ביקורת זו נכתבה כהמשך לסקירתה של ורד טוכטרמן על סרטן של פרנק אוז "חנות קטנה ומטריפה". בשל כך, אין לצפות כאן לפירוט נרחב על העלילה – המעונינים בכך מוזמנים לחזור לסקירה המקורית . ביקורת זו תתמקד יותר בצד הקולנועי ובאמירות הקולנועיות השונות שהסרט מצליח להעביר.
"חנות קטנה ומטריפה" הוא סרט אמריקאי, עם סיפור כל-אמריקאי על כך שגם האדם הכי קטן, עם קצת אמונה יכול למצוא את הכוחות הפנימיים ולהיות מושיע העולם, לא בשונה כל כך מ"הארי פוטר". כשבאים לנתח סרט, ועל אחת כמה וכמה סרט שנחשב קאלטי, ושיש בו איכויות קאלטיות כמו במקרה שלנו, יש לבחון את האתגר שמציב הסיפור, ובשלב מאוחר יותר בהפקה – התסריט, לבמאי. למרות הרושם הקיים, הקולנוע לוקה בהרבה חסרונות לעומת המדיום הכתוב, והבמאי צריך לבחור את הסגנון האומנותי בו הוא יספר את הסיפור. האם בתור המספר-היודע-כל, או מנקודת מבטו של הגיבור. עליו גם להחליט איך ברצונו להעביר מחשבות ורגשות ולקחת בחשבון שאפילו עם השחקנים המוכשרים ביותר זה אינו עניין טריוויאלי כלל וכלל, וישנם כמובן שיקולים רבים נוספים.
הטרגדיות היווניות השתמשו במקהלה, שתפקידה היה להשלים את הקטעים בין סצינה לסצינה. וודי אלן, בסרטו "אפרודיטה הגדולה" משנת 95’ השתמש במקהלה כזו בדיוק, עם התלבושות והכל. פרנק אוז, הבמאי של סרט זה, בחר בגרסה שונה למקהלה בדמות שלוש נשים גדולות ושחורות (דבר אשר מתאים לסביבה בה הסרט מצולם). אותן בנות שרות לנו את העלילה (אחד מהמרכיבים של סרט קאלט), ומציגות לנו את הדמויות בדיוק בצורה בה הבמאי רוצה להעביר לנו את הדמות, עם מגבלותיה, חלומותיה ומיקומה בעלילה. בצורה זו, הבמאי חוסך מאיתנו דיאלוגים ארוכים על משמעות החיים על-פי סימור, ואת וידויה הפוטנציאלי של אודרי בפני כומר על ילדותה העשוקה (שתי דוגמאות לשיטות של העברת מידע, הנחשב כחיוני על ידי הבמאי) ובמקום כל זאת מרכז הכל לתוך מספר שירים, שגם מעבירים את המידע, וחשוב לא פחות, שומרים על הצופה במצב רוח טוב. טכניקה זו, יש לציין, שימשה גם במחזמר שעל-פיו נעשה הסרט.
כפי שציינה גם ורד, עיצוב הדמויות בסרט נעשה בצורה מוקצנת. אותה הקצנה נעשית כל הרמות של הדמות: במראה, בלבוש, בהתנהגות ובעיקר בקול (כדאי לשים לב במיוחד לקול של אודרי – שאומנם מעצבן, אבל נותן עוד מימד לדמות). השימוש בקול ובמבטא ועיצוב הסט, כשהוא נעשה בצורה "מציאותית", עובר לרוב מסך מבלי שנצטרך להתייחס אליו באופן ספציפי, אבל ברגע שהבמאי בוחר בהקצנה כזו, צריך לבחון מה היא תורמת לסרט. "חנות קטנה ומטריפה" משתמש בטכניקה שמזכירה במקצת את מה שעשה וורן בייטי בסרט "דיק טרייסי" משנת 1990, בו הבמאי מיקם במכוון את הסרט בעולם קומיקסי מוקצן והקצין בהתאם גם את הדמויות. כך גם ב"חנות קטנה ומטריפה". הקצנת דמויות אמנם לא תורמת לאמינות של הסרט, אבל היא מסייעת רבות באיפוס הצופים על המציאות שבה הסרט מתרחש, ובזיהוי "הטובים" ו-"הרעים", כשאת הדוגמה הכי פשוטה לכך ניתן למצוא בתחילת הסרט: בפעם ראשונה שרואים את סימור בסרט הוא שובר עציץ, וקם מול המצלמה עם משקפיים גדולות על הפרצוף ועם קול צפצפני משהו לא מקלל חלילה, אלא מתנצל. איך בחור כזה יכול להיות הרע בסרט?
