חלק שני
1
כשהתעוררתי הייתי בספינה אחרת. ידעתי זאת לפי גובה השריקה וההלמות הקצבית של המנועים. הייתי בחדר קטן שהיה בו רק מזרן שחור שטוח על הרצפה, שעליו שכבתי, על הבטן. עירום. מכוסה שמיכה וחבוש סביב החזה והגב. מיששתי את הבד הרך. הגוף שלי כאב. אפילו המצמוץ היה כרוך במאמץ, ורציתי לישון. הרבה זמן. אולי לתמיד.
נשימות עמוקות משכו פנימה אוויר חמים, לא קר כמו בספינה של פלקון. הבטן שלי התפתלה. אם לא בג'ינגיס חאן, אז איפה אני?
הקירות היו חשופים, נקיים וצבועים צהוב בהיר, עם קווים אדומים מקוטעים שנמשכו מסביב ממש מתחת לתקרה. פה ושם מתחת לקווים היו משוכפלות צורות עקומות קטנות, כמו הפרחים הקוצניים שאימא שלי הייתה מחזיקה ליד המיטה בבקבוקים דקים. האורות בתקרה היו מרובעים ובהירים. לפחות היו לי אורות.
הריח לא היה כמו בספינת פיראטים, קר ומוּשקי. היא לא נראתה כמו שום ספינת סוחר שראיתי בחיי.
שכבתי מול הצוהר. המנעול צפצף וחייזר נכנס.
לרגע הפיק הראש המוצל צללית מפחידה, אבל אז הבנתי שהוא לובש מעין עטיפת בד שכיסתה את הגולגולת וירדה מטה סביב הכתפיים. הבגדים שלו לא היו דומים לשום דבר שהכרתי. הם נכרכו סביב גופו בפסים רחבים, כיסו אותו לגמרי מהקרסוליים ועד לגרון, באפור כהה. מעל להם הייתה תלויה גלימה שחורה רחבה עם אותם סימנים קוצניים שעלו מהמכפלת עד לצווארון בצד ימין. משום-מה הוא היה יחף. זה היה מוזר בספינה שעלולה להתקרר או להתפוצץ. כתובות קעקע כחולות ניקדו את אצבעותיו ואת כפות רגליו, ונעלמו לתוך הפסים סביב רגליו.
מצמצתי, הכרחתי את עצמי לנשוף והשמעתי קול קטן, שאני לא יודע מה היה. תעזור לי. לך מכאן. כל הסיפורים על הסטריטים עלו במהירות בראשי. איך הם אוכלים אותך –
הוא כרע בתנועה חלקה והצללים נמוגו.
הוא לא היה חייזר.
הפנים שלו נראו כמו שילוב בין אדם ובין הסטריטים שראיתי לפני שהתעלפתי בכאוס – צבעי העור המוזרים והעיניים השחורות. העיניים שלו היו כהות סביב האישון אבל לא שחורות לגמרי כמו אלה של החייזרים. הייתה לו כתובת קעקע כהה מתפתלת שזחלה במעלה עצם לחי רחבה ומשופעת, סביב החלק החיצוני של העין הימנית שלו, וירדה כמו זנב אל אמצע המצח. היא דמתה קצת לדגמי הפרחים שעל הקיר.
הוא היה אדם, אבל לא ראיתי ארשת אנושית על פניו, אפילו לא חיוך מלגלג כמו שהייתי רגיל לראות אצל פלקון. הוא פשוט נעץ בי מבט יציב כמו מין חיה, כמו החיות שראיתי בספר הלימוד למתחילים. אלה שאוכלות בשר. הוא השתופף שם, על החלק הקדמי של כף הרגל, ידיו שלובות לפני הברכיים, ונראה מוכן לזנק.
לא יכולתי לזוז. הוא נגע בגב שלי. הידיים שלי התאגרפו אבל לא היה לאן ללכת, לא היה מה לעשות. החדר היה קטן מדי והנשימות שלי רמות מדי.
