הסורקים חיים לשווא / קורדוויינר סמית

הביקורת היא חלק מסדרה שבועית של ביקורות על סיפורי האוסף הקלאסי "מבחר הסיפורת הבדיונית", בעריכת רוברט סילברברג.

---

שמו של קורדוויינר סמית אינו מוכר במיוחד לרוב קוראי העברית. שמו האמיתי של המחבר, ד"ר (ללימודי מזרח אסיה) פול אנתוני מיירון לינברגר שנולד היום לפני 107 שנה, מוכר אף פחות. נתקלתי בו במקרה כשאהוד מימון הרצה על אודותיו, והתאכזבתי לגלות שספריו שתורגמו לעברית ("נורסטריליה" ו"כוכב ושמו שאול" בהוצאת עם עובד, ו"מסע אל שלושה עולמות" בהוצאת קדמת עדן) יצאו לאור במהדורות מצומצמות שאזלו זה מכבר. מה טוב, אם כן, שניתנה לי ההזדמנות לקרוא מחדש את סיפורו היחיד של סמית שהצלחתי להניח עליו את ידי.

"הסורקים חיים לשווא" היה הסיפור הראשון שפרסם סמית. הוא ראה אור ב-1950 במגזין השולי "Fantasy Book", לאחר ששורה ארוכה של כתבי עת מוכרים יותר סירבו לפרסם אותו. כשמשווים אותו ליצירות מדע בדיוני אחרות מראשית שנות ה-50, אפשר בהחלט להבין מדוע עורכי המגזינים האחרים התקשו לעכל אותו: בשעה שמרבית ספרות המדע הבדיוני של אותה תקופה העלתה על נס את הטכנולוגיה, את חקר החלל ואת פועלם של גברים מלאי תושייה ורבי כישורים, סמית התמקד בהשלכות קשות של המסע לחלל והעמיד במרכז סיפורו גיבור מוגבל ופגום.

בעולם שמתאר סמית, האנושות מטיסה ספינות לחלל באופן שגרתי, אך משלמת על כך מחיר כבד. מתברר שהיציאה אל הכוכבים מסבה למערכת העצבים האנושית כאב בלתי נסבל, שאי אפשר לשאתו ולהישאר בחיים. מה עושים? מנתקים את מערכת העצבים האנושית מהגוף ויוצרים האברמנים – אנשים שמסוגלים לראות, אך נעדרים קלט חושי אחר. הם אינם שומעים, מריחים או מבחינים בטעמים, לא לגמרי שולטים בשרירי גופם, נטולי יכולת דיבור קוהרנטי וחשוב מכל, אינם חשים כאב – כך שהם מסוגלים לטוס לחלל בהכרה מלאה.

מרבית ההאברמנים הם עבריינים מורשעים שהקיום המורכב הזה נגזר עליהם כעונש, אולם אי אפשר לבסס מנגנון שלם של מסעות לחלל על פושעים בלבד. לשם כך נדרשים ה"סורקים" – קומץ אלטרואיסטים עזי נפש שהתנדבו לתפקיד וכך גזרו על עצמם חיים שלמים של אובדן, גם אם יש בהם יוקרה מסוימת. יחסם של האנשים הרגילים לסורקים, כך משתמע, אמנם שופע יראת כבוד, אך גם רתיעה ופחד. גיבור הסיפור, מארטל, הוא אחד מהסורקים הללו.

לחסום את הכאב – ואת הרגש

בסצנה שפותחת את הסיפור מארטל מתחבר לכבל ה"עירון" – מכשיר שמאפשר לו לחוות מחדש את הקלט החושי שנגזל ממנו. הסורקים רשאים "להתערן" לזמן מוגבל ולזכות שוב בחוויות שחסומות בפניהם בדרך כלל, אך ה"עירון" מסכן אותם פיזית. נקודת המבט של מארטל, שנשאר "מעורן" לאורך הסיפור כולו, מורכבת מפרטי-פרטים של חושניות ("הוא שכב בכיסא. אזניו שתו את קולות האויר הנוגע בדברים שבחדר. הוא שמע את לוסי נושמת בחדר השני (…) הוא הריח את אלף ואחד הריחות השרויים בכל חדר", ע' 342), לצד הידיעה הלא מרפה שהפרטים הללו נעדרים מקיומו היומיומי. כלומר, בכל פעם שאנו קוראים על תחושה גופנית כלשהי של מארטל מכה בנו שוב ההכרה באַיִן, ההבנה שלתחושות הללו יש משמעות רבה כל כך מתוקף היעדרן מחלק הארי של שגרת חייו. הפילטר הדו-שכבתי הזה יוצר אפקט רגשי מרשים בלי להכביר מילים.

בעודו מעורן, מארטל מוזעק לישיבת חירום של אחוות הסורקים. הישיבה, שמפגישה אותנו עם סורקים אחרים ועם התנהלותם השגרתית, מוסיפה שכבה שלישית: ההשוואה בין מארטל לבין עמיתיו. הישיבה כונסה כדי לדון בהמצאתו של מישהו בשם אדם סטון, שלפי השמועה הצליח "לחסום את כאב החלל" – דהיינו לאפשר גם לאנשים רגילים לשאת את הטיסות בחלל. ואם אנשים רגילים יוכלו לצאת אל החלל, מסיקים הסורקים, הרי שלא יהיה בהם עוד צורך. היות שהם לא מסוגלים לשאת את עצם המחשבה, שכן מי ישמח לשמוע שכל הכאב שעבר היה לשווא? – מציע אחד מבכירי הסורקים לרצוח את סטון לפני שיספיק להפיץ את המצאתו.

