איך ייראו החיים בעולם שמואר באורן של שש שמשות? בעולם הזה אין חושך, פרט למעמקי מערות אפלות ולמקומות סגורים מעשה ידי אדם. בכל שעה משעות היממה זורחת לפחות שמש אחת, ובדרך כלל שתיים או יותר. הבריות בעולם כזה לא יכירו מציאות אחרת, ותמונת היקום שלהם תוגבל למה שביכולתם לראות לאור היום או להסיק מיחסי הגומלין בין השמשות שלהם.
ואז, בגלל צירוף מקרים נדיר, יורד עליהם הלילה.
זה הבסיס לסיפורו הקלאסי של סופר המדע הבדיוני אייזק אסימוב, "שקיעה", שנבחר בשנת 1968 בהצבעת חברי אגודת סופרי המדע הבדיוני של אמריקה לסיפור המדע הבדיוני הטוב ביותר מראשית ימי הז'אנר. הסיפור פורסם בשנת 1941 בכתב העת Astounding, ועוּבד בהמשך בידי הסופר רוברט סילברברג לרומן באורך מלא, שרוב חובבי הז'אנר טוענים שאינו מגיע לקרסולי הסיפור המקורי. לעברית הוא תורגם ארבע פעמים, התרגום האחרון הוא שלי (2010). האם הוא עדיין מעניין באותה מידה גם כיום?
תור הזהב של המדע הבדיוני
לטוב ולרע, "שקיעה" מייצג היטב את הסגנון שמשל בז'אנר המדע הבדיוני בתקופה שמכונה כיום "תור הזהב", משנות ה-40 של המאה ה-20 עד צמיחת הגל החדש בשנות ה-60 של אותה מאה. אסימוב עצמו הוא אולי המייצג הטוב ביותר של התקופה. הכתיבה שלו לא הייתה איכותית במיוחד על פי קריטריונים ספרותיים אקדמיים. הוא הירבה להשתמש בתארי הפועל, הדמויות שלו נטו להיות שטוחות – במיוחד הנשים, והוא לא השקיע כמעט בפיתוח מערכות יחסים ובהידור סגנוני. את כל אלה הוא המיר במרכיב מרכזי חשוב אחד – רעיונות מעולים, מלווים בעלילה סוחפת ומשכנעת.
הרעיונות שעליהם כתב היו תמיד מדעיים או טכנולוגיים: איך נמנע מרובוטים לצאת משליטה ולהשמיד אותנו? האם אפשר לחזות את העתיד בכלים מדעיים? איך תתפקד חברה שנשלטת בידי מחשב? איך יסתגל ילד ניאנדרטלי לחיים בימינו? בסיפוריו הטובים ביותר הוא נהג לקחת רעיון אחד כזה ולבחון אותו מכמה זוויות. לא פעם הוא חזר לרעיונות הללו, והרחיב אותם לסדרות ארוכות של סיפורים ורומנים שפרטו רעיון גדול אחד לשורה ארוכה של שאלות קטנות יותר. מכאן צמחו בין השאר סדרת ספרי הרובוטים שלו, שרעיונותיה ממשיכים להעניק השראה לרובוטיקאים עד היום, סדרת "המוסד" שהוקדשה לרעיון הפסיכוהיסטוריה – ניבוי העתיד באמצעים סטטיסטיים, ועוד.
"שקיעה", לעומתם, עומד לגמרי בזכות עצמו. גיבוריו הם אסטרונומים בכוכב הלכת לאגאש, שגילו תגלית נוראה: פעם באלפיים שנה בערך גוף שמיימי לא מוּכר מסתיר את אחת משש השמשות שלהם, בזמן שהחמש האחרות נמצאות בצד השני של לאגאש. בזמן הליקוי הזה יורד הלילה – תופעה מפחידה ולא מוּכרת.
עדויות ארכיאולוגיות מגלות, שהתרבות הלאגאשית נחרבת שוב ושוב באופן מחזורי בבוא השקיעה, כשהתושבים המזועזעים מבעירים מכל הבא ליד כדי להחזיר את האור. עד שהשמשות זורחות מחדש, העולם כולו נחרב, ויידרשו עוד קרוב לאלפיים שנה כדי לשקם את החברה, להמציא מחדש את הטכנולוגיות שנהרסו, ולגלות מחדש את המדע האבוד – עד שהכל יאבד מחדש בפעם הבאה.
