נערה הייתי וגם גדלתי בשדות המדע הבדיוני. האובססיה התחילה עם גיליונות של "פנטזיה 2000" שהיו מפוזרים בספריית בית הספר, ומאז, לשמחתי הרבה, היא נשארה בעינה. מאז למדתי לחלק את המדע הבדיוני שאני צורכת לשני סוגים (או סוגות) – מדע בדיוני רעיונאי ומדע בדיוני תפאורתי.
מדע בדיוני רעיונאי הוא סוגה שמשתמשת בכלים של המדע הבדיוני כדי לפתח רעיונות, לבחון אותם ממגוון כיוונים תוך פיתוחם אל העתיד, חקירתם בעבר והסתכלות עליהם מתוך ההווה. דוגמה טובה לזה הם הסיפורים הקצרים של אייזק אסימוב, וגם בסיפורים של טד צ'יאנג (שכן כידוע הסיפור הקצר הוא הפורמט המושלם לכתיבת רעיונות). אפשר למצוא אותו בספר "מוזיקת דם", של גרג בר, ובספריו של סטניסלב לם. גם בקולנוע ובטלוויזיה אפשר למצוא מדע בדיוני רעיונאי טוב, למשל בסדרת הטלוויזיה "פארסקייפ".
ומדע בדיוני תפאורתי? הוא בא לספר לנו סיפור, וגם אם הרקע הוא רובוטים, חייזרים ומסע בחלל, הם אינם המוקד אלא רק התפאורה לסיפור. הסיפור עצמו מתמקד בדמויות ובפיתולי העלילה. דוגמה מצוינת לכך היא סידרת הטלוויזיה "פיירפליי" – מערבון חלל שההשראה לו באה בכלל ממלחמת האזרחים האמריקאית והדגש בו הוא על האווירה והדמויות.
חובבי מדע בדיוני רעיונאי סנובים כמוני יאמרו לכם שקשה מאוד ליצור סרט מדע בדיוני טוב שיהיה ממוקד ברעיון. בדרך כלל הפורמט הקולנועי פשוט קצר ומהיר מדי ולא מאפשר את אורך הרוח וההשתהות של ספר או סדרת טלוויזיה. לכן הופתעתי לא מזמן כשידיד טוב שלי סיפר לי שיצא סרט מעולה חדש בשם "אקס מאכינה", שהמדע הבדיוני בו הוא הרבה יותר מסתם תפאורה יפה. גם כך חלפה לה עוד חצי שנה, עד שישבתי בביתי הקט, חולה ואומללה, והחלטתי לשים את נפשי בכפי ולראות את הסרט.
כיילב (דומנל גליסון) הוא מתכנת צעיר העובד בחברה שמנהלת מנוע חיפוש פופולרי. כיילב זכה בתחרות בין עובדי החברה, ובתור פרס הוא זוכה לפגוש את מנכ"ל החברה ניית'ן (אוסקר אייזק). מתברר שניית'ן הוא גם יפה וגם אופה, מפני שהוא בנה בינה מלאכותית בשם אווה (אליסיה ויקינדר), ומצפה מכיילב שיבחן אותה ב"מבחן טיורינג" ויקבע אם הבינה המלאכותית שיצר היא אכן בינה.
זה הזמן לעצור לרגע ולהזכיר שמבחן טיורינג הוא כלי שנועד לקבוע אם הרובוט דמוי האנוש שבנית הוא אכן יצור בעל בינה, לפני שאתה רץ לספר לכולם שיצרת בינה מלאכותית ולהפוך לגאוותה של סבתך הפולנייה בבית האבות. איך זה נעשה? פשוט מאוד – לוקחים בן אנוש ונותנים לו לנהל שתי שיחות, אחת עם הרובוט שבניתם והאחר עם אדם רגיל. אם הבוחן אינו מסוגל לקבוע בביטחון מי מהשניים הוא האדם ומי המכונה, אז ברכותיי – הבינה שיצרתם עברה את מבחן טיורינג (או תנחומיי למתחזים האנושיים – אתם כל כך משעממים ומכניים שמישהו התבלבל ביניכם לבין מכונה).
