הוא מגיע אלי בבוקר, כנראה לפני משמרת הערב שלו. זה ביקורו הראשון מזה תקופה ארוכה. ממה שידוע לי על משכורותיהם של חיילים, המפגש איתי עולה לו בשכר של כמה חודשים. על פי התדירות שבה הוא מגיע לביתי, הוא כנראה מהמר מאוד מוכשר.
אחרי חילופי ברכות מגיעה העת להזמין אותו לשבת בחדר האורחים שלי. קודם כול מתקיים טקס קבלת הפנים. הישיבה הזקופה שלי בכיסא, הראש בתנוחה הנכונה, ידיי נעות בדיוק כפי שעשו פעמים רבות בעבר, כפי שלימדו אותי מילדות.
תה עשיר וכהה נמזג אל הספלים וממלא את החדר בניחוח עדין של עלים טריים וקליפת עץ שנקצצה זה עתה. אצבעותיו נעות ללא מנוח על השולחן, עיניו מלאות ציפייה. איש בעיר הזו – בכוכב הלכת הזה – לא יודע לחלוט את התה הזה. עבורי ריחו הוא ריח שאי אפשר לטעות בו, ריח של לקוחות. עבורו, הריח הזה הוא ללא ספק מעורר חשק רב עוצמה.
ההקלה ניכרת בפניו כשאני שותה מן התה, וכך ניתנת לו הרשות לרוקן את הספל שלו בלגימה אחת. חיוך עולה על פניי. בעוד רגע אגשים את כל מה שהוא חלם עליו בדרך לביתי.
"בחר".
נשימתו נעתקת לשמע המילה.
בשפת החיילים האלה יש רק שתי דרכים לענות על שאלתי: זכר או נקבה. אין אפשרויות אחרות. זה נכון גם לשפת התושבים המקומיים שעליהם החיילים מגינים לכאורה. שני הניבים נשמעים כמעט זהים באוזניי – התנועות קצת יותר רכות אצל המקומיים, המקצב קצת יותר מהיר. אבל איש בעיר לא מעוניין לשמוע על השוואות כאלה.
הוא בוחר נקבה. רובם בוחרים כך.
כעת הגיע זמני לעבור לחדרי הפרטי, כדי להתכונן. הוא מלא בגדים, אביזרים, איפור – זהו ארון הבגדים וערכת הכלים שלי. אבל ראשית, הטקס.
בהתחשב ברמת המיומנות שלי ובשנים הרבות שביליתי בלימודים ובאימון – לפני אלפי שנים, בחיים אחרים – המקום הזה הוא בזבוז מוחלט של כישרונותיי. אבל אחרי שראית את העולם שלך עולה באש, דברים מוזרים קורים להעדפות ולאמות המידה. כאן העבודה עדיין זמינה לי, בלי שאצטרך למשוך תשומת לב מיותרת. כאן, בפרברי הגלקסיה, במקום בו הכול בינארי, יש לי מידה של יציבות ופשטות.
אחרי שגופי עובר את השינוי, אני בוחרת שמלה פשוטה ושוזרת את שערי לתסרוקת פשוטה. רוב השיער אסוף על ראשי, ורק כמה קווצות נופלות על לחיי, על פי צו האופנה באזורים הכפריים שמחוץ לעיר. כשאני חוזרת לחדר האורחים הוא מתקשה להסתיר את הציפייה שלו. עיניו הכחולות כהות, אותן עיניים כמו כל שאר הזרים שהפכו את הארץ הזאת לשלהם, נוצצות בהתרגשות. הוא כמעט מזנק ממקומו כשאני מזמינה אותו לחדר השינה.
בחרתי היטב את הלבוש והשיער שלי. הוא לוקח את הזמן, מסיר את השמלה לאט-לאט, נזהר כאילו הייתה יקרה פי שלושה מכפי שהיא.
אני חושדת שאני מזכירה לו מישהי מהבית. חיילים כמוהו לא באים ממשפחות עשירות, קרוב לוודאי שהוא גדל בחווה דומה מאוד לאלו שמקיפות את העיר הזאת. אולי אני הבת של השכן שעליה חלם תמיד. אם הוא אחד הלקוחות המעניינים, אולי אני מזכירה לו את אמו או אחותו או בת דודה כלשהי.
