"אז תספיקי לחזור לפה ליום הולדת שלך?"
אורלי לגמה מהכוס שלה. "אני בטוחה שכן. אני נוחתת שם, נחה קצת, הולכת לאזכרה, מצטלמת ליד המטוס של סבא עם מי שעוד נשארו בחיים מהיחידה שלו, ואז עולה על הטיסה חזרה. אין לי יותר מדי מה לעשות שם חוץ מזה". חיוך עלה על פניה. "אתה מתכנן משהו, ארי?"
"לא, מה פתאום", אמרתי, ומהמבט בעיניה הבנתי שהיא לא מאמינה לי.
היא עמדה לענות, כשהמלצר ניגש אלינו עם תפריטי הקינוחים. "אנחנו לא צריכים תפריט", אמרה אורלי. "כבר החלטנו שניקח את הגלידה חמישה צבעים שלכם".
"תרשו לי להמליץ לכם בכל זאת על המנה החדשה שלנו", אמר, "עוגת שוקולד בסגנון אסייאתי –"
קול נביחה קצר אך תקיף הדהד בראשי.
"תודה", קטעתי אותו. "אנחנו ניקח את הגלידה".
המלצר זקף מעט את גבתו, ואז רשם את ההזמנה והתרחק.
"שוב הכלב?" שאלה אורלי.
הנהנתי.
פטפטנו עוד חצי שעה. אחר כך הסעתי אותה לנתב"ג, כשקולות הנביחה מזהירים אותי להתרחק מהנתיבים הפקוקים. עצרתי את המכונית בכניסה לטרמינל והתנשקנו נשיקה ארוכה-ארוכה.
מנמל התעופה נסעתי ישר לצריף. סדרה של נביחות מבוהלות צלצלה בראשי ברגע שיצאתי מהאוטו. ברגע האחרון הספקתי להיכנס בחזרה פנימה לפני שילד על אופניים חשמליים חרך את הכביש לידי. לא היה חסר הרבה כדי שידרוס אותי. גם אחרי שהוא עבר על פניי, הנביחות המשיכו באותה עוצמה. יצאתי במהירות והספקתי לתפוס את החבר של הילד הקודם, שדהר גם הוא במהירות על אופניו. נפלנו שנינו והתגלגלנו על הכביש.
"עזוב אותי!" הוא צעק. "מה נראה לך –"
הוא השתתק כשמכונית נכנסה במהירות לרחוב ונעלמה מעבר לפינה. אילו היה ממשיך לנסוע, אין ספק שהיה נדרס. הוא בהה בי ושתק.
השארתי אותו ואת האופניים שלו שם והלכתי לצריף. חלק גדול מהעבודה שתכננתי כבר עשיתי, אבל עכשיו כשאורלי לא כאן אוכל לסיים הכל מהר יותר. העפתי מבט בתרשים שהורדתי מהאינטרנט, בתצלום של סבא של אורלי ליד המטוס שלו ובמה שכבר הספקתי לעשות, הוצאתי שני קרשים חדשים והתחלתי לנסר. הנביחות בראש התחילו, והקפדתי להישמע להן בזמן העבודה, העיקר לא להיחתך בעצמי, וגם לא לחרוג מהקווים המסומנים. הנביחות נכנסו לקצב, כמו מוזיקה, ואני ניסרתי לפיהן. לקראת סוף היום, הדגם כבר התחיל לקבל צורה. עוד כמה שעות כאלה וסיימנו.
כשחזרתי הביתה הזכירה לי נביחה עדינה לדלג על המדרגה הרופפת בקומת הקרקע. מתי כבר ועד הבית יתקן אותה?
למחרת בבוקר התעוררתי מאור השמש שחדר מבעד לתריסים. שלחתי יד לשידה ולקחתי את הנייד כדי לבדוק מה השעה.
תשע? למה לעזאזל הכלב לא העיר אותי?
קמתי מהמיטה ודשדשתי לכיוון המטבח. צעקתי מכאב כשהרגשתי כאילו אני דורך על קוצים. כשהסתכלתי למטה ראיתי את מברשת השיער של אורלי. הכלב היה אמור להתריע על זה. מה הולך פה לעזאזל?
