חמישה ימים

חמישה ימים להפשרה

עמריאן סוקר את ארגז הצעצועים ברצינות של ילד בן שש עם מטרה. הוא שולה צעצוע אחד ואז אחר, מביט בהם ואז מחזיר אותם למקומם. כשהוא צריך לסדר את החדר נראה תמיד שיש לו יותר מדי צעצועים. עכשיו, כשהוא מנסה לבחור עשרה מהם בשביל הקפואים, נדמה לו כאילו הארגז כמעט ריק. חמשת הראשונים קלים מאוד: משחק הרכבה עם קופסת דוגמאות שמסבירה איך להרכיב כיפות חמצן; מאלפת ג'אמרים וג'אמר תינוק, בגובה שלה, עם חמש רגליים וחוטם ארוך וירקרק; רחפת זריעה; מודל של מערכת אפסילון, השמש והכוכבים שסביבה; והדמיה של משטח חול שיוצרת מונסון אדום קטן כשמחממים אותה – יותר אזהרה לילדים מאשר משחק, אבל ממילא כדאי שהקפואים, במיוחד הילדים, ישמעו את כל האזהרות.

לבסוף הוא מצליח לבחור עשרה צעצועים ומגיש לאמו שק עם המתנה שעמל עליה בקפידה.

"מה זה?" היא מחייכת, ומכבה את הצילום השחור-לבן מהגשושה המוקרן על הקיר מולה כדי להביט.

"צעצועים", הוא מכריז. "לקפואים".

החיוך נעלם מפניה. "אתה לא צריך לתת מתנות לקפואים".

"אבל הם חברים חדשים", עמריאן מכווץ את מצחו.

"חברים?"

"זה מה שאת ואבא אמרתם אתמול".

"אה", היא מחייכת. "התכוונו לחברים בקהילה. אתה לא צריך להביא להם מתנות".

"אבל אנחנו תמיד נותנים מתנות לילדים חדשים".

"זה שונה. ילדים חדשים נולדים, לא יוצאים מהשהיה".

עמריאן מגרד בראשו. "אז לא נותנים להם מתנות?"

"אני חושבת שמכינים להם מתנות במיוחד", אומרת אמא. "יש במערכת תרשימים…"

היא מרפרפת בידה על הקיר, מקישה כמה מילים שעמריאן לא יודע עדיין לאיית, והדמיות עולות לפניהם. "הנה", היא אומרת, ודמות בלבוש אדום-צהוב מופיעה מול עיניהם. "זה 'כבאי'. התפקיד שלו הוא לכבות אש. אתה יודע מה זה אש?"

הוא מניד בראשו לשלילה. היא ממשיכה, מדפדפת אל כמה יצורים משונים. "לזה קוראים 'כלב', ו'חתול'. הם דומים לג'אמרים, אבל הרבה יותר קטנים. והנה האוכל שהם מכירים. זה, למשל, נקרא 'גבינה'. אומרים שזה דומה קצת לגארק בטעם".

עמריאן משתעמם. הוא מושך בשרוולה. "אני יכול לשחק איתם בצעצועים שלהם?"

"עמריאן…" היא נאנחת, והוא יודע שהשיחה נגמרה. ההדמיות נעלמות והצילום החי בצבעי שחור-לבן מהגשושה חוזר. הוא משרבב את שפתיו, מניח את השק בכניסה לחדרו ופונה לצאת. היא לא מביטה בו עוד, אלא חוזרת לבחון את הצילום.

"אל תשכח את מסכת החמצן כמו שעשית אתמול", היא אומרת כשהוא מגיע ליד הדלת, בלי להסתובב. "התנשמת והתנשפת כל הלילה".

הוא מזעיף את פניו ושולח יד אל המסכה. "ועמריאן", היא מוסיפה כשידו כבר מונחת על הידית, "אני יודעת שאתה רוצה חברים חדשים, חמוד, אבל אל תתאכזב אם הם לא ירצו לשחק איתך בהתחלה, בסדר?"

"הם לא ירצו לשחק איתי?" העלבון בקולו ברור.

"אני לא יודעת, חמוד". היא נאנחת שוב. "אנחנו לא יודעים עליהם כלום. אפילו את הצעצועים אנחנו מכינים מכל מיני תרשימים והדמיות ישנות. אני לא יודעת איזה ילדים הם, במה הם שיחקו בכדור הארץ או אם הם אוהבים בכלל לשחק".

עמריאן מחכה אבל היא לא אומרת עוד דבר. הוא תולה את המסכה סביב צווארו. הוא כבר לא נעלב, אבל גם לא מודאג. הוא יודע, בוודאות מוחלטת של ילד בן שש, שבעוד כמה ימים יהיו ילדים חדשים במושבה והם ישחקו ביחד. לא משנה אם זה יהיה במשחקים שלו, במשחקים שלהם או במשהו אחר לגמרי. כל הילדים אוהבים לשחק.

ארבעה ימים להפשרה

דיאורה נשענת על מקל ההליכה שלה כשהיא חוצה את הכיכר. היא לא באמת זקוקה לו, לפחות לא באותה מידה שהיא מפגינה את הזדקקותה, אבל היא למדה כבר מזמן שגילויי זקנה וחולשה נתפסים במושבה דווקא כאות של כבוד. היא תהתה לא פעם על מקור האמונה הזאת. אולי שריד מדברי הימים של תרבותם הישנה, שמאריכי השנים נחשבו בה חזקים, חכמים, פיקחים יותר. אולי מאות שנים בספינת הדורות הטמיעו בחברתם את הצורך לדאוג לחלשים ולזקנים ולכבד אותם. אולי אפילו בעלי החיים שמצאו על אפסילון 5, שחיים בלהקות ולעולם לא נוטשים את הקשישים, השפיעו עליהם. דיאורה, על כל פנים, נבחרה לראשת המושבה רק בשנה שבה החלה להיעזר במקל, ולא הייתה לה כוונה לערער את יסודות אמונתם של אנשיה בעניין הזה. בעוד ארבע יממות דברים רבים כל כך ישתנו ממילא.

