-1-
סערה עזה התקדמה מהצפון הרחוק בליל הולדתו של האדם הגדול, אבל ענני השחור המנמיכים עדיין נחבאו מאחורי פסגות הצוקים הסלעיות והמושלגות של הרי דְרוך. אוויר הלילה מחוץ לבקתת הלידה היה רגוע, דומם וכבד. הכוכבים הזוהרים של קֵר גווידיון הבליחו בשמים, והירח המלא זרח כעששית על אדמות שבטי הריגאנט.
השקט שלט בבקתה המוארת במנורה כשבַארַקון, צייד הסוסים רך המבע, כרע לצד אשתו, אוחז בידה. מֵריה, שהכאב הרפה ממנה לרגע, חייכה אליו. "אינך צריך לדאוג", לחשה, "ווֹרנָה אמרה שהנער יהיה חזק".
הגבר הצעיר זהוב השער שלח את מבטו על-פני הבקתה הקטנה, העגולה, למקום שבו כרעה האישה המכשפה לצד מחתת גחלים מברזל. היא שברה את חותמיהן של שלוש קדרות חרס ומדדה כמויות של אבקה שחורה. בַארַקון נרעד.
"הגיע הזמן לשם הנשמה שלו", אמרה ווֹרנה מבלי לחדול ממעשיה.
בַארַקון שחרר בחוסר רצון את ידה של אשתו. הוא לא חיבב את המכשפה הרזה כמקל, אבל איש לא חיבב אותה. קשה לחבב דבר שמטיל עליך מורא, וּוֹרנה שחורת השער הייתה יצור על-טבעי בעל עיני כפתור כחולות ומבריקות שנדמה היה כאילו לעולם אינן ממצמצות. כיצד ייתכן, תהה בַארַקון, שבתולה מזדקנת חסרת כל ידע ממקור ראשון על מין או לידה יכולה להיות מיילדת כה מיומנת?
ווֹרנה התרוממה ונפנתה אליו, מודדת אותו במבט מלא שנאה. "זה לא הזמן לתהות על שאלות שמקורן בטיפשות", אמרה.
בַארַקון הזדעזע. האם שאל את השאלה בקול רם? לבטח לא.
"שם הנשמה", אמרה ווֹרנה. "לך כעת".
הוא נטל את ידה של אשתו פעם נוספת, וקירבה לשפתיו. מֵריה חייכה, ואז התעוותו פניה בכאב חדש. בַארַקון נפנה לעבר הדלת.
"הכול יהיה כשורה", אמרה לו ווֹרנה.
בַארַקון הטיל על כתפיו הרזות את גלימתו המשובצת כחול-ירוק, ויצא אל תוך הלילה.
בחוץ היה חמים, האוויר דחוס, אך עדיין, למשך רגע לפחות, היה שם קריר יותר מאשר בבקתה, והוא מילא את ריאותיו באוויר צח. ניחוח העשב ואורן ההרים היה חזק במקום ההוא, הרחק מהיישוב, והוא היה יכול להבחין בשמץ מניחוחו העדין של שיח היערה. לאחר שהסתגל לחמימות הלילה הקיצי, הוא הסיר את גלימתו והניחה על הספסל שעמד סביב גזע עץ הערבה הזקן.
זה הזמן לשם נשמה, אמרה ווֹרנה.
באותו רגע, לבדו תחת הכוכבים, חש בַארַקון כמבוגר לראשונה בתשע-עשרה שנותיו. הוא עמד למצוא את שם הנשמה של בנו.
בנו!
לבו של בַארַקון התרחב לנוכח המחשבה.
הולך במשעול העזים הישן, הוא פסע לעבר צלעותיו המוריקות של קֵר דְרוך, ההר העתיק, והחל לטפס. מחשבות רבות חלפו בראשו בעודו עושה את דרכו גבוה מעל העמק. הוא נזכר באביו שלו ותהה מה היו מחשבותיו כשטיפס על מדרון זה תשע-עשרה שנים קודם לכן. אילו חלומות טיפח עבור התינוק העתיד להיוולד? אביו מת בקרב נגד הפאנונים כשבַארַקון היה בן שש. אמו חצתה את המים האפלים שנה לאחר-מכן. בזיכרונותיו האחרונים של בַארַקון ממנה היא הייתה אישה שלדית, חלולת עיניים, יורקת דם וליחה.
