הכזבנית: מסיבת הדבקה

כל האירועים והדמויות הם פרי דמיונה של המחברת ואין קשר בינם לבין המציאות. הסיפור עומד בפני עצמו, אך מומלץ לקרוא לפניו את הסיפורים הקודמים בסדרה

היא בהתה במסך בריכוז רב והקליקה על העכבר בזריזות כדי לחתוך את הסרט במקום המתאים. לאחר מכן הוסיפה כתובית לשם הדובר, פרופ' הירוקי נקמורה מאוניברסיטה אמריקאית כלשהי, שעומד להסביר בסרטון חדש למה קסדות של אופנועים מעוצבות כדי לגרום לנזק מוחי שיהרוג את האופנוען סמוך לצאתו לגמלאות. היא הפעילה את הסרטון הערוך. יפה. המשפטים של פרופ' נקמורה הוצאו מהקשרם וחוברו יחדיו למסר שהוא מעולם לא התכוון להביע.

רעואלה.

רעואלה קפצה במקומה כשהקול העמוק הדהד בראשה. היא עצרה את הסרטון. זה בפירוש לא היה נקמורה.

אבא?

אני רק בודק שאת עדיין יכולה לשמוע אותי.

באמת אבא, רק החזרתי לעצמי את הטלפתיה לפני חודשיים. היא תחזיק מעמד לפחות עשרים שנה.

אני לא בטוח.

גם היא לא הייתה בטוחה. אחרי כישלונה הצורב להפיץ שמועות על קשר בין שקט להפרעות קשב וריכוז, שפנו לקהל רחב מדי, היא נזהרה הרבה יותר בניסיון השני. במקום להמציא משהו חדש היא התלבשה על קהילת ההילינג באמצעות חייזרים והפיצה שמועה שההילינג יעיל יותר כשבולעים ויטמין B17 במהלך הריפוי. קהל היעד היה קטן מלכתחילה והתפוצה המוגבלת אפשרה לה לשלוט בהתפתחות השמועות. אנשים ספורים שנפגעו מהרעלת ציאניד סיפקו לה מספיק טלפתיה כדי לרצות את אביה לפני שהיא מחקה את כל הראיות. אבל אולי היא חיסלה את העסק מהר מדי? האם באמת הכוחות החדשים יחזיקו די זמן?

שימי לב לא לאבד את זה, רעואלה, אמר אביה במחשבתה. אם הטלפתיה שלך תיעלם, אבוא לקחת אותך הביתה.

הוא השתתק. רעואלה נרעדה. היא הלמה בשולחן באגרופה וסגרה את הסרטון. כלום לא בוער. היא תשכנע מאוחר יותר אופנוענים להשתמש בקסדות קרטון כדי לא לקבל קנסות. האנושיים האלה מסביב, שהכשילו את המזימה הקודמת! בגללם אביה התחיל לחשוד, בגללם הוא מאיים להחזיר אותה הביתה. הכל באשמתם. אולי אם היא תמצא דרך לדלל אותם יהיה לה קל יותר לתכנן את מזימותיה.

רעואלה נכנסה לפייסבוק כדי להירגע. פטפוטי האנושיים הסיחו את דעתה מצרותיה, והיא נהנתה לפזר ביניהם הפחדות ולצפות בהם נבהלים. היא שוטטה בין הקבוצות. השטוחיים כבר נמאסו עליה. גם חסידי הריסוסים ממטוסים. היא הגיעה לקבוצה פוליטית. אנשי ימין ושמאל החליפו ביניהם עלבונות. בלעכס. כמו להיות בבית ולהקשיב לאסטרים מתווכחים. היא המשיכה לשוטט. קבוצת נגרות. אנשים נותנים עצות טובות לתחזוקת הבית. הם בטח כמו חבריה ההגיוניים להחליא של דוחפת האף. אין לה מה לחפש אצלם. רעואלה המשיכה הלאה. הודעה משכה את עיניה באחת הקבוצות.

"הבנות שלי לא היו חולות באדמת", כתבה מישהי בשם טלי.

"אין את זה יותר", ענתה לה גילה. "פעם היה הרבה, אבל המחלה נעלמה מישראל".

"איזה חבל", כתבה טלי. "איך משיגים?"

"אני הבאתי מחו"ל", השיבה מישהי בשם מיכאלה.

"בשביל מה לעשות את זה?" כתבה איזו דיקלה, שהשם שלה היה אפור. היא כבר לא הייתה בקבוצה. רעואלה המשיכה לקרוא. מעניין למה סילקו אותה.

מיכאלה ענתה, "דיקלה, זה כי אדמת מסוכנת בהיריון. רציתי שיהיו חולות כבר עכשיו ויתחסנו טבעי לפני שיהיה להן מסוכן. אז כשקראתי על התפרצות אדמת ביפן, טסתי לשם לחופשה עם הבנות, הן נדבקו וחזרנו לארץ. הן היו חולות ועכשיו הן מחוסנות".

"אבל למה שיהיו חולות? יש לזה חיסון", ענתה דיקלה. "אני קיבלתי".

"דיקלה, את כנראה חדשה בקבוצה", כתבה מיכאלה. "הרבה יותר טוב ככה, זו חסינות טבעית. וככה סגרנו גם את הפינה הזו אחרי החצבת והחזרת והאבעבועות רוח. הן עברו את כל המחלות של החיסון הזה".

"ואיך היה?" שאלה טלי.

"ממש בקלות. רק הקטנה הייתה מאושפזת בגלל החצבת, אבל עברה את זה כמו גיבורה, והרוויחה על הדרך גם חיסון נגד דלקת ריאות".

"חיסנת אותה נגד דלקת ריאות?" שאלה אפורת השם.

"לא, היא חלתה בדלקת ריאות בגלל החצבת. הרופאים אמרו שזה סיבוך של חצבת ושלדלקת ריאות יש בדרך כלל גורמים אחרים, אבל אני יודעת שזה חיזק אותה נגד המחלה. לא משנה שהרופאים אומרים שאין קשר".

"אני מנסה להבין, את מרוצה שהילדה שלך אושפזה?" כתבה דיקלה. אז לכן זרקו אותה מהקבוצה. היא פקפקה בהם.

"איזה יופי לכם", כתב אילן. "אני רציתי להדביק את הבנים בפוליו, אבל צריך לנסוע בשביל זה לפקיסטן, וזה לא בטוח לישראלים".

פוליו? חשבה רעואלה. מעניין. האנשים האלה אמיצים. היא זכרה את מגפות הפוליו המלהיבות של המאה הקודמת, אבל הם היו צעירים מדי. רובם אפילו לא נולדו כשמחלקות בתי החולים היו מלאות חולים כלואים ברֵיאוֹת ברזל.

"אבל למה אתם מנסים להדביק אותם? למה לא לחסן?" שאלה דיקלה.

"כי החיסונים לא יעילים. וזה יותר טבעי ככה! יש המון הסברים בקבוצה!" כתב אילן.

"אבל הייתם צריכים לטוס ליפן בשביל אדמת. זה לא אומר שהם כן יעילים?" שאלה דיקלה. יותר לא היו הודעות שלה. רעואלה חיבבה את האנשים האלה יותר ויותר.

"הוצאתי את דיקלה מהקבוצה", כתבה גילה. כנראה היא אחת מהמנהלים. "אני מכירה טיפוסים כמוה, כאלה שמנסים להפיץ מסרים של חברות תרופות, סביר שבתשלום. אין להם מקום אצלנו".

טלי כתבה, "אז צריך לנסוע ליפן?"

"כבר נגמרה שם ההתפרצות", השיבה לה מיכאלה, "אבל תחפשי. אולי תמצאי במקום אחר".

"תודה, אני אחפש", כתבה טלי. "אבל אם אני כבר מחפשת, במה עוד כדאי להדביק את הילדות?"

"במה שאת יכולה", ענתה מיכאלה. "זה יחזק אותן בלי להזריק להן כל מיני חומרים מזיקים. את יודעת שהיו פעם חיסונים שהשאירו צלקות?"

"לאמא שלי יש סימן עד היום מהחיסון נגד אבעבועות שחורות", הוסיפה טלי.

"השקר הכי גדול בהיסטוריה!!!" כתב אילן. "המציאו על המחלה הזו שהיא קטלנית. היא לא הייתה כזאת קטלנית. נעלמה בזכות היגיינה, אבל אמרו שזה מהחיסונים".

"חיסונים שהשאירו דור שלם מצולק!" הוסיפה גילה.

רעואלה זכרה את המחלה היטב. לא כזאת קטלנית? היא ראתה המונים מתים ממנה. המונים. כשגרה בספרד, מגפת אבעבועות שחורות שטפה את המחוז וחצי משכניה מתו. לא שהיא התאבלה על הצדקנים המעצבנים האלה, שלא לדבר על כך שהם טענו שהיא מכשפה ואיימו להביא את האינקוויזיציה נגדה. ואז חשבה על החלטתה מלפני דקות ספורות לצמצם את מספר בני האדם. הדור הנוכחי לא מחוסן מפני המחלה. בכלל. ביטלו את החיסון כשהיא נעלמה. מה אם היא תעזור לאנשים האלה בקבוצה להגשים את שאיפתם?

היה כוח אחד שמעולם לא היה לה. כוח שאפילו היא חששה להשיג. היה זה הכוח להשמיד אסטרים, קרובי משפחתה מצד אביה, השדים שיכלו להפוך לצל. הם חיו במישור האסטר, לשם פיתה אביה את אִמה האנושית לבוא לפני כל כך הרבה שנים. המקום שרעואלה בת הכלאיים עזבה כדי לחיות בין בני האדם ולקבל מהם את כוחותיה, ושאביה איים לגרור אותה אליו בחזרה אם לא תפגין די כבוד כלפי הצד האסטרי שבה. כבר לפני שנים מצאה שעבור כוח שבו תוכל להשתמש נגד אביה היא צריכה לגרום לאנשים להשמיד את עצמם ואחרים. כן, זה הכוח שהיא זקוקה לו כדי להסיר מעליה את האיום. האסטרים לא יעזו לזלזל בה כהרגלם אם היא תוכל להשמיד אותם.

