מגע

אדם בודד על רקע הכוכבים — צילום: מרכוס וודברידג', Unsplush

ב-28 באוקטובר 2000 נוסד "בלי פאניקה", בתחילה כ"עיתון פורום" שבו חברי קהילת המדע הבדיוני והפנטזיה של פורום אורט פרסמו את הגיגיהם ויצירותיהם, ובהמשך אתר עצמאי. ואין טוב יותר מלחגוג 20 שנה לאתר בפרסום סיפורים שמוקדשים לנושא "20 שנה". הנה לכם הסנונית הראשונה.

הספירה לאחור החלה.

אנשים בכל רחבי העולם סופרים יחד את השניות ההולכות ואוזלות. לא הרבה אנשים, זה נכון, רק סוג מסוים של אנשים מחכה בנשימה עצורה לחשיפתם של מסמכים בני עשרים שנה, בעיקר באזורי הזמן הרחוקים יותר שבהם צריך לקום לפנות בוקר כדי לספור עם כולם – 9, 8, 7, הספרות על המסך מתחלפות לאט כל כך שנדמה שמדובר בתקלה טכנית. 6, 5, 4, ואז הן מאיצות פתאום ושלוש ושתיים ואחת דוחקות זו את זו מהמסך והנה הם, המסמכים המתעדים את המגע הראשון של האנושות עם מין חייזרי, חשופים סוף סוף לעין כל. עכשיו שלא נותר בחיים איש – בהגדרה הרחבה של איש – מהמתוארים בהם.

אן מושיטה זרוע חצי מתוך שינה ומחבקת את מותני. "תחזרי לישון. הם עוד יהיו שם בבוקר", היא ממלמלת בלי לפקוח עיניים.

אני מביטה במסך הבוהק בחשיכה. סוף סוף אדע. איך אפשר לחכות לבוקר כדי לדעת? ומה אם הם ישנו את דעתם ועד הבוקר חלק מהמסמכים ייעלמו? אני מהדקת אלי את זרועה של אן, מתעטפת בחומהּ כבשריון ומתחילה לקרוא. ואז אני עוצרת ומגבה את הכל להתקן חיצוני שלא מחובר לרשת. אם הם ישנו את דעתם ויעלימו משהו מהתיעוד, עדיין יישאר לי עותק.

זו הייתה אי-הבנה. כולם יודעים. כל המעורבים מסכימים על כך. אין אשמים. וגם אם היו, הם כבר לא כאן – אצלם הרי כבר התחלף הדור. החיים שלהם קצרים בשנות אדם, והרי בגלל זה ההסכם חתם את התיעוד לעשרים שנה מלכתחילה, ואצלנו…

האותיות מרצדות על המסך. כאילו גם הן, כמו כולם בערך, רוצות לשאול "למה לך לעורר שדים רדומים מרבצם?" לא ייאמן כמה אנשים שאלו אותי את זה בשבועות האחרונים. זו התגובה הקבועה בכל פעם שהנושא עולה בשיחה. אפילו אן, שבטח לא עמדה לשאול שאלות קיטבג כאלה, נעצה בי יותר מפעם אחת את המבט הזה שלה, זה שאומר: 'את מתנהגת בצורה לא הגיונית ואת יודעת את זה, אז אין לי מה לטרוח לנסות להסביר'.

גם אני לא טרחתי לנסות להסביר – ידעתי שאני לא מסוגלת. אחרי עשרים שנה שלא דיברתי על זה, מה הטעם להתחיל עכשיו? והרי שום דבר שאקרא במסמכים האלה לא ישנה דבר. ובכל זאת, בכל זאת אני חייבת לדעת.

המסמך הראשון הוא תרשים של העצם, עם תיאור מפורט של האזור סביב נקודת העגינה – כמה זמן הם היו עליו והמשיכו לדווח? הרי הקשר איתם ניתק מיד. מתי התרשים הזה נשלח? אני בודקת את התאריך: 1 במרץ 2029. שלושה ימים אחרי שהקשר אבד.