האצבעות שלו היו קלות כמו נוצות והן לא שוטטו. לא יכולתי לראות מה הוא עשה בדיוק, אבל הרגשתי שהוא מקפל את התחבושת למטה ובודק את החבישה. רק מרים את התחבושת. העור שלי נמשך ונשפתי בשריקה, דמעות נלחצו לי מזוויות העיניים. הוא לא הראה שום סימן שהוא שמע. אחרי שסיים הוא שילב שוב ידיים והביט לתוך העיניים שלי כאילו לא זז בכלל. כל התנועות שלו נראו עצלות מפני שהן היו אטיות, אבל ידעתי שהן פשוט מכוונות. לא מבוזבזות.
"שם שלך. מה". הוא דיבר בקול שקט. המבטא שלו היה כבד, אבל לא זיהיתי אותו. הוא אמר את המילים לא כמו שאלה.
"ג'וס מוסי". באוזניי נשמעתי מבועת מפחד. היה לו ריח אחר. לא של עשן סגריות או זיעה או פלדה, או אוכל שהוא אכל עכשיו. לא כמו שום בושם. יכול להיות שזה היה שמן גוף ואיזה מין תבלין. לאוויר בספינה היה ריח כזה, הרחתי אותו לפני שהוא נכנס. הוא שחה סביב הראש שלי, שונה לגמרי מזה של פלקון.
אבל זה לא אמר שום דבר.
"ג'וס מוסי", הוא חזר בצורה מגושמת. הידיים שלו עברו ליד הרגל שלו ופתאום הוא החזיק זריקה.
זריקה. סמים. פלקון לפעמים איים בסמים.
"לא – רגע".
הוא התעלם ממני. הקצה הצר והשטוח של הזריקה נלחץ לעור שלי. ואז הייתה נקישה פתאומית של השחרור.
"צריך", הוא אמר לפני שהעיניים שלי נעצמו.
2
כשהתעוררתי בפעם הבאה לא הייתי בספינה. סביבי הייתה דממה, כמו עמוק בתוך חדר בתחנה, במקום שבו אפילו קולות הבליעה של מגדלי האנרגיה לא יכולים לעבור. התקרה הייתה תחרה לבנה מחולקת בצורות מתומנות גדולות, גבוה מעל הראש שלי. שכבתי על הגב על מזרן קשה על הרצפה. הגב שלי כבר לא כאב, וזאת הייתה הקלה, אבל הידיים והרגליים היו כבדות ודואבות. לחדר היה חלון גבוה ואור שמש ניגר דרך הווילונות מלאי החורים, יוצר דוגמאות על השטיח האדום העשיר.
מעולם לא ראיתי אור שמש כזה, צהוב חם ומרוכז, אפילו לא בתחנות שהסתובבו מול השמש. אולי התחנה הזאת פשוט נורא קרובה לכוכב המקומי, כמו סיקניק בשוליים. מעולם גם לא הייתי בחדר כזה. הוא נראה יקר יותר מכל חדר אירוח ששהיתי בו אי-פעם עם ההורים. שום דבר בו לא נראה לא במקומו. הצורות האדומות על הקירות נראו כמו הדיגום המפותל שזכרתי מהספינה ומהפנים של האיש המוזר – קוצים מחובקים שנדמה שמחברים את ארבע פינות החדר ונוגעים בכל אחד מהרהיטים השחורים-אדומים. מחיצה שחורה בוהקת ניצבה פרושה ברפיון ליד הקיר המרוחק. היו צבועות עליה בלבן עוד מערבולות שאולי היו חייזר פורש זרועות, כאילו כדי לעוף. כל הרהיטים היו נמוכים וקרובים לרצפה, כאילו היו אמורים לשבת בכל מקום – שולחן, קופסה חלקה עם מגירות ומראה מעליה, כולם מבריקים כמו המחיצה. לא הייתי רגיל לדברים כאלה בספינה של פלקון.
זכרתי את האנשים של פלקון, האנשים שהוא רצה שאפגוש. אנשים עשירים שהייתי אמור להרשים ולהיראות יפה בשבילם.