רעואלה חייכה. היא נכנסה לאחד הפרופילים המזויפים שנהגה להחזיק לשעת הצורך. שֵם, היא צריכה למצוא לעצמה שם. היא פתחה אתר של פרחים. במה עוד לא השתמשה? עיניה נפלו על תמונה של פרח גדול שחור גרעינים עם עלי כותרת צהובים. כן, זה יתאים. היא שינתה את שם הפרופיל לד"ר חמנית יאבד, שלחה בקשת הצטרפות לקבוצה, והמשיכה בהכנות. היא שינתה את מראה פניה, הצטלמה, עדכנה את הפרופיל, המציאה פרטים. עד שסיימה כבר אושרה בקשתה להצטרף והיא חזרה אל השיחה, שהמשיכה בינתיים, כשהמשתתפים חלקו זה עם זה פרטים לגבי המחלה והחיסון נגדה, חלקם אפילו נכונים. רעואלה הצטרפה לשיחה.

"ידעתם שג'נר שהמציא את החיסון עשה ניסויים בילדים?" שאלה.

"הם עושים ניסויים מחרידים בילדים עד היום", השיבה גילה תוך פחות מדקה.

"נכון", כתבה רעואלה. "הם לקחו ממנו דוגמה, מהאב המייסד שלהם. בגללו אי אפשר יותר להתחסן טבעית נגד אבעבועות שחורות".

היא המתינה מעט, עד שמישהו בשם פבל הגיב, "הם אומרים שזו הייתה מחלה קשה, אבל מי שידע איך לטפל בה חלה קל מאוד והתחזק אחר כך. ראיתי על זה הרצאה של ד"ר טנפי. היא חשפה המון פרטים שחברות התרופות מסתירות מאיתנו כדי שנמשיך לעשות כל מה שהן רוצות".

"כן, הייתי איתה בקשר", כתבה רעואלה.

"עם ד"ר טנפי?" שאלה מיכאלה. "היא הגיבורה שלי".

"גם שלי", כתבה רעואלה, ופתחה מיד טאב נוסף של חיפוש אחרי השם טנפי. היא לא נתקלה בו עד כה. מתברר שד"ר ג'ואלין טנפי היא רופאה אמריקאית שעזבה את עבודתה בבית החולים לפני כמה שנים והפיצה מאז סרטונים באינטרנט בענייני רפואה שלא היו קשורים להתמחותה הלא גמורה ברפואת עיניים.

"עבדתי עם ג'ואלין זמן מה כשנסעתי להשתלמות בארצות הברית", הוסיפה.

"את רופאה?" שאלה מיכאלה.

"כן", כתבה רעואלה.

"באיזו קופה את עובדת?"

"עזבתי את הממסד הרפואי. לא יכולתי לסבול את השקרים". זהו. היא קנתה את ליבם. השרשור התמלא קריאות התפעלות. תמיד אפשר לסמוך על אנשים שלא מאמינים לממסד שיאמצו אל ליבם ללא פקפוק את כל מי שיוצא נגדו.

"אפשר להגיע אליך בפרטי לטיפול?" שאלה גילה.

"לצערי לא באופן חוקי", ענתה רעואלה. "משרד הבריאות לקח לי את הרישיון".

"מה? למה?"

"מפני שאמרתי את האמת, שלכולם צריכה להיות הזכות להתחסן באופן טבעי אם הם רוצים".

כמה אנשים צירפו תמונות של מחיאות כפיים.

"וזה לא הוגן שאנשים צריכים לטוס לחו"ל כדי לחזק את הילדים שלהם עם מחלות נכחדות", המשיכה רעואלה.

עוד מחיאות כפיים הופיעו, ושבחים.

"למה שלא יהיו מבחנות עם וירוסים, שאפשר לבוא ולהידבק בצורה נוחה?" שאל פבל.

"אני אומרת את זה כבר שנים!" כתבה רעואלה. "ויודעים מה הם אמרו לי? שזה עלול להדביק גם אנשים אחרים שלא רוצים להידבק. ואני אומרת, שיתחסנו ויעזבו אותנו בשקט. בגלל זה לקחו לי את הרישיון, כי הם מפחדים ממי שיש לה אומץ לדבר, שלא רוקדת לפי החליל שלהם. והדיון שלכם פה על האבעבועות השחורות נתן לי רעיון".

"איזה רעיון?" שאלה גילה.

"אם אתם באמת רוצים להתחסן טבעי, עוד יש אבעבועות שחורות בעולם".

"חשבתי שהמחלה נכחדה", כתבה מיכאלה.

"יש דוגמאות שמורות בשביל מחקר", כתבה רעואלה. "בשתי מעבדות בעולם, באמריקה וברוסיה יש מבחנות עם אבעבועות שחורות. יכול להיות שאצליח להשיג אחת מהן".

"אתם בטוחים שכדאי?" שאלה טלי.

"אם לוקחים את הוויטמינים הנכונים, עוברים את זה בקלות ומתחסנים לכל החיים", כתב אילן.

"אבל מה אם נדביק אנשים שלא יודעים אילו ויטמינים לקחת? הם עלולים למות", כתבה טלי.

"זה נכון", כתבה רעואלה, "ואסור לאף אחד לקחת על עצמו את האחריות הזאת. אבל תשמרו על היגיינה והכל יהיה בסדר". היא גיחכה לעצמה. הקהל היה שלה.

"תודיעי לנו אם את משיגה", כתבה גילה. "נארגן מסיבת הדבקה לנו ולילדים!"

"אני לא מבטיחה כלום, אבל אודיע לכם אם אצליח", ענתה.

רעואלה נשענה לאחור ושילבה את זרועותיה מאחורי עורפה. השלב הראשון עלה יפה. עכשיו לחלק הקשה. איך להשיג אבעבועות שחורות? לא יהיה פשוט לפרוץ למעבדות מחקר ששומרות על אחד הנגיפים המסוכנים ביותר בעולם. טלפורטציה הייתה עוזרת לה… לא מעט אסטרים החזיקו בכוח הזה באופן טבעי, והוא היה ברשותה פעם. אבל השגתו מחדש תדרוש מזימה אחרת לגמרי שתעכב את הנוכחית. היא תנסה משהו אחר.

היא פתחה את גוגל והקלידה "גנום אבעבועות שחורות".

הטלפון צלצל. תאיר הרימה את ראשה מעבודת הסמינר שכתבה והביטה בצג. ולאדי. היא ענתה.

"הי תאיר, יש לך שנייה?"

"אני עובדת על סמינר. זה דחוף?" שאלה תאיר.

"לא יודע, תפתחי רגע את הקישור ששלחתי לך".

חלונית שיחה קפצה מול עיניה ובתוכה היה קישור. "את מכירה את הקבוצה הזו?" שאל ולאדי.

תאיר פתחה את הקישור. הקבוצה "האמת שמסתירים מכם על חיסונים" נפתחה מול עיניה.

"לא מכירה", אמרה תאיר.

"אחת מקבוצות הקונספירציה שאני עוקב אחריהן", אמר ולאדי. "אבל תראי את הפתיל שקישרתי אליו. הם מדברים על מסיבת הדבקה באבעבועות שחורות".

"מסיבת הדבקה ב…. מה?" היא קראה.

"אבעבועות שחורות. הורגת חולה אחד מכל שלושה! במקרה הטוב".

"אבל המחלה נכחדה", אמרה תאיר. "אין יותר. אי אפשר להידבק בה". היא עברה במהירות על השרשור. "די, נו, האישה הזו מטרילה אותם", אמרה. "נראה לך שהיא הולכת לפרוץ לסי-די-סי ולגנוב מבחנות? היא סתם משגעת אותם".

"תראי את השם שלה", אמר ולאדי.

"מה זה? דוקטור חמנית יאבד?" תאיר משכה בכתפיה בהיסח הדעת. "נו, שם כזה מוזר חייב להיות בדוי. היא צוחקת עליהם. אל תתרגש".

"לא, תאיר!" ולאדי כמעט צעק. "תסתכלי שוב על השם שלה. יש לה שם של פרח והיא קוראת לעצמה דוקטור".

"אתה חושב…" היא השתתקה כשנזכרה באישה המסתורית שהתחזתה לרופאה והפיצה שמועות כזב על בדיקות דם שגורמות לשבץ, ולאחר מכן התחזתה לקלינאית תקשורת שהפיצה שקרים על הסכנות שבשקט! ועוד לפני זה היא הפיצה פעם שמועה שוויטמין C מסרטן. כך ולאדי נתקל בה.

"כן, אני חושב שזו דוקטור מרגנית-חרצית-חלמית שלנו. ותראי את שם המשפחה".

"יאבד? מה לגביו? איך בכלל מבטאים אותו?"

"זה שֹיכול אותיות של שמות המשפחה של מרגנית, חרצית וחלמית. הן היו דבאי, אדיב ודיאב. ועכשיו יאבד. וכולן מפיצות שקרים ושטויות באינטרנט. זאת אותה אחת שמפילה אנשים בפח כבר כמה שנים. עכשיו היא שוב זוממת משהו".

"היא לא תפרוץ לכספות של הסי-די-סי", אמרה תאיר. "אני בטוחה שהמקום שמור היטב".

"קראתי עכשיו שלפני כמה שנים מצאו מבחנות באיזו מעבדה", אמר ולאדי.

אֵילַת, השותפה לדירה של תאיר, למדה להיות אחות בעקבות אמה הרופאה. בשנה שעברה היא סיפרה לתאיר על המבחנות הללו עם האבעבועות השחורות, ששכבו זנוחות בפינת מעבדה בלי שאיש ידע על קיומן.

"אילת אמרה שכל הווירוסים שם היו מתים", אמרה תאיר.

"אז אולי יש עוד מקומות ששמרו דוגמאות כנשק ביולוגי? אולי אפילו פה בארץ?"

"זה עדיין שמור ממש טוב, ואף אחד לא ייתן לדוקטורית מזויפת עם שם של פרח לגנוב אותן".

ולאדי פלט קללה ברוסית. "אני לא יודע מה היא זוממת, אבל זה בטח לא טוב".

"אנחנו יודעים שהיא נהנית לשקר", אמרה תאיר, "אז עכשיו היא משקרת להם. היא בטח תביא להם מבחנה עם מים, תצלם אותם מנסים להדביק את עצמם במחלה שנכחדה במאה הקודמת, ואז תצחק עליהם באינטרנט".

