שבע הערות על ארץ פגומה

1
זהו עץ של חיים

ארץ תִיקָנוּר התפשטה מגינתה של דינה יחד עם צמחי המנטה המשובלת. השכנים בשני צידי הגינה עצרו את התרחבותה בעזרת קוטלי עשבים, אך היא הזדחלה במעלה מרפסת הגינה ולתוך המטבח. בשובה מהעבודה נהגה דינה לחזור הביתה ולאפות לחם, והשאירה פירורים ליד תל הנמלים תמורת אבני חן זעירות.

מרים הפצירה בה שתיתן לה ייחורים מהגינה. היא אהבה את האורות שנצנצו בשעות בין הערביים, כנפי הכחול והכסף שאפפו את הבית בערב שבת. דינה הזהירה אותה שלוש פעמים, כנדרש בחוק, ולאחר מכן לימדה אותה את דרכי הקסם.

מרים לקחה את השתילים אל ביתה הסמוך לים ושתלה אותם בחצר האחורית. לא עבר זמן רב לפני שטביעות רגלים משונות החלו להופיע בחולות, ועץ גדל ליד מפתן דלתה: סימטרי לחלוטין, עם ענפים צעירים שהתפתלו במבנים פרקטליים מורכבים. מנטה צמחה סביב הגזע. בתוך שנה החלו גדודי דולפינים לההתאסף מעבר לשרטון. בעלה של מרים מצא ספרים בעלית הגג, טחובים בכריכות עור. הוא בחן אותם בעיון רב, ובשעת שפל מסרו אותם הילדים לדולפינים. כך למדו יחד איך להביס את לווייתן.

כשמקום העבודה של מרים סגר את הסניף המקומי, המשפחה נאלצה לעבור דירה. הם מכרו את הבית, במחיר הפסד, למשפחה שידעו שתטפל בעץ ותתייחס לדולפינים בכבוד. כל שיכלו להרשות לעצמם בעיר הייתה דירה קטנה, צפופה ונטולת חצר, לא כל שכן ים – אבל במרפסת, בכד קטן, הם שתלו נצר של מנטה.

---

2
השירים אשר לשלמה

בתה של ג’ודי שכבה בעריסתה, חיוורת וקודחת. בתחומי ארץ תיקנור, ג’ודי זכתה בשלושה שמות נוסף על זה שאיתו נולדה. בעולם החיצון היא היתה מרצה למתמטיקה, אישה בעלת מעמד בתחומה. אך לא היה לה ניסיון רב בהורות. הרופאים והספרים לא סיפקו לה תשובות, והילדה נותרה חולה. אז היא פנתה לעזרת הספרייה.

כלכלי תיקנור לא בזים לטכנולוגיה. גלמי העץ שמנהלים את הספרייה מקלידים חיש מהר בידיהם המסוקסות, ומעדיפים לענות על שאלות בדוא"ל ולא בקולם הצורם. תשובתם לשאלתה של ג’ודי הגיעה מהר; הם זיהו בקלות את סימניה של לילית מסיגת הגבול.

תיקנור היא ארץ של חוקים, הסבירו, של שמות וסמלים. הרוחות המורדות שונאות את כל אלה. אך לפעמים, בתוהו שהוא תמצית קיומם, הן נהיות קרות, וגונבות מאחרים את חייהם ואת דמותם, כדי למלא את חוסר הצורה שלהן. תינוקות, עתירי אנרגיות של צמיחה והתחדשות, הם הקורבנות הפגיעים ביותר. מעשה הגנבה לעולם אינו מחזיק מעמד לאורך זמן, אך אם לא ייעצר בזמן הוא עלול לעלות בחיים. דפוסים עזים ועתירי משמעות יאלצו את הליליות לשוב למקומן הראוי בשולי הבריאה. הספרנים ממליצים על חותם שלמה – טיפול נפוץ כאספירין ואמין באותה מידה.