התגלגלתי כדי להתרומם וראיתי צל על השטיח. מישהו ישב בפינה ליד החלון והביט בי.
לפחות הייתי לבוש, גלימה כחולה עם חגורה שהגיעה לי עד הקרסוליים. התרוממתי על הברכיים והבטתי בפינה.
זה היה האיש מהספינה. האדם שנראה כמו חייזר. הוא לא נראה זקן כמו שחשבתי בהתחלה. השיער שלו הגיע עד הכתפיים, חום כהה וקצת גלי, לא קשור הפעם בצעיף. כך הפנים שלו נראו קרות פחות. הוא ישב על עקביו והתבונן בי, לבוש בגדים כרוכים כמו בפעם הקודמת, אבל לבנים לגמרי. הוא לא זז.
התרחקתי ממנו כדי לראות אם זה יגרום לו לעשות משהו. הוא רק מצמץ. נגעתי בגב, בגלימה הרכה, לחצתי על עמוד השדרה שלי. הוא לא כאב כלל. הוא ודאי השתמש עליי ברוֹבּוֹדְבִיקים אבל לא זכרתי שהרגשתי את העקצוצים. לא זכרתי דבר חוץ מהפעם היחידה שהתעוררתי. הוא היה יכול לעשות לי כל דבר בזמן שישנתי.
הקרביים שלי התעוותו, צרבו.
היה נדמה לי שהאוויר דליל, והתנועות שלי משתהות כמה שניות. כמה זמן לא הייתי בהכרה?
אתה לא אמור לדבר אלא אם כן שואלים אותך שאלה. אז לא שאלתי.
מכיוון שהאיש בפינה לא עשה שום דבר, הסתכלתי בחלון עם הווילון, באור השמש שיצר אומנות על הרצפה. לאט קמתי והלכתי לעברו.
"לא", הוא אמר.
עצרתי והסתכלתי בו.
"אתה לא חזק", אמר במבטא שהכריח אותי להתאמץ כדי להבין אותו. העיניים שלו נצמדו אליי.
כרכתי את ידיי סביב גופי. הוא דיבר. אולי לא יהיה אכפת לו שגם אני אדבר. "מה עשית לי? ירו בי".
"דופק שיתוק גבוה מנשק יד טרנטון פ"א", אמר במה שנשמע כמו שאט נפש. "אתה קטן. הוא צרב אותך קשה, כמעט למוות אם אני לא מתקן".
"למה עזרת לי?"
הוא לא ענה. הוא קם בתנועה חלקה. נרתעתי צעד לאחור. הוא ניגש בצעד אחד לחלון ונגע בקיר ליד קצה הווילון. מחיצה ירדה מאחורי הווילונות וחסמה את השמש. אורות בתקרה נדלקו אוטומטית. נסוגותי שוב לאחור כשהוא הביט בי. הוא לא היה גבוה כמו פלקון, אבל לא מצאה חן בעיניי הדרך שהוא זז לאט. לא מצאו חן בעיניי החדר הזה והשקט.
בסופו של דבר הוא אמר, "האיש שיורה בך, מי". הקול שלו התרומם וירד במקומות הלא נכונים.
הכנסתי כל יד לשרוול הנגדי. אז הוא לא מכיר את פלקון. או שהוא מעמיד פנים שהוא לא מכיר אותו, משום-מה. "פיראט".
"פיראט, מי".
הפנים המרוכזות שלו העבירו קור בידיי. ניסיתי לא להפסיק להסתכל בו, כמו פלקון, אבל המבט שהוא נעץ בי היה גרוע מזה של פלקון. לא יכולתי לראות בו שום דבר, מה הוא רצה, למה הוא ציפה.
"הקפטן של הג'ינגיס חאן", אמרתי, "פלקון".
גם זה לא השפיע עליו, כנראה. "הוא יורה בך, למה".
"בגלל שברחתי".
"אתה עם פלקון, למה".
"אני לא איתו". עברתי לאט לצדו השני של המזרן, הרחק מהאיש הזה.
"הוא רוצה אותך, למה".