כך או כך, במיטה שלי ערפל אופף אותו, מבלבל ומשחרר, ויתבהר אט-אט רק אחרי שהוא ייצא מביתי בחזרה לרחוב. בחוץ הכול חייב להיות שחור ולבן עבור החיילים האלה, אבל כאן, בביתי, הם יכולים להניח לגוונים של אפור לחלחל פנימה.
השם שנתנו המקומיים לעיר הזאת לא מופיע עוד על אף אחד מהשלטים או המסמכים הרשמיים. הוא נעלם לפני כעשור, כשהמרד האחרון נכשל ומנהיגיו הוצאו להורג. זה קרה לפני זמני. כיום, החיילים זועפים כשהם שומעים מישהו משתמש בשם הישן ברחובות.
לי יש שם משלי למקום הזה: העיר הקפואה.
השמש כמעט לא זורחת כאן והאוויר חדור צינה מרה, אפילו בקיץ. החורף בעיר הקפואה ארוך יותר מאשר מכל מקום אחר שהייתי בו.
בחיים האחרים שלי, לפני האסון הגדול, לפני שאיבדתי את חיבתי להרפתקאות, נאמר לי תמיד שטמפרטורות נמוכות טובות לשימור מוצרי ערך. העיר הקפואה לא אכזבה אותי עד כה. הצלחתי לשמר את עצמי כאן, כשההישרדות נראתה בלתי אפשרית.
למרות מזג האוויר הסגרירי, פניו של החייל הישן שלי מוארים באור הבוקר החמים הבוקע מהחלון. הוא עוזב במהירות לאחר שהוא מתעורר – כספו בקושי מספיק כדי לשלם על הזמן שלי – ואני לא טורחת לשאול אותו על חייו ועבודתו. הם לא מעניינים אותי, כל עוד העיר מתנהלת כסדרה.
בעיר הזאת גרים פועלים, סוחרים ואומנים. יש כאן גילדות, בתי ספר, בסיסים צבאיים ומעמד שלם של פקידים זוטרים שכפופים למושל. אני מעדיפה להתרחק מהעימותים הפנימיים והפוליטיקה שלהם. שום דבר מכל זה לא משנה לי כל עוד העיר נשארת שלווה ויציבה ושמי לא מוזכר פעמים רבות מדי ברחובות. בשלולית קטנה כזאת, מדובר באתגר. אבל עד כה עמדתי בו היטב.
היא באה אלי בצהרי יום חול, כרגיל. כשהגיעה אלי לראשונה לא ידעתי שמדובר במישהי מיוחדת. הנחתי שהיא עוד בת זוג של אחד הסוחרים העשירים בעיר, שיש לה כל כך הרבה זמן פנוי עד שהיא בקושי מצליחה למלא אותו בכספה.
רק כשהמצעד השנתי הגדול עבר לא רחוק מביתי ראיתי אותה פתאום במבט חטוף דרך החלון. כך גיליתי שהיא אשתו של ראש המשמר, הסמכות הצבאית העליונה בעיר הקפואה. המחשבה ששמי עובר מפה לאוזן בחוגי המושל עוררה בי דאגה. עבדתי קשה מאוד כדי לא למשוך את תשומת ליבם של האנשים החשובים בעיר. אבל לא הייתה לי ברירה אלא להמשיך לקבל אותה בביתי. בבוא הזמן הבנתי שאני הסוד שלה – משהו אישי, מושחת, עונג פרטי.
בחודשים האחרונים שמירת הסדר בעיר תפסה את מרבית זמנו של בעלה, שנאלץ לפייס את הפועלים, החקלאים וכל שאר המקומיים שלא התעשרו מהכיבוש. הוא לא התנגד לשעשועים של אשתו, כמובן – מה עוד היא אמורה לעשות, כשהוא נעדר לעיתים קרובות יותר ויותר לסיורים שארכו ימים רבים באזורים הכפריים? היא ואני הגענו להבנה, והיא שומרת את זהותי בסוד. עם הזמן הבנתי שהיא נהנית לשמור אותי בסוד – תענוג פרטי, אישי ומפנק.