היא לומדת את שמותיהם של המהגרים מכדור הארץ: "הקפואים", כפי שהמושבה מכנה אותם. יש שבע מאות תשעים ושלושה תושבים במושבה והיא מכירה את כולם, חלקם מאז יום לידתם. היא מתכוונת להכיר גם את שמותיהם של מאה ארבעים ושבעה התושבים החדשים עוד לפני שיתעוררו. לרוע מזלה היא דחתה לרגע האחרון את השינון של רובם. אולי לא האמינה שבאמת יבחרו להעיר אותם עד שנספרו תוצאות משאל העם.

תנועה בקצה הכיכר תופסת את תשומת ליבה והיא מכווצת את מצחה. קצת מאוחר מדי בשביל הבדיקות השגרתיות שנערכות דרך קבע בתאי ההשהיה בחודש האחרון. היא עוברת בין שורות התאים ומתקדמת אל האיש הצעיר העומד בגבו אליה מול אחד התאים. הוא מרים משהו. משהו חד. היא לא מזהה את החפץ באור הפנס הקלוש, אבל מזהה היטב את האיש הצעיר. לנאן. הוא היה המתנגד הגדול ביותר לפתיחת תאי ההשהייה.

דיאורה מהדקת את אחיזתה במקל ההליכה. לעולם לא תצליח לעצור אותו לבדה. ידה השנייה נשלחת אל המקשר שלה, מרחפת מעל האוזנייה.

"היא נראית עצובה, לא?" הוא אומר, עדיין בגבו אליה. קולו נשמע בבירור בדממת הלילה השוררת בכיכר.

ידה של דיאורה קופאת.

"אם את רוצה להיות חשאית, צפי את מקל ההליכה שלך בעור אטאק, או לפחות בבד". הוא מסתובב ומביט בה. החפץ החד שבידו הוא סכין.

דיאורה מחייכת – היא גילתה כבר לפני זמן רב שחיוך הוא נקודת מוצא טובה למשא ומתן מוצלח. אבל החיוך אינו מרכך את הקמטים שבמצחה. "מה אתה עושה כאן, לנאן?"

"את חושבת שהיא נראית עצובה?" הוא מחווה בראשו אל תא ההשהיה שמאחוריו.

דיאורה מביטה בדמות הנשית שמאחורי הערפל השקוף למחצה שבתא ותרה בזיכרונה. "קוראים לה שרון".

הוא מהנהן. הוא ידע את זה. מוזר, לנאן לא הפגין עד כה עניין רב בקפואים עצמם, רק בשלילת זכותם להיות חברים שווי זכויות במושבה.

"שם ארצי", הוא אומר.

"היא מכדור הארץ. גם אנחנו היינו".

"זה היה לפני שבע מאות וחמישים שנה. וזה…" הוא מצביע על שרון, "קרה לפני מאה וחמישים. הם לא שייכים לכאן".

"גם אנחנו לא היינו שייכים לכאן לפני שבע מאות וחמישים שנה", דיאורה מזכירה לו. "לא היינו שייכים לכאן אפילו לפני חמישים שנה. כל מה שהכרנו היה הספינה".

"אבל כבר ידענו שנגיע לכאן. שבע מאות שנה – אלו שיצאו למשלחת, והילדים שלהם, וילדי הילדים שלהם. דורות שלמים שחיו ומתו על הספינה כדי שנוכל להגיע לכאן". לנאן מחווה לעבר יתר התאים בכיכר. "וכמה מאות שנים מאוחר יותר, החבורה הזו עושה את הדרך בחמישית מהזמן בערך, כשהם ישנים".

"מה אתה מציע?" אומרת דיאורה. "לתת להם לבנות שוב את כיפות החמצן? קצת מאוחר מדי בשביל זה".

"מה דעתך לשלוח אותם בחזרה עם פתק "'תודה, אבל לא תודה'?" לנאן מציע ביובש. הוא מצביע שוב על שורות התאים.

"היה משאל, לנאן. המושבה בחרה", אומרת דיאורה. בקולה מהדהדים מאות הוויכוחים המתישים עם המתנגדים לתוצאות המשאל, שהחלו ונגמרו תמיד באותה צורה. "יש להם זכות לחיות כאן בדיוק כמונו".

"יותר, את מתכוונת, כי אותם בחרו בקפידה ואנחנו… מה? הפועלים שבאו לשרת אותם?"

"החלוצים", אומרת דיאורה. "בניגוד אליך, לנאן, אני חייתי על הספינה. אמנם הייתי צעירה מאוד כשירדנו ממנה, אבל תמיד סיפרו לנו שיום אחד תגיע ספינה נוספת. כשזה קרה בימי חיינו, רק כמה שנים אחרי שירדנו מהספינה, נתנו לי להישאר ערה עד מאוחר, וכל אנשי המושבה רקדו כל הלילה. הזקנים בכו, וראש המושבה הכריז על יום חג ואמר שהספינה הזו היא ההוכחה שאחינו ואחיותינו בכדור הארץ לא שכחו אותנו, שהם האמינו בנו. הוא דיבר על כך שהאנשים שנשלחו אלינו מסמלים את התקווה".