"הוא פיראט". ניסיתי לא להישמע פוחד או מרדן. האיש הזה לא זז מהחלון, אבל זכרתי את הזריקה שהוא שלף איכשהו מהבגדים חסרי הכיסים. העפתי מבט לעבר הדלת. היא לא הייתה מסומנת בשום דבר חוץ מההפרדה בקיר. היו לה בריח החלקה ופער צר ליד הרצפה, לא כמו צהרים בספינות.
"ברחת ממנו, למה".
החדר הגדול התכווץ. התחיל להיות קשה יותר לנשום.
"הוא – הוא פיראט". לא רציתי לומר שום דבר נוסף.
"אתה איתו, כמה זמן".
"כמה זמן? א-אני לא יודע. שנה, סטנדרטית? לא יודע. הייתי… הוא החזיק אותי נעול רוב הזמן".
איפה פלקון עכשיו? הוא יודע איפה אני?
איפה אני?
"מה אתה רוצה?" שאלתי בזהירות.
האיש צעד לעברי. התרחקתי אחורה במהירות והוא נעצר.
"אתה עם פלקון, איך. פלקון מחזיק אותך, איך. למה".
"אני לא איתו. ברחתי".
עיניו התכווצו. הוא אמר לאט יותר, "היית עם פלקון. איך. למה".
"הוא פשוט לקח אותי. הוא פשוט התקיף את ספינת הבית שלי ולקח אותי".
"הספינה שלך, איפה".
"היא מתה. מוקודורי. הוא אמר לי שהיא מתה". הבטתי לתוך העיניים הכהות. "אתה מכיר אותה?"
לא רציתי לקוות. אבל אולי לאיש הזה יש מידע. אולי אוכל להוציא אותו ממנו. איכשהו.
"אני לא מכיר את הספינה שלך", אמר. "עדיין. הגיל שלך, מה".
"תשע. פלקון אמר תשע. שנות טבור הארץ תקניות". אין לזה שום משמעות לילדים בחלל עמוק, פלקון אמר. מפני שהחיים קשים יותר מאשר במרכז הטבור, הוא אמר.
אולי בספינות פיראטים.
"רק תשע", האיש הזה אמר, ובפעם הראשונה המבט שלו החליק ממני אל הקיר.
הוא לא נתן שום רמז. למה הוא לא אומר לי פשוט מה הוא רוצה? מִשחקים. תמיד משחקים של מבוגרים.
בזמן שהוא הביט בקיר, אני בהיתי בכתובת הקעקע על הפנים שלו. היא הייתה מוזרה, והיה לו ריח מוזר, והחדר הזה היה מוזר, עם השקט וכל הרהיטים הישרים המושלמים בשחור ובאדום ודוגמאות הקוצים. זה לא מצא חן בעיניי יותר מכפי שהחאן מצאה חן בעיניי.
הסתכלתי שוב בדלת. אם אנסה לברוח, הייתי בטוח שהאיש האטי הזה יזוז הרבה יותר מהר. ויהיה מאבק והוא ודאי ירביץ לי. אז לא זזתי. בסופו של דבר העיניים שלו מצאו את דרכן בחזרה אליי, אבל עדיין לא יכולתי לקרוא אותן. אם הן היו מעוניינות הן לא הראו את זה.
אולי הוא ימכור אותי בכל מקרה.
"מוקודורי", אמר לפתע פתאום, כאילו רק הרגע נזכר, נתקל בשם. "מה פירוש".
שפשפתי את האף. "זרזיר".
עיניו התכווצו. "משהו מהיר, כן".
"לא, ציפור. זרזיר. חיה שעפה?" כולנו למדנו את מקור שמה של הספינה לפני שלמדנו לקרוא. עיניו לא השתנו, אז לא הייתי בטוח אם הוא הבין. "למה אתה לא מבין את השפה שלי?"
"אני לא לדבר אותה ראשון".
"אתה סטריט?"
עיניו הבזיקו. זה היה הסימן היחיד לכעס, אבל הוא היה מספיק. "זה עלבון".
