הביקורת היא חלק מסדרה שבועית של ביקורות על סיפורי האוסף הקלאסי "מבחר הסיפורת הבדיונית", בעריכת רוברט סילברברג.
מבין הסופרים הגדולים של תקופת תור הזהב של המדע הבדיוני, לסטר דל-ריי הוא אולי האלמוני מכולם עבור קוראי העברית. בשונה מרבי האמנים האחרים של הז'אנר, כמו רוברט היינליין, רוברט סילברברג, ארתור סי קלארק וכמובן אייזק אסימוב, דל-ריי לא עלה על הרדאר של המוציאים לאור בישראל. מתוך עשרות ספרי המדע הבדיוני והפנטזיה ומאות הסיפורים שכתב, רק ארבעה סיפורים ועוד ספר אחד לא בולט במיוחד שלו (עצבים, הוצאת לדורי) תורגמו לעברית. לא תהיה זו הגזמה אם אומר שהוא לא הותיר כל רושם על הקורא הישראלי.
למרות זאת, הוא בפירוש יוצר חשוב, גם אם בעירבון מוגבל. הסייג הזה נדרש משום שלדעת רבים הוא מעולם לא מימש את ההבטחה שהציג בסיפוריו הראשונים. בהמשך דרכו הוא נטה לכתיבה מסחרית מאוד – בידור ספרותי יעיל ומהנה למדי, אבל לא איכותי במיוחד. פרט לכך הוא כתב טור קבוע של ביקורות ספרות בכתב העת אסטאונדינג (Astounding) וערך עם אשתו ג'ודי-לין את חטיבת המדע הבדיוני של הוצאת בלנטיין.
סיפורו "הלנה היצוקה", שהתפרסם בשנת 1938 באסטאונדינג, הוא חלק מאותה הבטחה שיוחסה לדל-ריי בתחילת דרכו. שנה לפני סיפור הרובוטים הראשון של אסימוב, דל-ריי כבר תיאר בסיפורו אנדרואידית דמוית אדם שמפתחת אישיות ותבונה, עד שהיוצר האנושי שלה נאלץ לגבור על כל העכבות והדעות הקדומות שלו ואף מתאהב בה.
במוקד הסיפור נמצאים טכנאי הרובוטים דייב והסטודנט לרפואה פיל, המתמחה באנדוקרינולוגיה. השניים הם חברים בלב ובנפש שמתגוררים יחד באחווה גברית מושלמת. בתחילת הסיפור הם מחזיקים ברשותם רובוטית משק בית בשם לנה, שהם מנסים לשדרג ל"הומו מכנזיס – היצור המושלם" (ע' 63). מהניסויים שהם עושים עליה נולדת בסופו של דבר הלנה היצוקה – אנדרואידית יפהפייה שהם מזמינים במיוחד מהמפעל על פי מפרט שהכינו בעצמם. רובוטית דמוית אישה, בעלת אופי אנושי ורגשות.
הדברים מסתבכים כשהיא עושה את מה שאישה טובה "אמורה" לעשות – היא מתאהבת בדייב, בכל נפשה ובכל מאודה. בהתחלה דייב מתקשה להתמודד עם זה ובורח, אך בסופו של דבר נאלץ להודות שגם הוא חש רגשות דומים כלפיה והם חיים באושר ועושר עד – לא עד עצם היום הזה, כי דייב מזדקן ומת לבסוף. בהיעדר הגבר שנתן משמעות לחייה, הלנה מתאבדת ומבקשת מפיל לקבור אותה לצד אהובה, כבת אנוש.
מכונה חושבת ומרגישה
דל-ריי היה אחד מבני טיפוחיו הקרובים של העורך המיתולוגי ג'ון קמפבל, מחבר "דמדומים" שעליו כתב כאן אהוד מימון בשבוע שעבר. לטוב ולרע, העובדה הזאת מורגשת היטב כבר בסיפור המוקדם הזה, שהיה סיפורו השני בלבד של דל-ריי. כמו כל הסיפורים שפורסמו ב"אסטאודינג". תחת שרביטו של קמפבל, גם כאן מדובר בסיפור ממוקד-רעיון, שמזניח את שאר מרכיבי הכתיבה הספרותית.
עיקר כוחו של הסיפור הוא בכך שהוא אכן מתעמק בשאלה פילוסופית הנוגעת לטכנולוגיה, שדל-ריי היה בין הראשונים שחשבו עליה: מתי בינה מלאכותית הופכת ממכונה לסובייקט, ולכן לבת אנוש? התשובה שהוא מציע היא: מרגע שיש לה תודעה עצמית ובני האדם עצמם מזהים אותה כיצור אנושי, ולכן אינם יכולים יותר להעלות על הדעת לפרק אותה. זאת, לטענת דל-ריי, גם המשמעות של השאיפה ליצור "יצור מכני מושלם": אם הצלחת, הרי שיצרת אדם.