עיניו של לנאן מתקשחות והיא מבינה שזאת אינה האסטרטגיה הנכונה. הוא מפנה לה שוב את גבו. "תקווה". הוא מניף יד, כמבקש להכות את התא. לפני שהיא מספיקה לשקול את הדברים לעומק, דיאורה מוצאת את עצמה לצדו, ידה המושטת מתכוננת לעצור אותו, או להיפגע. התנועה אינה נסתרת מעיניו והוא מחייך אליה חיוך עקום ונותן לידו לצנוח. "תקווה. האנשים האלו הם חלק מהסיבה שנתקענו בעולם הזה, רחוק כל כך מכל שאר האנושות. לסלול את הדרך להם, לאחרים. ובעוד ארבעה ימים הם יצאו מהתאים ואנחנו נהיה מאושרים כל כך לקבל למושבה אנשים חדשים, בלי שאיש יזכור את כל הצער והכאב שהם גרמו לכל הדורות הקודמים".

"הצער והכאב", דיאורה חוזרת, לא מפני שאינה מבינה את הסבריו, אלא משום שהיא מרגישה שמאחורי צמד המילים הזה מסתתר משהו גדול יותר מטינה היסטורית של מאות שנים. הוא כועס מדי, מתאבל מדי. על מה הוא מתאבל?

"גם ההורים שלך חושבים ככה?" היא מגששת, ויודעת שפגעה בנקודה הנכונה כשהיא רואה את גופו של לנאן מתקשח באופן לא טבעי.

הוא מביט בתא שמולו. "לא ענית לי. היא נראית לך עצובה?"

דיאורה עוקבת אחרי מבטו, מודאגת לרגע מההתמקדות שלו בתא האחד הזה. היא מריצה בראשה את כל מה שהיא יודעת על שרון אורפז. לא הרבה. היא מהנדסת, באמצע שנות השלושים לחייה. הדיווח לא הגדיר אותה כרווקה, מה שהיה משונה, כיוון שאנשים נשואים לא השאירו את יקיריהם מאחור ונסעו לעולם אחר. אולי הייתה זו טעות בדיווח. היא מהרהרת בדבריו של לנאן. עצובה? קשה להבחין בהבעה כלשהי מבעד לחלונית התא. אם כבר, שרון נראית לה שלווה.

"אכפת לך אם היא עצובה?" היא שואלת בזהירות.

לנאן מושך בכתפיו.

"לא מתפקידי לדאוג למצבה הנפשי".

"ומי חשב שזה תפקידו?" היא ממשיכה, מתעקשת. מחשבותיה מתחברות לפתע כחוליות. "אבא שלך?"

הוא ממצמץ, קופא, מביט בה. שפתיו מתהדקות לקו ישר. היא חוששת, אבל לא לעצמה. לנאן אפילו לא טורח להסתכל עליה. הוא מרים את הסכין שוב.

"אפילו לא תסדוק ככה את המעטפת", היא אומרת בשלווה מדומה. "התאים נועדו למסע ארוך בחלל. הם עמידים מאוד".

"המעטפת לא מעניינת אותי. התכוונתי לקרוע את צינור החמצן".

דיאורה קופאת. צינורות החמצן לא הגיעו עם התאים, שהתקני החמצן המקוריים שלהם היו מחוברים לספינה. הדור של הוריה, שבנו את הצינורות, לא חשבו להגן עליהם מפני פגיעה. למה שמישהו ירצה לפגוע באנשים האלו, בתקווה של המושבה?

"לנאן", היא אומרת בקול שקט. "לא". גם אם היא תזעיק את השומרים עכשיו, עדיין יאבדו עשרות תאים.

הוא נועץ עדיין את עיניו בתא. "אפשר להתאהב במישהו שאתה לא מכיר?"

דיאורה מביטה בתא, ושוב בו. אין לה תשובה. אהבה היא דבר שהמושבה החלה רק עכשיו לגלות מחדש. בספינה לא היה מקום למותרות האלה. העיקר היה לשמר את התרבות – מספר קבוע, ידוע, של ילדים שימשיכו את הדרך. כך היה במשך מאות שנים.

"לא שאפשר להאשים אותו", ממשיך לנאן. "אין היצע גדול כל כך במושבה. בדיוק כמו שאמרת – היא נתנה לו תקווה. מרגע שהתאים הגיעו הוא קיווה שהיא תהיה שלו". עיניו מצטמצמות, ידו מתהדקת על הסכין.

דיאורה נדה בראשה. "לא משנה מה הוא קיווה. הוא מבוגר ממנה בהרבה עכשיו. ונשוי. ואבא".

"עשרות שנים לקוות זה הרבה מאוד זמן". קולו של לנאן נשבר. היא מבחינה באצבעותיו מלבינות סביב הסכין. "אולי היא תיענה לו. אני לא יודע. אני לא יודע עליה כלום".

דיאורה מנסה לחייך. "קשה לי להאמין שהם השאירו מאחוריהם מיליארדי אנשים כדי לחפש שידוך בין חבורה של משוגעים שטסו מאות שנים ליישב כוכב לכת שלא הכירו".

לנאן צוחק, צחוק אמיתי. הסכין רועדת בידו. "למה לא פתחתם את התאים אז, כשנחתתם?" הוא שואל. "כל יד עובדת יכלה לעזור. למה לא?"