לא הבנתי. הייתה לו כתובת קעקע שנראתה חייזרית. והייתה לי תחושה לא טובה בנוגע למקום שבו היינו. הייתי די בטוח שאנחנו לא קרובים לכדור הארץ. לא היו מרשים לו להתקרב לכדור הארץ עם המראה שלו. "אתה מץ, לא? לא סטריט, מץ?"
הוא קימט את המצח. "אומרים סְטְרִיבִיירק-נָה, לא סטריט. לא אומרים מץ".
"למה לא?" כולם קראו להם סטריטים ומצים, לא סטריביירק-נה ומצדדים.
"לא מנומס", אמר ופסע כמה צעדים בחדר, על השטיח האדום, כך שהוא התקרב אליי. "אני לקרוא לך חלאת טבור, כן. ממזר פיראט, כן. אותו דבר".
התרחקתי שוב. "אה".
"אתה עושה זה, למה".
"מה אני עושה?"
"הולך אחור".
"סתם ככה". זזתי, גירדתי את היד. החלוק היה חלק על העור שלי, ומשום-מה הוא גרם לקור להתפשט בי. "כי אני לא יודע מה אתה רוצה".
"אני רוצה שלא תפחד".
את זה כבר שמעתי, די פעמים בשביל לדעת שזה שקר. "אני לא מכיר אותך, ואתה מץ".
על זה הייתי צריך לחטוף מכה. אבל הוא לא זז.
"ואתה יודע על מצדדים, מה", הוא אמר במקום. העיניים שלו התרחבו קצת והוא משך קלות בכתפיו, מחווה שלא יכולתי לפענח. הוא שידר אותות מוזרים.
לא עניתי. זאת ודאי הייתה שאלה שתוביל להאשמות ולעלבונות.
הוא לא הפסיק להביט בי. וחיכה. אז אמרתי בחוסר רצון, "אתם התחלתם את המלחמה".
"איך".
הוא לא אמר לי את התשובות כמו פלקון. אולי הוא באמת רצה לדעת מה אני חושב, אבל זה לא נראה לי הגיוני.
לא אמרתי דבר.
"ג'וס מוסי-נה", אמר. "אתה יכול לדבר בסדר. אני מקווה לדעת מה אתה יודע".
"למה?"
"אתה כאן", ענה, אבל זאת לא הייתה תשובה אמיתית. במשך כל הזמן הקול שלו לא התגבר. הוא נשאר רחוק ממני.
אם הוא רוצה רק תשובות, אז אולי זה לא יהיה נורא כל-כך. אם.
"אנחנו במלחמה מפני שאתם צידדתם בחייזרים. נגד טבור הארץ. אפילו שהחייזרים לא היו מוכנים להתחלק במה שהיה להם מהירח ההוא. אני לא זוכר איך קוראים לירח".
"קינילאי-נה, בשפה שלי. פלימות', בשפה שלכם".
"כן. פלימות'. אנחנו היינו צריכים את הדברים האלה והם לא היו מוכנים לסחור ולא שום דבר. אתם עזרתם לחייזרים להרוג בני אדם ולגנוב ספינות וטכנולוגיה של הטבור כדי להגן על הירח, ואתם בני אדם. אז אתם בוגדים".
"הוא אומר לך את זה, הפיראט".
משכתי בכתפיי. "כולם יודעים". זה תמיד היה בשליחה, ולפעמים ההורים שלי דיברו על זה. ופלקון דיבר על זה.
"תמיד יש זווית ראייה רחבה יותר", האיש הזה אמר.
ואז הוא פשוט הלך.
בהיתי בגב שלו, בדלת. הוא לא חזר. אולי זה לא היה תרגיל. אולי הוא הלך להביא את האנשים שלו מפני שלא עניתי תשובות נכונות. הבטן שלי עדיין לא השתחררה מההתכווצויות. ניגשתי לדלת וניסיתי אותה. נעולה מבחוץ. לא הופתעתי.