ספרים רבים הופיעו בחדר העבודה של ג’ודי לאורך השנים, והיא מצאה בקלות שרטוט של החותם. היא העתיקה אותו למראשותיה של העריסה וחיכתה. אך הילדה עדיין קדחה מחום. היא חשבה על תבניות, ומשמעות, ושקלה את הכלים העומדים לרשותה. החותם הוא סמל: עתיק ונמצא בשימוש תדיר, בהחלט, אך יוצריו יכלו באותה מידה להשתמש בסמלים אחרים, בצירופים שונים. יש תבניות חזקות יותר, שמות חזקים יותר, המוטבעים במארג הבריאה.

היא דקלמה אז מנטרות משל עצמה: הספרות של פאי, ככל שהצליחה לזכור אותן, המספרים הראשוניים, סדרת פיבונצ’י. היא ראתה שעיניה של הילדה התבהרו קמעה, אך החום לא ירד. בלי לחדול מדקלומיה היא כרעה על ברכיה והחלה לצייר על הרצפה סביב העריסה. בטושים ועטים ומברשות דקות, היא שרטטה בקווים מדויקים את קבוצת מנדלברוט. עלים התלפפו לתוך גרסאות מיניאטוריות של עצמם עד אינסוף; הורה וילד ונכד, משתנים תדיר ובלתי משתנים לעולם.

למחרת בבוקר חומה של הילדה ירד. ג’ודי ישנה על הרצפה, כשהיא נאחזת בכוח בעט, מכורבלת סביב התבנית ששחזרה.

---

3
עמים אחרים

אפילו בעיר יכלה מרים לראות את הירח ממרפסת דירתה. הוא זרח ושקע במסלולו הקבוע – לא היה בכך כל קסם – אך העננים תמיד התפזרו כשעבר בין בניינים, אורות העיר התעמעמו קמעה, ולדקות ספורות יקרות מפז זרם לו למטה אור כסוף. לפעמים, בערבי שבת, היא ראתה אותו עטוף בזוהר הצפון, ירוק וסגול מרקדים סביב הכסף.

שוכני ערים יודעים להעריך את כל אותן פיסות קטנות ופרטיות של אוויר חיצוני המצויות ברשותם, והמרפסות הסובבות את מרפסתה היו בשימוש תדיר. קולות צחוק עלו ממסיבות בשעות מאוחרות. עשן טבק ומריחואנה וגריל התגנבו אל הרהוריה. אך מעולם לא ראתה אדם אחר זולתה מביט בירח, והניחה שאף אחד מחוץ לחלקה הקטנה של עמה המצויה ברשותה לא יכול לראותו.

באחד מימי שישי נכנס בעלה הביתה, וסיפר לה על צללית שראה במרחק של שתי מרפסות מדירתם, מביטה מעלה בעונג. הדמות ראתה אותו וברחה, אך האם לא חנתה ביום ההוא משאית מובילים ברחוב?

מרים אפתה חלה בשבת – המנוחה הטובה ביותר שהכירה – וחצתה בחשש את המסדרון, כשבידיה הכיכר המהבילה עדיין.

האישה שפתחה לה את הדלת לבשה חיג’אב ורעלה, ומרים חשה נקיפה של אכזבה לפני שהאישה שאלה בביישנות, "ראית את הירח אתמול בלילה?"

בתוך הדירה חיכו לה ניחוחו של כבש צלוי, ומגש של מאפים טבולים במי ורדים ומזולפים דבש. שני נערים צעירים הסתופפו על הרצפה. אוד עשן דק חמק מבין ידיהם, ואז חזר להתפתל כחתול סביב כתפיהם. גבר מזוקן צפה בהם מאחוריי ספרו. הוא הביט במרים וחייך, ואז חזר אל הספר והנערים.

שיח המנטה מעולם לא שלח קנוקנות בין מרפסותיהן. אך הן נהנו לספר זו לזו את הנפלאות האישיות של כל אחת מהן, וחרש חלקו ביניהן ספרים מהספרייה. כשעפרית השתכן בין חוטי החשמל של סמירה, מרים אצה אליה עם ערימה של מראי מקום. סמירה ומשפחתה עזרו להדוף פלישה של רוחות מעופפות, עשויות כנפיים ושיניים, שניסו לקנן במרפסת של מרים. ולעיתים מזומנות, בימים שקטים, הן אכלו יחד. בעיר נוכרייה, מוקפות זרים, הן התנחמו בכך שמצאו מישהי נוספת שרואה את הירח.

