הביקורת היא חלק מסדרה שבועית של ביקורות על סיפורי האוסף הקלאסי "מבחר הסיפורת הבדיונית", בעריכת רוברט סילברברג.
כבר אחרי דקות ספורות של קריאה הנחתי בצד את "חנות הנשק", ורק שבוע אחר כך, ברגע האחרון, הכרחתי את עצמי לסיים אותו. בזמן הקריאה, הסיבה העיקרית לחוסר החיבה שלי לסיפור הייתה סגנון הכתיבה הסוריאליסטי והבוז שחשתי כלפי הגיבור. אבל כשהתיישבתי לכתוב הבנתי שהרתיעה שלי ממנו מגיעה ממקום פוליטי. הוא מייצג ערכים שאני לא אוהבת בתרבות האמריקאית, כמו האידיאליזציה של המאבק של האדם הקטן נגד הממשלה המושחתת והתפיסה שרואה באחזקת נשק זכות יסוד. נחושה לא לפסול אותו על הסף, התיישבתי לחשוב מה הרעיונות המרכזיים של הסיפור ועד כמה הוא רלוונטי כיום.
הגיבור של "חנות הנשק" הוא פארה קלארק, איש חרוץ והגון, שנאמן עד אין קץ לממשלה ולקיסרית העומדת בראשה. ערב אחד מזדעזע פארה לגלות שבעיירה השקטה שלו צצה יש מאין חנות נשק מסתורית. פארה מאמין שהחנות פוגעת בערכי הקיסרות ומנסה לצאת נגדה, אך נוחל כישלון חרוץ.
בהמשך שפארה נופל קורבן להונאה שבה מעורב בנו, ונותר חסר כול. בייאושו הוא חוזר אל חנות הנשק כדי לקנות אקדח ולהתאבד. אבל דווקא משם מגיעה הישועה – מתברר כי חנויות הנשק הן ארגון כל-יכול שמטרתו לעזור לאנשים הגונים להגן על עצמם מפני המשטר שמנצל אותם כלכלית. ארגון חנויות הנשק מחזיר לפארה את רכושו, והוא מצטרף לשורות התומכים הנסתרים הנאמנים לערכי חנויות הנשק.
לא קשה לפענח את האידיאולוגיה העומדת מאחורי "חנות הנשק". כדי שלא נתבלבל חלילה, נציג חנויות הנשק מספר לנו אותה בדרך הכי מפורשת – "תמיד יש לבני האדם סוג הממשלה שבו הם רוצים. כשהם רוצים בשינוי, עליהם לשנות את הממשלה" (ע' 210). ארגון החנויות עוזר לאנשים, אבל הוא מסרב לעשות עבורם את העבודה. הכוח לשינוי נמצא רק בידי הפרט הבודד, ועליו להתייצב מול עושי העוול ולדרוש את המגיע לו. ארגון כלי הנשק אומנם מחזיר לפארה את רכושו, אבל כדי שיהיה זכאי להשאיר אותו בידיו עליו להיעזר באקדח שרכש כדי להתנגד לנציגי המשטר.
במפתיע, אקדח שמופיע בפתיחת הסיפור לא יורה לכל אורכו. מעל חנות הנשק מתנוסס מסר חד וברור, שלא במקרה הולם את האידיאלים של הימין האמריקאי: "הזכות לקנות נשק היא הזכות להיות חופשי". אבל הנשק על פי אותה תפיסה אינו כלי הרג, אלא סמל. פארה רוכש את האקדח מחנות כלי הנשק, ובזכותו הוא יכול לעמוד מול נציג הממשל ולהתעמת איתו. אך כשהעימות מגיע, רק נכתב "ובכל זאת היה פרץ של אלימות, שהסתכם לבסוף בחילופי הדברים הבאים…" (ע' 213).
הדילוג החינני של ון-ווגט רק מדגיש עד כמה השימוש בנשק אינו המרכז על פי תפיסתו, אלא הכוח וההגנה שהוא מעניק. יתרה מזאת, כלי הנשק בסיפור הם כלי נשק מפוקחים ומרוסנים היטב באמצעות מה שמכל בחינה מעשית הוא קסם. אי אפשר להשתמש בהם למטרות שאינן הגנה עצמית, התאבדות או ציד של חיות מוגדרות מראש, ואי אפשר למכור אותם ללא היתר מחנות הנשק.