המסמכים לא מסודרים כרונולוגית. אני נושמת עמוק, מנסה להרגיע את דפיקות הלב והחרדה העולה בי. בטח יש דרך לסדר את זה, ללוות את המשלחת בדרכה, להבין מה קרה. אני פותחת את הגרסה המיושנת של קבצוזאור, שהתקנתי מבעוד מועד – היא כבר מזמן לא תוכנת ניהול הקבצים החביבה עלי, אבל היא מהסוג שיודע לחפור במטא-דאטה של קבצים, ותעבוד טוב יותר עם הקבצים הישנים. היה לי ברור שהם לא יטרחו לשחרר קבצים מותאמים להיום, הם חייבים לחשוף אותם, אבל הם לא חייבים להקל על אנשים לנתח אותם.

צדקתי. התיקיות הפרימיטיביות כמעט נפתחות בתוכנה, חושפות עשרות קבצי נתונים גולמיים, ואני מתחילה לעשות סדר. לא סתם שלפו אותי מהלימודים, כשהייתי בקושי בת עשרים, להצטרף לצוות המגע הראשון. ארגון מידע הוא כוח העל שלי.

וכשהקבצים מסודרים, מוכנים לספר לי את סיפורם, לחשוף את כל הסודות, אני בוהה בהם ולא מוצאת את הכוחות להתחיל. רק… תפתחי את הקובץ הראשון. זה כל מה שאת צריכה לעשות. הוא לא יפגע בך. את מסוגלת. זה לא יהיה כמו אז.

לא באמת בכיתי שבוע שלם, אז. הבכי הגיע בפרצים של כמה דקות, מבקר לא רצוי, תוקף ללא אזהרה במקלחת או באמצע הכנת ארוחת ערב או גריבת גרביים, כאב משתק, כאילו אגרוף נסגר סביב הקרביים שלי ומעך אותם, פי התעוות פתאום והדמעות פרצו החוצה ותוך כמה התייפחויות ועוד כמה התנשמויות הוא נעלם כלעומת שבא. הודחק אל אחורי מוחי כמו כל שאר הדברים שלא יכולתי להתמודד איתם. וראש וראשונה לכולם, השאלה: האם זו הייתה אשמתי? האם פספסתי משהו? פרט מידע שהיעדרו ברגע האמת הוביל למות כולם? מה בדיוק קרה שם, ברגעים האחרונים?

עשרים שנה משכתי בכל חוט שעלה בדעתי – הרי הכרתי את כולם בפרויקט, הייתי חלק ממנו, לעזאזל, ובכל זאת נתקלתי בחומת שתיקה בלתי חדירה. תמיד יש מישהו שיסכים לדבר איתך, תמיד, אם הוא עצבני מספיק או שיכור מספיק או משועמם מספיק או סתם בהיסח הדעת. אבל כמעט כל הצוות מודר ומי שידעו, אולי, על מה שקרה למשלחת שמרו את המידע לעצמם. 20 שנה. 20 שנים ארוכות כמו הנצח של שאלות כוססות ואשמה עמומה וחסרת מטרה, שסוף סוף באות אל סיומן.

תאריך: 25 בפברואר, 2029

דו"ח מפגש הכנה

הרובוט מדווח שבתוך העצם יש אוויר ראוי לנשימה, ולא נמצאו רעלנים ידועים. בצילומים לא נראתה תנועה ולא זוהו צורות חיים תואמות למה שזוהה כצורת החיים הראשית הסבירה בחומרי ההכנה ששלחה הגשושית. משהו פתח את הגישה לעגינת המעבורת שלנו – או שהם לא הגיעו לבדוק באופן אישי מה נכנס לעצם, או שחומרי ההכנה פוענחו לא נכון.

לא זוהתה סיבה להימנע מתוכנית המפגש המקורית. מתקדמים לפרוטוקול מגע ראשון 138ג', כמוסכם.