בַארַקון היתום התחנך בבית דוד חמום-מוח, שמעולם לא נישא ותיעב את חברתם של אנשים. הוא היה איש זקן וטוב לב, והשתדל מאוד להיות אב טוב לנער, אך לצד שיעורים חשובים רבים, הוא הנחיל לבן חסותו גם את רתיעתו מפני קשרי ידידות. כתוצאה מכך מעולם לא חיזר בַארַקון אחר אהדה והתקשה להתמודד עם קרבה. הוא לא היה אהוד – אך גם לא בלתי אהוד – על הגברים הצעירים האחרים של הריגאנט, וחייו חלפו על-פי רוב ללא אירועים ראויים לציון, להוציא שניים: חברותו עם רוּאָת'יין, הלוחם הראשון, ונישואיו למֵריה היפה.
בַארַקון חדל מטיפוסו והביט מטה לעבר היישוב שלושת הפלגים המרוחק. רוב הבתים היו חשוכים, שכן השעה הייתה קרובה לחצות, ובריגאנט, קהילה כפרית, האנשים התעוררו לפני עלות השחר. אך בכמה מהחלונות הבליח אור מנורות. בַּאנויְן הנוכרי בדק את חישוביו ותכנן את מסעו הבא לים, וקָסְיה בתולת הארץ בידרה אורח, חונכת דם צעיר כלשהו בשמחות הלילה המבורכות של האיחוד.
בַארַקון המשיך ללכת.
נישואיו למֵריה הפתיעו רבים, שכן אביה אירח מבחר גברים צעירים שביקשו את ידה – אפילו רוּאָת'יין. מֵריה דחתה את כולם. בַארַקון לא היה אחד המחזרים. כאדם צנוע, סבר שהיא עולה עליו בהרבה מכל בחינה שהיא.
ואז באחד הימים, כאשר אילף סוסה בכר הדשא הגבוה של העמק, היא באה לראותו. היום ההוא היה עטור תהילה במקדש זיכרונותיו הטובים. מֵריה נשענה על מעקה הגדר בעוד בַארַקון נע ברחבי כר הדשא. תחילה לא ידע שהיא שם, כה מרוכז היה בסוסה. הוא אהב סוסים ובילה חלק ניכר מחייו הצעירים בצפייה בהם. הוא הבחין כי את העדר תמיד הנהיגו נקבות, וכי הן הענישו סייחים סוררים על-ידי כך שגירשו אותם ומנעו מהם את הביטחון שהעניק העדר. כאשר היה לבדו, אחז את הסייח הבודד פחד, שכן טורפים היו מאתרים במהרה סוס פוני יחיד. לאחר זמן מה הייתה הסוסה מאפשרת לחיה הסוררת לשוב לעדר, וכך, נזוף, נהפך הסייח צייתן.
בַארַקון נקט שיטה דומה באילוף סוסי פוני. הוא היה מבודד סוס בר בכר הדשא המעגלי שלו, ואז, בהצלפת חבל, מריץ אותו לאורך הקו הפנימי של הגדר. הסוס תמיד ברח באופן אינסטינקטיבי מפני הסכנה, ורק כשהיה בטוח הסתכל לאחור כדי לבדוק מה עורר את פחדו. בַארַקון הריץ את הפוני זמן מה; ואז, בלי לדעת שמריה צופה בו, הנמיך את כתפו ונפנה מהסוסה. סוסת הפוני הורידה את ראשה וקרבה אליו. בַארַקון המשיך לצעוד, משנה בהדרגתיות את הכיוון. הסוסה עקבה אחרי כל תנועה שלו. בַארַקון דיבר אל הסוסה בקול רך תוך כדי תנועה, ולבסוף פנה לעמוד מולה, משפשף את מצחה וטופח על צווארה הרך.
"אתה מדבר עם סוסים בקלות רבה יותר מאשר עם נשים", אמרה מֵריה.
פניו של בַארַקון עטו גוון ארגמני לוהט. "אני… לא דברן גדול", אמר. הוא ניסה להתעלם ממנה והמשיך בעבודתו עם סוסת הפוני, ולאחר שעה כבר רכב עליה באטיות ברחבי כר הדשא. מדי פעם הוא העיף מבט לעבר מריה. היא לא משה ממקומה. לבסוף הוא ירד מהסוסה, נשם עמוקות ופסע לעבר המקום שבו המתינה. ביישן ומסוגר כפי שהיה, הוא אף לא הביט בעיניה, אך מה שראה הספיק כדי למלא את לבו כמיהה. היא לבשה שמלה ארוכה וירוקה, וחגורה רחבה שבשוליה חוט זהב. שערה הארוך והכהה, למעט מקלעת רופפת, גלש בחופשיות על כתפיה. רגליה היו יחפות.