הכלים ערוכים, המים רותחים והעשבים מונחים במקומם עוד לפני שהיא מגיעה. היא באה אלי יותר ויותר בימים אלה, שילוב נסיבות בדידותה והטבע המרתק והמושך של חברתי.
היא תמיד שקטה בזמן שהתה נמזג. היא מתענגת על הטקס כמוני, אף שסיבותיה שונות. קל לי לכבד אותה, ובתמורה אני מראה לה דברים שלקוחות אחרים לא זוכים לראות.
אני משתחווה אליה כפי שהמורים שלי לימדו אותי להשתחוות – כפי שאיש אינו משתחווה בעולם הזה – ואז מגיע זמנה לבחור.
היא בוחרת נקבה. זו אינה ההעדפה הרגילה שלה. קולה יציב ומלודי כרגיל, אך יש בו נימה של תשישות. השמועות טוענות שאחד מילדיה אובחן עם מחלה. הישיבה לצד מיטתו כנראה גובה ממנה מחיר.
אחרי הפולחן הפרטי שלי, אחרי ששערי ובגדיי מסודרים ללא דופי ומותאמים לאופנה של בנות גילה, אני לוקחת אותה אל חדר השינה. אני עוזרת לה לשכב על המיטה, לא מפני שהיא זקוקה לעזרתי, אלא כיוון שאני רואה שהיום היא זקוקה ליותר רוך מהרגיל.
שערה מסודר בתלתלים מבריקים, מושלמים. עורה כתום וחיוור, חלק וקורן כמו קרני השחר המוקדמות. היא צעירה בקנה המידה של העולם הזה, אבל במקומות אחרים בגלקסיה תיחשב זקנה, זקנה כפי שהיא עצמה מרגישה היום.
בערב היא קמה ממיטתי ונערכת שוב להתמודד עם מטלות היומיום, עם הילדים והמשרתים. היא משאירה לי כסף על הדלפק ליד הדלת. יש לי חשבון אשראי, כמובן, ואני חושדת שגם לה, אבל מאז המרד האחרון, תושבי העיר הקפואה משתמשים בכסף נייר. הגישה שלהם למערכת הפיננסית האלקטרונית של שאר מערכת השמש הפכה מוגבלת.
על פי הגובה של ערימת הניירות, היא הייתה נדיבה מאוד.
הנער מעורר בי חשד ברגע שהוא עובר את מפתן דלתי. הוא מוכר לי. בהליכתו המוזרה הוא מזכיר לי את הצעצוע האהוב עלי מילדותי. הוא עובד כשוליית קצב בחנות במרחק כמה רחובות מביתי.
אני מנסה לא למשוך תשומת לב בניהול עסקיי מחוץ לבית, בייחוד בשוק. יכולתי לשכור משרת שילך לשוק במקומי, אבל אני מנסה לנצל את ההזדמנות כדי לצאת החוצה מדי פעם ולהתמזג עם הקהל. המסתורין שהטיולים האלה יוצרים סביבי משרת היטב את טווח המחירים שלי, אבל מחירו הוא השמועות שנוצרות מהר מאוד במקומות קטנים כאלה.
הנער חדש בעיר. ממבטאו, מבגדיו ומיציבתו ברור שגדל בחווה. השמיים בדרך כלל מעוננים בעיר הקפואה, אבל אלה שעובדים בחוץ באופן קבוע עדיין נושאים סימנים לכך על עורם. אצל החיילים מתפתחת מחלה כעבור זמן מה – עיניהם מתכסות בגוון סגול, ראייתם נחלשת לאיטה, ולבסוף הם נשלחים הביתה לזמן מה להחלים. אצל המקומיים, צבע העור פשוט משתנה, מכתום חיוור אחיד מופיעים עליו כתמים של ירוק בהיר.
לנער הזה יש קצות אצבעות בצבע פרחים טריים ושני כתמים על צווארו, כמו הנוצות הירוקות של ציפורי טרף. העובדה שהוא יושב בחדר האורחים שלי באמצע היום משמעותה שלקח יום חופש מהעבודה. כל זה נראה מוזר מכדי להיות אמיתי. איפה ילד כזה משיג את סכום הכסף שאני גובה? הוא לא גנב דגול, ולא נמצא בעיר דיזמן כדי להרוויח סכומים כאלו בזנות או במכירת מיומנות אחרת בסמטאות החשוכות.