היא מהססת, מנסה להיזכר. היא הייתה צעירה כל כך. "לא ידענו עד כמה הם ערוכים לתנאי המחייה, לקשיי הקיום בעולם הזה. היינו עסוקים מדי בהישרדות ולא יכולנו להרשות לעצמנו עוד מאה ארבעים ושמונה פיות להאכיל. כל עוד הם היו בתאים, בקיום מושהה, הם היו בטוחים". היא משתתקת לרגע. "העשור הראשון היה קשה. יותר מדי ילדים וקשישים מתו בלילה ממחסור בחמצן. אבל אני חושבת שהדבר הכי קשה היה כשאחד מהם מת, זמן קצר אחרי שהצבנו אותם בכיכר. איש לא דיבר על זה, אבל כולנו הרגשנו שנכשלנו. שנים רבות אחר כך כל אדם בוגר במושבה עדיין היה מחפש תירוץ לעבור בכיכר שלוש פעמים ביום כדי לוודא שהתאים עדיין תקינים".

לנאן בוהה בה בלי להשיב. היא מדברת בדחיפות, כמעט בייאוש. "אל תגזול מהמושבה את התקווה שלה, לנאן. חיכינו לזה כל כך הרבה זמן".

הוא משפיל את עיניו ומרפה את אחיזתו. כעבור רגע הוא הופך את הסכין ומגיש את הקת לעברה. "רציתי לפגוע רק בה. רק… בו".

דיאורה מחניקה אנחת רווחה ונוטלת את הסכין מידו. לנאן מפנה אליה את גבו ומביט שוב בתא ההשהיה ובאישה הצעירה שעומדת להתעורר בעוד ארבעה ימים. דיאורה פוסעת עוד צעד ונעמדת לצדו.

"תודה". היא מביטה בפניו של לנאן. הן אינן מעוותות עוד בבוז, וגם לא בכעס, או אפילו בצער. הן ריקות, חלולות, כמעט אבודות. דיאורה מעבירה שוב את מבטה על הפנים שמאחורי הזגוגית השקופה, מאחורי הערפילים. הבעתן כמעט זהה.

"אני חושבת שצדקת", היא אומרת אחרי הפוגה ארוכה. "היא באמת נראית עצובה".

שלושה ימים להפשרה

אאלה מסיימת את הבדיקה, ומשיבה את הסורק לכיס החלוק שלה. מאחוריה המחשב מוציא פלט מהיר של נתונים יבשים. צוראן מביט בה, הקמטים על פניו מעמיקים. היא מרפרפת בעיניה על חתיכת הנייר ומחייכת.

"שום דבר נוראי. אני ארשום לך כמה ויטמינים, ואתה צריך להיות קצת יותר בשמש – "

"אני לא יכול, דוקטור. הסברתי לך. מסכת החמצן מפריעה לי".

"אתה לא צריך מסכה, צוראן", אאלה מאמצת את הטון הסבלני, הרך, שבו היא משתמשת תמיד עם אנשים מסוגו. "אתה אדם בריא. אתה יכול להיות עד חמש שעות בחוץ לפני שהגוף שלך יזדקק למסכה".

הוא מחכך בפיזור נפש את הזיפים המכסים את סנטרו. "זה חתיכת סיפור להתרגל לאטמוספרה, את יודעת".

"לא, אני לא יודעת", מזכירה לו אאלה. היא מחייכת. "אני נולדתי כאן".

"אה, נכון". הוא מחייך בחזרה. "אני לא זוכר הרבה – הייתי בן שבע – אבל אבא שלי זכרו לברכה… הוא היה חוזר כל יום מבחוץ וישר יושב שעתיים ליד המכל. אמא שלי אמרה לו, 'תשתמש במסכה כשאתה בחוץ, כמו כולם'. והוא היה אומר – 'לא! אני צריך להתרגל. זה העולם שלי עכשיו'. הכל זה בראש!" צוראן מצביע על ראשו, מחקה את התנועה של אביו.

"זאת נשמעת לי גישה מאוד פרקטית", אומרת אאלה, ובלבה חושבת את ההיפך בדיוק. אילו אביו של צוראן היה משתמש לפעמים במסכה, הוא היה מתרגל מהר יותר ובקלות רבה יותר למעבר בין ספינת החלל שבה חי רוב חייו לחיים על פני העולם. אבל אין טעם לצער עכשיו את הגבר המבוגר. אביו חשב שהוא עושה את הדבר הנכון לו ולמשפחתו, והרופאים באפסילון 5 לפני חמישים שנה עדיין לא ידעו את מה שהם יודעים היום. היא מסתובבת ומתחילה לסדר את הכלים שלה במקומם כדי שלא יוכל לפענח את מבטה.

"למושבה, אולי כן. לנו, לא כל כך". צוראן מחייך. "שעתיים כל יום, ועוד אחרי שהוא חוזר מרחפות הזריעה. את יודעת מה זה? רציתי שיקריא לי סיפור לפני השינה – הוא לא היה מסוגל. הוא בקושי הצליח לדבר, לאכול. כלום. היה מחובר למכלים כמו אדם טובע. הוא ואמא שלי רבו הרבה. יום אחד התחלתי לבכות והוא לקח אותי על הידיים. למחרת, ליד המכלים, הוא חיכה לי עם לוח שחמט. את מכירה שח? לא חשוב. זה משחק שלא צריך לדבר בו. להיפך – הוא ארוך מאוד, וצריך לחשוב ולשתוק. זה מה שעשינו כל יום, שעתיים, עד שאחרי כמה חודשים הוא התרגל".

"ואתה חושב שהם לא יתרגלו לעולם".

צוראן מעיף מבט אל החלון, אל הרחוב שמאחוריו, פחות או יותר לעבר הכיכר שבה עומדים תאי ההקפאה תחת השגחה קפדנית. "תגידי לי את, דוקטור. ההורים שלי, וההורים שלך, וההורים של ההורים שלך, וההורים שלהם… שבע מאות שנה הרגילו אותנו לאטמוספרה הזאת עם ויסות אוויר קפדני ומחושב בספינה. שבע מאות שנה. ואז מנחיתים להם כאן את הארטיקים האלה –"

" – תמיד ידענו שהם יבואו – "

"תגידי לי את, זה נראה לך הגיוני?"