"אני מקווה", נאנח ולאדי. "אני אמשיך לעקוב אחריהם".

"אוקי. תעדכן אותי אם קורה משהו מעניין".

תאיר חזרה לסמינר שלה. אבל לאחר כמה דקות שוב פתחה את הקישור וקראה את השרשור. לא ייאמן. מישהי נסעה עד יפן כדי להדביק את הבנות שלה במחלה לא נעימה, וגם אחרי שהבת אושפזה בבית החולים בגלל מחלה אחרת ולקתה בסיבוך היא עדיין משוכנעת שפעלה נכון. תאיר נאנחה, סגרה את הדפדפן וחזרה לעבוד. מועד ההגשה לא ידחה את עצמו.

רעואלה סיימה לעבור על פירוט הגנום של נגיף האבעבועות השחורות שהחוקרים, באדיבותם הרבה, העלו לאינטרנט. כמה יפה מצידם לחלוק עם האנושות את הידע הזה. אומנם עדיין לא קיימת הטכנולוגיה שתאפשר להשתמש בזה כדי לייצר מחדש את הנגיף הנכחד, אך רעואלה לא הייתה זקוקה לטכנולוגיה. היא החזיקה ביכולת לשנות ביולוגיה, כוח שהשיגה רק לפני כשנתיים כששכנעה את העיתונאי הכושל מתי אורן לפרסם "תחקיר" על קשר בין בדיקות דם לשבץ. היא אחזה במבחנה עם נזלת של השכן שחלה בשפעת, ששכנעה אותו לתרום לה אותן כדי "לקחת אותן לאבחון הווירוס המדויק במעבדה". היא היססה לרגע. הכוחות האלה מיועדים לה, להשפיע על צורתה החיצונית. אם תשתמש בהם על יצורים אחרים, הכוחות ייפגעו, ייחלשו. יהיה לה קשה יותר לשלוט בהם. היא תיאלץ לחדש אותם שוב, למצוא סוכן נוסף שיפיץ את הכזבים בשמה.

ועדיין, היא חייבת נשק שתוכל לאיים בו על בני משפחתה ממישור האסטר, אם הם ינסו לכפות עליה לחזור לשם. זה העיקר. הם חזקים ממנה כרגע. המצב הזה לא יכול להימשך.

רעואלה הידקה את אחיזתה במבחנת השפעת, הביטה בדפים המודפסים הפזורים על כל הרצפה עם פירוט הגנום של האבעבועות השחורות והתרכזה. היא חשה את הנגיפים משתנים.

שעתיים לאחר מכן היא הניחה את המבחנה הסגורה, הכינה לעצמה קפה וישבה לנוח. זהו, הנגיף מוכן. כל מה שהיא צריכה עכשיו זה לזמן את המתלהבים למסיבת ההדבקה, לתת להם את המבחנה וכדור השלג יתחיל להתגלגל, יצבור עוצמה ויביא לה את הכוח לעמוד מול אביה.

היא כבר התכוננה להיכנס לקבוצת הקונספירציה כשגילתה נקודת תורפה בתוכנית. הנגיף הזה במבחנה הוא מחלה קשה. הגנים האסטריים שלה גברו היטב על מחלות קלות, אבל הצד האנושי שלה נשאר פגיע לקשות. כשמגפת האבעבועות שטפה את הכפר בספרד שגרה בו אז, היו לה כוחות ריפוי שהשיגה כמה שנים קודם לכן. מאז המצאת החיסונים והאנטיביוטיקה כבר לא השתלם לה להשקיע בתחזוקת הכוחות הללו, והם נעלמו.

היא נכנסה שוב לאינטרנט. מתברר שבחברה שאינה חשופה אליה דרך קבע המחלה עלולה להרוג את כל החולים. החיסון טוב רק לכמה שנים, כך שאיש כיום אינו מחוסן לה – גם לא אלה שעוד הספיקו לקבל את החיסון כתינוקות. יהיה טיפשי אם היא תהרוג את עצמה. לפחות לעצמה היא תדאג לחיסון.

אין ברירה, היא תצטרך לבזבז עוד מכוחות השינוי. היא נכנסה שוב לאינטרנט לחפש את הגנום של נגיף אבעבועות הפרה, ששימש לחיסון נגד המחלה האנושית.

"תאיר, הם הולכים על זה".

"על מה?"

"מסיבת ההדבקה שלהם. הם קבעו מועד ומקום".

"ולאדי, אני בסופר".

אילת עצרה את העגלה ושאלה, "מה העניין?"

"מסיבת ההדבקה באבעבועות שחורות".

"אוי, נו. זה לא יכול להיות", אמרה אילת. "זה בטח אבעבועות רוח".

"זה לא רחוק מהבית שלך", אמר ולאדי בטלפון.

"נראה לך שאני אלך לשם?" שאלה תאיר. "מה אם החמנית הזו תביא איזה ילד עם אבעבועות רוח להשתעל על כולם?"

"הם בטוח היו חולים באבעבועות רוח", אמר ולאדי. "אפילו הילדים שלהם בטח כבר חלו. הם הרי מדביקים אותם בכוונה לפעמים. ויש למחלה הזאת סיבוכים קשים!"

"בעצם גם אני חליתי באבעבועות רוח כשהייתי ילדה", אמרה תאיר.

"לא, אל תלכי", אמר ולאדי. "האישה הזאת פושעת. אנשים כמעט מתו כי היא שכנעה אותם להימנע מוויטמין C ואז הפחידה אותם מבדיקות דם. עכשיו יש לנו הזדמנות לתפוס אותה. אני אדווח עליה למשטרה".

תאיר משכה בכתפיה. "בהצלחה עם זה", אמרה.

"אני אשב להם על הראש", אמר ולאדי. "היא חייבת לשלם על מה שהיא עשתה. חסידה מהעבודה שלי היא אולי לא הוויטמין הכי חיוני בחפיסה, אבל היא אישה טובה. לא הגיעה לה לחלות בצפדינה בגלל השקרנית הזאת. היא כמעט מתה".

"אני איתך", השיבה תאיר. "גם אני חושבת שהיא צריכה לשבת בכלא. אבל אתה באמת חושב שבמשטרה יתייחסו ברצינות להסבר שלך על השמות הבדויים?"

"אם לא אנסה, בטוח לא יעשו כלום".

ולאדי ניתק והן חזרו לאסוף את המצרכים. תאיר עצרה ליד מדף הפסטה. "מה אם היא באמת מתכננת להביא איזה ילד חולה במשהו?"

"באבעבועות רוח?" שאלה אילת. "אמרת בעצמך שהם כבר מחוסנים".

"לא, במחלה יותר רצינית. למשל חצבת? זה נורא מדבק".

"הם מחוסנים גם לזה", אמרה אילת.

"אבל הילדים שלהם לא. היא אספה כמה תמימים שלא מחסנים ועכשיו היא תדביק את הילדים שלהם בחצבת ותפיץ את המחלה. וכל זה ליד הבית שלנו!"

"אנחנו מחוסנות", אמרה אילת.

"החיסון לא תופס לכולם".

עיניה של אילת התרחבו. היא מיהרה לבדוק משהו בטלפון שלה.

"הנה, יש מסכות שיכולות לסנן אפילו חצבת", אמרה. "קוראים להן N95. בטח יש בבית מרקחת. ואם לא, אמא שלי יכולה להשיג לי מבית החולים".

"שווה להתכונן", הסכימה תאיר. "האישה הזאת כבר עשתה דברים איומים".

"כן. שעות בזבזתי על הניסיון להכין את הלחם ההוא", אמרה אילת, מתייחסת למתכון הגרוע שפורסם בעיתון עם התחקיר השקרי על בדיקות הדם והשבץ. "היא אשמה בכל הקמח שבוזבז!"

"טוב שאת איתי כדי להזכיר לי מה חשוב!" אמרה תאיר ודחפה את העגלה לכיוון מוצרי האפייה.

רעואלה עיצבה לעצמה פנים חדשים לכבוד המפגש המתקרב. לראשונה מזה זמן רב זה דרש ממנה מאמץ. יצירת הנגיפים גזלה מכוחותיה. צפוי – אבל עדיין מתסכל. כעשרים אנשים נרשמו למפגש "חיסון טבעי נגד אבעבועות שחורות". לאחר שקבעה אותו נזכרה שהקבוצה פומבית, ושלחה לכולם הודעה פרטית על הקדמת המפגש בשלוש שעות, כדי שאם מישהו יבוא לרחרח הם כבר לא יהיו שם.

הגיע הזמן לצאת. רעואלה נטלה את המבחנה המסוכנת והניחה אותה בתיקה. את עצמה חיסנה בנגיף אבעבועות הפרה כבר לפני שבועיים. רק הפתיים ייפגעו.

היא הלכה ברחוב. היה יכול להיות כל כך קל לפזר את זה כאן בין האנשים. אבל לא, הם צריכים לעשות את זה לעצמם, אחרת היא לא תשיג את הכוח הנחוץ לה נגד אביה.

היא הגיעה למקלט הציבורי הנטוש מאחורי הגינה, ירדה במדרגות לחלל המחניק והדליקה את האורות.

צבע הבטון האפור של החדר הגדול היה מדכא. כמה מזרנים מתפוררים היו פזורים על הרצפה, ורעואלה ערמה את כולם ליד אחד הקירות. כך המקום נראה פחות מבהיל. האוויר היה מאובק. על אחד הקירות הודבק טפט מתקלף של דובונים על נדנדות, ניסיון עלוב להצהיל את רוחם של ילדים. לא המקום המתאים ביותר למסיבה עליזה, אך הוא התאים היטב לצרכיה.

"שלום, יש פה מישהו?" שאל קול נשי מכיוון המדרגות.

"אני פה למטה", קראה רעואלה.

למקלט נכנסה אישה כהת שיער בשמלה פרחונית וסנדלים, עם משקפיים גדולים וורודים על עיניה. גם התיק הקטן שלה היה פרחוני. בידה השמאלית היא אחזה סל גדול.

"את ד"ר יאבד?" שאלה.

"כן". רעואלה לחצה את ידה. "ואת?"