המדע הטוב והמדע הרע
הדילמה שאסימוב מציג היא מדעית לכאורה, אך לא פחות מזה היא נוגעת לטבע האדם. המדענים שלו מנסים להזהיר מבעוד מועד ולהתריע על האסון המתקרב ובא, אך כמעט אף אחד אינו מקשיב להם. בלית ברירה הם מסתגרים במצפה השמשות שלהם ומבקשים לתעד את השקיעה, כדי שיוכלו לפחות להזהיר את הדורות הבאים מפניה. בדיעבד גם זה לא יספיק, כי בניגוד לאמונתם, גם מדענים הם בני-אדם, והם אינם חסינים מפגיעת השקיעה, ובמיוחד לא מבואם המפתיע, המרגש והמבעית של הכוכבים.
מול אנשי המדע המחושבים והיהירים הציב אסימוב כוח אחר שנולד גם הוא בניסיון להתמודד עם מוראות השקיעה: כת עתיקת יומין שאנשיה שימרו את זכר השקיעות הקודמות בדרך מסולפת, במעין "תנ"ך" שמכוּנֶה "ספר ההתגלויות". הכת הזאת ממקדת את מאמציה בצמצום ממדי האסון, ומקימה מקלטים למען המאמינים שמקבלים את ערכיה ואת סמכותה. מבחינת אנשיה, מאמציהם של המדענים הם חילול הקודש ויש לעצור אותם בכל מחיר. "חובה לבלום את ניסיונכם המרושע לאסוף מידע באמצעות כלי השטן שברשותכם", אומר למדענים כהן שנשלח למשימת חבלה במצפה.
בדומה ל"שקיעה", ההתנגשות בין דת למדע היא נושא שחזר פעמים רבות בספריו ובסיפוריו של אסימוב. בעיניו, הדת הייתה כלי מסולף ושקרי, שפונה להמונים הנבערים בדרך לא רציונלית, אך יכול גם לתווך עבורם את הידע במקומות שבהם המדע נכשל. בסדרת "המוסד", לדוגמה, אנשי המוסד – גוף מדעי שנוסד כדי לשמר את הידע האנושי אחרי קריסתה של הקיסרות הגלקטית – יצרו ביוזמתם את "דת המדע" כדי למשול בתושבי הממלכות הברבריות שקמו אחרי ההתמוטטות, ולעקוף את הדעות הקדומות שלהם נגד הגישה המדעית.
עם זאת, גם המדענים אינם יוצאים אצלו צחים וטהורים. גיבורי "שקיעה" אמנם פועלים מתוך כוונות טובות, אבל חוסר ההבנה שלהם ביחס לטבע האנושי, וחוסר היכולת לתקשר את המדע המורכב להמונים, עומדים בעוכריהם. הם גם יהירים מאוד, ואינם מסוגלים להודות בבורותם ביחס למהותם של אותם "כוכבים" מסתוריים שמוזכרים בספר ההתגלויות. בסופו של דבר קוצר הראות שלהם מביא לאובדנם.
בכך מתבטאת סתירה עמוקה ביחסו של אסימוב למדע, שהיה בעצמו דוקטור לביוכימיה. מצד אחד, הוא העריץ אותו וראה בו הבטחה עצומה לקידום האנושות ולמניעת אסונות; מצד שני, הוא פחד עד עמקי נשמתו מהפוטנציאל ההרסני של המדע והטכנולוגיה בנקודות המגע שלהם עם הרגשות האנושיים, האנוכיות, והשאפתנות הבלתי מרוסנת. הטכנופוב והטכנופיל שבו חיו יחד בכפיפה אחת. שוב ושוב בסיפוריו, הרעיונות המדעיים הטובים ביותר לא עמדו במבחן המציאות החברתית, וכך בדיוק קרה גם ב"שקיעה", כשהאסון שהמדענים ניבאו אכן מופיע חרף כל מאמציהם.