כמובן, הכול הגיוני אם הוא אחד המורדים החדשים, שקוּדם לאחרונה מהכפר לעיר בידי הממונים החשאיים שלו, וקיבל כסף שאיתו הוא אמור לבצע משימות כלשהן של סוכן בדרג ביניים. מרגע שהמחשבה עולה בראשי, לא עולה במוחי שום הסבר הגיוני יותר.
הנער חייכן ומנומס, כאילו הגיע להתארח לראשונה אצל מכרה של אמו והוא חושש שיגערו בו מפני שלא חלץ את נעליו.
חיוך עולה על שפתיי: "בחר". והוא בוחר.
גופי זז, עורי נמתח ומתכווץ. מרקמים משתנים, עצמות מתארכות. אני נועל מגפיים עשויים מעור קשיח וטוניקה ממשי ארוג בפאר עם בטנת פרווה רכה. אלה מציינים אותי כמישהו ממעמד חברתי גבוה מזה של הנער; עירוני שיש לו כסף לבזבז וחברים חשובים להרשים.
לאחר רגע של התלבטות אני מחליף לטוניקה פשוטה יותר ומסיר את האבזמים הדקורטיביים ממכנסיי. יש סיבה לכך שהנער החליט לבזבז את כספו עלי, ואולי להסתכן בצרות רבות על שכירת שירותיי. לבחור כמוהו לא קל להשיג את תשומת ליבו של סוחר עשיר, אבל זו לא משימה בלתי אפשרית, במיוחד בשכונה הזאת.
אז, משהו אחר. מישהו קרוב יותר למעמד החברתי של הילד. אולי מישהו מהבית או אחד מחבריו החדשים בעיר. מישהו שהוא לא יכול להשיג, מסיבה כלשהי, אבל עדיין רוצה אותו נואשות.
אני הופך את צעדיי להיות אגביים יותר, נוקשים פחות מכפי שהתכוונתי במקור, כשאני חוזר לחדר האורחים כדי להזמין אותו לחדר השינה. עיניו כמעט נופלות מארובותיהן. עבר זמן מה מאז שהיה לי לקוח שהפגין פליאה גלויה כל כך מטבעי הזר. הוא לא היה מסוגל להפסיק לבחון כל חלק בי. על פי תגובתו, ברור לי שהבגדים מתאימים בדיוק. התלבושת הראשונה לבטח לא הייתה מקלקלת את המפגש שלנו, אבל עם הבגדים האלה נשימתו נעתקת.
הוא לא מתאפק וקם מהכיסא לפני שאני מזמין אותו לעשות זאת. הוא נרגש מדי, וכנראה חסר מנוח ונבוך מכדי להישאר במקומו.
הוא פחות ביישן מכפי שציפיתי, וגם פחות חסר ניסיון. כאשר אנחנו שוכבים האור שמסתנן מבעד לעננים הכבדים בחוץ צובע הכול בצבע כחול מעומעם. אחר כך אני נותן לו את הדבר שבשבילו באמת בא לביתי.
אני שוכב לידו, ראשי על בטנו, ידי על ירכו, ומלטף אותו בהיסח הדעת. אני מרגיש את נשימתו כפי שהוא מרגיש את שלי. לא חולף זמן רב עד שהוא נאנח, בשקט, כאילו משחרר נשימה שלא ידע שהחזיק. שריריו וגופו נרפים. אחרי זמן מה הוא מניח לעצמו להעביר את אצבעותיו בשערי ומצמיד אותי אליו בידו האחרת.
החיילים בדרך כלל מבקשים סיבוב שני בשלב הזה, אם הם עדיין במיטתי זמן רב כל כך אחרי הסיבוב הראשון. אבל הנער הזה רוצה את זה. אני יודע, כי התחלתי לעסוק בזה הרבה לפני שהוא נולד, אבל ברור לי שהוא מרגיש שאני קורא את מחשבותיו, שאני מסוגל לדעת במבט אחד את סודותיו הכמוסים ביותר.