אני עוצרת את נשימתי. באמת חשבתי שאתקדם בחומרים יותר מפִסקה לפני שתעלה האפשרות שביצעתי טעות הערכה קטסטרופלית. אני מכריחה את עצמי לשחרר את האוויר הכלוא בריאותיי וממשיכה לקרוא.

תאריך: 26 בפברואר, 2029

זה מדהים. הכל… קצת לא נכון. הממדים, הזוויות, הגבהים. לא מודעים עד כמה הכל על כדור הארץ מתוכנן עבור בני אדם, עד שיוצאים ממנו. עוד לא פגשנו על העצם בשום דבר שנראה כמו צורת חיים, אבל כבר המבנה שלו מעורר התרגשות רבתי בצוות – ההבדלים האנתרופולוגיים שאפשר להסיק מהמבנה עצמו! ההבדלים הביולוגיים שאפשר להסיק לגבי החושים וההתנהלות של היצורים שעיצבו את המקום! הפעלנו את הסריקות של הרובוט בכל התדרים, והתקבלו קריאות משונות למדי – ראו מצ"ב. כמו כן, יש ויכוח סוער במשלחת אם מדובר בכלי אופייני או במשהו שעוצב במיוחד עבור מפגש עם האנושות ולכן אי אפשר להסיק ממנו מסקנות אמיתיות. אנחנו מצפים לשמוע מה יש לאנליסטים להגיד, ומקווים שנוכל לשאול את בעלי הבית עצמם בקרוב.

הזיכרונות ממלאים אותי: אני יכולה כמעט לטעום את ההתלהבות שלך במילים – אין לי דרך לדעת אם אתה כתבת את דו"ח המשלחת הזה או שנתת למישהו מהאחרים לעשות את זה, ועדיין אני ממש מרגישה בגופי את סערת הרגשות שחווית שם, אחד מעשרת האנשים שנבחרו למגע ראשון, בעודך עולה על כלי חייזרי ותוהה מה יקרה.

ידעת שאולי לא תחזור. שאולי איש מכם לא יחזור. דיברנו על זה – עד כמה שהייתי מוכנה לדבר על זה, להכיר באפשרות שיקרה לך משהו. הייתי צריכה לתת לך לדבר על זה, על הפחדים שלך, או התוכניות שלך, מה שזה לא היה שהתכוונת להגיד. לתמוך בך. אבל נתתי לפחד שלי שאאבד אותך לשלוט בי, ונותרתי עם התהיות. רק עוד דבר להרגיש אשמה לגביו. מי יודע כמה עוד כאלה אורבים לי בינות לקבצים. עשרים שנה הן מהדהדות בי, המילים שלא נתתי לך לומר – ולא יכולתי לדבר על זה, לא בלי לחשוף אותנו, אותך, והיית מת, היית מת ולא יכולת להגן על עצמך או להסביר, ואני, ככל שנוקפות השנים אני פחות ופחות מסוגלת להגן עליך, עלינו, אפילו מפני המחשבות של עצמי, אז מהעולם?

תאריך: 27 בפברואר 2029

מגע ראשון!

סוף סוף הופיעו… דברים. שזזים, שנראים חיים. הם לא נראים בדיוק כמו מה ששלחה הגשושית, אבל קרוב מספיק. כבר חששנו שנשוטט על העצם לנצח ולא נראה דבר מלבד מבוך מסדרונות ריקים.

לא הצלחנו לתקשר, וזה לא מפתיע. ניסינו מוזיקה, מתמטיקה, בדידים (של מי היה הרעיון? אנחנו לא מצליחים להסכים בינינו), ציור. הצבעים עוררו עניין, אבל הם לא לקחו אותם כשהצענו אותם. מהצד שלהם הייתה סדרה של ריחות, וצבעים, ותנועות שלא הצלחנו לחקות בשל מחסור מובהק בגפיים. מצ"ב תיעוד מפורט של המפגש, לניתוח של האנליסטים. אם תמצאו בו משהו בבקשה תעדכנו, כי נגמרים לנו הרעיונות. אנחנו סומכים עליכם – אתם המוחות כאן.