אאלה מחניקה אנחה. היא חשבה על זה, מובן שהיא חשבה על זה. לא רק כשלמדה רפואה והבינה את ההשלכות, אלא כל חייה, כי מיום שנולדה תאי ההשהיה היו הדבר היחיד שלא השתנה מעולם. הם נשארו יציבים במרכז הכיכר כמו סלע בעיצומו של טייפון, פנים מוכרות דוממות, לא מזדקנות או מתבגרות, חבויות למחצה מאחוריו מעטה החומר המשונה דמוי הזכוכית.

"בספר הנחיתה שלהם נכתב שהם עברו התאמות לאטמוספרה – "

"במאה שנות טיסה? כשהם קפואים?" הוא צוחק. "זה מגוחך".

"אני לא יודעת. הטיסה שלנו לאפסילון נמשכה שבע מאות וחמישים שנה, והיינו צריכים להתמקד בהישרדות. בינתיים בכדור הארץ המדע התקדם, הביולוגיה התקדמה, הרפואה התקדמה…" אאלה מושכת בכתפיה. "אולי הם יפתיעו אותנו".

"הם יהיו כמו ילדים קטנים ואנחנו נצטרך לטפל בהם", אומר צוראן בקדרות. "אני עדיין מקווה שראש המושבה תתחרט ברגע האחרון ולא תעיר אותם".

"היה משאל, צוראן".

"כן. ואני הצבעתי נגד. אני חושב שאכזרי אפילו לנסות להעיר אותם".

אאלה שותקת לרגע, מהרהרת. "אתה יודע, המכונה הזו שבאה איתם… ד"ר סלקאר, לפני שפרש, הוא ניסה להפעיל אותה לאורך כל העשור האחרון. היא הגיעה עם הוראות מדויקות, או מה שהם חשבו שהיה הוראות מדויקות, אבל זה לא מספיק. היא פסגת הטכנולוגיה – או לפחות זה מה שהיא הייתה כשהם עזבו. היא תרפא מחלות שאנחנו לא יודעים להתגבר עליהן; היא תשפר את מערכת החיסון שלנו. אפילו זה", היא מנפנפת מול עיניו בפלט המכונה, "יהפוך להיות די מיותר. אם חסר לך ויטמין, היא פשוט תתקן את זה. תחשוב כמה זה יקדם אותנו, את הרפואה שלנו. וישנה מכונת הזריעה החדשה, ורחפות מתקדמות… הם יצרו דברים מדהימים במאות השנים האחרונות, ואנחנו לא יכולים לתפעל אותם בלי עזרתם. זה לא מספיק חשוב בשביל שנעיר אותם?"

צוראן מהרהר לרגע. הקמטים על פניו מעמיקים שוב, כמעט חורצים את מצחו. "לא", הוא אומר לבסוף.

אאלה מתלבטת, מהססת עד הרגע שהוא ממש בדלת. "צוראן", היא קוראת לבסוף, והוא מסתובב. "אתה חושב שצריך להשאיר אותם בהשהייה לטובתם, לטובתנו, או לטובתך?"

היא רואה את ההתקשחות של שריריו מתחת למעיל הסערה ההדוק. "למה את מתכוונת?"

"שמעתי שיש ביניהם משוררים".

הוא נוהם משהו בלתי ברור, אבל היא רואה שהוא אינו מופתע. "חשבתי שהרעיון היה להביא אנשים שיעזרו לנו. מומחי חקלאות, רובוטאים, מטאורולוגים – "

"כן, אבל הם החליטו לשלוח גם אנשי רוח. ככה לפחות אומרות הרשומות".

"אנשי רוח!" צוראן מסתובב אליה. "ומי מינה אותם ל"אנשי רוח"? רק העובדה שהם עסקו בזה כל חייהם, כי לא היו צריכים לנהוג רחפות זריעה בשדות ולאלף ג'אמרים ולהימלט ממונסונים ולבנות כיפות חמצן – "

"צוראן – "

"והם למדו את זה ב… איך קוראים לזה? – באוניברסיטות הגדולות שלהם. איך להיות אנשי רוח, יש להם כאלה לימודים. הם קוראים את כל השירה והספרות שאני קראתי, ויותר מזה, והם כותבים טוב יותר כי לימדו אותם, כי הם קיבלו הכשרה, כי היו להם מורים וזמן ולא… ולא…" הוא נותן למשפט לדעוך ומניד בראשו. "תודה על הבדיקה, דוקטור",

אאלה תופסת אותו כשידו על הדלת. היא מכריחה אותו להביט בעיניה. "חוטמו הרגיש של הג'אמר מריח את פרי הראמטאן / רגליו מוצאות את החול שיתחפר בו / מחושיו טועמים את המים / אפילו עיניו העיוורות למחצה יודעות את מראה הסופה / אך לנו אין דבר שנוכל להריח או לחוש או לטעום או לראות / רק זיכרונות רחוקים / של טעם תפוח, מגע רעמת הסוס, מראה עננים לבנים, ריח פריחת הוורד / וגם הם יישכחו בסוף / ואז נהיה כמו הג'אמרים / מאושרים ושוטים".

צוראן מביט בה, קפוא, רגש בלתי מפוענח בעיניו.

"צדקתי?" אאלה שואלת, כמעט בביישנות.