ואז הגיעה הבעיה הראשונה שלי עם הסרט. המבחן שניית'ן מוציא לפועל הוא פשוט לא מבחן טיורינג, וגם סובל מבעיות מתודולוגיות קשות שלא היו מאפשרים לפרסם את ממצאיו בשום כתב עת מדעי שמכבד את עצמו. יש שם הטיה משמעותית בעריכת המבחן פנים אל פנים, בשיחה עם אנדרואידית יפהפייה ודמוית אנוש שכל אדם עם השכלה מדעית בסיסית יזהה מיד מה היא, לא כל שכן מומחים כמו ניית'ן וכיילב. וזה חבל – אקס מכינה הוא סרט יפהפה, שמשוחק לעילא ועשוי בהמון חוכמה. אם היוצרים יכלו להשקיע בכל אלה, דבר לא היה אמור למנוע מהם לבדוק בגוגל מהו בדיוק מבחן טיורינג ואיך מנהלים ניסוי מדעי.
חזרה לסרט, ובעיקר למדע הבדיוני שלו. שאלת המפתח של הסרט מעניינת במיוחד: כשנצליח ליצור בינה מלאכותית אמיתית, איפה יעבור הגבול בין תכנות, פיתוח, קימפול ודיבוג של תוכנה חסרת מודעות, לבין הרגע שבו התוכנה שנעבוד עליה תפתח תודעה ותבונה שיהפכו כל פעולה של ניקוי באגים ועדכון גירסא לרצח, החפצה ושעבוד? האם אווה היא רכושו של ניית'ן? ומתי בדיוק הגיע הרגע שבו ניית'ן הפך ממדען מוכשר לסדיסט שמתעלל ביצור חושב, מרגיש, עדין ואינגטליגנטי?
כאן גם מגיעה הכשל שמבחינתי מנע מהמדע בדיוני שבסרט להמריא לגבהים של מדע בדיוני רעיונאי טוב באמת. ביצירות ממוקדות רעיון איכותיות, בכל פעם שמוצג רעיון ובכל פעם שמוצגת נקודת מבט מסוימת על הרעיון הזה, מיד מצטרפת נקודת מבט נוספת שהופכת על ראשו את כל מה שידענו וחשבנו עד לאותו הרגע. לצערי, המצב הזה לא התרחש באקס מאכינה. פתרון הקונפליקט הפילוסופי פשוט יחסית – ניית'ן הוא סדיסט אלים, מחפצן ומתעלל וזהו. אמנם אפשר לשבח את הסרט על עצם העלאת השאלה המאוד מעניינת, אבל נראה שמשהו בעיבוד ובבחינה שלה נתקע בדרך ולא הצליח להמריא. חבל.
ועם זאת, במישור העשייה הקולנועי והסיפורי, הסרט עשוי נהדר. אמנם מופיעים בו ארבעה שחקנים בלבד, אך כולם משחקים נהדר – החל בדמותו המטרידה ועוכרת השלווה של ניית'ן, דרך כיילב התמים שמוצא את עצמו במצב מורט עצבים, וכלה באווה הרגישה והעדינה (וגם כן עוכרת שלווה). גם השחקנית הרביעית, שמגלמת את עוזרת הבית של ניית'ן, עושה עבודה מעולה. לזה מצטרף הצד החזותי המרשים: הסרט יפהפה ואף זכה בפרס האוסקר בתחום האפקטים הוויזואליים. זה מרשים במיוחד בהתחשב בכך שהסרט נעשה בתקציב זעום יחסית של 15 מיליון דולר.