---

4
כל דכפין

מספרים שהחורפים בארץ הישנה היו קשים. גם הקיץ, בדרכו, אך בכל מה שנוגע לצרכים המעשיים של חום ומזון, הקושי היה עונתי. אף שתיקנור עשויה טלאים-טלאים שמרחקים עצומים מפרידים ביניהם, גם היא חווה עונות משלה, שמקבילות למעגלי השלג והפריחה של העולם החג. ויש ביניהן גם עונות קשות.

היה זה אביב בצפון וסתיו בדרום. החורף עטף את עציץ המנטה בתחנת מקמורדו, והקיץ ייבש את הגנים עטורי הפריחה הכתומה של שיחי הלאוניטיס באדיס אבבה, כשעונת התלאות פשטה על תיקנור.

החצר של דינה נצבעה חוּם ויובש בשעה שחצרות שכניה הוריקו. היא ידעה שיגידו שהיא אינה מטפלת בה כראוי, ואכן היא הזניחה את הדשן, קוטלי העשבים והממטרות הסובבות עד בלי די שכל שכניה הטילו לקרב. כל אלה היו חסרי משמעות עד כה. אך המנטה וקיסוס האדמה היו חומים וכמותם גם הדשא. היא נועצה בנמלים, בשיחות איטיות של זרדים וחצץ, אך כל שלמדה היה שגם התל שלהן היה נתון בצרה. היא הגדילה את מעשר הפירורים שנתנה, אם כי רשימות הקניות הובילו אותה אל שטחים ריקים במדפי החנויות, וכל המצרכים שקנתה התקלקלו בלאו הכי במקרר שלה.

היא התקשרה בטלפון, תחילה לחברים, ואז לספרייה. תיקנור היא ארץ שומרת חוק, הסכימו כולם, ואחד החוקים הוא זה: בזמנים קשים, עשה משתה. אך שעתן של החגיגות המסורתיות המבשרות צמיחה חדשה כבר חלפה. ניסיונות לאסוף את המצרכים הדרושים כשלו: עשבי התיבול המרים נעלמו ממחלקות הפירות והירקות וקמלו בגינות, והיין הפך לחומץ בכל הבקבוקים.

וכך החלו מסעות החיפושים. באחד הבתים הילדים תרו אחר תפוזים אצל שכניהם. הם עטפו אותם במשי מקודש עטור בסמלי חיים על מנת שלא ירקיבו. הזמנת חזרת צצה במודעה מקוונת, והפיקה תגובות בוטות מטרולים בורים ושני שורשים קטנים. דינה נסעה לעיר לבקר את מרים, ובארץ ובמטבח של שכניה אפתה מצות מלחם וקמח, והזדרזה להכניס אותן לתנור זמן קצר אחרי הלישה על מנת שיוכלו לשמש בקודש.

המשתה היה כזה שהיה אפשר לקיים אותו רק בספרייה. אנשי תיקנור נסעו לשם באמצעות כסף שחסכו או לוו, ישנו על ספות חבריהם וחלקו זה עם זה מכוניות. מעטים מהם נעזרו בקיצורי הדרך הנדירים שעברו בארונות בגדים או דרך שיחים, אך רובם נעו על פני האדמה. הגלמים קידמו את פניהם בצורה מגושמת, בקולותיהם שנהיו מחוספסים אף יותר מחמת הבצורת.

הם אכלו תפוזים גנובים ושורשים שקיבלו מידי זרים, והם שרו ככל יכולתם. הם אלתרו טקסים על פי רמזים שמצאו במסורות קדומות, מרשומות הספרייה, ומאמיתות שלמדו בחלקת הארץ הפרטית שלהם. ובעזרת מזון ושירה ותפילה, פתחו את הדלתות לשינוי שביקשו להביא.

לחוקי תיקנור אפשר להוסיף, אך לא לגרוע מהם. כך קורה שימי חג גדלים, כמו מנטה, מהמשברים החדשים שמביאה כל עונה.  אנשי תיקנור שבו הביתה, אל פקעות חדשות בגינה ומזווים שחיכו להתמלא, וסימנו בלוח השנה את משתה הדלתות למען החגיגות שיבואו בשנים הבאות.