"מיכאלה קופליק", אמרה האישה וחייכה חיוך שנמוג במהירות. "חשבתי שנבלה במקום יותר נחמד".

רעואלה הוציאה את המבחנה מתיקה והראתה אותה למיכאלה. "גם אני קיוויתי, אבל בממסד לא אוהבים את מי שחושב מחוץ לקופסה". היא החזירה את המבחנה לתיק עד שיבואו השאר.

מיכאלה הנהנה. "אולי באמת נבון יותר לעשות את זה במקום מוסתר".

קול טפיפות עקב נשמע מהמדרגות.

"שלום", נשמע קול נשי נוסף, עמוק ונמוך יותר.

האישה שנכנסה לבשה מכנסיים וחולצה מחויטים, נעלי עקב נמוכות ושערה היה קצר ומסודר. בידה אחזה תבנית שהדיפה ניחוח מתוק של שוקולד.

"אין איפה לשים את האוכל?" שאלה.

"גם אני הבאתי כיבוד", אמרה מיכאלה.

"נעלה אחר כך ונשב בגינה", השיבה רעואלה.

"אני עו"ד גילה הוד", אמרה האישה החדשה. "ואתן?"

"אני מיכאלה, וזו ד"ר חמנית יאבד שהביאה לנו את הווירוסים", אמרה מיכאלה.

גילה לחצה את ידה. "חמנית זה שם יוצא דופן", אמרה.

"ההורים שלי אהבו שמות פרחים אבל אני הבת השמינית". רעואלה קרצה. "בסוף התחילו להיגמר להם הפרחים. אתן לא רוצות לדעת איך קוראים לאחותי הצעירה".

שתיהן צחקו.

הן המשיכו לשוחח עוד שעה קלה, אך אף אחד אחר לא הגיע. "אני הולכת לברר מה קורה עם האחרים", אמרה מיכאלה לבסוף. "אספתי את הטלפונים של כולם".

היא יצאה למדרגות ורעואלה שמעה את צעדיה מתרחקים.

"אז איך השגת את המבחנה?" שאלה אותה גילה.

"אני ממש מעדיפה לא להרחיב על זה. הבטחתי לאנשים שלא אחשוף אותם", אמרה רעואלה.

גילה הגיבה בחצי הנהון. "ברור. שפתיי חתומות", ענתה.

רעואלה הסתכלה בשעונה. כבר מאוחר. רק שלא יבואו להפריע להם.

מיכאלה חזרה. פניה נראו עגומים.

"איפה האחרים?" שאלה רעואלה.

"לא יבואו. לדנה התקלקלה המכונית בדרך והיא מחכה לגרר. לאחרים השתנו פתאום התוכניות ברגע האחרון. טלי צריכה לקחת את הילדה לחוג בלט אחרי שהבן זוג שלה נתקע בעבודה. דור נזכר שהוא צריך להשקות את הסחלבים, וזה תהליך של שעתיים". היא הרימה מעט את קולה. "ואילן! הוא הבטיח לי שהוא מגיע, ועכשיו הוא אמר לי שהוא החליט לראות מה קורה לנו, ואולי יבוא להידבק מאיתנו. אוף! פחדנים! יש להם הזדמנות פז לחזק את הגוף והם משליכים אותה".

"לא נורא", אמרה גילה. "אנחנו נראה להם איך אנחנו מתמודדות עם זה".

זהו? רק שתיהן? טוב, לפחות עדיין יהיו לה שני מוקדים של מחלה מאוד מדבקת. חוץ מזה, אם היא תחזור בה עכשיו היא לעולם לא תצליח לשכנע אותן לבוא שוב. היא שלפה את המבחנה מתיקה ופתחה אותה. היא רחרחה אותה בעצמה, כדי להפגין בפניהן את ביטחונה העז בריפוי הטבעי והושיטה להן אותה. "הצטיידתן מראש בכל הוויטמינים שדיברנו עליהם?" שאלה.

"כן", אמרה מיכאלה. "היה לי הכול בבית. ויטמין A, C, D, E, B6 ו-K. כבר התחלתי לקחת בכמויות גדולות". היא הרימה את המבחנה אל חוטמה ורחרחה אותה.

"לי היו חסרים שלושה, אז קניתי", אמרה גילה. גם היא לקחה את המבחנה, ולפני שרעואלה הספיקה לעצור בעדה שתתה חצי ממנה.

"רגע!" פלטה רעואלה. אבל מיכאלה אמרה, "רעיון נהדר", לקחה את המבחנה וגמעה את כל מה שנותר בה.

"אבל מה אם האחרים בכל זאת ירצו?" שאלה רעואלה. הן חיסלו את מלאי הנגיפים!

מיכאלה החזירה לרעואלה את המבחנה הריקה. "מה הבעיה? שיבואו להידבק מאיתנו".

לא נשאר עוד מה לעשות. הן עלו לגינה והתיישבו ליד שולחן פיקניק בצידה השני. מיכאלה הוציאה פירות מהסל וגילה פרסה את העוגה שלה. הן בילו שעתיים נעימות בפטפוטים על ויטמינים, אנרגיות ופיתוח עמידות למחלות.

רעואלה סיפרה להן על קורותיה כרופאה מתנגדת רפואה מערבית כיד הדמיון הטובה. "ריפאתי פעם מישהו מכלבת עם ויטמין C", אמרה.

גילה פערה את פיה. "איך לא שמענו על זה?" שאלה.

"השתיקו את זה כמובן. יש הרבה כסף בחיסוני הכלבת. המון!"

"מה? איך?"

"איימו עלי שאם אוציא על זה מילה, יעלימו אותי", אמרה רעואלה. "ולזה שהבריא נתנו המון כסף והיום הוא לא בארץ". השקרים קלחו מפיה בקלות.

"ועכשיו הוא מחוסן טבעית נגד כלבת?" שאלה מיכאלה.

"בטח! לכל החיים", אמרה רעואלה מיד.

"אפשר לארגן לילדים? ככה לא אצטרך לדאוג כשניסע להודו להתחזק בטבע בשנה הבאה", אמרה מיכאלה.

רעואלה הצטערה לרגע שבזבזה מכוחותיה על האבעבועות השחורות. היה לה כנראה קל יותר להשיג כלבת. אבל אז היא נזכרה שכלבת לא מדבקת מאדם לאדם. זה היה יכול להיות מבדר, אבל פחות התאים למטרתה.

"אני חושבת שכן", אמרה. "באמת חשוב להתחיל את הטיפול בוויטמינים כמה שיותר מהר, רצוי לפני ההדבקה –" היא השתתקה. ניידת משטרה חנתה בכניסה לגינה. שוטר ושוטרת הלכו לעבר המקלט. מישהו הלשין.

"אני מציעה שנתפזר", נחפזה לומר. "הממסד בעקבותי!"

"הם לא יעצרו אותנו", אמרה גילה. "אני עורכת דין. יש לנו זכות…"

"מה שעשינו לא חוקי!"

"למה?" שאלה גילה. רעואלה תהתה אם היא באמת עורכת דין, או שקנתה את התואר באינטרנט.

"תבדקי את פקודת בריאות העם", אמרה רעואלה. זאת אפילו הייתה האמת. "אני ממש מעדיפה שנלך".

השוטרים נכנסו למקלט. שלוש הנשים ארזו את שארית הכיבוד ויצאו מהגינה.

"להתראות", קראה רעואלה. הן החליפו נשיקות, והלכו לדרכן. רעואלה חזרה הביתה. עכשיו כל שנותר לה זה לחכות.

תאיר בלעה בדמיונה כדור נגד בחילה, פתחה לעצמה פרופיל פייסבוק מזויף וקראה לעצמה שרון שני. ולאדי דיווח שהשוטרים ראו שהמקלט חשוך והלכו. הוא ניחש שדוקטור פרח, כפי שהחל לקרוא לה, פתחה ערוץ תקשורת פרטי עם שוחרי המחלות הטבעיות ושינתה את מועד הפגישה. הם החליטו לנסות להסתנן פנימה. אבל מפיצת השמועות הסתננה בעבר לקבוצה של תאיר, ואין ספק שהיא תזהה את כולם. יהיה עליהם להשתמש בשמות מזויפים.

לקבוצה הפומבית תאיר התקבלה כמעט מיד. היא קראה את הפוסטים בעיון ותהתה איך להשתלב. היא לא הייתה בטוחה שתצליח להגיב בצורה אמינה. היא ניסתה לשאול שאלות זהירות, סיפרה שאחותה הגדולה בהיריון ומתכוונת לחסן את התינוק העתידי, ושהיא עצמה מבררת את העניין. כשסיפורי הניסים והנפלאות נחתו עליה היא הודתה לכולם ואמרה שזה מזעזע או שלא ידעה על זה כלום.

בימים הבאים למדה לזהות מיהם הגולשים הדומיננטיים בקבוצה. חלקם ניהלו אותה בפועל, ואחרים היו פעילים מאוד וענו בביטחון עצמי רב תשובות הזויות.

"מאיפה המידע?" שאלה אחד מהם, וקיבלה קישור לדף עם הסבר מוזר שאיש לא חתום עליו, שהופיע באתר חופשי לשיתוף קבצים. היא שאלה את ולאדי אם הוא חושב שדוקטור פרח כתבה אותו.

"אולי", ענה, "אבל את זוכרת אילו אתרים מרשימים היא הכינה בפעמים הקודמות?"

אולי באמת הכל כאן עבודה שלה, דפי הסבר שתוכננו להראות כאילו גולשים מהשורה הכינו אותם. מסיבת ההדבקה באבעבועות שחורות נשמעה כמו בדיחה על חשבון המשתתפים התמימים בקבוצה, אבל ההסברים המוזרים שהאנשים המשיכו לקשר אליהם היו עניין מושקע הרבה יותר ולטווח ארוך. מה היא מנסה להשיג? אולי לעורר שוב היסטריה המונית על לא כלום, ממש כפי שעשתה בעבר?

"זרקו אותי מהקבוצה", כתבה רוחמה בשיחה הפרטית שלהם.

"למה?" שאל ולאדי.

"לא הצלחתי להתאפק. הסברתי למישהו שרופאים בארץ מקבלים שכר מקופת חולים ולא מוכרים חיסונים, ולכן ההמלצות שלהם בתחום מהימנות. חמש דקות אחר כך הקבוצה נעלמה לי".

