הדרך לעין חרוד / עמוס קינן

"הדרך לעין חרוד" הוא הדיסטופיה הישראלית הידועה ביותר, אם כי יש להודות שהתחרות בקטגוריה הזאת דלה למדי וכוללת כעשרים ספרים בלבד. הספר, שיצא לאור ב-1984, תורגם בהמשך לאנגלית, עובד פעמיים להצגת תיאטרון ופעם אחת לסרט. מעטים ספרי המקור בארץ שזכו לעיבודים כה רבים ולפרסום רב כל כך. לכן אין פלא שניגשתי אליו עם ציפיות גבוהות, כמו היה המקבילה הישראלית ל"1984" של ג'ורג' אורוול.

עם תחילת הספר מגלה הגיבור, רפי, שמתרחשת הפיכה צבאית ובאים לעצור אותו. את ילדיו כבר לכדו כנראה, ולא ידוע מה קורה עם אשתו. הוא שומע שידור רדיו מחתרתי בשם "עין חרוד החופשית" ומחליט לצאת מתל אביב, הסגורה במחסומים, בדרכו לקיבוץ עין חרוד. במהלך בריחתו הוא פוגש את מוחמד הערבי, שאיתו הוא מנהל יחסי אהבה-שנאה בעודם בורחים יחד מפחד השלטון הצבאי שהשתלט על המדינה.

בדרכם לעין חרוד נשקף לעיניהם נוף בלהות. האוכלוסייה הערבית גורשה לחלוטין ממדינת ישראל וקיבוצים רבים הוחרבו עד היסוד. אך בעוד מטרתו של מוחמד היא לצאת מגבולת המדינה אל מקום שבו יש עוד ערבים, רפי ממשיך באמונה עיקשת לחתור אל עין חרוד, שם הוא מאמין שקיימת מעין אוטופיה שהוא יוכל לחיות בה. במהלך המסע ומעבר לו השניים נתקלים בכוחות צבא שרודפים אחריהם, וצריכים להתמודד עם קצין בכיר שהם שובים, ולאחר מכן עם מפקדו – אלוף פיקוד הצפון. בסוף הספר מתרחשת תפנית בעלילה, שהופכת את "הדרך לעין חרוד" מדיסטופיה ממוצעת למדע בדיוני הכולל טכנולוגית מסע בזמן וסיומת בסגנון אבסורדי.

מטבעו של הז'אנר, הספר הוא יצירה פוליטית שכולל ביקורות חברתית. כדי להבין אותה לעומק רצוי להכיר מעט את ההיסטוריה של עמוס קינן, הסופר, ששילב ב"דרך לעין חרוד" לא מעט מרכיבים אוטוביוגרפיים. את תחושת הבריחה מהמשטר וההסתתרות, לדוגמה, קינן הכיר היטב מימיו בלח"י לפני קום המדינה – מחתרת קטנה ולוחמנית שנרדפה הן בידי הבריטים והם בידי הנהגת היישוב היהודי בארץ בחלק מאותה תקופה.

עמדותיו של קינן באות לידי ביטוי גם בביקורת הנוקבת שלו על המיליטריזם שפשה בישראל, שמתבטא בספר בהפיכה צבאית; ואילו המסע מתל אביב לקיבוץ עין חרוד חופף חלקית למסלול חייו של קינן, שנולד בתל אביב לאב מגדוד העבודה. הספר גם יוצא דופן באופן שהוא מציג ערבי כדמות מורכבת ואנושית השותפה לגורל של יהודי, אך עקבי עם האידיאולוגיה של הסיעה שלו בתוך הלח"י, שהאמינה שאחרי סילוק הבריטים ישררו שלום ואחווה בין היהודים והערבי. לבסוף, את סופו של הספר, הכולל מסע בזמן, אפשר לראות כביקורת של קינן, כאיש התנועה הכנענית, על המרכיב הדתי בציונות ושאיפה למחוק את הקשר ההיסטורי של 2000 שנות הגלות לתחיית העם העברי בארץ ישראל.