הסיפור מסתיים רע וללא תקווה, כשהעיר עולה באש והמדענים מכירים באוזלת ידם:
אטון בכה אי שם, מייבב נוראות כילד מבועת. "כוכבים… כל הכוכבים… בכלל לא ידענו. לא ידענו כלום. חשבנו ששישה כוכבים ביקום הם משהו […] זה עלטה לנצח נצחים והקירות מתמוטטים ואנחנו לא ידענו…"
וכך, הפוטנציאל הגואל של המדע אינו בא לידי מימוש בגלל צרוּת המוחין של בני האדם – מדענים והדיוטות גם יחד, ו"הלילה הארוך ירד שוב". כל עוד לא נלמד להביא את המדע להמונים, ונשתחרר מרגשי הגדלוּת שלנו, לא נצליח לעצור את מחזורי השפל הבלתי נמנעים שגזרו עלינו הכוכבים, רומז אסימוב. פסימי? או אולי, עד השקיעה הבאה ילמדו תושבי לאגאש להבין את התופעה ולמנוע את האסון. כי בסופו של דבר את האש מבעירים אנשים, לא הכוכבים.
פורסם במקור ב"שירת המדע – שנתון לספרות, אמנות ומדע לזכר עֹפר לידר", בעריכת יבשם עזגד. בהוצאת מכון ויצמן למדע, 2018.
מאוד אהבתי את "שקיעה" כילד. אבל נראה לי כבר אז הפריעה לי ההגזמה הפראית של ששת השמשות. זוהי מערכת מאוד לא יציבה, וקשה להאמין שאיזשהם פלנטות ישרדו בה (קל וחומר שיתאפשר בהם אקלים יציב).
אולי הגיע הזמן להעביר את לאגאש לנקודה סטציונארית יציבה במערכת בינארית. גם הליקוי הנדיר מפלנטה אחרת הסובבת את אחד הכוכבים יהיה סביר יותר.
ועוד משהו – אסימוב טען (וגם רמי רומז לזה באלגנטיות) שכל סיפוריו הם על בני אדם ומעולם לא הופיעו בהם חייזרים. האם הלאגאשים נשמטו מהכלל הזה?
אין בלאגאשים שום דבר חייזרי – הם בני אדם, עם תרבות אנושית (תרבות מערבית למעשה) ביסודה, שבמקרה נמצאים בכוכב לכת אחר. למיטב זכרוני בהקדמה לספר שקיעה אסימוב וסילברברג התייחסו לזה ואמרו (לפחות במשתמע – אני מתעצל לבדוק עכשיו) שלא חשוב איך נקרא להם ולמאפיינים הפיזיים של לאגאש אלא העיקר הוא הניסוי המחשבתי – מה יהיה בעולם שהשמש לא שוקעת בו.
בעיניי הפגמים של הסיפור אינם מדעיים, כי הוא לא עוסק בשאלה מדעית, אלא חברתיים ופסיכולוגיים. התפיסה שלו את הנפש האנושית (או הלאגאשית) פשטנית מדי ואסימוב מדבר באופן כללי מדי על "שיגעון", במקום לנסות להבין את המשמעויות המורכבות יותר של שקיעה על נפש שלא נתקלה מעולם בכוכבים.
ההנחה הבסיסית של "שקיעה", שבני אדם שמעולם לא ראו את הלילה יפתחו פחד תהומי מחושך, עד כדי טירוף ואבדן שפיות, לא מסתדרת לי. אדם שחי ביבשה כל חייו לא משתגע כשהוא רואה את הים בפעם הראשונה, ואדם חירש שתיקנו לו את השמיעה בגיל מבוגר לא מאבד את השפיות. הם מבולבלים ונדהמים ואולי מפחדים מהדבר החדש, אבל לא משתגעים.
בני אדם בנויים לישון בחושך. האור מפריע להם והורס להם את השעון הביולוגי – האם האנשים של לאגאש לא מאפילים את החלונות כשהם רוצים לישון? ואפילו בהנחה שהם בנויים בצורה אחרת מהבחינה הזו, הרי הם חיים בבתים סגורים. ללא ספק יש להם גם חדרים פנימיים שלא מוארים היטב. פשוט לא יכול להיות שהם מעולם לא נחשפו לחושך. הסיפור עצמו מתאר פארקי שעשועים עם רכבות אימה שעוברות בתוך מנהרות חשוכות לגמרי, ואנשים רואים בזה שעשוע, רכבת שדים, משהו מלחיץ אבל נסבל, כמו שאנחנו מגיבים לרכבת הרים.