צריך להיזהר, חשבה תאיר. היא תמשיך באותו קו שנקטה בו עד כה – להתפעל מכל מה שכותבים לה.

היא נכנסה לקבוצה וכתבה, "אחותי לא מוכנה להקשיב למה שאני אומרת לה. איך אפשר לפחות להקטין את הנזק הצפוי?"

השרשור התמלא מיד בהמלצות על ויטמינים, תמיסות פלאים ושרשראות לתינוקות. תאיר נרעדה למחשבה על תינוק נחנק משרשרת, אבל הודתה לכולם על העצות. מתוך סקרנות בדקה חלק מהתכשירים שהציעו לה. אלוהים אדירים! הם אפילו לא מפוקחים. השד יודע מה הם מכילים.

מישהו עושה מזה כסף, חשבה. התכשירים האלה יקרים. אולי ד"ר פרח מוכרת את הדברים האלה? אולי היא מרוויחה מפיזור ההפחדות? בפעמים הקודמות היא הכינה אתרים שלמים, מקורות מידע בדויים. ההונאות שלה היו מושקעות. ימים של עבודה. אבל בשביל מה? אולי היא מעמידה פנים שהיא מדביקה אנשים באבעבועות שחורות, ואז מוכרת להם את הוויטמינים כדי "להגן" מהמחלה?

עוד כמה ימים חלפו. גם ולאדי הועף מהקבוצה. "ניסיתי להזהיר מישהי בפרטי מעצה גרועה", כתב. "היא הלשינה".

גם אלעד הושלך מהקבוצה בבושת פנים. תאיר החליטה להיזהר אפילו יותר.

"אחותי לא מוכנה לשמוע", כתבה. "חשבתי אולי כדאי לנסות להדביק את האחיין החדש במחלות לפני שהיא תספיק לחסן אותו, וככה המחלה תגן עליו מהחיסון. איך אני עושה את זה?"

בתוך רגע ענה מישהו בשם דור, "יש אבעבועות רוח בגן של הילדים שלי".

"הילד עוד לא נולד", כתבה תאיר.

"יש לך עוד זמן. החיסון רק בגיל שנה".

טלי, ששאלה פעם על אדמת, כתבה, "אני לא חושבת שזה הגון להדביק את הילד של אחותך בלי שהיא יודעת. תבקשי ממנה רשות".

צודקת, חשבה תאיר, אך כתבה, "אני רק בודקת אפשרויות".

"אבל ככה היא תוכל להקדים את החיסון, ולא יצטרכו לחסן אותו", כתב דור לטלי.

תאיר נרעדה, אבל כשניסתה לענות ההודעה נעלמה. היא חששה כבר שגם אותה זרקו מהקבוצה, כשהודעה פרטית קפצה לה.

"שלום שרון", כתבה לה מיכאלה, אחת ממנהלי הקבוצה.

"שלום", כתבה תאיר. "מחקת את ההודעה שלי?"

"אני מתנצלת. בשבוע האחרון החלטנו למחוק שאלות על הדבקה מכוונת כי מסתבר שזה לא חוקי, וידוע לנו שמישהו מלשין למשטרה".

"למה שמישהו יעשה דבר כזה?" שאלה תאיר והוסיפה פרצופון עם פה פעור.

"זה בעיקר שליחים של חברות התרופות", כתבה מיכאלה. "אני רק רוצה להבהיר שאסור לך לעשות שום דבר מאחורי הגב של אחותך".

"אני מאוד מודאגת", כתבה תאיר בתגובה. "היא צריכה ללדת עוד שבוע והיא לא מוכנה לקרוא את החומרים שאני שולחת לה בטענה שהם פייק ניוז. היא תחסן נגד צהבת B, אין לי מה לעשות בנוגע לזה. אבל אולי אוכל לעשות משהו לפני החיסונים של גיל חודשיים. בדיוק התחלתי לקרוא עליהם".

"אני מבינה", כתבה מיכאלה. "תשמעי, אני אוסיף אותך לקבוצה סודית שפתחנו כדי להתחמק מהטרולים שמודיעים למשטרה. תוכלי לקבל משם רעיונות".

"ממש תודה!" כתבה תאיר. היא הצליחה!

הטלפון של "חמנית" צלצל. רעואלה ענתה.

"שלום ד"ר חמנית", אמרה מיכאלה.

"איך את מרגישה, יקירתי?" שאלה רעואלה.

"אני חושבת שזה מתחיל", אמרה מיכאלה.

"טוב שהתקשרת".

"עלה לי החום לפני שעה. איך את מרגישה?"

"אני בסדר בינתיים", אמרה רעואלה, "אבל באמת לקחתי כמויות גדולות מאוד של ויטמינים. ואני בכל זאת לא חושבת שהיה חכם ששתיתן את המבחנה. אני התכוונתי רק שתריחו. אולי זה יחמיר את המחלה הראשונית, אז אל תיבהלי אם החום יהיה גבוה. מה את מרגישה בינתיים?"

"יש לי חום, כאב ראש וקצת בחילה", אמרה מיכאלה. "לקחתי עוד ויטמינים והבחילה קצת החמירה".

"זה צפוי", אמרה רעואלה. "זה יימשך כמה ימים וכנראה תהייה גם פריחה קלה, ואז החום יירד ותחלימי. אבל תמשיכי לקחת ויטמינים!"

"ברור", אמרה מיכאלה. "דיברתי עם גילה קודם והיא עוד מרגישה בסדר".

"זה מאוד אישי. אני בטוחה שגם היא תחווה מחלה קלה. אמרת גם למשפחה לקחת ויטמינים, נכון?"

"ברור. בעלי והילדים כבר לוקחים. לא אמרתי להם למה, רק שחטפתי איזה וירוס וכדאי שהם ייקחו מראש ויטמינים להגנה".

"מצוין!" אמרה רעואלה. "ככה כולכם תהיו מחוסנים טבעית. זה הכי טוב שאפשר!"

"תודה, ד"ר חמנית".

"בכיף, אני פה בשבילך".

רעואלה ניתקה את השיחה, והלכה להביט מהחלון. אחרי ששתי הפתיות האלה יסדרו לה את הכוחות שביקשה, היא תצטרך לשקם את יכולת השינוי שלה. אבל דיה לצרה בשעתה.

כשתאיר נכנסה לקבוצה הסודית שוב ראתה הודעה מאת דנה, אחת המשתתפות, שכתבה, "כבר עבר שבוע וחצי מהפגישה שלכן. משהו התקדם?"

מיכאלה ענתה, "אני חולה כבר יומיים. אבל זה ממש לא נורא".

תאיר רכנה לעבר צג המחשב. חולה? במה?

גם גילה, המנהלת השלישית לצד מיכאלה וחמנית יאבד, הגיבה, "אני עוד בריאה".

שתיהן היו כנראה במפגש ההדבקה המסתורי, ועכשיו מיכאלה לקתה בנגיף קל ונדמה לה שזו המחלה שהודבקה בה.

דנה שאלה, "אז אפשר לבוא להידבק?"

"את לוקחת את הוויטמינים?" שאלה מיכאלה.

"לא, הפסקתי אחרי שהחמצתי את הפגישה".

"אז תתחילי לקחת ובואי עוד ארבעה ימים".

"קבענו", כתבה דנה. "אבל זה יהיה עדיין מדבק?"

סוף סוף חמנית התערבה: "כן. אפילו יותר מעכשיו!"

"מעולה!" כתבה דנה. "אני מתחילה שוב עם הוויטמינים".

למחרת בערב תאיר הגישה סוף סוף את הסמינר שלה ונכנסה לאינטרנט כדי לחפש עבודה לקיץ, אבל הדפדפן נפתח אוטומטית על קבוצת המחלות הסודית והודעה חדשה קפצה שם. "זהו, גם לי עלה החום", כתבה גילה. "אפשר לבוא להידבק גם ממני מי שרוצה".

"ולי מתחילה פריחה בפה", כתבה מיכאלה.

פריחה אחרי כמה ימי מחלה? תאיר מיהרה לחדרה של אילת וקראה כבר בדרך לשם, "היא באמת הדביקה אותן במשהו!"

היא פתחה את הדלת. אילת ישבה על המיטה שלה בטרנינג ובחולצה הקרועה שאהבה לישון בה, רגליה על השולחן שלה ואכלה פופקורן מול סרט בנטפליקס. "איך את יודעת?" שאלה.

"מיכאלה אומרת שהתחילה לה פריחה אחרי כמה ימי חום. ולשנייה בדיוק עולה החום".

"כן, זה מתאים", אמרה אילת. "כמה ימי דגירה, והתפרצות של מחלה".

"קראתי על חצבת. זה מתאים גם לתקופת הדגירה וגם לסימנים".

"אל תקפצי למסקנות. יש הרבה מחלות עם חום ופריחה. לא מאבחנים דרך האינטרנט".

"והילדים שלהן לא מחוסנים בכלל!" אמרה תאיר.

אילת קיללה. "הן עלולות לפגוע בילדים שלהן ככה. אבל קשה לי להאמין שזו חצבת. הן בטוח מחוסנות. ההורים שלהן מהדור שזוכר חצבת".

"מי יודע?"

"רק רופא יידע. הן חייבות לראות רופא".

דממה השתררה לרגע, ואילת המשיכה, "אבל אין סיכוי שהן ילכו לרופא. אולי אפשר לשלוח לשם עובדים סוציאליים. אני אתייעץ עם אמא. אגיד לה לדווח לעובדת הסוציאלית של בית החולים. אם הן חולות במשהו חמור אז יש קטינים בסכנה".

תאיר הלכה לוודא שהמסכות שקנו לא נעלמו בטעות. מה שבטוח בטוח.

רעואלה!

כן, אבא.

את זוממת משהו?

מה פתאום? אני רק חיה כאן בין בני התמותה כי החיים בין אסטרים איומים לי מדי.

אז למה אני מרגיש שמתפשט ממך משהו ערמומי מהרגיל?