"את רוצה לקנות פוני?" שאל.
"אולי. מדוע החלה הסוסה לציית לך פתאום?" שאלה.
"היא הייתה מפוחדת. גרמתי לה לרוץ, אבל היא לא ידעה למה. האם ראית אותה מנסה לנשוך תוך כדי ריצה?"
"כן. היא נראתה כועסת מאוד".
"זה לא היה כעס. סייחים נוהגים כך. היא נסוגה להתנהגות של סייחה צעירה. היא אמרה לי, 'אני זקוקה לעזרה. אנא היה המנהיג שלי'. אז הנמכתי את כתפי ונפניתי ממנה בעדינות. והיא באה אליי והצטרפה לעדר שלי".
"אז אתה סוס ההרבעה שלה עכשיו?"
"הסוסה המנהיגה. סוסי הרבעה נלחמים בקרבות, אבל סוסה היא זו שמנהיגה את העדר".
"רואת'יין אומר שאתה לוחם גדול ואדם טוב".
זה הפתיע אותו, והוא העיף מבט מהיר בפניה, לראות אם היא לועגת לו. עיניה היו ירוקות. עיניים גדולות. כה יפות. לא הירוק של הדשא או של עלי הקיץ, אלא הירוק הנוצץ, הנצחי, של אבנים יקרות. אלא שהן לא היו קרות…
"עכשיו אתה בוהה בי", נזפה בו.
בַארַקון מצמץ והפנה את מבטו באשמה. היא דיברה שוב. "רואת'יין אמר שעמדת לצדו מול הפאנונים ושברת את ההסתערות שלהם".
"הוא נדיב מדי. הוא יודע שהייתי מפוחד מכדי לברוח", הודה. "רואת'יין היה כמו צוק – המקום המוגן היחיד בים סוער. מעולם לא הכרתי אדם כמותו. הקרב היה תוהו ובוהו: אנשים צורחים, חרבות מתנגשות. הכול היה כל-כך מהיר וזועם. אבל רואת'יין היה רגוע. הוא היה כמו אל. לא יכולת לדמיין אותו נפגע".
היא נראתה מוטרדת, אך הוא לא ידע מדוע. "כן, כן, כן", אמרה. "כולם יודעים שרואת'יין הוא גיבור. הוא רצה לשאת אותי לאישה. סירבתי".
"מדוע סירבת? הוא אדם נפלא".
"האם ייתכן שאתה באמת כל-כך טיפש, בַארַקון?" אמרה, ואז הסתובבה והלכה משם.
מבולבל לחלוטין, הוא הלך להתייעץ עם רואת'יין. הלוחם הצעיר, הבלונדיני והגברתן, עמד עם שלושה מרועי העדר שלו, בונה קיר סלע על-פני שפת ערוץ בעמק הצפוני הגבוה.
"כל חורף ארור חלק מהבקר שלי נלכד פה", אמר רואת'יין בעודו מרים לוח גדול ומטיל אותו למקומו. "לא עוד".
בַארַקון ירד מסוסו ועזר להם במשך כמה שעות. ואז, במהלך הפסקת מנוחה, אחז רואת'יין בזרועו והובילו לפלג סמוך.
"לא טיפסת את כל הדרך לפה רק כדי לבנות קיר. מה מטריד אותך, ידידי?" בלי להמתין לתשובה פשט רואת'יין את חולצתו ואת מכנסיו הצמודים וחלץ את מגפיו, והלך אל אמצע הפלג. "בשם טַרַנִיס, המים קרים", אמר. עומקם של המים לא עלה על אינצ'ים ספורים, והם זרמו מעל חלוקי אבן לבנים ועגולים. רואת'יין נשכב, מאפשר למים לשטוף את גופו. "בן אדם, זה מרענן", צעק, מתהפך על בטנו. בַארַקון ישב בצד הפלג והתבונן בחברו. למרות כוחו מעורר היראה, פניו הרחבים והשטוחים ושפמו הבלונדיני השמוט, היה ברואת'יין משהו ילדותי בצורה נפלאה: יכולת אינסופית לכאורה לשאוב את מרב האושר מכל פעילות שהיא. הלוחם התיז מים על פניו, העביר את אצבעותיו הרטובות בשערו ואז התרומם וצעד אל שפת המים. הוא חייך חיוך רחב לבַארַקון. "היית צריך להצטרף אליי".