אחת הפרשנויות היותר מעניינות של הסרט היא הזווית הפמיניסטית. הסרט מתחיל בכיילב, המתכנת הצעיר והתמים, שמגיע לאחוזתו של ניית'ן השוכנת בלב הטבע הפראי. האחוזה מורכבת מחללים גדולים ומוארים בסגנון מודרניסטי, עם קווים ישרים ונקיים, עם טלוויזיה, מתקן להרמת משקולות ובר אלכוהול, אבל את ההקבלה הפרנקנשטיינית מאוד לנער הצעיר והתמים שמגיע לטירתו של המדען המטורף, שהרכיב מחלקי גופות אקראיים מפלצת, קשה לפספס. ניית'ן מעניק לכיילב כרטיס שאיתו הוא יכול לפתוח את כל הדלתות שאליהן יש לו גישה, וכמו באגדת כחול הזקן, מאחורי הדלתות האלו נמצאים דברים מאוד לא נעימים.
וכאן אנחנו מגיעים לדמותה של אווה. אווה היא אמנם רובוטית, אבל מבחינה חיצונית היא עוצבה כיפהפייה אנושית מושכת, בדיוק בהתאם לחזונו של ניית'ן השולט במוחה, בגופה ובגורלה, ושמבחינה חוקית היא רכושו והוא רשאי לעשות בה כל אשר יירצה.
מבין ארבע הדמויות שהסרט, שתי דמויות יכולות לעצב במידת מה את גורלן ואת עתידן – כיילב וניית'ן, שניהם גברים לבנים מעמק הסיליקון. שתי הדמויות הנשיות, לעומת זאת, נמצאות במצב של עבדות, החפצה והתעללות. עוזרת הבית של ניית'ן, שאינה מוציאה מילה מפיה במהלך הסרט וסופגת מניית'ן צעקות וגידופים כשהיא מפילה את מגש ארוחת הערב. אווה, כאמור, נתונה לחלוטין למרותו של ניית'ן – שקורע את ציוריה היפהפיים המביעים את עולמה הפנימי ורוצה לבצע בה עדכונים ושדרוגים משל הייתה תוכנת אופיס. מבחינתו אין זה אלא ייעול שהוא עושה לרכושו. מבחינתה זהו רצח. ומבחינתנו כצופים זו אנלוגיה לא מופרכת ליחס של חלקים נרחבים מהחברה האנושית לגופן של נשים.
אקס מאכינה, אם כן, הוא מותחן שעשוי נהדר מבחינה קולנועית נטו וראוי לכל השבחים שהורעפו עליו. לצערי, מבחינת המדע הבדיוני שבו הוא אמנם מעלה רעיונות מעניינים, אבל לא מממש את מלוא הפוטנציאל שלו. כולי תקווה שבסרטו הבא ישכיל הבמאי, אלכס גרלנד, לפתח ולהעמיק יותר את הרעיונות שהוא יעלה.
Ex Machina
בריטניה, 2015
108 דקות
במאי: אלכס גרלנד
שחקנים: אוסקר אייזק, אליסיה ויקינדר, דומנל גליסון
נתן אומר לכיילב במפורש שהיא עוברת את מבחן טיורינג הרגיל בקלות.
סרט שכזה ודאי מזמין נקודות מבט כמספר הצופים והצפיות.
*************** אזהרת ספוילר *************
הפרשנות הפמיניסטית ודאי נכונה (ויש להוסיף את התמה של הגיבור המציל את הנסיכה), אבל לא שלמה, בעיני.
לפרשנות הפמיניסטית אני מוסיף את שאלת המוסר של האדם ושל המכונה. הרי בסוף המפתיע (אסימוב היה מוחא כפים) אווה משאירה את כיילב למוות, ואפילו לא טורחת להסתכל בו – בגיבור שהציל אותה מהמכשף. אז, בשניות אלו, מתבררת השאלה המוסרית, ולמה אווה היא בכל זאת חומרה ותוכנה ותו לא. הרי גם הנסיכה הפמיניסטית ביותר לא תשאיר בכוונה את הגיבור למות, יהא זה הגיבור המיזוגן ביותר בתוספת ריח רע מהפה.