לעזאזל, הטלפתיה שלו הייתה חזקה בהרבה משלה, והקירבה המשפחתית אפשרה לו לחוש אותה אפילו יותר מאסטרים אחרים שהיו לידו. והיא לא רגילה כמוהם לחסום את עצמה, כי כאן בין בני האדם איש לא יכול לקרוא אותה.

הכול כרגיל, אבא, חשבה אליו, והקפידה לחסום כל דבר אחר. אני מתכננת איך להשיג עוד כוחות. זה יערב מוות של בני תמותה. זה מה שאתה מרגיש.

וזה הכול?

זה הכול, אבא.

הוא השתתק. היא נשמה לרווחה והתקשרה לבדוק מה מצב החולות. אצל מיכאלה הפצעים בפה נעלמו והיא התכסתה בפריחה עדינה. החום הגבוה ירד. אצל גילה הפריחה רק החלה והיא התלוננה שכואב לה בפה. מצוין! התסמינים מתקדמים בדיוק לפי המצופה. רק עוד קצת והכוחות שביקשה יהיו שלה.

"זהו, אני מתחילה להחלים", בישרה מיכאלה בקבוצה.

"אבל לא הספקתי לבוא להידבק", כתבה דנה.

"תבואי אלי", כתבה גילה, "בדיוק מתחילה לי פריחה כמו של אדמת".

"את גרה רחוק".

"את עדיין יכולה ללכת למיכאלה", כתבה רעואלה. "בדרך כלל יש שוב עליית חום קלה אחרי ההחלמה הראשונית. היא עדיין מדבקת".

"זה באמת לא כזה נורא כמו שמפחידים", ענתה מיכאלה.

"טוב, לאנשים פעם לא היו כל הוויטמינים שאת לקחת", הוסיפה טלי.

"וגם היו הרבה הגזמות כדי לדחוף את החיסונים נגד המחלה. ד"ר חמנית צדקה, זה עבר די בקלות. הפריחה מאוד עדינה וירד לי החום", כתבה מיכאלה.

רעואלה שילבה את אצבעותיה מול מסך המחשב. "חכי עוד קצת לשלב השני, חמודה שלי. רק עוד קצת", מלמלה.

"אני מרגישה ממש חולה", כתבה גילה. "ד"ר חמנית, מה המצב אצלך?"

רעואלה ענתה, "אני כמעט לא חולה, אבל אני רק הרחתי את התמיסה ואתן שתיתן אותה. בגלל זה אצלכן חמור יותר. היה עדיף להסתפק בהרחה כמוני".

"נעבור את זה עם הוויטמינים", כתבה גילה. "העיקר שהוכחנו שהמחלה הזו לא כזו נוראית כמו שהממסד ניסה לשכנע אותנו כדי שנסכים להיות עדר צייתן!"

תאיר חתכה ירקות לארוחת הערב כששמעה מהטלוויזיה הפתוחה אות של מבזק חדשות מיוחד. היא הלכה לסלון. הקריינית אמרה על רקע המחסום הסגור המאויש בשוטרים במסכות פנים בכניסה ליישוב, "סגר הוטל לפני כשעה על כפר שקמים שבצפון לאחר שהתגלתה בו חולה במחלה מסוכנת. כל מי שביקר בכפר שקמים בשבוע האחרון מתבקש לפנות בדחיפות ללשכת הבריאות הקרובה לייעוץ ולקבלת טיפול מונע".

הדלת נפתחה ואילת נכנסה הביתה. היא הייתה חיוורת כסיד.

"זו באמת אבעבועות שחורות!" היא קראה.

תאיר בהתה בה. "מה?!"

"אמא אמרה לי עכשיו!"

הקריינית המשיכה, "לשכות הבריאות יהיו פתוחות במהלך הלילה עבור כל מי שביקר ביישוב. הציבור מתבקש לעזור באיתור כל מי שביקרו בכפר שקמים בשבועיים האחרונים ולדווח למשרד הבריאות. הסגר יהיה בתוקף עד להודעה חדשה".

אילת התיישבה על הכורסה ונראתה מרוקנת. "דיברתי עם אמא עכשיו. היא נדנדה ונדנדה עד ששלחו עובד סוציאלי לבדוק אצל המיכאלה הזו, והתברר שהיא חולה מאוד ומכוסה שלפוחיות מוגלתיות בכל הגוף. הוא צילם את השלפוחיות ושלח למשרד הבריאות, ושם זכרו את הדיווח של ולאדי למשטרה והפעילו ישר את כל פקודות החירום".

"בגלל זה הסגר?" שאלה תאיר.

"כן. אמא אמרה שייקחו חיסונים ממלאי החירום של הצבא כדי לחסן את כל מי שבא איתה במגע". היא הניחה יד על ראשה. "אלוהים, זה מפחיד! למדנו על המחלה הזאת. היא חיסלה כפרים שלמים בדרום אמריקה!"

"יש חיסונים?"

"כן, בצבא, למקרה של מלחמה ביולוגית. אם מחסנים מהר זה מונע את המחלה".

"אז העובד הסוציאלי יהיה בסדר".

"הוא כן, אבל המשפחה שלה לא! אמא אמרה שעבר יותר מדי זמן מאז שנחשפו. אבל הם עוד לא חולים אז ינסו לחסן גם אותם בכל זאת".

"הם יודעים שהייתה עוד אחת? הגילה הזאת גם חולה".

"הזכרתי את זה לאמא, והיא אמרה שהיא תתקשר שוב למשרד הבריאות. ישלחו גם אליה אנשים. אני מקווה שגם היא גרה ביישוב קטן ולא בעיר".

"ומה עם ד"ר פרח? היא כתבה שהיא הריחה את זה".

"מנסים לאתר אותה".

תאיר מיהרה למחשב, לגייס את חבריה. הם חייבים לאתר את ד"ר פרח! חיי אנשים תלויים בזה.

רעואלה עקבה אחרי מהדורות החדשות. הרשויות עלו על המתרחש מהר מכפי שציפתה והטילו סגרים על שני יישובים בארץ. והחיסונים! היא לא ידעה שיש בישראל מלאי של חיסוני חירום. היא חשבה שיצטרכו להביא אותם מחו"ל וגם זה רק אחרי שהנגיף כבר יתפשט ויפיל קורבנות. שתי החולות הראשונות הגיעו לשלב הקשה של המחלה, אבל כל האנשים מסביבן חוסנו מיד. כמו כן, תרופות ניסיוניות עשו את דרכן לישראל. לא היה לה מושג שמישהו טרח לפתח תרופות למחלה שנכחדה כבר. בני משפחותיהן של מיכאלה וגילה החלו להראות תסמינים, אבל הם יטופלו בתרופות החדשות.

כל הנדבקים האלה, הם ישרדו. אסור להם לשרוד! ממתי משרד הבריאות מתפקד ביעילות כזאת? היא לא לקחה את האפשרות הזאת בחשבון!

לא, היא לא תיכנע. הקנונייה שלה תעבוד. היא צריכה יותר חולים. היא תגרום להם להדביק את עצמם, וכל אחד יחזור ליישוב שלו, והכמות תהיה גדולה מדי לפקידונים של משרד הבריאות. שתי הטיפשות האלה חיסלו לה את מלאי הנגיפים. מבטה נפל על המבחנה עם נגיף אבעבועות הפרה שבו השתמשה כדי להתחסן. הוא אפילו קרוב משפחה, היא לא תצטרך להשקיע הרבה כדי לשנות אותו לגירסה המסוכנת. רעואלה לפתה את המבחנה.

תאיר הפסיקה לחפש עבודה. ממילא המדינה פעלה בהילוך נמוך. גם במקומות שלא היו בסגר אנשים מיעטו לצאת למקומות ציבוריים מאימת המחלה. שמועות על מלחמה ביולוגית הסתובבו בין האנשים, על סוכן אויב שמסתובב במדינה ומדביק אנשים במחלה מהעבר. חלק מהאנשים עטו מסכות פשוטות שקנו בבית המרקחת. המסכות הפשוטות האלה לא יעזרו נגד אבעבועות שחורות, אבל ככה הם לפחות הרגישו מוגנים. ואחרי שמיכאלה מתה שלשום, כולם נזהרו. אילת אמנם הייתה עדיין סטודנטית אבל קיבלה הודעה שייתכן שיגייסו את הסטודנטים לעבודה כצוות עזר רפואי אם הסגרים והחיסונים לא ימנעו את התפשטות הנגיף, וייווצר מחסור בצוותים רפואיים.

הודעת טקסט קפצה לה בטלפון. אילת: "אמא אומרת שגם החולה השנייה מתה. עוד מעט יפרסמו".

"מה קורה עם המשפחות?" שאלה תאיר.

"בשליטה. הם קיבלו חיסון וגם את התרופות הניסיוניות, אז המחלה שלהם בינתיים קלה יותר. הם ייצאו מזה כנראה".

"יופי. ילדים מסכנים".

"ומכל שאר המגעים אף אחד לא חולה בינתיים. כנראה החיסונים המהירים עזרו. כולם כמובן בהסגר".

תאיר פתחה את המחשב לעדכן את חבריה.

"היה משהו בקבוצה הסודית? כי בפומבית מישהו כתב משהו מוזר על פגישה, וזה נמחק מהר", כתבה לה יוליה.

תאיר ענתה: "אתמול היו שם בעיקר הספדים על מיכאלה. אבדוק".

היא פתחה את הקבוצה הסודית. היא עדיין הייתה מוצפת בהודעות נדהמות ממותה של מיכאלה. רבים מהמשתתפים הכירו אותה באופן אישי. תאיר גללה. הודעה מלפני שעתיים צדה את עיניה, "יש שמועה שגם גילה מתה. גילה? בבקשה, תגיבי!"

תאיר הוסיפה לגלול. נמוך יותר בעמוד מישהו כתב "הם הרגו אותה!"

זה היה מאתמול, לפני שגילה מתה. הכותבת: ד"ר חמנית. תאיר רכנה לעבר המסך.

"מי הרג את מי?" שאל פבל בתגובה.

"את מיכאלה! משרד הבריאות!" השיבה חמנית. "נתנו לה תרופות ניסיוניות. הם רק חיכו להזדמנות! איפה עוד היה להם חולה לנסות עליו? בגלל זה היא מתה! הניסוי שלהם הרג אותה!"