"לא ידעתי שאת מכירה את זה מספיק טוב בשביל לצטט".

"כולנו מכירים. קראתי את הפואמה הזו אולי חמש מאות פעם, אתה יודע. וגם לי יש את כל השירה והספרות שאתה קראת. באף אחד מהשירים האלו אין ג'אמרים, ראמאטן, או מונסונים אדומים".

"אבל בקרוב יהיו".

"אולי. אבל לא כמו שלך".

הוא מעביר יד אבהית על שיערה, אבל עיניו נשארות כבויות.

"תודה, אאלה". הפעם הוא אומר את שמה, ויוצא מהמרפאה. אאלה מביטה בו, בכתפיו ההדוקות, הנוקשות, כאילו הולך אל טייפון שעוצמתו לא ידועה. היא יודעת שגם היא עצמה תעמוד בעוד יומיים מול רופאים בעלי ידע רב יותר ממנה, ניסיון רב יותר. אבל היא מודאגת פחות לגבי עצמה. הם לא יכירו את העולם, את תנאי השטח שלו, את התושבים. תמיד יזדקקו לה. כמובן, רופאה אינה משוררת. היא לא יכולה לדמיין איך צוראן מרגיש. ובכל זאת היא מצטערת שהוא לא מסוגל לראות את הדברים כמוה, בהיגיון פשוט, בלי העקשנות הגאוותנית הזאת שלו. היא סוגרת אחריו את הדלת ותוהה בינה לבין עצמה אם אנשי הרוח החדשים הללו יודעים לשחק שחמט.

יומיים להפשרה

קאלה יורדת מהעגלה הנגררת מאחורי זוג ג'אמרים. היא נושאת צידנית קירור קטנה, הגרסה שלה לסלסילת פיקניק. טארק מחייך, מסיר את המסכה מפניו ומוחה את מצחו. רוב מי שמגיעים לאכול בשדה עם בני זוגם מביאים איתם כריכים או ירקות, אבל קאלה תמיד משקיעה.

כשהיא מתקרבת לברך אותו לשלום הוא מושיט יד וקוטף מהעץ אחד מהאשכולות של הפירות המעוקלים והצהבהבים. קאלה יודעת על פי התרשימים שהם נראים בדיוק כמו בכדור הארץ, ובכל זאת נדמה לה כאילו האשכול, המתכדרר ומתעקל אל תוך עצמו     כאילו מבטא את רצונם של הפירות להגן על עצמם מכוכב הלכת הזה, מהאטמוספרה הזו. היא כמעט מתכווצת כשטארק מפריד אחד מהם ומגיש לה אותו. "תטעמי את זה", הוא מבקש. היא מביטה בחשדנות בפרי המעוקל, וכשהיא מקרבת אותו סוף סוף אל פיה טארק נזכר שצריך לקלף מעליו את השכבה העליונה. הוא מראה לה איך לעשות את זה והיא מעווה את פניה ומביטה בקליפה. "אי אפשר לאכול גם את זה?"

"לא. אבל אפשר למחזר".

"זה בזבוז".

"הרבה מהפירות שהגיעו איתם הם כאלה. אבל זה ממש טעים. תנסי".

היא נוגסת במהירות, לפני שתספיק להתחרט. ההבעה על פניה היא נעה בין פליאה משתוממת לסקרנות מתענגת. היא מסיימת לאכול ומלקקת את אצבעותיה. "כן. זה טעים. אבל עדיין בזבוז. הסתדרנו מצוין בלי הפירות הבזבזניים האלה, ואני לא מבינה למה אנחנו צריכים להתחיל לשתול אותם רק כי הם הגיעו איתם".

"את מצפה מהם לחיות רק על ראמטאן וג'אסיו ושאר הפירות שהם בכלל לא מכירים?"

"אולי", קאלה מושכת בכתפיה. "זה מה שההורים שלנו ואנחנו עשינו, לא? וכל הדורות לפנינו, כשהגידולים שהגיעו איתנו בספינה לא התאימו למזג האוויר".

"אבל לנו לא הייתה ברירה".

"ועכשיו יש לנו. מי אמר שלהשקיע משאבים בזה דווקא עכשיו זאת הבחירה הנכונה? ממילא הם מקבלים את העולם הזה כבר אחרי שכבר התאמנו את תנאי האטמוספרה והקמנו את הכיפות, ואחרי הביות של הג'אמרים, ואחרי המונסונים והטייפונים… ואנחנו עוד מנסים ליצור בשבילם חיקוי של העולם שהם באו ממנו. למה בכלל אנחנו צריכים לרצות אותם?"

הוא נאנח. קאלה תמיד הייתה הגיונית מדי. היא לא אוהבת את הטירוף הזה שאחז במושבה מאז ההחלטה להפשיר את תאי ההשהיה. לא ניתנה שום הנחיה ברורה להכין דברים במיוחד בשביל הקפואים – הרעיון היה לשלב אותם בפשטות ובקלות בחיי החברה של אפסילון 5 – אבל טארק יודע שהוא לא היחיד שמשקיע את זמנו הפנוי בניסיון לשחזר את סביבתם המוכרת של המתיישבים החדשים מכדור הארץ. "את מביאה לי אוכל בצידנית", הוא אומר. "את לא חייבת לעשות את זה".

"זה שונה".

"למה?"

"כי אני אוהבת אותך. אותם אנחנו אפילו לא מכירים".

טארק מחייך. "את ואני מכירים את הקפואים יותר זמן משאנחנו מכירים את עמריאן". היא מתקשחת, והוא מבין סוף סוף במה העניין. "הוא אמר עליהם משהו?"