הרי ממה כיילב מזדעזע כשהוא רואה את אבות הטיפוס משתגעות בניסיונן לצאת לחופשי? למה הלפטופ שלי לא מעורר בי שום רגשות כאלה? למה בכלל כיילב רוצה להוציא את אווה לחופשי? רק סקס?
תשובה: הוא רואה לפניו יצור אנוש (או חצי אנוש) שהוא עבד שרוצה לברוח. גם אנחנו מזדעזעים כי אנחנו מדמיינים את עצמנו כעבדים וסולדים מכך. הסלידה שלנו נובעת מהשיתוף שאנחנו חשים עם יצור אנוש אחר: הוא אדם ואני אדם ולכן אני יכול להעמיד את עצמי במקומו ולדמיין כמה רע להיות עבד.
אווה, בהשאירה את כיילב למוות, מוכיחה לנו שהיא לא עושה את השיתוף הזה. היא רואה את כיילב כיצור שונה לגמרי, שבכלל לא מזיז לה שימות. אהה! אנחנו קוראים. רובוטית בת זונה! אם את משאירה אותו למות הוכחת שאין לך מוסר – ולכן את רק חומרה ותוכנה.
פיספסת עם מבחן טיורינג…
למיטב הבנתי הרעיון של נתן היה לבצע מבחן יותר קשה ממבחן טיורינג: למרות שרואים בבירור שזה רובוט (חלקים שקופים וכו') האם האדם ירגיש שלפניו יצור מודע? האם האדם יפתח כלפיו רגשות? והמבחן האולטימטיבי: האם האדם יהיה כל כך בטוח שלפניו יצור בעל תודעה – עד שהוא יסכן הכול (את הקריירה שלו ואולי את חייו) על מנת להציל את הרובוט?
בתגובה למי שכתב למעלה ש"אסימוב היה מוחא כפיים" בנוגע לסוף המפתיע, אני רוצה לחלוק על האמירה הזו.
דווקא הרעיון הפרנקנשטייני שמוביל את הסרט היה מעורר באסימוב פיהוק עמוק. אם לצטט מתוך הפתיחה שלו ל"ארץ הרובוטים": "אחת העלילות המקובלות ביותר בספרות המדע הבדיוני היא המצאת הרובוט – המתואר בדרך כלל כיצור מתכתי חסר נשמה ורגשות. נראה שבהשפעת מעשיהם וגורלם הידועים ושגורים של פרנקנשטיין ורוסום לא התוסוסף לעלילה כי אם שינוי אחד בלבד – רובוטים נוצרו והרסו את יוצריהם ; רובוטים נוצרו והרסו את יוצריהם ; רובוטים נוצרו והרסו את יוצריהם – "
ובדיוק כדי שסיפוריו שלו לא יחזרו על אותה נוסחה שחוקה, המציא אסימוב את שלושלת חוקי הרובטיקה, שלא רק שמונעים מרובויטים לפגוע באנשים, אלא גם מונעים מהסיפור הישן הזה לחזור על עצמו.
כך שאני משער שאיסמוב היה רחוק מהתלבות בנוגע לתפנית העלילתית הזו. מאידך, אני אישית נהנתי מהסרט וחשתי צמרמורת עזה בסצנת הסיום. ואולי זה מתקשר למה שאכתבה חן, הסרט הזה הוא יתר מדע בדיוני תפאורתי, ולכן הדרמה במהלך הזה לא נעוצה במישור הרעיוני פילוסופי, אלא ביחסים בין הדמויות. בגידה שכזו, בין אם מבצע אותה אדם או רובוט, היא דבר כואב ומטלטל.
אסימוב היה מוחא כפיים – ספרותית ולא עלילתית. אין כמוהו חובב הפתעות בסוף.