הביקורת היא חלק מסדרה שבועית של ביקורות על סיפורי האוסף הקלאסי "מבחר הסיפורת הבדיונית", בעריכת רוברט סילברברג.
מורכב לקרוא סיפור מדע בדיוני שמונים שנה אחרי שפורסם. מעל סיפורי מדע בדיוני מרחפת תמיד סכנת התיישנות, בפרט כשהם ממוקדי טכנולוגיה; מלבד זאת, הסיפור כתוב בצלמן של הנסיבות ההיסטוריות והחברתיות שבהן נכתב, ואלה אינן זמינות באופן מלא לקוראים בני זמננו. האפקטים הללו אכן הורגשו כשקראתי את "הדרכים חייבות לנוע", הסיפור הרביעי באסופת "מבחר הסיפורת הבדיונית".
את המחבר, רוברט א' היינליין, כמעט שאין צורך להציג. ספרו The Puppet Masters (בתרגום מילולי: אדוני הבובות), שתורגם לעברית ב-1961 תחת השם "פלישה לכדור הארץ", היה מספרי המדע הבדיוני הראשונים שפורסמו בישראל. בהמשך תורגמו למעלה מעשרים ספרים פרי עטו. הוא נודע בדעותיו הרדיקליות ובכתיבה על סוגיות חברתיות, כפי שמשתקף גם ב"דרכים חייבות לנוע", שפורסם ב-1940 – סיפורו הרביעי שראה אור.
בדומה לסיפורים שקדמו לו באסופה, גם ב"דרכים חייבות לנוע" מככבים הגבר העשוי-ללא-חת, והטכנולוגיה. במרכז הסיפור עומדות ה"דרכים": ספק פסי סרט נע, ספק מערכות שינוע המונים, שהחליפו את הכבישים המוכרים לנו והוציאו את הרכב הפרטי מכלל שימוש. במקום שינהגו בקופסאות פח על גבי האספלט הנייח, בני האדם הפכו נייחים בעצמם והדרכים הן אלה שנעות ממקום למקום. אף שהמכניקה של הדרכים מתוארת בפירוט רב מדי בעיני, לזכותו של היינליין ייאמר שהוא השתדל לדון לא רק בהמצאה עצמה, אלא גם בשינויים החברתיים שנגזרו ממנה.
גיבור הסיפור, מר גיינס, הוא המהנדס הראשי של הדרכים, שמפקד על צבא של מהנדסים, טכנאים ופועלים שאחראים לפעילות הדרכים. המילים "צבא" ו"מפקד" לא מקריות: גיינס תובע מהכפופים לו ציות ללא פשרות ונאמנות מוחלטת לעבודתם, והתקרית שמניעה את הסיפור מקורה בהיעדר ציות כזה. אפשר שהאווירה הצבאית-משהו בקרב אנשי הדרכים, וכך גם גישתו של גיינס, הושפעו מעברו של היינליין כקצין בצי האמריקאי בראשית שנות ה-30.
כאמור, הקונפליקט בסיפור מקורו בהתקוממות של טכנאי הדרכים – הדרג הזוטר של העובדים – ובדרישתם להטבת תנאי ההעסקה שלהם. כשאיגוד העובדים של הטכנאים משבית אחד ממקטעי הדרך, התוצאה היא פגיעה בחופש התנועה של מיליונים ואף אובדן חיי אדם.
תגובתו של גיינס לכך מדגימה באופן מופתי את ארכיטיפ הגבר הרציונלי, קר הרוח והמבריק, שתבונתו מאפשרת לו להיחלץ מכל משבר, חמור ככל שיהיה. הוא מצמצם את היקפו הפיזי של המשבר באמצעות ארגון מחדש של המכניקה של הדרכים, שמתוארת בפירוט רב, וגובר על מנהיג המורדים ואן קליק בעזרת ניתוח פסיכולוגי מושכל. אף שהצלחתו של גיינס מצליחה לייצר סיפוק מסוים, התקשיתי להאמין לקלות שבה היא מושגת. לצערי נראה שהיינליין, אולי בהשפעתו של העורך ג'ון ו' קמפבל, העדיף גיבור בנוי לתלפיות על פני דמות מפותחת.