כל כך לא פורמלי. התיעוד המצורף פורמלי, מסודר, קורקטי, אבל ההודעות שמלוות אותו קצרות, קריאות, אישיות. כאילו ציפית שהעולם יקרא אותן ויתאהב בך, כמו כולם. לא כאילו. ברור שזה מה שציפית. דו"חות מגע ראשון – ברור שהעולם כולו היה אמור לקרוא אותם. וההודעה הזו, היא כל כך… אתה. "אתם המוחות כאן" – כמה פעמים אמרת לי את זה? ואז כששאלתי אז למה לא שולחים אותי אלא אותך, צחקת.

לא היית חייב להחמיא לנו – היינו מפרקים את המידע לגורמים עבורך בכל מקרה. ידעת את זה. ובכל זאת היית חייב לפלרטט עם צוות המחקר שגויס לחקור את העצם המסתורי שהופיע במסלול סביב כדור הארץ והאותות שנקלטו ממנו, להיות אהוב תמיד. לעוד כמה מאיתנו אמרת את זה לאורך השנים? בטח לא הייתי היחידה. הלילות הארוכים של ניתוח נתונים וקפה, כשהיית מופיע בחדרי ומוכרח להתייעץ דווקא איתי – עבדת עם מיטב המוחות בעולם אבל אני, אני באמת מיוחדת… לא מיוחדת מספיק, או שהיית חוזר, היית מקבל מידע מקדים טוב מספיק והיית חוזר והייתי יכולה לשנוא אותך, ללמוד לשנוא אותך עם השנים כשהייתי מבינה מי אתה. פרפרי ההערצה שעוררת בי היו מתים מוות טבעי והייתי יכולה להתגבר עליך ואז הלכת ונהרגת והשארת אותי עם כל הרגשות האלה והאם זו הייתה אשמתי? האם דעתי הייתה מוסחת? ראשי מסוחרר? האם ההערצה העיוורת שלי למפקד המשלחת הבוגר, הנאה, עיוורה אותי לפרט קריטי כלשהו שהוביל את כולכם למותכם? לא נותר לי את מי להאשים מלבד את עצמי, אז… זו חייבת להיות אשמתי, לא?

אני מארגנת את התיעוד בצורה נוחה יותר לניתוח ומתחילה לעבור על החומרים – שאני רואה לראשונה. אבל… שלחתם אותם כדי שנעבור עליהם, כתוב במפורש "לניתוח של האנליסטים". למה לא ראיתי אותם בזמן אמת? אני זוכרת איך חיכינו, וחיכינו, וחיכינו, שמשהו יגיע, שיצטרכו אותנו, שנוכל להביא תועלת, את המתח ההולך וגובר עד ש… למה לא הקפיצו אותנו לנתח את תיעוד המגע הראשון? אולי היינו מוצאים משהו ש… משהו…

"נטלי", אן ממלמלת לתוך הירך שלי, זרועותיה עדיין כרוכות סביבי, כנראה הערתי אותה. "אולי תעשי הפסקה? תנסי לישון קצת? זה יהיה קל יותר בבוקר".

אני מסדירה את הנשימה, אוספת את עצמי בחזרה. עשרים שנה עברו. אני כבר לא ילדה בת עשרים, מסוחררת או שבורה. אני מסוגלת להתמודד עם מה שיש לעבר לגלות לי.

"ששש, תישני". אני לוחשת לה, וקמה מהמיטה בזהירות להמשיך בתחקיר בחדר העבודה. הוא אומנם קר יותר ורך פחות, אבל יש לו את היתרונות שלו – כולל ריבוי המסכים שמאפשר לי לבחון את קבצי התיעוד בו-זמנית ומזוויות שונות. אבל גם ככה אני לא מצליחה למצוא שום דבר בעל משמעות מיוחדת.