ישבתי על המזרן שעל הרצפה, ליד הקיר, וכרכתי את ידיי סביב הברכיים. הייתי צריך רק לחכות. במוקדם או במאוחר הוא יחזור, או שמישהו יבוא, ואולי הם ייקחו אותי מהחדר היקר והשקט הזה ויראו לי מה הם רוצים. אולי ייקחו אותי בחזרה לפלקון. או ימכרו אותי למישהו אחר.
טיפש. ניגבתי בשרוול את העיניים. הייתי קרוב כל-כך לחייל-ג'טים האלה, אבל הם אפילו לא הסתכלו. לא היה אכפת להם. זה לא היה צריך להדהים אותי כל-כך. מזל רע כזה קורה לפעמים. כמו עם ההורים שלי, שלא חזרו. לא חשבתי עליהם מזמן, אבל עכשיו הם עלו לי בראש והסתובבו סביבי, בסרבלים אדומים ואפורים של מוקודורי, שאותם נהגו ללבוש לעבודה. סתם ככה הם יצאו, אבל הם היו מתים, אז מה הטעם בזה. הם לא היו כאן, ולא יכולים לעזור לי, ועוד מעט פלקון ייקח אותי בחזרה והכול יהיה כמו שהיה בשנה האחרונה.
אולי זה עדיף מאשר להיות עם מץ שרק מסתכל בך בפרצוף רציני כזה, כאילו שהוא רוצה שמה שיש לך בתוך הראש יהיה שלו.
שפשפתי את הפנים, קמתי והתחלתי ללכת כדי לעשות משהו. השטיח היה רך ועבה בין אצבעות רגליי. דבר יקר, כמו הבגדים שפלקון אמר לי ללבוש. זה היה רק עניין של זמן עם המץ הזה. הוא אולי אטי אבל הוא עדיין מץ, בוגד, וזה לא יכול להיות יותר טוב מפיראט, לא משנה מה הוא אומר.
היה עדיף לא לחשוב על זה, אז חקרתי את הכלא הזה במקום, העברתי אצבעות לאורך הקירות החלקים. הדיגומים עליהם לא היו מצוירים, אלא מודבקים, מורמים מפני השטח. שולי הקירות הביאו אותי אל המחיצה השחורה המצוירת, אז הצצתי מאחוריה. בית שימוש גאומטרי שנראה באופן בסיסי כמו אלה שהייתי רגיל אליהם, וכיור ואמבטיה. את האמבטיה ייקח לי זמן להבין; לא היה מעליה ראש מקלחת, ולא יכולתי לראות מאין המים אמורים להגיע.
הסתכלתי למטה בחלוק. לא הייתי מסריח, זאת אומרת שמישהו ניקה אותי כשישנתי.
שילבתי ידיים והסבתי את המבט מהאמבטיה, הקשבתי. שום דבר, אז השתמשתי במהירות בשירותים ושטפתי ידיים. תמיד צריך להיות נקי כי אף אחד לא אוהב ילדים מלוכלכים.
מעל הכיור הייתה מראה. ניסיתי להתעלם ממנה, אבל היא הייתה קרובה וגדולה. שמתי לב לשתי עיניים כמו פצעי ירי עם שוליים אדומים, ושיער פרוע, בצבע שפלקון אהב – כמו צובל, הוא אמר.
הרגשתי את האצבעות שלו בשיער, מחליקות דרכו.
עברתי בחזרה לצד השני של המחיצה ודחפתי אותה עד שהיא הסתירה את הכול.
3
ישנתי קצת והתעוררתי ועדיין הייתי לבד. קולות קטנים קטעו את השקט, הם הגיעו מאחורי הווילונות. דברים שמעולם לא שמעתי. צווחות ושריקות שלא נשמעו כמו שום מכשיר.
ניגשתי לחלון, חבטתי בלוח בקיר כמו שראיתי את הסוהר שלי עושה. הווילון התקפל. צללים קטנים רפרפו והתרחקו מהצד השני של הווילונות. דרך התחרה נראו צורות לבנות גדולות. משכתי את הבד הצדה ומיד נרתעתי אחורה.
ציפיתי לראות חלל. רציתי לראות חלל, כמו שרוצים חלומות טובים. נוף מתחנה.