איכות הבימוי והעריכה בולטת במיוחד באחד מהאתגרים הגדולים העומדים בפני במאים קולנוע – איך להעביר לצופים את תחושת הזמן העובר. מוכרות כמה שיטות פשוטות יחסית למטרה זו – ניתן, למשל, להציג שעונים רצים קדימה במקרה של פרק-זמן קצר, או כתובית שאומרת "כעבור עשרים שנה" לפרק-זמן ארוך יותר. אבל גם לשתי שיטות אלה יש חסרונות, מכיוון שהן אינן גורמות לצופה לחוות את הזמן העובר. השיטה המקובלת במקרים האלה, לדוגמא במקרה של סרט על מסעות, היא שימוש בשוט שמצולם מרחוק, עם מצלמה משייטת כאשר ברקע מוזיקת מעבר. שוטים כאלה נפוצים גם בתחילת סרטים, וידועים גם בשם Establishing Shots. שתי דוגמאות מהזמן האחרון מראות את חשיבות השימוש הנכון ב-"איך מעבירים זמן" בסרטים: מהצד האחד עומד "שר הטבעות" – שם פיטר ג'קסון, הבמאי, מצליח להעביר לנו את הקשיים הפיזיים של המסע בקטעים בני עשרים שניות בערך, וממולו עומד "הארי פוטר ואבן החכמים" בו נכשל כריס קולומבוס ("גברת דאוטפייר", "תשעה חודשים") בהעברת חיי היומיום של הארי. ב"חנות קטנה ומטריפה", יש מספר סצינות בהן נדרש הבמאי להאיץ את הזמן, ולשם כך משתמש במגבלות של הפריים. הדוגמא הבולטת ביותר היא בסצינה שבאה לפני שסימור מציג את הצמח בפני מר מושניק בפעם הראשונה. אם זה היה ספר, היה אפשר כנראה להשתמש במשפט כמו "שעות עברו ואיש לא נכנס לחנות" או משהו בסגנון דומה. בסרט, הבמאי חיבר ארבעה שוטים שמצולמים מאותה נקודה ללא תזוזה, ובעזרת עריכה נכונה ושימוש באפקטים קוליים מתאימים, העביר בדיוק את מה שהיה אמור להעביר – כיצד עוברות שעות ואיש לא נכנס לחנות.
ברמה הרעיונית של הסרט, אפשר למצוא הרבה מאוד אמירות על התרבות האמריקאית, על החלום האמריקאי, מה אנשים יהיו מוכנים לעשות בשביל כסף ופרסום, ואכן, ישנה סיבה שסרט זה, בגלל הצורה הפשוטה, אך הגאונית שבו נעשה, ובגלל כל האמירות השנונות שבתוכו, נלמד כקלאסיקה. אך בניגוד לקלאסיקות אחרות שיכולות להיות מיגעות למדי, "חנות קטנה ומטריפה" שומר על הכיף ועל החיוניות שבו גם לאחר צפיות רבות, ומתאים לכל זמן, גם אם כל מה שמתחשק לעשות הוא לשרוף שעתיים בכיף על סרט שלא צריך לחשוב עליו.