השימוש בנשק בסיפור עומד בקנה אחד עם האידיאולוגיה של לובי הנשק בארצות הברית – החזקת כלי נשק היא זכות והנשק איננו מסוכן בפני עצמו. אך במובנים רבים, ההתמקדות של הסיפור באידיאל הזה דווקא מדגיש את הבעייתיות של כלי הנשק בעולם האמיתי, שבו אי אפשר לדלג בהכרח על האלימות ולהגיע ישר להסכמה, ואף אחד לא יכול למנוע מאקדח או רובה ליפול לידיהם של פושעים.
נקודת הזכות הגדולה ביותר שאני יכולה לתת ל"חנות כלי הנשק" היא שבדיעבד אני לא יכולה שלא לראות איך הוא השפיע, באופן ישיר או עקיף, על יצירות רבות שאני אוהבת. פיליפ ק' דיק, למשל, דיבר בגלוי על האופן שבו ון-ווגט השפיע עליו, אך הוא לא היחיד. אפשר לראות ניצוצות של השראה מ"חנות הנשק" גם בסיפורי מדע בדיוני רבים נוספים, שהלכו בנתיב שהתווה ון-ווגט לקראת גילוי של אמת נסתרת על המציאות או תיאור של יחיד חזק שנאבק בבעלי כוח מרושעים.
אבל אולי דווקא בגלל השפעתו על יוצרים אחרים, ון-ווגט עצמו נותר הרבה פחות רלוונטי כיום. יצירות חדשות מציגות את אותם רעיונות בכתיבה קולחת יותר ועם דמויות שקל יותר להזדהות עמן. המסע הרגשי של פארה לא הותיר עלי רושם עמוק כיוון שהוא נשאר דמות מעצבנת ושטוחה – אדם שמוצג כאיש הגון אך למעשה מתנהג בצורה דוחה כלפי סביבתו. הכתיבה של ון-ווגט גם סוריאליסטית מאוד, כך שחוקי העולם והכיוון שאליו הוא מתקדם לא ברורים לקורא. הסיפור מתחיל בתחושה של סיפור ריאליסטי או מעשייה, וממשיך כשילוב של פנטזיה ומדע בדיוני, קסם לצד אקדחים משוכללים וטיסות למאדים. בעיניי זה בעיקר מסורבל ומציק.
ובכל זאת, ל"חנות הנשק" יש רלוונטיות מחודשת באקלים הפוליטי העכשווי בארצות הברית. כשחיפשתי כתבות ותגובות על הסיפור, גיליתי שרבים רואים בו סיפור קלאסי המציג את הערכים האמריקאיים. לי, כמי שמזדהה עם הצד הנגדי של המפה הפוליטית, "חנות הנשק" דווקא הדגיש את הבעיות בערכים הללו. הניגוד שהוא עושה בין הרוע המוחלט של הקיסרות המושחתת לעומת הצדק האלוהי של חנויות הנשק מדגיש עד כמה התפיסה הזאת שטוחה ולא מציעה פתרונות. אחרי הכול, אילו רובים באמת היו בטוחים לשימוש בעולם המציאות, ון-ווגט לא היה נזקק למנגנוני קסם בלתי מסוברים שימנעו שימוש בלתי תקין בהם.
… עבר פחות משבוע מיום פרסום הביקורת ובאה המציאות של שלהי עידן הקורונה ובעיצומם של מהומות פלוייד כדי לתת טפיחה אירונית ואכזרית לאידאולוגיה של המבקרת הנכבדה. כרגע מרכזים מסחריים במקומות רבים בארה"ב נשמרים ע"י מיליציות אזרחיות חמושות, משום שהמשטרה המקומית, בהנחיית ראשי רשויות ומושלי מדינות מהמפלגה הדמוקרטית, עסוקה בכריעת ברך ובהתחנפות לפורעים ובוזזים למיניהם, כולל למחבלים מזרוע הטרור השמאלית "אנטיפה".
לו אני אזרח אמריקאי הייתי מתייצב כעת בחנות הנשק הקרובה ומצטייד בשלל כלים להגנה עצמית, כי המשטרה והרשויות וכל כלי התקשורת שם לא מנסות אפילו להגן עלי, ועסוקות בהשפרצת "איתותי נאותות" לכל עבר.