הביקורת החברתית-פוליטית שקינן דוחס לתוך הספר הדק הזה היא עיקר חוזקו, אך קריאתו איננה מהנה כלל. הכתיבה שלו וולגרית מאוד והוא מתייחס בקלות ראש לאונס ולאיומים חוזרים ונשנים בכריתה של איבר מין. על כל צעד ושעל דפי הספר רצופים התייחסויות מיניות, שגם כיום אינן נחשבות נורמטיביות בספר מבוגרים.

חמורה מזה העובדה שהדמויות שבנה קינן אינן אמינות ולכן קשה להתחבר אליהן רגשית. זה בולט במיוחד כבר ברפי, הגיבור הראשי, שמשאיר מאחור אישה וכנראה ילדיו כבר נלכדו, אך לא נראה שאכפת לו מהם בכלל. פרט לפעמים נדירות אחרי צאתו מתל אביב, הוא לא חושב עליהם בכלל.

בעיה אחרת היא העלילה. במקום לבחון את החיים תחת השלטון הצבאי, את החרבת הקיבוצים בגליל ואת גירוש הערבים מישראל, העלילה בנויה כמעין משחק חתול ועכבר בין הגיבור לאלוף פיקוד הצפון. בכך מתחלפת תחושת חוסר המוצא האופיינית לדיסטופיה ונעלמת בתוך עלילה של ספר מתח סוג ב'.

באופן תמוה, קינן גם החליט לשלב בספרו את ספרו הקודם, "שואה II", תוך התייחסות מפורשת לעצמו בתור הכותב ולעלילת הספר. מעבר לכך ש"שואה II" איננו ספר מוצלח, הרי שמורגשת פה יוהרה מסוימת, שכן לא ברור איזו מטרה באה לשרת ההתייחסות הזאת מעבר לטפיחה על שכמו של הסופר.

כמו להוסיף חטא על פשע, הספר יצא לדפוס ללא עריכה ראויה. קשה למצוא הסבר אחר להיעדר השימוש במרכאות, הפיסוק המשונה, השימוש בראשי תיבות שאין צורך בהם ('כנ"ל') ומשפטי סרק טעם מלאי פיסוק. כך גיבורנו "רץ ונופל, קם ורץ, נופל, קם, רץ" (עמ' 25), "רוץ. רוץ מהר. רוץ יותר מהר." (עמ' 85), ועובר דרך "מסדרון של בטון. בקצהו, עוד דלת, דלת-פלדה. גם לידה לוח ספרות. האלוף מחייג. אני שומע רחש" (עמ' 108).

הספר איננו מומלץ לקריאה. לא ברור מדוע הוא זכה לפרסום רב כל כך ואף יצא השנה במהדורה חדשה. לקוראיו לא נותר אלא להתנחם באורכו המצומצם – נובלה קצרה של 120 עמודים בספר צנום ממדים.

(הוצאת עם עובד, 1984. 120 עמודים).

12 מחשבות על “הדרך לעין חרוד / עמוס קינן”

  1. לגבי הפסקה הלפני אחרונה: אתה לא חושב שהפיסוק יוצר איזה "מקצב" פנימי – תחושה של דחיפות, אולי, או אירועים שמתרחשים ללא "מרווח נשימה" מנטלי אצל הגיבור?
    הרי אין דין "רוץ. רוץ מהר. רוץ יותר מהר." כדין "רוץ מהר". הם מעבירים תחושה שונה במקצת. עבורי, לפחות.
    אני קיבלתי מהספר תחושה מאוד דחוסה, התרשמתי שהעלילה לא משאירה הרבה מקום למחשבות ולרגשות – ונראה לי שהפיסוק מסייע ליצירת הרושם הזה.

    כמו כן, פינת הקטנוניות:
    -בשורה הראשונה התפלק "הידועהמב" במקום הידועה
    -בשורה השביעית "מצבאית" במקום צבאית
    -ובאמצע הפסקה הרביעית "להיכר" במקום להכיר.
    #סליחה

  2. אני מסכים שהמטרה היא ככל הנראה תחושת "מרווח נשימה" מנטלי, אבל לעניות דעתי המטרה הייתה יכולה להיות מושגת בעזרת ניסוח אחר. שימוש בפחות סימני פיסוק והמנעות מחזרה משולשת עדיין יכל להעביר את המסר, מבלי לתת תחושת קריאה מקוטעת וחזרתית.