בניגוד לסיפורי הרובוטים של אסימוב, שעסקו ברובם הגדול בסכנה הנשקפת לבני האדם ממכונות חושבות, דל-ריי רואה בהן את פסגת היצירה האנושית. וכך, חודשים ספורים לפני שאסימוב החל לפתח את שלושת חוקי הרובוטיקה – אמצעי הבטיחות החיוניים, לדעתו, לכל רובוט – דייב ופיל מחפשים את ההיפך המוחלט: איך לשחרר את הרובוט ממגבלותיו ולהעניק לו רגשות ואישיות עצמאית. עבור דל-ריי, מסתמא, הטכנולוגיה אינה דבר שיש לחשוש ממנו, אלא מושא אהבה.
כשם שהרעיון הוא מקור עוצמתו של הסיפור, חולשתו הגדולה היא עיצוב הדמויות. הדמויות של דל-ריי כל כך חסרות אופי, עד שאי אפשר להבחין ביניהן. מכל בחינה מעשית, פיל ודייב הם אותו אדם – אותה דמות של גבר טיפוסי-לכאורה שפגשנו גם בשני הסיפורים הקודמים באסופה, "דמדומים" ו"אודיסיאה במאדים". שלושתם מעמידים במרכזם גברים, אנשי מדע וטכנולוגיה, אינטליגנטיים, מוכשרים ומיומנים בעבודות כפיים. הם הגבר האידיאלי, שמניע את העולם ומשנה אותו במו ידיו.
בימינו הדמות הזאת כמעט נעלמה מעולם הספרות, אפילו בשדה המדע הבדיוני הקשה, וסופרים נוהגים לבנות דמויות מורכבות הרבה יותר. אולם כשקוראים את הסיפור יש לזכור שהוא נכתב בתקופה אחרת, ותחת אידיאולוגיה מסוימת – שקמפבל אומנם הוביל, אבל רוב סופרי תור הזהב שמחו לאמץ. הספרות שלהם נועדה לעודד את הקוראים לחשוב ולהכיר רעיונות מדעיים וטכנולוגיים. מבחינתם, בספרות שהם כתבו לא היה מקום לזוטות שלא משרתות את הרעיון.
הלנה היפה
אז דמויות הגברים בסיפור הן ארכיטיפ של הגבר האידיאלי. והאישה? אותו דבר, אבל הרבה יותר. הלנה נדרשת להיות האישה המושלמת. אבל מה זה אומר בעצם, לדעת דל-ריי?
ראשית, עליה להיות יפהפייה – מושא הערצה כמו הלנה מטרויה (Helen of Troy) שעל שמה היא קרויה. שם הסיפור המקורי באנגלית אפילו שומר על אותו מצלול: Helen O'loy. וכך דל-ריי אכן מתאר אותה כבר בפסקה השלישית: "היא הייתה יפהפייה, חלום טווי בפלסטיק ובמתכות, דבר מה שאולי ראה אותו קיטס במעורפל כשכתב את הסונטות שלו. אם כך נראתה הלנה היפה, יש לומר על היוונים שהיו קמצנים לאין שיעור כששיגרו אלף ספינות בלבד" (ע' 62).
מה עוד נדרשת הלנה להיות? היא כמובן עקרת בית מושלמת. את השכלתה, באופן שונה מאוד מהגברים, היא רוכשת מתוכניות סטריאוויזיה ומספרי הנעורים של פיל. עליה להתאהב בגבר הראשון שהיא פוגשת ולהיות מסורה לו עד מוות – פשוטו כמשמעו. כל מהותה נגזרת מהגבר שלה, שיצר אותה במו ידיו, ואין לה שום שאיפות משל עצמה. כל מהותה היא להיות יפה, לאהוב את הגבר שלה ולשרת אותו.
וזה, חברות וחברים, איום ונורא. מעבר לכך שהתיאור עצמו מזעזע, ומחרידה עוד יותר הבחירה להציג אותו כאידיאל רומנטי, זה נורא משום שהסיפור חושף עד כמה ז'אנר המדע הבדיוני היה שמרני בתחילת דרכו. שלושים וחמש שנה אחרי שמארי קירי זכתה בפרס נובל, כשנשים בארה"ב כבר היו רופאות ומדעניות ונאבקו על זכותן למעמד שווה לגברים בכל התחומים, הזרם המרכזי של המדע הבדיוני נותר תקוע בתקופה הוויקטוריאנית, או הרומנטית.