כשהלכתי לעבר הכורסה שבסלון כבר הקפדתי לחפש הפתעות אחרות על הרצפה. עיני פנו עדיין לרצפה כשהתחלתי להתיישב. מכה כואבת בראש ממנורת הקריאה שניצבה לידה המחישה לי את טעותי.
התקשרתי לרינה. היא ענתה מיד. "הכלב שלי הפסיק לעבוד", אמרתי.
"אז?"
"מה זאת אומרת 'אז'?"
"כמו שהסברנו לכם כשהשתחררתם, זה היה אמור לקרות מתישהו".
"כן, אני יודע, רינה, אבל עכשיו זה זמן לא טוב. מאוד-מאוד לא טוב. אני צריך את הכלב בחזרה, דחוף. מתי אני יכול להגיע בשביל שתתקינו לי אותו שוב?"
"אי אפשר". רינה דיברה לאט ובקול מדוד. "קיבלת את הכלב בגיוס, ואחרי השחרור אנחנו נותנים לכם לשמור עליו לתקופה קצובה, במקרה שנצטרך אתכם למילואים. אבל אתה כבר לא עושה מילואים אצלנו".
"רינה, את לא מבינה?!" הרמתי את קולי. "אני לא יכול לעשות כלום בלי הכלב!"
היא נאנחה. "תראה, זה פשוט עניין של הסתגלות. כולם עוברים את זה. לוקח שבועיים-שלושה –"
"אין לי שבועיים-שלושה! יש לי פרויקטים להשלים בנגרייה, אחד מהם בשביל החברה שלי שחוזרת הביתה עוד כמה ימים. את רוצה שאני אתקשר לעמית?"
קולה נהיה קר. "אל תגיד את זה כאילו שאתה מאיים עלי, גבר. אתה יודע כמוני כמה היית קרוב להיכנס לכלא שש יחד איתו בגלל השטויות שלו".
ניסיתי לעבור לתחנונים. "רינה, את חייבת לעזור לי, אני בבעיה פה. אישית, מקצועית, אני לגמרי על ניוטרל ואני לא יכול…"
לרגע שררה שתיקה בצד השני של הקו. לבסוף רינה אמרה, "אני מבינה שאתה בבעיה, באמת. העצה הכי טובה שאני יכולה לתת לך זה לזרום עם הסיפור. תאמין לי, אתה תתרגל בסוף".
מלמלתי משהו לא ברור וניתקתי. קמתי מהספה עצבני והכנתי לי קפה בידיים רועדות. ברור שהוא היה חם מדי, ובמקרר לא היו מים קרים. כל כך הייתי צריך את הכלב.
המכונית נעצרה כמה סנטימטרים ממני בצפירה עצבנית. גמגמתי איזו התנצלות לנהג הנרגז ומיהרתי לעבר הסופרמרקט בצד השני של הכביש. נשמתי נשימה עמוקה לפני שנכנסתי. זה בסך הכל קניות, אמרתי לעצמי. כשהגעתי למקרר של מוצרי החלב כנראה בהיתי בו קצת יותר מדי, כי אחת העובדות ניגשה אלי ושאלה אם אפשר לעזור לי.
פניתי אליה. "כן. תראי", כחכחתי בגרוני. "תראי, אני יודע שזו שאלה מוזרה, אבל איך אני יכול לדעת… כאילו… כמה זמן היוגורט יחזיק? אני בדרך כלל קונה מראש לשבועיים ו…"
היא הצביעה. "יש תאריך על הקופסה", אמרה.
נאנחתי. כל כך הרבה יותר קל עם נביחות שידריכו אותי. הודיתי לה. היא בטח חשבה שאני אידיוט גמור.
בבית הנחתי את המוצרים במקרר וסידרתי אותו באותה הזדמנות. הפעם לא קרה לי כלום. בשעה הבאה סידרתי את חדר השינה וגם ניקיתי קצת. בסוף הבנתי שאני רק מעכב את הבלתי נמנע, וירדתי למטה.
התחלתי להזיע ברגע שהתנעתי את המכונית. פתחתי מזגן על העוצמה הכי גבוהה והתחלתי לנסוע לאט. לא שלא הכרתי את הדרך, אבל בלי הכלב הייתי צריך לשים לב לכל רמזור ומעבר חציה, או סתם להיכנס לסרטים בכל צומת מהמשאית שבטח תיכנס לתוכו ותמחץ אותי. הנסיעה התארכה, גם מכיוון שנסעתי לאט וגם כי הצלחתי איכשהו להיתקע בכל פקק אפשרי. נזכרתי בסיפורים ששמעתי על איזו אפליקציה שעוזרת בקטע הזה, אבל כרגע לא רציתי הסחות דעת בזמן הנהיגה.