"אני זקוק לעצתך, רוּ".
"אתה בצרות?"
"אני חושב שלא. אני פשוט מבולבל". הוא סיפר לו על ביקורה של מֵריה. הוא דיבר, וראה את הבעתו של הלוחם הצעיר נהפכת נוקשה, ואחר-כך מתחלפת בעצב. בַארַקון קילל את עצמו על טיפשותו. רואת'יין הציע למריה להינשא לו. ברור שגם הוא אוהב אותה! "אני מצטער, רוּ. אני אידיוט", אמר. "סלח לי על שהטרדתי אותך".
רואת'יין כפה על עצמו לחייך. "כן, אתה אידיוט. אבל אתה גם חברי. היא בבירור אינה רוצה בי, אבל אני חושב שהיא מאוהבת בך. לך לפגוש את אביה".
"איך היא יכולה לאהוב אותי?"
"ארור אהיה אם אני מבין", אמר רואת'יין בעצב. "נשים הן מסתורין עבורי. כשהיינו כולנו ילדים, היא נהגה לעקוב אחרינו לכל מקום. זוכר? היינו משליכים עליה מקלות וצועקים עליה להסתלק".
"מעולם לא זרקתי עליה מקלות", אמר בַארַקון.
"אולי זו הסיבה. עכשיו לך והתגנדר. סֶפיר לא יסבול מחזר מרושל. הגלימה והמכנסיים הטובים ביותר".
"אני לא יכול לעשות זאת", אמר בַארַקון.
אבל הוא עשה. החתונה התקיימה שלושה שבועות לאחר מכן ביום הראשון של הקיץ, במשתה בֶּלְטֵיין.
אחריה הגיעה השנה הטובה ביותר בחייו. מריה הייתה אושר תמידי, וּבַארַקון התקשה להאמין למזלו הטוב. במהלך האביב והקיץ שאחריו, תפס בַארַקון ואילף שישים ושניים סוסי פוני. שישה-עשר מהם היו מזן משובח, ורובם נמכרו כסוסי פרשים לאצילים שהלכו אחרי הליירד הבכיר. הרווח היה גבוה, וּבַארַקון היה נחוש לרכוש חרב ברזל כמו הלהב השאול שחגר כעת.
הוא טפח על הניצב, שואב ממנו כוח. אך הפחד שב ותקף אותו.
מחר אמורים הריגאנטים לצאת לקרב נגד פושטי הים, שחנו מצדו השני של נהר הסייד. בַארַקון סלד מאלימות ולא היה מיומן בחרב או בכידון. הוא סיפר למריה את האמת; כשהפאנונים הסתערו, הוא קפא מפחד לצדו של רואת'יין רב העוצמה. כן, הוא לחם, מניף את להב הארד שלו בזעם מבועת, והפאנונים נמלטו. רואת'יין פצע שלושה והרג אחד.
בַארַקון התפלל שלעולם לא ייקלע שוב לקרב. הפחד הזה נהפך לאימה של ממש חמישה ימים לפני כן, כשהרג את העורב. הוא רכב על פוני בר, דוהר על הגבעות. כשהגיע לסוף המדרון, התרומם העורב מהעשב הגבוה. הפוני המבוהל התרומם על רגליו האחוריות, בוטש בפרסותיו. העורב צנח מת על הקרקע. בַארַקון היה מבועת. הגיזה1 שניתנה כשנולד ניבאה כי ימות בתוך שבוע מהריגת הציפור.
הוא שיתף את רואת'יין בפחדיו. "הסוס הרג אותה", אמר רואת'יין. "לא שברת את הגיזה שלך. אל תטריד את עצמך. הישאר קרוב אליי, בן דוד, ותעבור את הקרב בחיים".
אבל בַארַקון מיאן להתנחם. "אני רכבתי על הפוני. אני שלטתי בו".
חרדתו הייתה כה גדולה עד כי לבסוף שלף רואת'יין את חרבו, יצירת אמן עשויה ברזל. "קח אותה", אמר, "היא חושלה בארבעה לחשי דרואידים גדולים. מי שנושא אותה בקרב לא יסבול מוות".