אם כבר, המציאות מאוששת את האידיאולוגיה של המחברת. כשמדכאים אוכלוסיה לאורך זמן, במוקדם או במאוחר תבוא ההתפרצות והפתרון הוא שינוי המצב שהביא להתקוממות מלכתחילה. וחזרה על שטויות של טראמפ (כמו הצגת המצב כטרור והמצאות קונספירציה כגון אנטיפה) רק מוכיחה את אפסות הצד השמרני.
אם כבר אז אין שום קשר בין המהומות בארה"ב לזכות לשאת נשק – המפגינים והמתפרעים לא זקוקים לחנות נשק כדי להילחם בשרירות ליבו של השלטון, ונשיאת נשק לא באמת תשנה את המצב, או אפילו תספיק כדי להגן על רכושו של אדם מול ההמון (ובכל מקרה ון-ווגט עוסק בנשק ככלי להגנה על הפרט בפני השליטים, ושולל שימושים אחרים בנשק, פרט לציד.
המציאות מורכבת, וכל אחד יכוללמצוא בה הוכחות להצדקת האידיאולוגיה שלו.
באופן מקיאווליסטי לחלוטין הגורמים שעומדים מאחורי השוד והביזה ברחובות ארה"ב, ומאחורי חוסר האבחנה המשונה בין מפגינים ובין בוזזים ובינם לבין פורעים טרוריסטים של אנטיפה, ומאחורי הדרישות לנטרול ואף להפסקת המימון של המשטרה הם-הם הגורמים שאחראים לתקיעת השחורים בגטאות במרכזי הערים הגדולות, על חוסר התקווה שלהם, על העזובה והעוני ועל החינוך הנורא שהילדים נידונים לקבל שם. עד כדי כך רע שם המצב עד שראש תנועת בלקזיט קנדיס אוונס משווה את הגטאות הללו למטעים בהם עבדו אבותיה העבדים – מבחינת נטיעת היאוש וחוסר התקווה, ומבחינת קצירת הקולות עבור המפלגה הדמוקרטית.
לכן לטענה התמימה של ארז אין אחיזה במציאות. ההתפרצות העקרה וחסרת התועלת הזו מתרחשת בפעם המי יודע כמה מאז שנות השישים ולא מובילה לשום מקום. היא רק מחזקת את שלטון האליטה הדמוקרטית במטעים הללו ומשקיעה אותם יותר עמוק בתוך היאוש. השינוי יבוא משינוי דפוסי ההצבעה וסילוק הדמוקרטים ממרכזי הערים, בהם הם שולטים כבר עשרות שנים. (לא בכדי קרעה ננסי פלוסי את הנאום לאומה של הנשיא, שבו הוא הציג את שיטת הלימודים באמצעות שוברים שלו. היא ידעה בדיוק מה המטרה שלו, ומה זה יעשה למפלגה שלה).
בינתיים, בעוד הדברים הללו נגללים, אין לשאר האזרחים ברירה אלא להתאגד מול המזימה הזו ולהגן על רכושם בנשק שלהם, בזכות המוקנית להם מכוח התיקון השני לחוקה, לאימתם של הפרוגרסיבים באשר הם. זאת משום שהתיקון הזה מיועד לאפשר לעם להגן על עצמו מפני עריצות השלטון. ותנחשו מה? חלקם עושים בדיוק את זה.
אני מבין שמכיוון שהאתר עוסק בספרות ספקולטיבית, גם חלק מהתגובות כאן נהיות כאלה. העניין הוא שספרות ספקולטיבית טובה, כולל פנטזיה, צריכה להתבסס על מצע הגיוני מוצק עם אחיזה כלשהי במציאות המוכרת. זה לא המצב בתגובה שמעליי.
הבעיה שלי עם הסיפור הזה היא לא בכך שהגיבור אוחז בנשק. הייתי יכול להסתדר עם סיפור על אדם שנרמס על ידי המערכת עד שלא הייתה לו ברירה אלא לפעול באופן אלים. הבעיה, מבחינה ספרותית, היא שבעצם הגיבור די פאסיבי כאן. יש את השלטון הרשמי, נעשה לו עוול, הוא הולך לחנות הנשק ושם מסתבר שיש ארגון מתחרה לשלטון שיודע דברים שהגיבור לא יודע. חנות הנשק יודעת שהוציאו מהגיבור שלנו כסף בהונאה, וקובעת שמגיע לו פיצוי. הגיבור שלנו הוא כמו הקברן בונסארה בתחילת הסרט 'הסנדק'. הוא אדם קטן שנעשה לו עוול והולך למישהו חזק כדי למצוא אצלו צדק. בהבדל אחד שדון קורליאונה לא מוצג כהתגלמות הצדק. כך שהסיפור יוצא שטחי וכל החלק של הגיבור מסתכם בללכת לחנות הנשק ולא הרבה מעבר לזה.