כשהגעתי לצריף חיכיתי כמה דקות במכונית כדי להירגע. כשכבר עמדתי לפתוח את הדלת, קפאתי שוב. מה יקרה אם שוב יעבור ילד אידיוט עם אופניים חשמליים בדיוק כשאצא מהמכונית?
נשמתי נשימה עמוקה ויצאתי. כשהגעתי לצריף לקחתי את המסור וניסיתי לעבוד. מהר מאוד הבנתי שאין לי מושג מה אני עושה. בלי הנביחות לא הצלחתי לנסר באופן שהיה קרוב אפילו לשרטוטים. הקרש שניסרתי היה כישלון מוחלט.
לקחתי קרש נוסף וניסיתי שוב. אותן תוצאות. ושוב. ושוב. בכל ניסיון נהייתי יותר אלים עם המסור ופחות זהיר. שום נביחה לא נשמעה כשהמסור עשה חתך עמוק בכף ידי.
האחות נעצה בי מבט נוזף בזמן החבישה. "כמה זמן אמרת שאתה עובד בנגרייה?"
"שש-שבע שנים", מלמלתי.
עיניה נפערו מעט. "ועד היום לא חשבת להחזיק שם תיק עזרה ראשונה? או ארון תרופות?" היא הנידה בראשה. "במזל זה לא נגמר פה בנזק רציני".
לא הייתה לי סבלנות להסביר לה. כשיש כלב לא צריך פלסטרים. כשסיימה, הודיתי לה וחזרתי הביתה במונית, בלי להחליף מילה עם הנהג. כשהגעתי הביתה גררתי את עצמי, מותש ומתוסכל אל המדרגות. בלי לחשוב הנחתי את כל משקל רגלי על המדרגה הרופפת, ובן רגע מצאתי את עצמי נופל קדימה. כף ידי החבושה פגעה ראשונה ברצפה כשניסיתי לבלום את הנפילה. צרחתי מכאב. נשארתי על הרצפה עוד דקות ארוכות, מתייפח. לבסוף קמתי והתקשרתי לעמית.
למחרת בבוקר חיכו לי מחוץ לדלת שני בריונים. אחד מהם סימן לי בראשו לבוא איתם. בחוץ חיכה לנו טנדר, מהסוג שפעם נהגו לקרוא לו "אוטו של שיפוצניקים". הוא חנה כך שחלקו הקדמי היה על המדרכה והאחורי חסם את הכביש לכל דבר גדול יותר מאופנוע. אחד הבריונים פתח את הדלת האחורית והצביע על המושב. כשנכנסתי פנימה ראיתי בתא המטען הפתוח מאחוריי כמה טלוויזיות עם מסכי ענק. הבריון נכנס למכונית, התיישב לידי והושיט לי משהו. כיסוי עיניים. "שים את זה", אמר.
אני לא בטוח כמה זמן נסענו. כשנעצרנו הושטתי את ידי להוריד את כיסוי העיניים, אבל הבריון תפס אותה. "עוד לא", אמר. חברו פתח את הדלת ויד הובילה אותי בעיניים מכוסות. שמעתי דלת נפתחת ואז נסגרת מאחוריי. ואז קול מוכר. "אתה יכול להוריד את הכיסוי".
כשהורדתי אותו ראיתי את עמית. אותו שיער מבהיק מג'ל, אותה חליפה אפורה עם עניבה צעקנית, אותו חיוך חושף שיניים. "מה נשמע, ארי? המון זמן לא דיברנו".
לא רציתי להתחיל בשיחה איתו. לא בשביל זה אני כאן. "אנחנו יכולים בבקשה לגמור עם כל הסיפור?" אמרתי.
הוא העלה על פניו הבעת עלבון מעושה. "אתה כמו כל האחרים. מתקשר רק כשאתה צריך משהו, ואפילו לא מוכן לשבת לדבר כמה דקות כדי להעלות זיכרונות מהימים הטובים."