תאריך: 28 בפברואר, 2029

הם פשוט… אני רוצה לומר "בוהים בנו", אבל אלוהים יודע איפה העיניים שלהם. אם יש להם בכלל עיניים. ביום הראשון היו תנועות וריחות וצבע, גם כאלה שנדמה היה שהופנו כלפינו וגם בינם לבין עצמם. הפעם הם פשוט אפרוריים ונייחים וניסיונות התקשורת שלנו לא מעוררים תגובה. כבר נמאס להם, אחרי יום אחד בסך הכל? האם אלה בכלל אותם פרטים שפגשנו אתמול?

מצ"ב תיעוד היום השני, עד כמה שהיה מה לתעד, בשביל האנליסטים. תמהרו, חבר'ה, יש לי תחושה שלא נוכל להישאר כאן עוד זמן רב.

הייתי ממהרת, באמת, ולא רק כי הייתי הופכת עולמות בשבילך. ניתוח מגע ראשון! זה היה כל מה שאי פעם חלמתי עליו בערך. החידה האולטימטיבית. אבל הוא מעולם לא הגיע אלי. ובבירור שלחתם אותו וחיכיתם לתוצאות… האם החייזרים חסמו את כל ערוצי התקשורת שלכם בדרך כלשהי? למה? אבל בעצם, למה שלא יחסמו תקשורת שהם לא מבינים? איזו סיבה הייתה להם לחשוב שלא מדובר באיום?

ובכל מקרה, אפילו עכשיו, עם כל הידע שיש לי עליהם אחרי עשרים שנות קשר עם האנושות – קשר רחוק ומהוסס, נכון, ועדיין קשר, עם פרטים שאפשר לחפור ולתפור יחד להבנה מסוימת שלהם – שום דבר בתיעוד לא מובן לי. שינויי הצורה שלהם כבר מוכרים וידועים, כן, אבל הרי הם מתקשרים בצורה כל כך דומה לנו! איפה כל זה בתיעוד? ברור שנדרש להם זמן לפענח את השפה שלנו, אבל הם לא משמיעים צלילים בכלל, בשום תיעוד! לא מנסים אפילו לתקשר בחוש הזה, אף על פי שהתקשורת המרכזית שלהם עם בני אדם היא אודיטורית וחברי המשלחת בבירור מפטפטים להם ללא הפסקה. מה קורה שם לעזאזל? אני צופה בתיעוד שוב ושוב, אבל שום דבר עדיין לא נראה לי הגיוני.

עברו עליכם שלושה ימים על העצם עד שנשלח התרשים. כמה זמן עוד שרדתם אחריו? הזמן הולך ואוזל. אני יודעת שאין שום דבר שאוכל לעשות עכשיו, 20 שנה אחרי, כדי לשנות את התוצאה, ובכל זאת מרגישה את הלחץ הולך ונבנה בי – האם אצליח לפענח את הקוד בזמן? האם יכולתי להציל אותך אילו הייתה ניתנת לי ההזדמנות?

תאריך: 1 במרץ, 2029

האופן שבו הם נעים במסדרונות העצם מטריד – אין להם רגליים, לא בדיוק, והם יותר מתגלגלים מאשר הולכים. או אולי מרחפים? לא לגמרי ברור לנו איך הם זזים, כמו ששום דבר לגביהם לא ברור לנו. התחושה היא של רוחות רפאים אפורות שעוקבות אחרינו לכל מקום שאנחנו הולכים אליו – החלטנו להמשיך לחקור את העצם (מצ"ב תרשים), גם בשביל כל מה שאולי נוכל ללמוד עליו, וגם כי אולי נמצא רמזים שיעזרו לנו לפענח את היצורים שעליו, למצוא דרך לתקשר איתם. הם לא עוצרים אותנו, רק מלווים אותנו לכל מקום.

ידענו שהוא גדול – את זה אפשר היה לראות עוד מכדור הארץ – אבל הוא מלא כולו במנהרות שמתפצלות ומתחברות, עד שאי אפשר לנווט בו. לא התרחקנו מאוד מהפתח, כי אנחנו לא בטוחים שנמצא את הדרך חזרה לחללית אם נעמיק יותר מדי לתוך המבוך… איך לא חשבנו להביא איתנו חוט?