למה שטחי? הצגה כזו של הדברים רק מעוררת מתח ועניין. הגיבור, כמו הקורא, נמצא בעולם שכלליו לא ידועים לו וככל שהוא מתקדם בהבנת אותו עולם הוא מצליח להסתדר והקורא יוצא נשכר מהדרך שבה הוצג בפניו העולם הזר.
ראוי לציין שהסיפור הוא חלק מסדרה העוסקת באותו ארגון של חנות הנשק ולכן צריך לקרוא גם את הסיפורים האחרים בסדרה כדי להבין אותו.
לא קראתי את שאר הסדרה אז אינני יכול לחוות דעה. הסיפור עצמו הוא על אדם שהמערכת רומסת אותו ואז באה מערכת אחרת ומצילה אותו. הוא עצמו כמעט ולא עושה שום דבר חוץ מאשר לפנות אל חנות הנשק. כאמור זה בדיוק כמו בונסארה שפונה לדון קורליאונה רק שבסרט 'הסנדק' ברור לנו שדון קורליאונה איננו נציג הטוב המוחלט ולכן הסרט מורכב ומעניין. פה יש הצגה מאוד שטחית של טוב מול רע. עוד בעיה בעלילה היא שחנות הנשק לא מוסתרת באיזה מרתף אלא גלויה לעין כל ועדיין השלטונות לא יכולים לעשות כלום נגדה. מצד שני הארגון המסתורי שמפעיל את החנויות לא יכול להביס את השלטון המרושע. אולי בסיפורים האחרים יש הסבר לזה, הסיפור הזה בפני עצמו לא ממש משכנע אפילו בעולם הבדיוני שבו הוא קיים.
לא מסכים בשום דבר. סיפור נפלא, אחד הטובים שקראתי.
כדאי לציין שבשנות החמישים לא היו מקרי ירי המוני (חוץ ממקרה אחד ידוע – הירי ממגדל קמפוס), ועל כן נשק עדיין נחשב לערכי.
כמו כן נשק אוטומטי לא היה מותר בחוק – זה דבר שהנשיא בוש הבן איפשר ב-2001. יוצא שמספר האנשים שמתו בגללו בעירק ואפגניסטן, מתגמד לעומת אלה שנורו בנשק אוטומטי באירועי ירי המוני…
כנראה שקצת מאוחר בכדי להיכנס לדיון, ובכל זאת קשה להתאפק. קראתי את הסיפור הזה כמה וכמה פעמים, כילד, מתבגר, סטודנט, ואדם בוגר, בכל פעם יצאתי עם תובנות אחרות. בשורה התחתונה, הסיפור מציג מערכת שלטון אלטרנטיבית וזו גם הגדולה שלו.
אכן, הנשק קיים ומהווה את המרכז של הסיפור והמנגנון שמאפשר לדמויות להתמודד עם המצב שנקלעו אליו, אבל אם המטרה הייתה לעשות לובי לתיקון השני (הזכות לשאת נשק), לא היה צריך להתאמץ כל כך.
מבלי להיכנס לעלילה ולדמויות, מערכת השלטון הקיסרית בסיפור כושלת בכל קנה מידה. (בספרים יש את הסיפור המלא על מה שעומד מאחורי חנויות הנשק), והנה מסתבר שקיימת אלטרנטיבה בחנות פשוטה במרכז הכפר. חנויות הנשק מספקות בסיפור לא רק מנגנון הגנה טכני מול שלטון מושחת וחוק מוטה, אלא גם מערכת נפרדת של חוקים ויכולת אכיפה, שממש זמינים בקצה הרחוב.
על העריכה של קמפבל – לטוב ולרע – היו אינסוף דיונים בשנים האחרונות, וההטיה שלו ידועה. ברור שישנה כאן הטיה פוליטית שרלוונטית גם לימינו. אבל הרעיון של שלטון (או אולי מערך חקיקה) אלטרנטיבי שמתקיים במקביל לזה הקיים הוא פורץ דרך, חשוב להדגיש, כי הדגש בסיפור (ובספרים) שזה קיים רק בכדי להתמודד עם הקשיים שיצרה הרודנות הקיסרית.