כמעט כל ספרי המדע הבדיוני והפנטזיה המתורגמים לעברית נכתבו בארצות דוברות אנגלית. מהבחינה הזאת סטניסלב לם הפולני הוא תופעה חריגה: שישה ספרים שלו פורסמו בארץ במשך השנים, והמפורסם שבהם הוא "סולאריס", שגם עובד בהמשך לסרטים בברית המועצות ובהוליווד גם יחד.
סולאריס הוא כוכב לכת שחג בין שתי שמשות (אדומה וכחולה), שבני האדם גילו בו חיים. בניגוד לחייזרים הירוקים הסטריאוטיפים או מלכת הכוורת ושאר ציוויליזציות של ספרי מדע בדיוני מאוחרים יותר, החיים בו זרים באמת. על סולאריס חי יצור אחד: האוקיינוס – יצור פלזמה תבוני-לכאורה שמקיף את רוב הכוכב וחוקרים אנושיים מנסים במשך שנים לתקשר איתו – ללא הצלחה.
גיבור הסיפור הוא קריס קלווין, פסיכולוג מכדור הארץ שמגיע לתחנת המחקר הוותיקה שסובבת את סולאריס, בעקבות מי שהיה המרצה שלו באוניברסיטה, גיבריאן. בתחנה הוא מוצא את עצמו מתמודד עם ההווה הבעייתי בעולם הזר ועם תעלומת האוקיינוס, ומגלה שגם חוויות העבר שלו בכדור הארץ רודפות אותו.
החלקים המוצלחים ביותר בספר הם אלה שמתארים את ההתמודדות של האנושות עם העולם שלו. "סולאריס" מתמודד בצורה מקורית ומעניינת עם הרעיון של חיים אחרים ומוזרים בחלל ושובר את המוסכמה המוכרת במדע הבדיוני שלפיה כל ציוויליזציה חייזרית, עוינת או ידידותית, תהיה מורכבת בהכרח מיצורים שאפשר לתקשר איתם.
בהיעדר תקשורת, הספר בונה את חקר הזר בצורה שמזכירה מאוד את חקר תהומות הים. הסולאריסטיקה, חקר סולאריס, הופכת בספר למדע בפני עצמו שבאמצעותו לם שולח עקיצה מדויקת לכיוון אנשי המדע בעולם האמיתי. התיאוריות השונות לגבי סולאריס, קריסתן והצמיחה של תיאוריות חדשות לפי צו האופנה משמשות את הסופר למתוח ביקורת נוקבת על הפוליטיקה במדע ועל האופן שבו העניין הציבורי משפיע על המחקר ה"טהור".
התמודדות מעניינת נוספת שהספר מעלה היא זאת של העולם הפסאודו מדעי והפילוסופי עם סולאריס. בעוד המדענים חוקרים את האוקיינוס בשיטות דידקטיות ובניסויים חוזרים ונשנים, לם מבקר בספר את "ההדיוטות, שביניהם לבין המדע אין דבר", שחזרו בעידוד הציבור לתחומים כמו פילוסופיה פסאודו–מדעית, אלכימיה ואסטרולוגיה בניסיון למצוא את המפתח להבנת האוקינוס התבוני. אבל בהיעדר תשובות ברורות, הספר מטשטש את ההבדלים בין המדע למה שרק מתחזה למדע ומשאיר את הקוראים לענות לבד על השאלה "איך מסבירים תופעה שאי אפשר למצוא לה הסבר?"
התיאורים של המדע והטבע תופסים מקום מרכזי בספר, בצורה שהופכת את סטניסלב לם למעין "טולקין של המדענים". לם עבד בתור עוזר מחקר במכון מדעי והיה נשוי לרדיולוגית,כך שהוא הכיר את המחקר המדעי על בוריו ואהב לתאר ניסויים ותצפיות כמעט כמו שטולקין נהנה לתאר עצים. תיאורי המדע בספר אמנם עוזרים להיכנס לאווירה ולראשו של המדען הגיבור, אבל כשהם משתרכים על פני עמודים שלמים באמצע העלילה הם עלולים להתיש. במהלך הקריאה חשתי בגלל זה לא פעם שבמקום לקרוא פרוזה אני קוראת ספר לימוד לביולוג או ביוכימיה שעוסק במתודיקות מחקר.
כשם שהתיאורים תופסים חלק גדול מדי בנפח העלילה, מקומן של הדמויות ועומק היחסים ביניהן קטן מדי. פרט לקריס, כמעט שאין בספר דמויות משנה, ורובם חוקרים אחרים בתחנה שמשמשים בעיקר תפאורה לקריס ושכחתי מאוד מהר את שמותיהם. החוקרים אמנם לוקחים חלק בסיפור, אבל לאיש מהם אין עולם פנימי שאינו קשור בצורה הדוקה לעלילה. עברם והדברים שהביאו אותם לתחנה הקטנה והנידחת הזאת כמעט שאינם מפורטים. למעשה, נדמה שיותר משהם אנשים שלמים, החוקרים נמצאים בספר כדי לתאר מעין ארכיטיפ שמייצג את הדעות והאסכולות השונות ביחס לחקר סולאריס. רוב האינטראקציות של הגיבור איתם כרוכות בוויכוח על הנושא הזה.
לגבי קריס עצמו המצב קצת יותר טוב. דמותו מפותחת מעט יותר ואף מעוררת הזדהות לפרקים. ועדיין, רוב הזמן הוא נשמע כמו שילוב בין קול המספר לבין סוג של שירות לקוראים שאומר "הנה קול שפוי ביחסו לעולם הזה. קחו".
למרות חסרונותיו, הספר מומלץ בהחלט לחובבי מדע בדיוני קלאסי שמחפשים להוסיף לרשימת הקריאה שלהם ספר שונה ולא אמריקאי, שעדיין שומר נאמנות לחוקי הז'אנר. הספר קצר יחסית, מהנה ונקרא במהירות אבל לחלוטין אפשר לדלג כמה עמודים קדימה כשמגיעים "תיאורי הטבע".
(הוצאת כתר, 2003. מפולנית: אהרון האופטמן. 236 עמודים; מהדורה ראשונה בעברית: 1981)
באותו הקשר שווה לקרוא גם את ״עדן״ ואת ״סיירת החלל נצחון״ של אותו מחבר.
יורם