היא נאנחת. "הוא הכין להם שלשום שק צעצועים. הוא כבר מחכה לחברים החדשים שלו".

"ו…?"

"אנחנו אפילו לא יודעים אם הם יחבבו אותו. אנחנו משקיעים המון זמן באנשים שאנחנו לא מכירים. ולא, אל תגיד לי שאנחנו מכירים אותם רק כי אנחנו עוברים על פניהם מרגע שנולדנו. זאת לא היכרות".

"בעיני אנשים מסוימים זה כן".

"ובעיניך?"

טארק נובר בקצה נעלו בחול האדמדם. "אני חושב שהם היו חשובים היסטורית".

"היסטורית".

"כן. ספינת הדורות יצאה לדרך ליישב עולם שמרוחק 700 שנות טיסה מכדור הארץ. זאת דרך ארוכה מדי בשביל לדעת מה יעשו הדורות הבאים. הם יכלו להגיד עד מחר לילדיהם שהם התקווה של אנשי כדור הארץ לחיים חדשים בעולמות חדשים. אבל אם הם לא היו יודעים שהם החלוצים, שתפקידם הוא להתאים את אפסילון 5 לחיים, ושספינה חדשה תישלח כמה מאות שנים אחריהם בלי שתדע אפילו אם הם הגיעו למערכת אפסילון… לא נראה לי שהיינו מגיעים בלעדיהם. אולי אפילו לא עד אמצע הדרך. היינו מסתובבים כבר מזמן וחוזרים".

"כן, כן, הם סמל גדול לאחדות ולעוז הרוח האנושית", קאלה ומגלגלת את עיניה. "סלח לי אם לא אפרוש לכבודם שטיח אטאק".

טארק מחייך ואוחז בידה. עוד יומיים נותרו עד לפתיחת תאי ההשהיה ואיש אינו מדבר על דבר מלבד הקפואים. קאלה אינה היחידה שמתרעמת על כך ששבעה דורות בילו את כל חייהם בחלל בהגעה למערכת אפסילון ומעולם לא הכירו דבר חוץ מהספינה שבה חיו, בשעה שהקפואים הגיעו במסע קצר בהרבה, בספינה חדישה, בחיות מושהית, ועומדים לקצור את פירות ההצלחה שלהם. הוא פשוט לא מסוגל לראות את זה ככה.

היא מביטה בידיהם המשולבות ומרצינה. "קראתי את התיקים שלהם, אתה יודע. אין ביניהם משפחות. בכלל".

הוא מושך בכתפיו. "אז מה?"

"כשהסבים של הסבים של הסבים שלנו יצאו לדרך, כל אחד הביא איתו את המשפחה שלו. אבל הקפואים – הם התנתקו מהמשפחה שלהם לגמרי. מרגע שנכנסו לתאים, הם ישנו. הם לא יכלו אפילו לשלוח הודעה או מכתב. מאה שנות ניתוק. עכשיו, כשיקומו מהשינה, אפילו הילדים שלהם יהיו מתים – אם היו להם כאלה".

הוא מהסס. הוא הופך ביד עוד אחד מהפירות המעוקלים הצהבהבים. "כנראה לא היו להם ילדים".

"והורים, ואחים, ואחיות, וסבתות, ובני זוג?" היא מעקלת את שפתיה. "אתה יודע מה באמת מצחיק? אנחנו פותחים את התאים כי אנחנו רוצים להיות פחות לבד. כי אנחנו כאן, 750 שנות טיסה ממערכת השמש שממנה באנו, ואנחנו מקווים שהאנשים האלו יתנו לנו את התחושה הזו של אנושות גדולה שעומדת מאחוריהם, של עשרות מיליארדי אנשים בשלושה עולמות ושני ירחים וארבע תחנות חלל – אולי יותר, מי יודע מה קרה מאז שעזבנו".

"אבל את לא חושבת שהם יעזרו לנו להרגיש פחות לבד", אומר טארק.

חיוכה נעלם. "לא. תחשוב על המקום שהם באו ממנו. בכדור הארץ אתה אף פעם לא לבד. אתה יכול להתרחק מהבית ועדיין יהיו מיליארדי אנשים חדשים סביבך, אנשים שאתה לא מכיר. אתה יכול לעלות על מעלית חלל אל הירח ועדיין יחיו סביבך מיליארד אנשים שם. כל מערכת השמש הישנה שלנו מלאה בחיים אנושיים. הם לא רצו את כל זה. הם באו לכאן כדי לברוח".

טארק מביט לעבר המושבה, בערך לכיוון הכיכר. "מה יכול לגרום לך לברוח כל כך רחוק מכל מי ומכל מה שאת מכירה?"

"בדיוק".

הוא חושב על מסע של מאה שנים בתא ההשהיה, לבדו, בלי קאלה ועמריאן, בלי חברים, בלי מכרים, בידיעה שכשיקום כל מי שהכיר כבר יהיה זה מכבר בין המתים. הוא מהדק בהיסח הדעת את ידו על ידה של קאלה. לא, ודאי שלא הייתה לקפואים משפחה. הם באו לכאן כדי לחקור, לגלות, לספק את יצר הסקרנות והמחקר של המין האנושי. לא?

קאלה קוטעת את שתיקתו הארוכה כשהיא מנשקת את הקמטים המעמיקים במצחו. "בוא", היא אומרת. "אני אעזור לך לקטוף את הבנניות האלו".