נאנחתי. "תראה עמית, אני באמת מצטער, אבל…"
החיוך חזר לפניו, והוא קטע אותי בהנף יד. "עזוב, עזוב. הבאת את הכסף?"
הנהנתי והוצאתי את המעטפה מהכיס. חיוכו התרחב. הוא ספר את השטרות וצחק. "נו, רציני כמו תמיד".
מבטו הרצין. "זוכר איך זה עבד כשהכניסו לך את הכלב לראש ביחידה?" בלי לחכות לתשובה הוא פתח מולי מחשב נייד. "רק תסתכל על המסך. זה הכל".
עשיתי כדבריו. הגוונים עליו השתנו בהדרגה, בהתחלה בעדינות, ואז מהר יותר, עד שמעבר הצבעים נהיה ממש אלים. חשתי כאילו מישהו דוקר אותי בעיניים, אבל לא יכולתי להסיט את המבט או אפילו למצמץ. הכאב היה בלתי נסבל. הרגשתי את הדמעות זולגות מעיניי.
כעבור כמה דקות מייסרות, הצבעים התחילו לדהות, עד שבסופו של דבר המסך האפיל. עצמתי את עיניי בכוח ונשמתי בכבדות. גם בפעם הקודמת החוויה לא הייתה נעימה, אבל לא זכרתי שזה כאב כל כך.
עמית הושיט לי כוס מים ואת כיסוי העיניים. "תן לעיניים לנוח", אמר. הוא שוב נשמע מרוצה מעצמו. "תראה, הייתי שמח לתת לך להישאר פה קצת ולהתאושש, אבל לצערי יש לנו יום עמוס". קולות של גרירה החלו להישמע מסביבנו, כהד לדבריו. "אתה רוצה שהבחורים שלי יחזירו אותך הביתה?"
"לא", אמרתי. "שייקחו אותי לצריף שלי. אני אתן להם את הכתובת".
עד שהגענו לצריף הכאב בראשי כבר התפוגג. נכנסתי פנימה בצעדים נמרצים, לקחתי קרש חדש והושטתי את ידי אל המסור שהשארתי על השולחן.
הנביחה הפתיעה אותי. היא הייתה קולנית, אלימה בהרבה מכפי שזכרתי. ובניגוד לכלב הקודם, התלוו אליה עוד ועוד נביחות, שהלכו והתגברו ככל שקירבתי את ידי למסור. כשכבר כמעט נגעתי בו, הרעש בתוך ראשי היה מחריש אוזניים.
הרחקתי את היד מהמסור, והנביחות פסקו. עמית הכניס לי כלב דפוק לראש. נו, למה ציפיתי ממנו.
הוצאתי את הטלפון והתקשרתי אליו, אך הוא לא ענה.
עד שיחזור אלי הוצאתי כוס וקפה מהארונית. כשעמדתי לפתוח את המקרר הקטן הנביחות התעוררו מחדש. הן היו פחות רמות הפעם, אבל התגברו והגיעו שוב לרמה בלתי-נסבלת כשהרמתי את קרטון החלב. הסתכלתי על תאריך התפוגה. כן, הוא עבר לפני יומיים.
הנחתי את החלב והנביחות פסקו, אבל הראש שלי כבר ממש כאב. ישבתי ושתיתי מים. שוב ניסיתי לתפוס את עמית בנייד, אך ללא הועיל.
כעבור רבע שעה נשברתי והחלטתי לחזור הביתה. הבנתי שכבר לא אסיים לעבוד על הדגם לפני יום ההולדת של אורלי. היא תבין.
יצאתי מהצריף והלכתי לעבר הכביש הסמוך, אך מבול של נביחות רועשות התפוצץ בתוך ראשי. עוצמתן הייתה גבוהה הרבה יותר הפעם, והרעש התגבר ככל שהתקרבתי לכביש. ליד אבני השפה הרעש והכאב היו מעוורים ממש. מעדתי וזחלתי על ארבע בחזרה לצריף. הנביחות שוב פסקו, אבל עדיין הרגשתי כאילו דפקו לי על הראש מיליון פעמים בפטיש.
אחרי כמה דקות של נשימות מהירות וכבדות הלכתי לקחת עוד כוס מים. רגליי רעדו ונאלצתי להישען על שולחן העבודה. הנביחות חזרו, מנסרות ומייסרות כשאצבעי ליטפה את המסור. עמדתי שם, נשען על השולחן, וקיללתי את הכלב ואת עמית בעוד הנביחות משסעות את ראשי מבפנים.