---

5
שבכל דור ודור

בתה של ג'ודי גדלה, שקטה ונועזת. היא הייתה חומקת, בין מבט אחד למשנהו, ותמיד שבה כשבידיה אבן מלוטשת או נשל של דרקון זערורי, שאותם הושיטה לה והמתינה חרש לאישור והסברים. ג'ודי השיבה לה ולימדה אותה לקבל תשובות טובות יותר בעזרת השאלות הנכונות, ובנוסף לימדה אותה אילו שאלות רצוי או אסור לשאול מחוץ לעמה.

כשהיתה בת שלוש עשרה, בילתה קיץ כמתמחה בספרייה. ביומה השלישי שם, היא ושלושה מתמחים אחרים איבדו את דרכם בין כונניות הספרים. הם נדדו ביערות של מדפים ובריכות של דיו. הם גילו שם יצורים משונים, שנולדו כתיאורים באגף הקריפטוזואולוגיה, וקיבלו ספק-חיים מנשיפות הגלמים. בתה של ג'ודי נעזרה בידע שהקנתה לה אמה כדי ליצור תבניות וסמלים שאפשרו ליצורים לאכלס את הספרייה באין מפריע, בלי שיצטרכו לשאוב כוח חיים מהספרים. ויחדיו הצליחו לקטול את הכימרה, שקיבלה חיים באותו אופן ואיימה על כולם.

בשובם גילו המתמחים שתיקנור העניקה להם מעמד של גברים ונשים בוגרים. בתה של ג'ודי בחרה בלילי לשמה החדש ביותר, לצד שם נעוריה, שהיה יעל לזכר סבתא-רבתא. היה זה שם מסוכן, אם כי היא אהבה את פרח השושנה, הוא הלילי. תמיד חשבה, בחשאי, שהליליות הותירה בה תיאבון עז למצות את חייה עד תום. היא נהנתה מהיכולת לחלוק להן כבוד ולו ברמז, למרות הסכנה.

כשהיתה בת חמש עשרה מצאה לילי חבר, גבוה, צנום ואדמוני, שהרשים אותה בטיעוניו במועדון איכות הסביבה ובנכונותו לאסוף את האשפה הדוחה ביותר כשהלכו לנקות את החופים, בלי להירתע ובלי להפגין הומור ילדותי. היא התאפרה בשפתון וסומק למסיבת בית הספר הראשונה שלהם, והיתה מרוצה מהתוצאה. ג'ודי הסבירה לה כבר גם על מאהבים, והיא השלימה את הידע שלה בספרייה. השיחות האלה היו מביכות, אך כשהחל להתאונן על חולמניותה והתגאה בספקנותו העיקשת, חשה הקלה כששלחה אותו לדרכו בלי חשש שמא יותיר בה כתם בלתי ניתן למחיקה.

במכללה גילתה לילי נשים, ואינטלקטואלים ספקנים שעדיין ידעו להעריך דיונים רוחניים של שעת לילה מאוחרת. היא גידלה אדנית של מנטה על אדן החלון, בתקווה לתקשר כך עם אזרחי ארצה האחרים, אך איש מהמבקרים שבאו אליה לא הקדיש לה תשומת לב מיוחדת מעבר ללעיסה מהורהרת של עליה במהלך דיון פילוסופי שלאחר משגל.

שישה חודשים היא יצאה עם אמבר לפני שהעזה לשאול, "האם חשבת אי פעם שאולי קיימים מקומות נסתרים – קסומים, מכל עבר סביבנו – ואנשים לא מבחינים בהם כיוון שאינם יודעים מה לחפש?"

אמבר חיבקה אותה, ואמרה שלפעמים היא חשבה שכן, אך לא מצאה עד כה דבר. זה היה כנראה מסוג הרעיונות שילדים מעלים כשהם מחפשים מקום שבו לא יהיו בודדים. את בטוחה שזו אכן מנטה ולא צמח אחר?

"זו מנטה", אמרה לילי. ואז הוסיפה, "אני יכולה לתת לך עציץ לגדל בחדרך. אני חושבת שתאהבי אותה".