עידן חדש ונאור
יש הטוענים ש"עידן הנאורות" והערכים הגלומים בו, לרבות התקווה שהתקדמות טכנולוגית תפתור את בעיות האנושות והאמונה בכוח תבונתו של האדם, הגיע לקיצו בעקבות זוועות מלחמת העולם השנייה ומאזן האימה הגרעיני בין המעצמות בעקבותיה. הסיפור, שפורסם ב-1940 ונכתב כנראה בעיצומה של המלחמה באירופה, מושפע מאוד מהערכים האלה.
גיינס ועמיתו בלקינסטופ, שר התחבורה של אוסטרליה – שנוכחותו בסיפור מאפשרת טיפול מתקבל על הדעת במסלקות המידע – הם אנשים רציונליים שיודעים לשאול את השאלות הנכונות ולבחור בדרך הפעולה המושכלת ביותר. כושרו האינטלקטואלי של גיינס, יכולותיו הפיקודיות ובקיאותו במנגנוני הדרכים מאפשרים לו לפתור את הבעיה שמולו באופן כמעט מושלם. בקריאה רטרוספקטיבית, שמונים שנה מאוחר יותר, האמונה הזאת בכך שידע מדעי וטכנולוגי, בסיוע חשיבה רציונלית, הם המפתח לכל – נראית כמעט מעציבה בפשטנותה. לא כל דבר אפשר לפתור בהיגיון קר.
דמותו של גיינס אינה היחידה הלוקה בפשטנות. אף על פי ששתי נשים שונות מופיעות בסיפור, גיינס מתייחס אליהן כאל ילדות חביבות אך נטולות דעת – אנטיתזה חריפה לתבונה שלו. כך, למשל, הוא פונה לרעייתו: "כן, חמודה, אני יודע שהבטחתי (…) אבל זהו תפקידי; ידעת זאת כשהתחתנת איתי. (…) ילדה טובה" (ע' 77). הסגנון הזה גרם לי לתהות אם לא עדיפים כבר סיפורים נטולי נשים לחלוטין על פני ייצוג כל כך קריקטורי וסקסיסטי.
מעניין לראות שהיינליין הסתייע בסיפורו לא רק בטכנולוגיה, אלא גם בתחום אחר שצבר פופולריות באותה תקופה – הפסיכולוגיה. במהלך הסיפור גיינס משער שהתקוממות טכנאי הדרכים נובעת בכשל בסינון המועמדים טרם קבלתם לעבודה, ובהערכה שגויה של כשירותם הנפשית וההתנהגותית לתפקיד: "יש לשכלל את מבדקי המיון הפסיכולוגיים, כדי לוודא שהדרכים יעסיקו אך ורק אנשים אמינים ובעלי מצפון", הוא אומר (ע' 105).
בנוסף, הוא גובר על ואן קליק הודות למה שידוע לו על הפסיכולוגיה של יריבו: "היא (…) קראה מן התיק סמלים ואחוזים. הוא הנהן ללא הרף, כאשר הלמו הנתונים את ניחושו: הפנמה מוסתרת – תסביך נחיתות" (ע' 106). זה אומנם ניתוח פסיכולוגי פשטני להכאיב, אך עצם ההתבוננות בטבע האדם ובהתנהגותו, והתאמת התקשורת איתו למסקנות שעולות ממנה, מפתיעות ואף משמחות. בפרט מכיוון שהגישה הזו כל כך חריגה בסיפורי מדע בדיוני מהתקופה הזאת.
למרות מגרעותיו, "הדרכים חייבות לנוע" – שבעיות התחבורה שהוא מתאר החמירו מאוד מאז פרסומו – הוא סיפור בעל ערך. ראשית, משום שהדרכים עצמן יצרו אצלי תחושת "מגניב!" – הישג מרשים כשמדובר בטכנולוגיה שנהגתה ב-1940. שנית, מפני שהוא הקדים את זמנו: סיפורים אחרים שנכתבו בז'אנר בשנים ההן לא טרחו להתייחס להשלכותיה של הטכנולוגיה על החברה או למניעים הפסיכולוגיים של הגיבורים. שלישית, כי הקונפליקט שהוא מתאר נותר רלוונטי גם כעת. היינליין אומנם שולל בסיפור במוצהר את העבודה המאורגנת ואת הניסיון לחתור תחת ההנהלה, אך היחס שלו לעובדים עצמם ולמצוקותיהם אינו נטול אמפתיה. וחשוב מכול, כי הוא כתוב מעניין. לפעמים לא צריך הרבה יותר מזה.
אף פעם לא הצלחתי להתחבר להיינלין. כולל בסיפור הזה. סיפור די משעמם, עם רעיון – נו, חביב. לא יותר.