גם הרעיון שאין להם בכלל טכנולוגיה של מנורות חשמליות ואת הלפיד הם המציאו ממש ברגע האחרון בתגובה לליקוי לא הגיוני. אולי הם לא נזקקו לנורות כדי להאיר את הבתים, אבל ברמה הטכנולוגית המתוארת בסיפור אין שום סיבה שהם לא יהיו מודעים לכך שאפשר ליצור נורות להט ויכינו כמה כאלו לקראת הליקוי, לפחות במעבדה.
אם אני לא טועה יש תיאור שקראתי לפני כמה זמן על בן אדם שתיקנו לו את הראיה (איזה שהוא עיוות בצבעים) כמבוגר וזה לא הלך ממש טוב וגם לו אפילו לנסות להתאבד או משהו…
אנשים חרשים מלידה שמחזירים להם את השמיעה זה עובד בעיקר ככל שהאדם צעיר יותר … (נראה לי הכי טוב גיל שלוש) למבוגרים זה הרבה פחות יעיל וטוב…
לפי התיאור בסיפור כולם מפחדים מהחושך, וחלק משתגעים גם שהם יודעים שהם הולכים לפחד… כאשר זה בא בלי אפשרות לצאת, כולם משתגעים…
מה שצרם לי, זה שליקוי הוא לא מאוד ארוך… די מהר עובר הזמן של חושך מוחלט… לא מספיק בשביל להרוס הכל…
יש להם חושך. זה נחשב מתקן אקסטרימי בלונה פארק. יש חושך גם עמוק בתוך מערות, והם מודעים לזה שאש יוצרת אור, כך שאין ספק שהם נתקלו פעם או פעמיים בצורך להאיר משהו.
כאן אני חושב מגיע עניין הכוכבים.
הצורך של מין שמעולם לא התרגל לחושך באור הוא בטח חזק מאוד. לשאלה אם הם לא סוגרים את האור כשהם הולכים לישון התשובה שלי היא שכנראה שלא – ביולוגיה שהתפתחה באור נצחי לא תאמץ את הלילה כרגע מנוחה, ואם יהיה מחזור יומי הוא יסתפק בהבדל שבין השמש העיקרית לשמשות המשניות (לאגאש, אם אני לא טועה, סובב את אחת השמשות, אבל השמשות האחרות חלקן רחוקות מאוד וקלושות מאוד).
אולי כמו הצורך שלנו במרחב, הצורך באור לא יהיה קיומי, אבל בהעדרו תהייה הרגשה של חנק ושל חרדה כמו של אדם שממתין בתוך ארון קטן מדי ממנו הוא לא יכול לצאת במשך שעות.
למצוקה והתעוקה הזאת המדענים נערכים, ואיתה הם מתכוונים להתמודד ובטוחים שיוכלו להתמודד איתה בהצלחה. הם חושבים שהחורבן מגיע רק מהriots של אזרחים שמנסים למצוא מה להבעיר, אש אש ואור ואור, שמשאירים את הערים חרבות כמו אחרי מלחמה.
אבל לא זה הסוף של הסיפור. מה שהם לא לקחו בחשבון זה את הכוכבים.
כי הכוכבים הם לא רק קישוט לשמי הלילה, כמו שאנחנו שהכרנו אותם מאז ומתמיד התרגלנו לחשוב עליהם.
הכוכבים הם האמת הנוראה, הכוכבים הם מה שגורם למה שהיה אמור להיות רק רתיעה לא נוחה מחושך להגמר בשגעון.
הכוכבים מספרים להם את הסיפור האמיתי, את מקומם ביקום, את גודלו של היקום, את המספר הלא ייאמן של שמשות שמקיף אותם. הכוכבים מספרים להם שהיקום שהם תמיד חשבו עליו, עולם מלא חיים ביקום של שש שמשות – הוא פיסת אבק קטנה ביקום האמיתי. והתגובה שלהם מהדהדת את התגובה השל הכנסיות ושל הדתות לגילוי ההדרגתי של האסטרונומיה והביולוגיה הארצית על מקום האדם ביקום. הלם וסירוב עיקש לקבל את האמת הזאת.