יש בי חלק שהיה רוצה שיהיה לנער כסף לבוא שוב. תמימותו מרעננת. לפני כמה שנים הייתי מוצא אותה משעממת או מטרידה. הדברים שראיית הבית עולה באש עושה להעדפות שלנו.
אני לוקח את ידו בידי, משלב את אצבעותינו. האגודל שלי מלטף כל פיסת עור, מחפש, משתהה על היבלות הקטנות על האצבע והאמה, סימנים מובהקים של אימוני ירי.
היא באה אלי כרגיל אחרי שיעורי הערב שלה. היא תאווה לעיניים: בגדיה הם מפל של צבעים המתמזגים זה בזה, בדים משתלבים העוטפים את גזרתה בצורה מחמיאה ובהתאם לאופנה. היא מושלמת, שלמותם של אלו שעברו רק לאחרונה מילדות לבגרות.
אמהּ תחתן אותה בקרוב. היא לא סיפרה לי, שמעתי את הרכילות בעיר. באופן טיפוסי לאנשים במעמדה, היא לא מסוגלת להעריך את התקופה הזו. היא כבר לא ילדה – היא לומדת בבית ספר בעיר בִּמקום עם מורים פרטיים בבית – אבל עדיין לא נושאת על כתפיה אחריות אמיתית. בחיי הקודמים לא הייתה לי סבלנות לנעורים, אבל עכשיו, כאן, המשחקים שלה מסבים לי הנאה מסוימת.
המילים הרגילות יוצאות מפי: "תבחרי".
הפעם היא בוחרת נקבה, כפי שידעתי שתעשה. יש דפוסים לתשוקותיה, אך היא לא אוהבת להודות בהם.
אני מחליקה את עורי, מעגלת את פניי; מניעה את השרירים והשומן ממקום למקום מתחת לעור. אני בוחרת שמלה של אישה פשוטה. לא משרתת, אלא אשתו של בעל מלאכה. בהתחלה נהגתי ללבוש בגדים של אנשים קרובים יותר למעמדה: משי, תכשיטים, צבע בשערי. עכשיו אני מכירה אותה מספיק כדי לצפות את מצבי הרוח שלה. אני כבר יודעת באיזה משחק תבחר.
היא לא עוזבת את ביתי עד למחרת בבוקר. זה תמיד ככה לפני סוף השבוע. אני מספיקה להחליף כמה תלבושות עד שהיא מסופקת ומותשת.
בלילה, כשהיא ערנית מכדי להירדם אבל עייפה מכדי למשול בדבריה, היא מספרת לי על הנשף הגדול, האירוע החשוב ביותר בשנה עבור החוג הפנימי של המושל. היא שוכבת לידי בחושך – המיטה גדולה מספיק כדי שגופינו לא ייגעו כלל זה בזה – ומספרת לי על השמלה שהשקיעה חודשים בעיצובה ואחד המשרתים של אמהּ הרס אותה כליל. יש לי הרגשה שהיא סיפרה את הסיפור הזה פעמים רבות בעבר. היא ממלמלת משהו על כך שאמה עלולה לשכנע את המושל לבטל לגמרי את הנשף השנה.
אני שואלת אותה על סיבת הביטול, בוחנת את פניה, מחכה לראות כמה אמת תהיה בתשובתה. העיניים שלי מותאמות יותר לחושך משלה – ביולוגיה שונה, משולבת בשנים של תרגול. לכאורה אסור לה לחלוק איתי מידע כזה.
"המורדים", היא עונה במלמול אפוף שינה. "הם שוב התחילו". אביה מודאג מקבוצות שנפגשות בחשאי בעיר. יעד כמו הנשף הגדול עלול להיות הזדמנות מפתה מדי עבורם.
הוא מופיע על סף דלתי רטוב מגשם, כמעט רועד.
לא היה קל למצוא אותו. האמצעים שלי לא צנועים, אבל מעולם לא ניסיתי למתוח אותם עד כדי כך. לא היה קל למצוא אותו, ולא היה קל לארגן את רצף האירועים שהובילו לכך שיבוא לבקר אותי. יש לו סיבה טובה להיות חשדן. כל אדם בעיר הקפואה היה רוצה לדעת את שמו, במיוחד בעלי העוצמה.