לרגע אני בטוחה שזה מה שקרה – הלכתם לאיבוד במבוך ומתתם שם ברעב ובצמא, מוקפים בחייזרים. אבל אם כך, למה המסתורין? למה לחכות 20 שנה לפני שהמסמכים ישוחררו לעיון הציבור? וחוץ מזה, היו מחלצים אתכם. לא היו נוטשים אתכם ככה למות, אבודים ובודדים, קרוב כל כך הביתה. היו עוד מעבורות. היה צוות חילוץ בהיכון. אני עדיין זוכרת את מילות הקוד והסימנים שהיינו אמורים לחפש בדיווחים ולהקפיץ את החילוץ. עד היום הלב שלי מחסיר פעימה כשאני רואה את המילה במבליק במסמכים הישנים, ואני אפילו לא יודעת מה היא אומרת.

לא, לא סתם הלכתם לאיבוד. אתה לא ממתין שם בחוץ משומר בכוח מסתורי כלשהו שיבואו לחלץ אותך ברגע שאגלה שהכל טעות, שאילו רק היו נותנים לי לעבור על הנתונים בזמן אמת כמו שביקשתי היה מתברר שהכל סתם אי הבנה והייתי מחזירה אותך הביתה. כבר שנים שאני לא חולמת להחזיר אותך הביתה. המשכתי הלאה. השלמתי עם מה שהיה. אהבתי אחרים, טובים יותר ופחות ממך. למדתי איך זה כשאוהבים אותי. ובסופו של דבר מצאתי לי בית, בניתי עם אן חיים שאני יודעת עכשיו שלא היו יכולים להיות לי איתך. במידה רבה ההיעלמות שלך מחיי הייתה הדבר הטוב ביותר שקרה לי – אם רק לא היית צריך למות, יחד עם כל המשלחת, כדי לשחרר אותי… עוד דבר להרגיש אשמה לגביו.

תאריך: 2 במרץ 2029

לא שמענו שום דבר מהמפקדה מאז שעגנו ליד העצם ואיבדנו את התקשורת הישירה. בהתחלה קיווינו שזה סתם, שהאנליסטים לוקחים את הזמן, כהרגלם.

גם מעבר לקבר אתה מתעקש לרדת עלי שאני יסודית. תמיד שנאת לחכות, לדחות סיפוקים, אף פעם לא אפשרת לי פשוט לעבוד בקצב שלי. כמה תסכל אותך בוודאי להיות תקוע שם על העצם ולחכות. את כולכם. אבל לא ידענו, לא שמענו מכם כלום. גם אנחנו דאגנו. זה היה השבוע המלחיץ ביותר בחיי.

…אבל בשלב הזה כבר ברור שאו שהדיווחים שלנו לא מגיעים, או שהתגובות שלכם נעצרות. אין תקשורת, באף ערוץ. כל התשדורות נותקו. אנחנו לבד כאן.

אחרי הרבה התלבטויות החלטנו לחזור על עקבותינו ולפנות את החפץ. המידע שאספנו עד עכשיו יקר מכדי לאבד אותו, ואנחנו לא מתקדמים ביצירת תקשורת איתם. אבל נראה שהדרך החוצה נחסמה. אנחנו לא בטוחים איך, או למה. אנחנו ממשיכים לשדר בתקווה שבשלב מסוים החסימה תוסר, שהמסרים האלה יגיעו אליכם בדרך זו או אחרת. אם אתם רואים את זה, בואו לחלץ אותנו. תביאו במבליק. מצ"ב מסרים פרטיים של חברי המשלחת למשפחות.

אני מחפשת, אבל המסרים הפרטיים לא שוחררו לציבור. אני תוהה אם המשפחות קיבלו אותם בזמן אמת, אולי קצת מצונזרים, או שגם הם נאלצו לחכות 20 שנה כמו כולם. ליתר ביטחון אני בודקת אם מחכה לי הודעה פרטית בערוץ תקשורת כלשהו, אבל אף מסר לא נשלח אלי – כמובן.