כאן מתחוור למארטל שלעמיתיו חסר לא רק קלט חושי, אלא גם שיקול דעת מוסרי. בהיותו מעורן, הוא לבדו מסוגל לחוש במלוא המשמעות המוסרית של הרצח המתוכנן, לעמוד על גודל העוול ולפסול אותו: "הוא ידע שרק סורק מעורן יוכל להרגיש בדמו את הכעס והזעם שיעורר רצח בכוונה תחילה בקרב האחרים (אנשים שאינם סורקים; ג"א)" (ע' 363). יתר הסורקים – אפילו צ'אנג, ידידו של מארטל שמביע התנגדות עקרונית לרצח – שקועים במצבם המנותק ובצורת החשיבה הקרה והממושמעת של מעמדם, עד כדי כך שהם לא מסוגלים להצביע על הפסול שבהריגת סטון ולהתנגד לה.

הגוף האנושי, טוען סמית, איננו רק נטל שהסורקים נושאים עמם – הוא מרכיב חיוני בהוויה האנושית. לא רק שחיים ללא קיום גופני הם עינוי, אנו זקוקים לקיום הזה כדי לחוות את רגשותינו במלוא עוצמתם. יתרה מזאת: ניתוק מהגוף, ולכן  מהרגש, יפגום גם ביכולתנו לקבל החלטות מושכלות ולהתחשב בשיקולים מוסריים. באקלים תרבותי שעודד חשיבה רציונלית והפחית בערכם של רגשות, סמית הקדים בהרבה את זמנו כשבחר להביע מסר שכזה.

פתרון פשוט לעלילה מורכבת

לאחר שהסורקים מצביעים על רצח סטון, מארטל מחליט לבגוד בהם ולהציל את סטון מהסורק שנשלח להורגו. בדרך הוא מספק לנו הצצה על העולם שבו מתרחש הסיפור, ועתיד להתפתח בסיפוריו הבאים של סמית – כך מבטיחים מי שקראו אותם – לחלק מיקום שלם, מורכב ומלא פלאים וחידות. כבר כאן ניכרת היטב תשומת הלב שהקדיש סמית לבניית העולם ולהצגתו – מספיק כדי לשכנע שמדובר בעולם שלם ומורכב שהייתי רוצה לקרוא עליו עוד, אף שרק קמצוץ מידע לגביו ממש מוצג בסיפור.

מארטל מצליח להיפגש עם סטון, משתכנע בכנותו ומציל אותו מניסיון ההתנקשות הצפוי. הוא מנסה לשכנע את ידידו הסורק פריזיאנסקי, שנשלח לבצע את ההתנקשות, לחוס על חייו של סטון, אך לשווא. אפילו פריזיאנסקי, שבמהלך האספה הביע נכונות לבדוק את ההמצאה של סטון, שבוי במשמעת הצבאית של אחוות הסורקים ונחוש לציית לפקודות. לבסוף נאלץ מארטל להרוג אותו, רגע לפני שהוא עצמו מאבד את ההכרה עקב עומס יתר על המכשירים שתומכים בגופו.

המשך הסיפור, לאכזבתי, קצת יותר מדי קל: מארטל מתעורר ומגלה שכל בעיותיו נפתרו – הוא חזר להיות אדם רגיל בלי שום מאמץ או התמודדות מצידו; היות שמעמד הסורקים אינו נחוץ עוד נמצאו להם תפקידים חלופיים; והקונפליקט היה כלא היה. וחשוב לא פחות, הריגת פריזיאנסקי לא נזקפת לחובתו אלא נחשבת תאונה. בתום כשלושים עמודים שתיארו להפליא את חייו הבלתי-אפשריים של הסורק, על כל מורכבותם, מגיעים שני העמודים האחרונים ופותרים את כל הקשיים כבמטה קסם. אף שמדובר בסוף טוב, לא הרגשתי מסופקת. הקשיים הפנימיים והחיצוניים שנפרשו בסיפור היו ראויים בעיניי לטיפול מורכב יותר, שינבע באופן אורגני מהעלילה. הסיום כמעט מהדהד את הכותרת וקובע שכן, כל המסע שעברנו עם הגיבור אכן היה לשווא – שכן לא היה בו צורך מלכתחילה.

אך פרט לשני העמודים הללו הסיפור מצוין בעיניי. מארטל הוא אומנם לא דמות מורכבת במיוחד – והרי לא פשוט לבנות דמות עמוקה בסיפור כל כך קצר וממוקד-עלילה – אבל נקודת המבט הייחודית שלו מרתקת, עשירה ולא דומה לשום דבר אחר. הבחירה של סמית לכתוב על סייבורג עם מוגבלות, שהייתה חתרנית בזמנו, ממשיכה לאתגר את המוסכמות גם בזמננו. ראוי להזכיר גם את מערכת היחסים בין מארטל ואשתו, שמוצגת באופן משכנע ולא הדליקה אף נורה אדומה ברדאר הפמיניסטי שלי.

בשולי הדברים, ספק אם רעיון ההאברמנים, מקור כוחו של הסיפור, היה עובד בימינו, שכן בשבעים השנה שחלפו מאז שנכתב למדנו הרבה על המוח האנושי וכיום גם הדיוטות יודעים שמערכת העצבים לא פועלת כפי שסמית תיאר אותה. ייתכן שחוקרי מוח ימצאו את הסתירה הזאת מתסכלת, אבל עבורי היא לא פגמה כלל בהנאה ממנו.