בַארַקון ידע מיד כי עליו לסרב. הלהב היה יקר ערך. רוב הלוחמים נשאו נשק עשוי ארד, אך רואת'יין נסע לחוף עם עדרו לפני שנתיים, ושב לריגאנט עם החרב הזאת. צעירי השבט התקבצו סביבו במשתה סָאמיין והתחננו שיתיר להם לגעת בלהב האפור. בַארַקון חש בהיוולדה של הבושה, שכן הוא הושיט את ידו ולקח את החרב, דן את רואת'יין למוות אפשרי תחתיו בעשותו כן. הוא לא יכול היה להביט בעיני חברו.
"ווֹרנה אומרת שייוולד לך בן", אמר רואת'יין.
"איי, בן", הסכים בַארַקון, שמח לשנות את נושא השיחה.
הם ישבו בשתיקה במשך כמה רגעים, והבושה שטפה אותו. לבסוף שקל בַארַקון את החרב בידו והגישה בחזרה ללוחם. "איני יכול לקחת אותה", אמר.
"קשקוש, חבר, ברור שאתה יכול. לא אמות מחר. לא שברתי את הגיזה שלי. שמור את החרב והחזר לי אותה לאחר הקרב".
"זה מרגיע אותי מאוד", הודה בַארַקון. הם ישבו דוממים לרגע נוסף, ואז הגבר הצעיר והמפוחד דיבר שוב. "אני יודע שאתה אוהב את מֵריה", אמר, מתחמק מעיני חברו. "אני רואה זאת בכל פעם שאתה מביט בה. מעולם לא הבנתי מדוע בחרה בי על פניך. אפילו עכשיו אין בזה כל היגיון. אבל אני מבקש ממך – כחברי היקר ביותר – להיות לה למשענת אם אכן… אמות".
רואת'יין אחז בכוח בכתף חברו. "תקשיב לי עכשיו. הנח למילים להיצרב בנשמתך. לא אניח לך למות. הישאר קרוב אליי, בן דוד. אשמור על גבך כשיחל הקרב. זה כל מה שעליך לעשות. הישאר קרוב אליי".
כעת, לבדו על צלע ההר, פיתל בַארַקון את ידו סביב ניצב חרב הברזל של רואת'יין. מגע כיסוי העור ואחיזתו האיתנה הקלו פעם נוספת את פחדיו, והוא התיישב על סלע והתפלל לאות מסאמיין על-מנת שיוכל להעניק לבנו שם-נשמה ראוי. שמו הריגאנטי של הנער יהיה קונבאר, קון בנו של באר. זה יהיה השם שיביא לו כבוד בין אנשיו. אך שם הנשמה יקשור אותו לאדמה ויישא עמו את קסם הלילה.
בַארַקון התפלל לראות נשר. נשר באור הירח יהיה שם-נשמה טוב, חשב. הוא העיף מבט בשמים, אך לא חלף בהם נשר. הוא התפלל פעם נוספת. רעם מרוחק התגלגל מצפון, והוא ראה את העננים הקרבים מאפילים את אור הכוכבים. ברק הבזיק כמעט מעל ראשו והאיר את ההר. רוח עזה נשבה. בַארַקון התרומם מהסלע, נכון לתור אחר מחסה. החרב התחככה כנגד רגלו.
חרב הברזל!
מפוחד שמא יכה בו הברק, שלף בַארַקון את החרב והשליכה ממנו. החרב, שלוש רגליים אורכה, הסתחררה באוויר וננעצה באדמה.
ברגע ההוא הבזיק הברק פעם נוספת, הכה בחרב וניפץ אותה.
גשם החל לרדת.
בַארַקון התמוטט על הסלע, בוהה בשברי הברזל המפויח.
ואז קם על רגליו והחל את הצעדה הארוכה אל בקתת הלידה.
כשהתקרב, הוא שמע את היבבות הדקות, הצווחניות של בנו שזה עתה נולד, מהדהדות מעל רוחות הסערה.
דלת הבקתה נפתחה. ווֹרנה, מכשפה ומיילדת, פסעה החוצה לברכו.
"יש לך את השם", אמרה. זו לא הייתה שאלה. הוא הנהן בשתיקה. "אמור אותו בקול", הורתה לו.
"הוא יהיה קונַבַאר, החרב בסערה".
(הוצאת אופוס, 2004. תרגום: שירה באוברג-שלוי. 382 עמודים)