אבל כאן עולם נפל לרגליי. החדר, הבניין שבו הייתי כנראה היה תקוע בצלע הר. הכרתי את המילה "הר" מספר הלימוד הראשון שלי. הרים הם מפלצות קשוחות שיורקים פני השטח של כוכבי לכת. ראיתי הבזקים של אפור משונן שהתרחקו בשיפוע מתחת לחלון ועוד בניינים שטוחי גג שירדו כמו מדרגות גדולות תקועות בתוך הסלע. ראיתי ירוק, ואז שמים כחולים בהירים, לפני שסגרתי במשיכה את הווילונות. כאב הלם בראשי, ולא הייתי מסוגל לנשום.
מעולם לא ראיתי שמים חוץ מאשר מהחלל. או בהולואים, בסייברטוריום. או בווִיד. תמיד מופרדים בשל העובדה שכפות רגליי נמצאו על תחנה או על סיפון בספינה.
יד נחתה על הכתף שלי, הובילה אותי למזרן והושיבה אותי. אור השמש נעלם עם קול המחיצה הנפרשת. כשמצמצתי כרע האיש לפניי ושוב החזיק לי את הכתף.
"אתה לא חזק". הוא הביט בי כאילו מה שעשיתי אמר לו משהו מעניין.
ניסיתי להיחלץ מהאחיזה שלו. "איפה אני? מי אתה?"
הוא המשיך להחזיק קצת יותר מדי, רק מספיק כדי לגרום לי להפסיק להיאבק. "אל תילחם בי. אתה תפסיד". הוא עזב אותי.
הריח הזר שלו נכרך סביבי. זזתי עוד קצת אחורה, עדיין הרגשתי את היד שלו על הכתף שלי אף-על-פי שהוא שמר אותה לעצמו עכשיו. הוא הצביע על מגש על הרצפה, ליד המזרן. הוא כנראה הביא אותו. מה שהרחתי בכלל לא היה הוא, הוא הביא לי אוכל בקופסה אדומה עגולה וכוס לבנה מלאה מים. הבטן שלי השמיעה קולות כשראיתי אותם, למרות זיכרון השמים שראיתי. לא זכרתי את הפעם האחרונה שאכלתי.
"בשבילך", אמר.
זחלתי לשם ולקחתי את הקופסה החמה, מעיף בו מבט. הוא נשאר במקום שבו היה. אולי האוכל היה מסומם, אבל הייתי רעב מדי, לא היה אכפת לי. האוכל נראה כמו אורז, אלא שהוא היה ארוך פי שניים, צהוב בהיר, והיה לו טעם של אפונה. מעליו היו תלויים ברפיון פסים של עלים ירוקים, מומלחים מאוד, ומסביב היו מסודרים בטבעת כדורי בשר שכמותם מעולם לא טעמתי. הם היו מתובלים ושרפו לי את הפה. הייתי רעב כל-כך שבלעתי את רוב האוכל שלם, דוחף את הכול לתוך הפה.
הסתכלתי בו כדי לוודא שהוא לא עושה שום דבר במהירות, אבל הוא שמר על מרחק ורק נתן לי להסתכל. ככל שהסתכלתי בו יותר, הוא נראה לי צעיר יותר. הרבה יותר צעיר מפלקון. העור שלו היה חום בהיר, אבל העיניים והשיער היו כהים מאוד. לא יכולתי להסב את המבט מכתובת הקעקע בפנים שלו – כחולה כהה, ובכמה מקומות היא נראתה שחורה. היא התעוותה והסתובבה לתוך עצמה, אבל מעולם לא שברה את הקו המתעקל החלק סביב העין הימנית שלו, אלא מִסגרה אותה כמו סוגריים במשפט. כמה מהנקודות חזרו על עצמן בדיוק בזוויות. אולי זה מין כתב. זה היה מוזר. אבל כל דבר בו היה מוזר. לא נעים. שקט מדי.