יום להפשרה

עמוק בתא ההשהיה שבו שכבה במשך מאה וחמישים שנה, שרון חולמת. ככל הידוע למדענים, השהיית החיים כוללת גם את החלומות. הם לא טורחים לחקור תפקודי מוח כשכל כך ברור שהם אינם קיימים, כך שאיש לא יוכל להוכיח אי פעם שהחלום הזה נחלם, ואם תדבר על כך כשתתעורר הוא ייחשב בוודאי הזיה שנוצרה רק אחרי שקמה מהשהיית החיים של עשרות שנים. ובכל זאת, שרון חולמת, וחלומה הוא בדיוק אותו החלום שחלמה בכדור הארץ, לילות ארוכים לפני שהתנדבה למשלחת ההתיישבות השנייה. אותו חלום שחלמה בעיצומו של הרגע שבו הכניסו אותה לתא ההשהייה. תמיד אותו החלום.

בחלומה נמצא דרור, והוא מחייך, וצוחק, ומניף אל על את יונתן בזרועותיו הארוכות, וגם יונתן צוחק, פורש ידיים לצדדים כאילו היה ציפור או אווירון. הם מתגלגלים על הדשא בפארק מתחת לשמיים כחולים והיא צופה בהם, ומחייכת בשעה שהיא פורסת את הלחם, מורחת ריבה ליונתן, חמאה וגבינה צהובה לדרור, שוטפת את הפירות. יונתן מתרוצץ על קצה האגם, צוחק ומבריש באצבעותיו את המים, ודרור רודף אחריו ושואג בצחוק.

"אמא, תראי, אני קרוסלה!" יונתן צועק ומסתובב במקום, מהר יותר ויותר, ודרור תופס אותו ומניף אותו שוב, וממשיך את התנועה הסיבובית, מהר יותר ויותר, ופתאום היא מודעת לתנועה בכביש המהיר, לרחפות החולפות מרחק קצר כל כך מהם בדממה מוחלטת, בלתי נשמעת, בלתי מורגשת. היא רוצה לעצור את הסחרור המטורף, להסב את תשומת לבם אל הכביש, לקרוא להם לחזור, אבל יודעת שיונתן ישרבב את שפתיו באכזבה, ושדרור יקניט אותה ויקרא לה אווזה דאגנית, ובעיניו יהיה אותו שחוק שחציו לגלוג וחציו חיבה, והיא תרצה לצבוט את ישבנו אבל לא תעשה את זה בגלל יונתן.

ובכל זאת, בחלום היא מרימה את עיניה. אולי היא אווזה דאגנית ואמא מגוננת מדי שלא נותנת לילד שלה ליהנות מספיק, אבל הכביש בכל זאת קרוב מדי, ולמען הסיכוי הדל שדרור בכל זאת שכח, או אפילו לא הבחין שהסחרור מקרב אותם יותר מדי לשפת הכביש, קרוב מדי לאוטובוס האדום והגדול, הקטלני כל כך, היא קוראת בשמם והם עוצרים קצת לפני השפה. בחלום, דרור מוריד את יונתן לקרקע, לוקח את ידו ומוביל אותו חזרה אל השמיכה שפרשו מתחת לעץ. בחלום, המשחק נגמר, והגיע הזמן לאכול.

בחלום, שרון נותנת להם את הכריכים שלהם, ואוכלת את שלה, עם גבינה לבנה ועגבנייה. אחר כך הם אוכלים ענבים עד שהם כמעט מתפקעים ושוכבים על השמיכה זמן ארוך, עד שהשמש שוקעת. בחלום, התנועה בכביש הרחפות נמשכת במהירות עצומה, סואנת בדממה קטלנית, ושני קשישים בטיול של לפנות ערב מתלוננים שהכביש הזה קרוב מדי לפארק ושקרו כאן כבר יותר מדי תאונות, וכמה חיים עוד יאבדו עד שיתקינו כאן סוף סוף גדר.

אבל בחלום, כל זה לא נוגע לשרון ולמשפחתה. עבורם זו רק עוד שבת רגילה, אחת ממאות שעוד נכונו להם. בשבת הבאה אולי ילכו לים.

עשרים וארבע שעות מאוחר יותר, היא פוקחת את עיניה. היא מטושטשת, גופה וראשה פועמים בכאב בקצב אחיד ופנים זרות רבות מביטות בה. אף שהן דומות לפנים רבות שהכירה בכדור הארץ, היא מזהה בתוויהן את השוני, את הזרות, את מאות שנות המרחק, והיא יודעת ששרדה את המשלחת. הדם זורם שוב בגופה, מעיר אותה, מצליל את מחשבתה, מגביר את האדרנלין בגופה. החלום נמחה, נשכח כמו כל שביב חלום החומק דרך אצבעות החולם אל אור הבוקר הרענן ונטול הרחמים. אבל הזיכרון חוזר ביתר שאת, ודמעות שחיכו מאה וחמישים שנה צורבות בעיניה. אחת הנשים לידה מביטה בה בדאגה בעודה בודקת את שרון, מנסה להבין מה הכאיב לה, וגרונה יבש מכדי להסביר, אבל האישה כבר מצמידה מסכת חמצן לפניה של שרון, מחייכת חיוך מרגיע, ושרון נושמת נשימה עמוקה של אוויר קר, אחר, אוויר שאפילו ריחו וטעמו שונה כשהוא יורד בגרונה. טעם של התחלות חדשות ושל חיים חדשים, ואולי, יום אחד, בעוד שנים רבות, של שכחה מבורכת.

---

הסיפור נכתב במקור במסגרת האתר "פטריאון", שמאפשר לתמוך ביצירה קבועה ומתמשכת של יוצרים שאתם אוהבים. רוצים לעזור לרותם ברוכין לכתוב, לקבל את הסיפור לפני כולם או אפילו שתכתוב לכם סיפור אישי? הצטרפו עכשיו.