אני תוהה אם חשבת עלי בכלל, ברגעים האלה, כשהיית כלוא על עצם חייזרי בלי יכולת לתקשר? האם רצית לשלוח לי מסר אחד אחרון ולא העזת, עסוק עד הסוף המר במה יחשבו, בנהלים שהיוויתי הפרה שלהם, או שהדבר היחיד שהייתי עבורך כשלא הייתי נוכחת פיזית הוא עוד זוג עיניים שסורק את המסרים שלך בחיפוש אחר במבליק? זה לא משנה עכשיו. כבר שנים שזה לא משנה.

תאריך: 3 במרץ, 2029

תודותינו. המשלחת ששלחתם מילאה את תפקידה: מגע ראשון, יצירת קשר.

תקוותנו. פנינו לשלום. למסחר.

צערנו. לא ידענו, לא הבנו, מה תהליכי התקשורת שלנו יגרמו. בתום כמה ימים של בחינה לא פולשנית של הפולשים וניסיונות תקשורת מגוונים שלא צלחו, הוחלט לפרק אותם לגורמיהם כדי ללמוד אותם ביעילות רבה יותר. זה עבד. לא ידענו שאי אפשר להרכיב אתכם בחזרה.

מסירותנו. חברי המשלחת הקריבו את עצמם כדי ללמדנו. למדנו מהם רבות. נכבד אותם בטקסינו.

חרטתנו. התשדורות של הצוות, כשעוד היו שלמים, נחסמו אוטומטית על ידי אמצעי ההגנה שלנו. לא הבנו שמדובר בניסיונות תקשורת. כל התשדורות שוחררו, מחווה של רצון טוב. אי-ההבנה מצערת.

פנינו לשלום. נקבל אתכם למשפחת המינים בתנאים המצורפים.

זה המסמך האחרון. התנאים המצורפים לא נחשפו. אני לא אהיה היחידה שתמחה על כך, כמובן, אבל בתוך תוכי ידעתי שהם לא יחשפו הכל, ושזה גם לא משנה. את חלקם אני הרי מכירה – הסודיות המוחלטת לגבי מה שקרה למשלחת, אפילו מפני צוות הקרקע. מפניי. החסינות המוחלטת של צוות המגע הראשון שלהם מפני השלכות או נקמה, שעוגנה בסודיות הזו לכל אורך חייו. ההסדרה של אופן התנהלות המגעים, שלא השתנתה בעשרים השנים שעברו מאז, שתואמה ישירות מול ההנהגה העולמית – בלי שום צורך בתיווך שלנו, שנחתכנו לפתע מהמשימה בלי לדעת למה, בלי לדעת דבר מלבד זאת: שאיש בצוות המשימה לא שרד. תמיד תהיתי איך נבנתה תקשורת כזאת בלי המומחיות שלנו, ומהר כל כך. עכשיו אני יודעת. האם יש בכך נחמה?

והשאר… מה הם כבר יכלו לדרוש שישנה משהו עבורי? את מה שהייתי צריכה לגלות אני יודעת: לא יכולתי לעזור, שום דבר שהייתי עושה לא היה מציל אותך. לא פספסתי שום דבר בתחקיר. זו לא אשמתי שפוֹרַקְתַ, מה שזה לא אומר. לא אשמת אף אחד. אי-הבנה. ובמותכם פתחתם את ערוצי התקשורת של כדור הארץ עם החלל – אם היו שואלים אתכם כנראה הייתם מסכימים לזה. הרי ידעתם, ידעתם כולכם, שאולי לא תחזרו. אני מתגנבת בחזרה למיטה – לא נשאר עוד זמן רב עד שהשעון יצלצל, אבל כל דקה כאן, מתחת לשמיכה, עם זרועותיה של אן סביבי, שווה נצח שם בחוץ, בקור. זו לא הייתה אשמתי. זו אף פעם לא הייתה אשמתי. זה היה בלתי נמנע. אז למה אני לא חשה הקלה?