ואז, אחרי כמה דקות כאלה הכעס ניצח את הייאוש. כף ידי נסגרה על ידית המסור, ובידי השנייה, החבושה, הרמתי קרש. הנביחות התעוררו שוב במלוא עוצמתן, אבל אני הנחתי את הקרש על השולחן והתחלתי לעבוד. הנביחות נמשכו ונמשכו, ואני המשכתי לעבוד. כשסיימתי, ספוג זיעה וראשי כואב, הקרש עדיין לא היה דומה למה שרציתי – זה עדיין לא התאים למבנה האווירודינמי הכללי מהתצלום וגם לא לחלק המסוים שהופיע בתרשים, אבל לפחות היה טוב יותר מהניסיונות הכושלים שלי אתמול.
חזרתי לעבוד, כשהנביחות האלימות שוב מהדהדות בתוך ראשי. הפעם בסוף העבודה כבר היה לי חלק מספיק קרוב למה שהופיע בתרשים. לקחתי קרש נוסף והמשכתי הלאה. גיליתי שככל שהזמן עובר קל לי יותר להתעלם מהנביחות ולהתרכז. בשלב מסוים חשבתי שאני מזהה נימה של תסכול בנביחות של הכלב. זה היה כנראה רק בדמיוני, אבל בכל זאת חשתי סיפוק.
אחרי עוד כמה שעות הדגם היה גמור ומוכן לצביעה. נחתי חצי שעה, ובדיוק כשעמדתי לקחת פחי צבע והתכוננתי לעוד מטח של נביחות, הטלפון צלצל.
"אהלן", אמר עמית. "חיפשת אותי?"
"כן, יא זבל. אני צריך שתוציא לי מהראש את הכלב הדפוק שהכנסת לשם".
הוא גיחך. "זה יעלה לך".
"כן, אני בטוח".
אורלי הגיעה משדה התעופה ישר למסעדה, במונית ששלחתי לאסוף אותה. היא הביטה סביבה כשנכנסה עם המזוודות בידיה עד שעיניה נעצרו עלי. ואז היא מיהרה אל השולחן שלה ככל שהתיר לה המטען שבידיה והתיישבה מולי. "מה קרה? לא יכולת לתת לי כמה שעות להתגבר על הג'ט-לג?"
"לא", עניתי. "עוד כמה שעות כבר לא יהיה יום ההולדת שלך. הכנתי לך משהו", אמרתי והנחתי על השולחן את הקופסה – גדולה, לבנה, בלי נייר עטיפה חגיגי.
אורלי פתחה אותה בתנועות קצרות ומהירות ועיניה נפערו למראה הדגם. "רגע, זה… זה המטוס של סבא שלי!" היא התנפלה עלי בחיבוק ונשיקה, ואז קפאה כשידה נסגרה על ידי כף ידי החבושה.
"ארי, מה זה?"
משכתי בכתפיי. "זה שום דבר".
היא סירבה לתת לי להתחמק בכזאת קלות. "בחייך", אמרה, "מאז שאנחנו ביחד לא נפצעת אפילו פעם אחת. מה קרה?"
"עזבי, עזבי. הכל בסדר, באמת". נפנפתי בידי למלצר, שניגש מיד לשולחן שלנו. "שלום", אמרתי לפני שהספיק לפצות את פיו. "לגברת פה יש יום הולדת. אנחנו רוצים עוגה".
המלצר חייך. "יום הולדת שמח! אני יכול להמליץ לכם על –"
"לא צריך. תבחר אתה את העוגה הכי טובה. או שתיתן למישהו במטבח לבחור".
אורלי הסתכלה עלי כאילו נפלתי מהירח. חייכתי לעברה. "נו, שיפתיעו אותנו".
המלצר הלך למלא את ההזמנה.
היא חייכה לעברי, אבל בה בעת זקפה גבה. "נראה שהיה לך מעניין בזמן שלא הייתי".
"כן," אמרתי. "אפשר להגיד שפה קבור הכלב".
צילום: אנה סילבה, Unsplash
יופי של סיפור.
ידעתי שקראתי איפהו קודם, ואז דוד גוגל מצא בפרס עינת 🙂