---

6
הגֵר אשר בקרבך

חודשיים אחרי שלילי נתנה לאמבר את עציץ המנטה, היא נפרדה ממנה, מסיבות שלא יכלה להסביר ואמבר לא הבינה. אמבר שקלה להשליך את העציץ מחלון חדרה, אך בסופו של דבר החליטה שמרוב מערכות היחסים שלה היא לא קיבלה אפילו דבר ירוק אחד. היא השקתה אותו במים מהכיור של השירותים הציבוריים של הקומה, והרגישה קדושה על כך שמחלה לצמח על מקורו.

שלושה חודשים לאחר שקיבלה את המנטה, היא הסיטה יום אחד את הווילון וגילתה נחש זעיר משתזף לו על אדן החלון. הוא היה שחור, עם נקודות זהב וארד, קצר יותר מזרועה ודק יותר מזרת. כשפתחה את החלון, הוא התנער וזחל פנימה.

היא הרימה את הנחש וחפנה אותו בכף ידה. שרירים זעירים התגמשו כנגד עורה, חמים באור הבוקר.

מאיפה את, שאל הנחש.

בתום זעזוע רגעי, אמבר הודתה שהיא מסינסינטי.

לא, אמר הנחש, מאיזה עם. כך או אחרת, אמבר הבינה שהוא אינו מתכוון לעם האמריקאי. היא סיפרה לו על חלומות ילדות, על עולמות נסתרים שהדרך אליהם עוברת מבעד לדלתות סודיות, ועל הילדים שהיו מיוחדים מספיק לעבור בהן, על מסעות למציאת טבעות וקרבות להצלת העולם. על ידידות, ועוצמה, ורגשי חובה, והקרבה, צבועים בצבעים עזים.

אני חושש שאת לא מכאן ,אמר הנחש, אך אולי תאהבי את המקום בכל זאת.

אמבר ידעה שאין לבטוח בנחשים. אך היא ידעה גם שהזמנות לעולמות נסתרים אין לדחות כלאחר יד. כשהתהלכה ברחבי הקמפוס עם הנחש בכיסה הקדמי, היא מצאה ספרי ידע נסתר בפינות אקראיות של הספרייה, פטריות סגולות בוהקות בין העצים, סמלים משורטטים ביד אמן בקורי עכביש.

כשנקשה על דלתה של לילי, בשעת לילה מאוחרת, חברתה לשעבר לא נראתה פגועה מהופעתה הפתאומית או מופתעת מסיפורה. בסוף השבוע הבא הן יצאו יחד לפיקניק מאחורי אולם ההתעמלות, בינות לפטריות.

החיים בתיקנור היו לפעמים לא קלים עבור אמבר. תבניות שנראו ללילי מובנות מאליהן נשארו סתומות בעיניה, גם כשבחנה אותן ארוכות. לא פעם היא למדה מכלי שני על משימות קטנות של תיקון ותחזוקה שהיו חלק בלתי נפרד מהחיים בתיקנור. הנחש נשאר לצידה כל הזמן, אך אמר לה פעמים רבות שאף אחד מהם לא יוכל לעולם להרגיש באמת בבית בתיקנור. היא האמינה לו, אך הרי מעולם לא חשה בבית בשום מקום אחר. והיו יופי וסיפוק גם במשימות מכלי שני.

בתיקנור, אמבר לא היה בודדה. בהתכנסויות פגשה אנשים משונים, נבונים וידידותיים. היא נשענה לעומת לילי, כשידה מקיפה את מותני חברתה, בשעה שלקחה חלק בוויכוחיהם ושרה את שיריהם. הם האכילו אותה, חלקו איתה בדיחות וסיפורים – ומדי פעם, אמרו דברים שנראו לה פשוט שגויים. במקום שממנו באה – יהיה אשר יהיה – האמת הייתה אחרת.

שנתיים אחרי שלילי נתנה לה את המנטה, עסקה אמבר בניקוי עיי החורבות שהשאיר הדייר הקודם בארון חדרה החדש במעונות, וגילתה שהוא נראה עמוק מכפי שהיה אמור להיות. מאחורי ערימת ניירות היא חשה בניחוחות שלג ומחטי אורן וריחה החד והמעושן של מדורה. צלילי חליל ריחפו להם על סף שמיעתה. הנחש הציץ מכיסה, דרוך ונלהב.