היו הרבה תגובות של פרצופונים פעורי פה.

דור כתב, "היא באמת כתבה שהיא מחלימה. ואז הטילו סגר על כפר שקמים ואף אחד לא יודע מה קורה שם".

"עשו עליה ניסוי!" הוסיפה דנה.

"והם ירחיבו את זה עכשיו על כולם!" כתבה חמנית. "נראה לכם שזה חיסונים מה שהם הביאו מהצבא? מה פתאום? זה מהצבא! זה נשק ביולוגי! הם מדביקים את כולם בגירסה הרבה יותר אלימה של המחלה! במקום שהיא תחלוף באופן טבעי, היא תיראה קטלנית וזה יכניס בציבור פחד. בשלב הבא הם יתפסו אנשים אקראיים כדי "לחסן אותם" בכפייה, וככה ייצרו מצג שווא כאילו המחלה מתפשטת ומצדיקה עוד צעדי חירום! אלה יכולים להיות אתם!"

"מה עושים?" שאלה טלי.

"אני למזלי כבר מחוסנת טבעית", כתבה חמנית. "חוויתי מחלה מאוד קלה ואני כבר בריאה לגמרי. הם לא ידעו עלי, אז לי לא הזריקו לי בכוח תרופות ניסיוניות".

"נשאר לך עוד מהחיסון הטבעי ההוא?" שאל פבל.

"כן", כתבה חמנית. "מי עוד רוצה להתכונן כדי שמשרד הבריאות לא יוכל להזריק לו נשק ביולוגי?"

תאיר השתנקה. היא הולכת לעשות את זה שוב. וכל המגיבים אמרו שהם רוצים. לפחות עשרים איש. וכן, הם קבעו פגישה. מחר בחמש במקלט של גינת הכרוב, גן שעשועים שלידו גינה קהילתית במרחק שני רחובות מהבית של תאיר. מחר? לא, זה נכתב אתמול. תאיר הסתכלה בשעונה. השעה הייתה 17:04. זה עכשיו!

היא צילמה את המסך, שלחה לחבריה וכתבה להם, "תתקשרו למשטרה ולמשרד הבריאות. אני רצה לשם".

היא זינקה על רגליה, חטפה את המסכה וכפפות חד פעמיות ורצה החוצה.

רעואלה עמדה מול צאן מרעיתה קצר הימים. כעשרים אנשים מבוהלים התגודדו במקלט המחניק. איש לא הביא כיבוד הפעם. היו שם אנשים מכל הסוגים, אפילו תינוק במנשא שהגיע עם אמו. עם ישראל על כל גווניו. המתח ניכר על פני כולם.

רעואלה הרימה את ידה להפסיק את ההמולה. "אני יודעת", אמרה, "איבדנו שתי חברות יקרות, שנרצחו בידי הממסד כדי שלא יוכלו להוכיח כמה השיטה שלנו טובה. אבל תראו אותי! נשמתי מאותה מבחנה שהן נשמו ממנה ואני פה, בריאה לגמרי. ואני יודעת שאם אעלה בגורל וייאלצו אותי לקבל את הנשק הביולוגי שהם הביאו, לא יקרה לי כלום".

היא שלפה את המבחנה.

"רק להריח", הזהירה. "תהיה לכם מחלה כל כך קלה שאיש לא יחשוד בה. ואני ממליצה שתתנהגו כרגיל. אל תסתגרו בבית, כדי שהממסד לא יחשוד שאתם גם בעניין".

היא פתחה את המבחנה, רחרחה אותה כדי להדגים ולהפגין ביטחון והושיטה אותה לפבל. הוא מיהר לרחרח והעביר אותה הלאה.

"אל תשכחו את הוויטמינים! מאוד חשוב", המשיכה רעואלה.

"תודה, דוקטור חמנית", אמר פבל.

רעואלה, שמעה רעואלה את אביה. למה דווקא עכשיו?

אני עסוקה, חשבה.

אני מרגיש שאת זוממת משהו.

אני תמיד זוממת משהו. אחזור אליך אחר כך, חשבה והרימה מיד את המסכים במוחה.

טלי רחרחה את המבחנה גם היא. "להמשיך כרגיל גם אם עולה החום?" שאלה.

"בוודאי", אמרה רעואלה, "לכו לקניות, לקולנוע, מה שאתם תמיד עושים".

"ואם נדביק אחרים שלא רוצים?" שאל דור.

"רק תעזרו להם לקבל חיסון טבעי".

תאיר הגיעה מתנשמת לגינה. איפה המקלט? היא ראתה את מבנה הבטון הבולט משמאל, צבוע מבחוץ בציורי ילדים ליד מתקני השעשועים הסמוכים, שהיו נטושים באופן לא אופייני לעונה. דלת הפלדה הייתה פתוחה כדי סדק. תאיר פתחה אותה לרווחה. המדרגות היו חשוכות. היא גיששה את דרכה למטה. בחפזונה היא שכחה את הטלפון בבית ולא יכלה להאיר את דרכה בעזרתו. המדרגות התעקלו והיא ראתה אור קלוש בוקע מהסדק שבין דלת פלדה נוספת לבין הקיר. מה קורה שם?

היא משכה את הדלת מעט והציצה פנימה. בפנים עמדה אישה גבוהה עם שיער אדמוני, ומולה חבורה גדולה של אנשים. אישה אחרת קירבה מבחנה לאפה ואז העבירה אותה לאיש העומד לידה. הייתה שם גם ילדה כבת 12 ואחת מהנשים נשאה עליה תינוק.

מה יש במבחנה? היא חשה אצבעות קרות של פחד לופתות את ליבה. אבעבועות שחורות? אסור לתת לאנשים האלה ללכת לפני שהמשטרה תגיע. היו שם לפחות עשרים איש! עשרים מוקדי הדבקה. והילדה, והתינוק… חשופים לנגיף המסוכן בעולם.

תאיר קראה שאחת הקורבנות האחרונים של המחלה מתה בשנת 1978 בתאונת מעבדה, כששאפה דרך מערכת האוורור נגיפים שבאו מחדר אחר לגמרי. היא חבשה את המסכה ועטתה את הכפפות, כדי לצמצם את הסיכון שתיחשף בעצמה. היא חייבת לוודא שהאנשים האלה יישארו שם. חיסון תוך שלושה ימים מרגע החשיפה זה הדבר היחיד שיוכל להציל את הילדים.

תאיר הציצה שוב פנימה. המבחנה המשיכה לעבור מאדם לאדם.

"כן, להריח. בדיוק ככה", אמרה האדמונית לגבר שהצמיד גם הוא את המבחנה לאפו, ומסר אותה לאישה עם התינוק. תאיר השתנקה.

"יש מישהו בחוץ?" שאל מישהו בפנים.

תאיר נרתעה. הדלת נפתחה והאישה האדמונית עמדה בפתח, צללית אפלה על רקע האור החיוור הדולק בפנים.

"מי את? למה את מפריעה לפגישה פרטית?" שאלה האישה.

תאיר נסוגה עוד צעד לאחור. האישה נעה בזריזות, תפסה אותה בזרועה ומשכה אותה לתוך המקלט. תאיר פלטה צעקה קטנה. "עזבי אותי", קראה.

"מסכה?" שאלה האישה. "באת לרגל אחרינו?"

תאיר לא ידעה מה לעשות. "ראיתי את ההודעה על המפגש", פלטה.

"אני מזהה את הקול שלך", אמרה האדמונית. "את תאיר הזאת שתוחבת את אפה לעניינים של אחרים. מה את עושה פה?"

ברור שהיא זיהתה אותה. הן הרי דיברו בטלפון, אז כשהאישה הזו, ד"ר פרח, התחזתה לקלינאית תקשורת ושכנעה את המדינה ששקט גורם לבעיות ריכוז.

"היא בטח כבר הודיעה למשטרה", אמרה האישה, פנתה לאחרים ואמרה, "כדאי שנסתלק לפני שהשוטרים יגיעו".

"שוטרים?" קראה האישה עם התינוק. המבחנה נשמטה מידה והתנפצה על הרצפה.

"אוי, אני מצטערת", אמרה.

חמנית חייכה אליה. "לא נורא", אמרה.

זהו, כולם נחשפו. תאיר ידעה שהיא חייבת למנוע מהם לעזוב את המקום. אבל איך? האפשרות היחידה היא להסתגר איתם בפנים ולמשוך מספיק זמן עד שהמשטרה תבוא, בתקווה שהמסכה תחסום את הנגיפים. היא משכה את ידה מאחיזתה של חמנית, סגרה את הדלת והבריחה אותה. היא נעמדה לפני המנעול ואמרה, "אף אחד לא הולך מכאן! אתם נחשפתם למחלה קטלנית ואתם חייבים לקבל חיסון לפני שיהיה מאוחר מדי".

"את לא מבינה!" קראה אחת הנשים. "אנחנו נחשפים לנגיף בצורה מבוקרת ולוקחים המון ויטמינים כדי שהמחלה תהייה קלה. זה חיסון טבעי. זה מחזק את הגוף".

"זאת מחלה נוראה! הכי מסוכנת בעולם!" קראה תאיר.

"דוקטור חמנית היא רופאה. היא מבינה בזה", אמר מישהו.

"היא לא רופאה!" עכשיו תאיר כבר צעקה. "היא סתם שקרנית מהאינטרנט שאתם לא יודעים עליה כלום! היא מנסה להרוג אתכם כמו שהיא הרגה את מיכאלה וגילה!"

חמנית הניחה את ידה על כתפה של תאיר, כמבקשת להרגיע ילדה מבוהלת. "יקירתי, אני מבינה שהממסד שטף את מוחך", אמרה, "בואי תראי שאין מה לפחד מהווירוס המסכן, שקיבל יחסי ציבור כל כך גרועים שלא באשמתו". היא הרימה את ידה ותלשה במהירות את המסכה מפניה של תאיר. לאחר מכן תפסה שוב בזרועה ומשכה אותה בכוח מהדלת. שריריה התהדקו כמו צבת סביב זרועה של תאיר.

תאיר התאבנה מפחד. הנגיף! היא קראה הכל על המחלה הזאת. מחלה מזעזעת. גורמת לשלפוחיות בכל הגוף, שמזדהמות ומשאירות צלקות קשות אפילו אם שורדים את המחלה.