צורות קלושות נראו מתחת לרצועות הלבנות של הבגדים שעטפו אותו, עקבו אחר קווי השרירים שלו. צורה אחת על האמה שלו נראתה כמו להב. צורה אחרת, ארוכה יותר, הייתה על השוק שלו. חשבתי על פלקון עם הסכין במגף.
מבטו של האיש עבר לעיניים שלי מן הדיגומים שעל הקיר, שבהם הוא התרכז קודם. במשך שנייה הוא נעץ בי מבט, כאילו הוא מציב בפניי אתגר, להתמתח ולגעת בו.
לא זזתי.
הוא אמר, "יש לך שאלות, מה".
לא עניתי.
"שאל עכשיו או לעולם לא".
זה נשמע כמו פקודה. "איפה אני?"
העיניים הכהות קדחו בעיניים שלי. "אאיאן-נה".
העולם של החייזרים.
הרגשתי את זה, אבל לשמוע את זה היה דבר אחר. הגעתי רחוק מעבר לתחנת כאוס. הגעתי – לאיבוד.
"למה?" עכשיו אפילו המחשבה על ביטחון נראתה בלתי אפשרית. בספינה של פלקון חלמתי עליו, וכשההזדמנות נקרתה בדרכי ניצלתי אותה. כאן לא תהיה שום הזדמנות. כאן אני לא קיים.
"הוא יורה בך. הם חושבים אתה מת. אתה פיראט – לא. אתה שקרן טוב – אני חושב לא. אני סקרן. אז… עכשיו אנחנו לוקחים אותך".
"אני לא רוצה להיות בכוכב לכת". בעיקר לא בכוכב הלכת הזה. הידיים שלי רעדו. הנחתי את קופסת האוכל.
"הספינה שלך מתה".
אלה לא היו חדשות בשבילי, אבל זה עדיין הכאיב. "אני לא יודע אם היא מתה, לא ראיתי. הוא רק אמר, ויכול להיות שהוא שיקר. רציתי ללכת הביתה".
"אין הביתה, ג'וס מוסי-נה".
"לא ראיתי שהם ירו בספינה שלי!"
הוא נעץ בי מבט יציב. "הזרזיר שלך מת".
"איך אתה יודע? איך אני יכול לדעת, אולי אתה בכלל עם הפיראטים, אתה חייזר. מה קרה לכאוס? אתם פוצצתם אותה?"
"לא לגמרי". עיניו התקמטו בשמץ שעשוע. לא ידעתי על מה.
"למה התקפתם אותה?"
השעשוע גבר, עיקול קל של השפתיים. "אנחנו במלחמה".
"מי אתה?"
"אתה דולף שאלות".
"אתה שאלת! תראה, אני רוצה לחזור. אם אתה לא הולך להרוג אותי או למכור אותי, אז תחזיר אותי".
"עם פלקון, אתה ללכת".
זה כמעט השתיק אותי. עד שהבנתי שזאת שאלה. "בתחנה", אמרתי. "לא אכפת לי. בכאוס, אם לא פוצצתם אותה".
"בכאוס הלכתי להציל את אחי, אסיר שם".
סביר להניח שהוא הלך רק בשביל להרוס משהו. ספינות של סטריטים התקיפו ספינות של הטבור כל הזמן, והן פגעו גם בתחנות, ולא משנה מי נפגע. "אתה בדיוק כמו הפיראטים".
"זאת – טעות". הוא תקע לי אצבע בעצם הבריח.
התרחקתי מהר, מצמצתי ושפשפתי את העיניים. "מה אתה הולך לעשות איתי?"
"אתה לחשוב, מה. לא לבכות".
חשבתי פתאום על אוון, איך הוא היה מחזיק לי צעצועים מעל הראש. הכרחתי את הזיכרון להסתלק. "אני לא בוכה".
"לחשוב".
"מה – תלביש אותי כל מיני בגדים ותלמד אותי נימוסים?"
"לא".
"אז מה?"
הוא עמד. "אני רוצה רק מה שאתה רוצה".
"אני לא רוצה להיות כאן!"
כאילו שמה שאני רוצה שינה אי-פעם.
"יש רק כאן", הוא אמר בעדינות.