    אבל זה כאמור נקודת מבטי בלבד. משום מה הספר מאוד מפורסם ומוערך – ולכן אני בהחלט מקבל שמה שנתפס בעיני כפגום דווקא נתפס כחיובי בעיני אחרים.

  3. "בעיה אחרת היא העלילה. במקום לבחון את החיים תחת השלטון הצבאי, את החרבת הקיבוצים בגליל ואת גירוש הערבים מישראל, העלילה בנויה כמעין משחק חתול ועכבר בין הגיבור לאלוף פיקוד הצפון".

    חננאל, לא נראה לך שהפסקה הזו שקולה לאמירה “במקום לכתוב את הספר שאני הייתי כותב, הוא כתב עלילה משלו “?

  4. "הדרך לעין חרוד" ידוע כספר דיסטופיה. כוונתי בפסקה זו להדגים כיצד המאפיינים הדיסטופים בה מצומצמים ואינם עיקר הספר, וזאת לעומת מאפייני המתח של "חתול ועכבר".
    במידה והספר היה ידוע כספר מתח (ולא דיסטופיה) בוודאי שלא הייתי כותב כך. אני מקבל את ביקורתך בדבר הצורך להבהיר את המסר.

  5. אלי אשד

    הסיום של "הדרך לעין חורד " אינו אבסורדי כלל.הוא נגזר הגיוני מהפרק שלפניו של שינוי ההיסטוריה באמצעות מסע בזמן.
    למי שלא קרה ספויילר : הגיבור מגיע לעין חרוד ומגלה שאין ולא הייתה מעולם עין חרוד.
    וב הקוראים אינם מבינים מדוע .
    אבל ההסבר כבר ניתן כמה עמודים קודם לכן ,זוהי תוצאה של פרוייקט המסע בזמן של האלוף לשינוי ההיסטוריה. הפרוייקט אנו מגלים היצליח וכתוצאה אין יותר ולא הייתה מעולם עין חרוד. פרדוקס מסע בזמן "פשוט " למדי .
    את הפרק הרלבנטי מ"הדרך לעין חרוד " על פרוייקט שינוי ההיסטוריה אפשר לקרוא ב"יקום תרבות ":
    http://www.yekum.org/2017/05/%D7%94%D7%93%D7%A8%D7%9A-%D7%9C%D7%A2%D7%99%D7%9F-%D7%97%D7%A8%D7%95%D7%93-%D7%9E%D7%A0%D7%94%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%96%D7%9E%D7%9F-%D7%A4%D7%A8%D7%A7-%D7%9E%D7%99%D7%95%D7%97%D7%93-%D7%9E/

  6. אברהם אילון

    לאורך כל הספר חוויתי תחושה של אי נוחות/נעימות. וברור לכל למה. ההתיחסות המינית הבוטה נכנסת , בין אם בהקשר רופף או לא קיים לשטף העלילה. רוב הפגמים המוזכרים מסכים שצורמים. אבל… אני מזמין את הקוראים לקרוא את הספר כנבואה של "מה יקרה אם" בקיצור .אל תתנו לזה להגיע.

  7. Sheli Teitelbaum

    It's worth noting, much belatedly, that the book was translated into English from a translation in the French. This is akin to the English version of 'Solaris.' I interviewed Kenan when the book came out for the Jerusalem Post (it appeared I think in Fantasia) and recall being most struck by the fact that I had never before seen an Israeli techno-thriller cum dystopia cum SF cum wild fantasy. I'm sure Eshed knows best if there were earlier examples worthy of consideration. Especially with the proviso that this one was written by a noted cultural luminary. I don't mean hack work, unless you see this as hack work..

  8. לבחור הערבי בספר קוראים מחמוד, לא מוחמד. השם חוזר בערך מאתיים פעמים בספר ככה שקשה להבין איך זה התפספס לך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Scroll to Top