מצוינים בתחום – הם יכולים להשפיע על השיח הפוליטי ולפרק אותו מהקלישאות שמחניקות את הדיון הציבורי בארץ והופכות אותו להטחת האשמות עקרה בין "ימנים פשיסטים" ל"סמולנים אוהבי ערבים". ובעיקר הם יכולים לאלץ אותנו לחשוב מחדש, ולחשב נתיב מחדש.
איך עושים את זה? הצעד הראשון הוא לשים את הנושא על השולחן, לדון בו ולהכיר בקיומו. אם זה יתרום משהו לגוון את מבחר הסיפורים שמתפרסמים כאן, דיינו.
הנושא פשוט כואב ומדמם מדי. להזכירך, בדיוק בגלל זה פסלת לי סיפור לפני שבועיים. טענת שאי אפשר לדרוך על הפצעים שעדיין פתוחים אצל כולם ואני מודה שצדקת.
אכן, אבל זה היה הסיפור היחיד בעשרים שנה שדחיתי מטעמי רגישות יתר, מה שרק מעיד כמה מעט כאלה נכתבים.
… וזה למרות אלטנוילנד של הרצל. ספרות ספקולטיבית לגמרי.
עצוב כמה מעט סיפורים יש באמת בנושא הזה של הסכסוך הישראלי פלסטיני.
השניים הכי בולטים הם "כל בני האדם בשלום ובאחווה" של ורד טוכטרמן שנכתב כבר לפני כמעט 20 שנה ופורסם בחלומות באספמיה ו"בין כנפי היונה" של יעל מיכאלי שפורסם בהיה יהיה ופורסם ב 2009. שניהם סיפורים מצוינים.
מבחינתי הנושא הזה הוא לדרוך על ביצים כשהתרנגולת שהטילה אותן מסתכלת.
ואפרופו 1984, הוא נכתב בבריטניה. לא בברה"מ.
כתבת מעניין מאוד. ונכון שחשוב לכתוב על זה, אבל בעייתי לצפות מסופרות וסופרים שיכתבו על מה שלא מעסיק אותםן (או מעסיק פחות, או לא מספיק מעסיק כדי שירצו להתמודד עם הכתיבה עליו).
אני יכולה לחשוב על כמה וכמה סיפורים שנוגעים בקצה-קצהה של סוגיה פוליטית, אבל משאירים את זה שם. כמו הסיפורים של עדי לויה משלושת ה״היה יהיה״-ים האחרונים, שעוסקים ולא עוסקים (גם) באתניות. או ״תעסוקה מבצעית״ של עדו סוקולובסקי מהיה יהיה 2014, עם הקישור שהוא עושה בין בדואים ואנשי זאב. או ״מזל. או שלא״ של שחר אור, שנוגע באי-שיוויון ופערים חברתיים.
למה הם מסתפקים רק בנגיעה קלה ולא הופכים את זה לסוגיה של ממש? קטונתי.
יופי של מאמר
בתחילה חשבתי שאולי התשובה היא X, אבל לאור התגובות- ייתכן שהיא Y.
אבל עדיין תענוג לקרוא ולחשוב על השאלה הזו
למה לא נכנסתי לכל מיני סוגיות של פערים ואי שיוויון? האמת היא שאני כותב מדע בדיוני בדיוק בגלל שזה משחרר אותי לכתוב בלי להתייחס למציאות המייגעת שלנו כאן. אני חופשי ליצור איזו תרבות, שפה או היסטוריה שאני רוצה. אם כבר השאלה היא הפוכה – למה לא ברחתי לגמרי מהמדינה הקטנה שלנו אל איזו פלנטה אחרת. מבחינתי התהליך הוא הפוך, אני רוצה לכתוב על עולמות דימיוניים והמציאות נכנסת לי לסיפור ומפריעה. אם אהוד מימון יכניס את הסיפור הבא שלי ל'היה יהיה' של 2020 תראי שגם שם יש ערבים. כמו כל ציוני טוב הייתי מעדיף להתעלם מהם אבל הם מסרבים להיעלם.
…ואיך לא הזכרתי את "ניקור" של רוני גלבפיש על הקיבוץ.