בסוף תהליך ארוך של איסוף שמועות ושקרים מהלקוחות שלי, וידאתי שרוב האנשים שבהם הוא הקיף את עצמו שמעו עליי או היו לקוחותיי בעבר. הוא נולד בעיר, כך שהיה קשה יותר לעורר את סקרנותו לעומת חבריו הכפריים. אבל כדי לעשות את מה שהוא עושה, אדם צריך להאמין במידה מסוימת שהוא בן אלמוות. אנשים כאלה תמיד נמשכים אל המיוחד, המסתורי, המפתה והלא מוסבר. בסופו של דבר אדם כמוהו יכול לעשות מעט מאוד נגד קסמיי.
הוא יפה תואר. פניו נבונים, אף על פי שבגדיו הם בגדי פועל פשוט. הוא מתחזה לעובד תחנת קמח שגר בעיר אבל עובד בפאתיה – הימור גאוני ומסוכן. איש לא היה חושב שמנהיג המרד הבא מבלה את מרבית ימיו מחוץ לשערי העיר.
התה נמזג והוא מקבל את זכות הבחירה, כמו כולם.
אני תוהה, כמובן, אם הוא באמת הפתרון לבעייתי. אם המרד באמת נשען על כתפיו של האיש הזה, או שמישהו אחר ייקח את מקומו בקלות אם ייעלם. אבל יש רק דבר אחד שבאפשרותי לעשות, ולכן זה הדבר שאעשה. יציבות חיונית לעסק שלי.
בחיי הקודמים אולי היה עולה בדעתי לחוס עליו. אז האמנתי שאנשים חכמים תמיד יבחרו באושר על פני סבל, בכל הנסיבות. בתמורה לשיתוף הפעולה שלו יכולתי לעזור לו לחמוק מהעיר, אולי להפליג הרחק מכאן. בעבר יכולתי להאמין שהוא יסכים לפרק את התנועה שבנה אם רק יוצעו לו חלופות עבורו ועבור האנשים היקרים לליבו.
הוא לוגם מהתה שלו. הכוס שלי נשארת מלאה.
הקומקום מוחזר אל השולחן, ואני שוב במקומי, על הספה מולו. עד שהטוניקה שלי נוגעת בספה, החיים כבר נעלמים מעיניו. הוא נופל על השטיח בשקט, אפילו בחן. מישוש קל של מפרקיו וצווארו מאשר לי סופית שהוא מת.
מוזר להבין זאת פתאום, אבל הייתי רוצה לשמוע את התשובה שלו. התשובה לא הייתה מפתיעה, כמובן, לא כשיש רק שתי אפשרויות, אבל הייתי רוצה לדעת מה הוא היה בוחר. אולי כיוון שמפריע לי להניח ללקוח להישאר תעלומה. יש להקריב דברים רבים כל כך למען ההישרדות.
יידרש מאמץ להסתיר את מותו, אבל יש לי קשרים מחוץ לחומות העיר. השמועות יספרו שהוא עזב את ביתי במצב רוח מרומם ולא מצא את דרכו הביתה בסערה.
לחייו ירוקות מתחת לעיניו הפקוחות, הריקות. אני פונה לעיסוקיי. הכוס שלי ושלו מושבות למקומן הרגיל ליד שאר הכלים והעשבים.
אחר כך, כשגופתו תסולק, אשמיד את שני הספלים האלה. הכלים שלי ייחודיים ויקרים, ואי אפשר למצוא להם תחליף כאן, אבל הספל שלו הוא ראיה שאסור להשאיר בביתי, והספל שלי יהיה קורבן לטקס. כל היצורים החיים מסתמכים על טקסים כדי למצוא סדר בחייהם, וכך גם אני. העיר הקפואה הייתה עד כה בית חם וסלחן בשבילי, ועליי לכבד את זה, בדרכי.
פורסם במקור ב"היה יהיה 2019", אסופה שנתית לספרות ספקולטיבית ישראלית בהוצאת האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה, בעריכת אהוד מימון.
סיפור מצוין. בגופו הקטן מצליח הטקסט לעסוק בנושאו בצורה אלגנטית ושובת עניין. משלב השפה נבחר היטב והכתיבה זורמת. הדמות הראשית מעולה. לא פלא שנבחר לצאת לאור בחו"ל.