אחת הנשים נזעקה במפתיע לעזרתה של תאיר. "דוקטור! היא לא לקחה את הוויטמינים! היא עלולה לחלות קשה", אמרה.

"נכון", הוסיף אחד האחרים. "היא עלולה להיפגע".

יש חיסונים זמינים, נזכרה תאיר. אפשר להתחסן תוך שלושה ימים מהחשיפה. היא תהיה בסדר.

לחרדתה שמעה את ד"ר פרח אומרת, "אל תדאגו, אני אתן לה את הוויטמינים. אני אקח אותה אלי הביתה ואתן לה את כל מה שהיא צריכה. היא תתחסן טבעי כמו כולנו, ותחלים בקלות. מהר! תתפזרו לפני שהמשטרה תגיע".

תאיר ניסתה להיחלץ מאצבעות הברזל שלפתו אותה. היא מסוגלת לזה, הבינה. היא תחטוף אותה ותגרור אותה בכוח ברחובות הריקים, אל ביתה שאולי ממש קרוב לכאן. ואז היא תניח לה לגסוס מהמחלה האיומה. אחד האנשים פנה אל הדלת.

"לא, אל תשאירו אותי איתה פה!" התחננה תאיר.

האישה עם התינוק סבה לעברה בחזרה.

"את לא יכולה להכריח אותה", אמרה לחמנית. "אם היא רוצה להסתכן עם החיסון, זאת זכותה".

חמנית הרימה את קולה, "לכו! לפני שהשוטרים יבואו ויזריקו לכם את הנשק הביולוגי שלהם".

האישה עם התינוק פתחה את פיה,כמבקשת לומר משהו, אך בינתיים האיש שליד הפתח הסיט את הבריח ופתח את הדלת.

צל זרם פנימה מבעד לדלת הפתוחה. אור המנורה התעמעם. האנשים צעקו ונרתעו לאחור.

הצל התגבש לדמות אנושית אפלה. חמנית הרפתה מזרועה של תאיר ונסוגה לאחור.

"רעואלה", אמר הצל האנושי.

"א-אבא?" גמגמה חמנית, "מה אתה עושה כאן?"

הוא התקרב ולכד את חמנית באחיזת צל. עיניו היו שקועות וכהות, יציבות בתוך תווי פניו שזרמו בין ממשות לצל כעשויות עשן. הוא נעץ את מבטו בחמנית, כמו קורא אותה מבפנים.

"זה מה שאת רוצה?" סינן, "את גורמת לאנשים לחלות ולמות כדי שתוכלי להשמיד אותי? המאבק הקטן שניהלת פה הזעיק אותי בדיוק בזמן".

היצור הניע את ידו סביב, וערפל זרם ממנו והקיף את כולם. תאיר חשה לרגע כאילו היא נחנקת, אבל אז הכול התבהר.

"עכשיו לא תקבלי את הכוח שרצית. השמדתי את כל הנגיפים שיצרת", אמר היצור.

"מה?" צעק אחד האנשים. "מה עם החיסון הטבעי שלנו?!"

תאיר לא הצליחה לזהות את ההבעה על פניו של יצור הצל, אך נדמה היה לה שהיא חשה תערובת של תמיהה ובוז זורמת מכיוונו. הוא פנה בחזרה אל חמנית. "ועכשיו, אקח אותך הביתה".

"לא, אבא. לא!" צרחה חמנית. היא ניסתה לרוץ, אך שניהם הפכו לצל וזרמו החוצה מבעד לדלת הפתוחה למחצה. סירנה של ניידת משטרה נשמעה בחוץ.

תאיר התיישבה על רצפת המקלט ובהתה בפתח. מה זה היה?

שום שרידי נגיף לא נמצאו במבחנה, אך כולם קיבלו חיסון ליתר ביטחון והוראה להסתגר בבית למשך 19 יום, עד תום תקופת הדגירה הארוכה ביותר האפשרית. בימים הבאים ישבה תאיר על הכורסה בסלון, עטופה בשמיכה ולא עשתה דבר. יצור הצל רדף את מחשבותיה, ועיניה של ד"ר פרח הביטו בה בכל מקום. אילת הביאה לה אוכל ושתייה. כשניסתה לדבר, תאיר רק אמרה, "היא הייתה מכשפה. ואבא שלה היה צל".

אילת ליטפה את ראשה. "את בהלם", אמרה. "היה כנראה משהו נרקוטי במבחנה".

"זה היה אבעבועות שחורות. אבל הצל השמיד הכל. גם הוא היה מכשף".

אילת הניחה לפניה ספל תה. "הרופא במיון אמר שההשפעה של הגזים שהיו שם תחלוף ואת תהיי בסדר", אמרה.

ותאיר החלה לתהות אם באמת ראתה את מה שראתה.

עברו כמה שבועות מאז שאחרון החולים הבריא ובהלת האבעבועות השחורות שככה. מד"ר פרח איש לא שמע דבר. גם תאיר התאוששה, וחבריה באו לבקר אותה.

"כל מה שהיא כתבה באינטרנט נעלם", אמר ולאדי.

תאיר הנהנה. "אבל היא תמיד מחקה דברים, בדיוק כשניסינו לגלות מי היא".

"לא ככה", אמר ולאדי. "תמיד נשארו שאריות. תגובות של פרופילים שהיא השאירה, פוסטים שהיא שתלה באתרים של אחרים. היא מחקה רק את מה שיאפשר לאתר אותה".

"עכשיו הכל נעלם. כאילו הקיום שלה נמחק. נורא מוזר", אמר אלעד.

"אבל אנחנו זוכרים אותה, נכון?" שאלה תאיר.

"כולנו", אמרה רוחמה.

"כולנו", הסכימה יוליה. "הרי נלחמנו בשמועות שלה. אבל כל הדברים שהיא כתבה בקבוצה של החיסונים נעלמו. וגם דברים ישנים. את זוכרת את הסיפור עם הוויטמין K? גם דברים משם נעלמו. אפילו לא ידענו שהיא הייתה קשורה לזה".

"אולי עכשיו אנחנו יכולים לפרוש", אמר ולאדי.

לפחות הם נפטרו ממנה, חשבה תאיר. הצל לקח אותה וניקה באותה הזדמנות את האינטרנט מכל השקרים שלה. כשנשארה לבד היא התיישבה מול המחשב ובדקה קישורים ישנים. רבים מהם נמחקו. האישה הזו הפיצה כל כך הרבה שטויות. כמה נזק היא גרמה לאנושות?

תאיר נכנסה לקבוצת "האמת שמסתירים מכם". כל האנשים מהמקלט עוד היו שם. היו שיחות על החוויה שעברו, על החיסון המיותר שקיבלו. הם היו בטוחים שהממסד סימם אותם, שכנע אותם בפלאות שלא התרחשו. תאיר בדקה את הקישורים לדפי המידע המוזרים בשרתי אחסון הקבצים. היא שפשפה את עיניה. הם עוד היו שם. עם כל הטעויות וההטעיות. ד"ר פרח לא כתבה אותם. אנשים רגילים לגמרי הפיצו שקרים, סיכנו את הציבור.

תאיר פתחה את השיחה הפרטית של צוות בדיקות הדם.

"חברים", כתבה, "עוד לא סיימנו את העבודה! יש עוד שקרנים באינטרנט".

כמה עובדות לא בדויות

מחלת האדמת מסוכנת לעובר אם האם חולה בה. החיסון בטוח ויעיל, ולמעשה העלים את המחלה מישראל, ואיתה את תופעת התינוקות נפגעי האדמת.
מחלת האבעבועות השחורות הוכחדה בסוף שנות ה-70 בזכות מבצע חיסונים עולמי ובידוד החולים.
הניסיון הראשון לפתח חיסון לאבעבועות שחורות נעשה כבר בסביבות שנת 1000. התוצאה הייתה חיסון פרימיטיבי וקטלני למדי, אבל עדיין פחות קטלני מהמחלה.
ד"ר אדוארד ג'נר, שפיתח את החיסון המודרני נגד אבעבועות שחורות, באמת ניסה אותו על ילדים. החיסון שלו היה נגיף שגורם למחלת אבעבועות הפרה, שפוגעת בבני אדם רק בצורה קלה, ומחסן נגד כל משפחת הנגיפים הזאת. הוא מגן גם ממחלת האבעבועות השחורות האנושית וגם מאבעבועות הקוף – מחלה קשה שעלולה לעבור לבני אדם מקופים.
בשנים האחרונות פותחו תרופות ניסיוניות נגד מחלת האבעבועות השחורות. הן אמורות למתן את מהלך המחלה. תרופה ראשונה אושרה לשימוש על ידי ה-FDA ביולי 2018.
דגימות של הנגיף שמורות בשתי מעבדות מחקר בעולם. כן, הגנום זמין לכל באינטרנט.
זו מחלה מבלבלת. בשלב הראשון החום עולה ומרגישים חולשה. לאחר מכן מופיעה פריחה ראשונית בחלל הפה, שהופכת לכיבים אשר מפזרים את הנגיף. בהמשך הכיבים מתחילים להיעלם ומופיעה פריחה שלפוחיתית על כל הגוף. בסוף השלב הזה החום יורד וההרגשה משתפרת – לזמן קצר. אך אז השלפוחיות מתמלאות מוגלה והחום עולה שוב. אם החולה שרד, השלפוחיות המוגלתיות מגלידות, הגלדים נושרים בהדרגה ומשאירים צלקות והחום יורד. כל זה נמשך כחודש ורק אז האדם מפסיק להיות מדבק.
נגיף האבעבועות השחורות הרג בין 30 למאה אחוז מהחולים.
מסכת N95 יכולה להגן מפני הדבקה בחצבת וכנראה גם מפני אבעבועות שחורות.
חיסון נגד חצבת,שניתן בשתי מנות, מגן על 97 אחוז מהמתחסנים.
סגר הוא אמצעי יעיל נגד הפצת מחלות מדבקות, אם מטילים אותו מספיק מהר ואוכפים אותו.
החוק אוסר להפיץ מחלות שעלולות להרוג. כמעט כל מחלה שיש נגדה חיסון היא כזו.
יש המון שקרנים באינטרנט!