חשוב לי להדגיש שלא מדובר רק בלסטר דל-ריי. בשני הסיפורים הראשונים באסופה אין אפילו דמות נשית אחת; גם ב"הדרכים חייבות לנוע", שנסקור בשבוע הבא, הנשים הן לכל היותר חלק מהנוף, אך לא גורם פעיל בסיפור; ואילו כאן, כשכבר יש אישה, היא רובוטית שמשקפת אידיאל בלתי אפשרי. ובשונה מסגנון הכתיבה, כאן אין לדל-ריי ולעמיתיו אפשרות להסתתר מאחורי הגנת "רוח התקופה", שכן מקומן של הנשים בעולם של שנות ה-30 היה שונה מאוד מהתמונה המעוותת שסופרי המדע הבדיוני בחרו לצייר. יידרשו עוד שנים רבות עד ששחרור האישה יגיע גם לספרות של העתיד.
הקריאות האלו שלכם מאד מעניינות.
כי קראתי את הספר כשהיה חדש, וקניתי אותו בשנות התשעים, ובטח קראתי אותו לפחות ארבע פעמים (אם לא עשר).
אין לי שום ספק שהספר הזה, יחד עם עוד ספרי מד"ב אחרים מתור הזהב, עיצב את האישיות שלי כאדם ששואף להיות עצמאי רציונלי מדעי ועומד בפני עצמו.
אז מעניין לקרוא עליו ביקורת בעיניים של שנות העשרים.
ברור שתור הזהב השקיעו ברעיונות, ברור שמבחינתם הרעיון היה חשוב וכל השאר משני לחלוטין. אבל השוביניסטיות אכן בולטת מאד.
ולא מוצדקת.
אם אני זוכר נכון הלנה אפילו מקריבה יותר מזה. היא מזדקנת בעזרת המספר כדי שאהובה ימשיך להאמין שהוא מאוהב באישה אמיתית. מוסיפה לעצמה קמטים ומלבינה את שיערה.
זכרונך הטעה אותך. היא נשארת צעירה ואז הורגת את עצמה בחומצה. מערכת היחסים שלהם לא מתוארת כמעט בכלל.
אני חושבת שאתה מתכוון לסיפור על המדען שנקלע על כוכב לכתואחרי שמשפחתו מתה בונה לעצמו משפחה רובוטית – אשה וילדים….
הסיפור מסופר מפי אדם שבה לחלץ אותו אחרי שנים….
שם האשה מוסיפה לעצמה קמטים ומלבינה את שיערה.
עידו דווקא צודק. "דייב הזדקן, והלנה לא – כמובן. אבל ביני לבינה, העלינו קמטים על פניה ואפרנו את שערה, בלי שדייב ידע שהיא אינה מזדקנת ביחד אתו; אני חושב שהוא שכח שהיא אינה אנושית." (עמ' 72)
עכשיו, אחרי שקראתי אחורה באתר, עד ספטמבר 2000, חזרתי להווה וגיליתי את סדרת הביקורות על "מבחר הסיפורת הבדיונית". זכרתי במעורפל חלק מהסיפורים בו, אז חזרתי לקרוא אותו. יופי של ביקורות!
איריס בר (או כל אחד אחר שקורא את זה) – מה זה הסיפור הזה על "המדען שנקלע על כוכב לכתואחרי שמשפחתו מתה בונה לעצמו משפחה רובוטית – אשה וילדים….
הסיפור מסופר מפי אדם שבה לחלץ אותו אחרי שנים….
שם האשה מוסיפה לעצמה קמטים ומלבינה את שיערה" –
הוא נשמע שווה!
ורמי, אל תתן לאסימוב לשמוע אותך מתאר ככה את סיפורי הרובוטים. "סיפורי הרובוטים של אסימוב, שעסקו ברובם הגדול בסכנה הנשקפת לבני האדם ממכונות חושבות"? הוא ניסה לתאר את ספרות הרובוטים כהפך הגמור – הרובוט הוא מכשיר, והוא לא מסוכן יותר או פחות מאשר כל מכשיר אחר, לא מסוכן יותר או פחות מאשר האדם שמפעיל אותו. בסיפורי הרובוטים יש אנשים שפוחדים מהרובוטים, והם תמיד מוצגים כאספסוף מוסת, ובכל התקלות והנסיבות המיוחדות שבהן הרובוטים של אני, רובוט מתמודדים, אני לא זוכר אף אחת שבה אפשר להציג אותם כמין פרנקנשטיין מסוכן או יצירה שמאיימת להרוס את בוראיה כמו סקיינט.
אתה לא חושב?
ארר.. פיגמיליון?
אילן – אני חושב שיש פער ניכר בין מה שאסימוב חשב שהוא עושה לבין מה שהוא עשה בפועל. בהחלט נכון שהוא ניסה לשנות את הדימוי של הרובוטים ממפלצות מכניות למכשירים תמימים, אבל בפועל סיפורי הרובוטים שלו עוסקים במה שקורה כשהמכשירים האלה משתבשים – או בגלל פגם בתכנות או בתכנון שלהם, או בגלל הממשק הבעייתי שלהם עם הפחדים והדעות הקדומות של בני האדם עצמם.