לפני שסילקה את שאר הניירות, היא התקשרה ללילי ושאלה אותה אם תרצה לבקר את אמבר בביתה.

---

7
וֶהְיֵה בְּרָכָה

ארץ תיקנור מתפרשת מאלפי גינות עם המנטה הפראית. רבים הם האנשים שגם כשהם נתקלים בשכנים המפגינים חיבה בלתי מוסברת לעשבים שוטים, עדיין מתווים את גבולותיה בעזרת קוטלי עשבים. אבל אחרים למדו לזהות קסם הדומה לזה שלהם, ולסמן את הגבולות בדרך עדינה יותר. הם למדו שאף כי מחוץ לגבולותיה, מהידע הנצבר של ארץ זו או אחרת נעדרת העוצמה שהייתה לו בתוכה, עדיין שני הצדדים זוכים מחלוקת הידע בין הארצות.

חג הדלתות התרחב עד שכלל גם חגיגה של החלוקה הזו, כיוון שכשתושבי תיקנור היו רעבים, אזרחי ארצות אחרות נתנו להם תפוזים.

השנה, סמירה מביאה את משפחתה להצטרף לזו של מרים בספרייה. גם דינה נמצאת שם. היא מחבקת את ידידתה משכבר הימים, והן מתיישבות על צמד כיסאות מרופדים ומעדכנות זו את זו ברכילות. סמירה נודדת אל בין המדפים ומוצאת את אמבר ולילי מתווכחות מעל ספר היסטוריה פתוח.

לטענת הספר, לפני דורות רבים מצאה חבורת הרפתקנים מתיקנור שער לארצה של אמבר. אמבר מכירה את הסיפור על נסיכים מעולם אחר, כמובן, אך התיאור בספר שונה עד כדי כך שקשה לה להאמין שמדובר באותו אירוע. סמירה נמשכת אל הדיון ומספרת על המסורת הנהוגה בארצה, על צמד נוודים, עקורים מכל בית, העוברים ממקום למקום ותמיד טוענים שהתחילו את מסעם במקום שבו עברו ממש קודם.

בסופו של דבר כולם מתיישבים סביב השולחן, שעליו ערוכים תפוזים וגזר לבן, חזרת ומצות, משהו מכל בית שיושביו באו אל הספרייה. זוהי עונה של שפע. הם שרים שירים, ומודים על חלוף השנה ועל רווחתה של הארץ. כל ילד שואל שאלה, חלקם אכן מבקשים את הידע, אחרים סתם מנסים להקשות על המבוגרים. וסביב השולחן, סביב החדר, עורכים מקומות ישיבה לנמלים ולגלמים, לרוחות ולדברים קטנים ומכונפים, ולנחשים שהגיעו כאורחים זרים ומכובדים.

בשעה שהן אוכלות סלט וכבש ברוטב מנטה מתקתק, אמבר ולילי מספרות ליושבים על הוויכוח בנוגע לספר ההיסטוריה. אפילו בתיקנור, כל אחד שמע גרסה שונה של הסיפור. עם כל פרט סותר שמתווסף, הסיפור מתפתח. זהו סיפור על נוודים ועל שליטים הכבולים לממלכותיהם, על הקרבה נועזת ורגשי-חובה שקטים, על ילדות חסרת גבולות ועל אלו המוצאים את כוחם בבגרותם. אחדים מהאורחים פונים לנושאים אחרים, משנואשו מהמחלוקת, אך אמבר ולילי מגלות שהתאהבו בסיפור, על כל הסתירות שבו.

בתום הסעודה, אמבר ולילי חוזרות עם סמירה לביתה. הן מבלות איתה כמה ימים, לומדות את מנהגי ארצה, וממשיכות הלאה. במהלך הרפתקאותיהן, הן מספרות לכל  הפוגש אותן סיפור שונה לגבי מוצאן. חלק מהסיפורים נכונים יותר מחבריהם.

אך שתיהן יודעות מאין הן באו.

---

כל הזכויות שמורות © 2014, רותאנה אמריס

צילום: מיק האופט, Unsplash

לסיפור המקורי